חיפוש:   בכל האתר  בשמות הערכים  בקרדיטים     חפש  |  חיפוש תמונות בנושא:   חפש
   מפת האתר  |   כרגע באתר: 169 מבקרים   |  כניסה לדף האישי    
עורך: דייויד סלע
דבר העורך כתבו לעורך
| עמוד הבית | מי אנחנו | מרכז מידע לגולש | על נוסטלגיה ורטרו | קרדיטים | צרו קשר | גולשים כותבים
 

+   אביזרים וחפצים
+   אוספים ותחביבים
+   אז - וכעת
+   אירועים ושנים
+   ארכיון האישים
+   ארכיון הוידאו
+   ארכיון הישראליאנה
+   ארכיון הכרזות
+   ארכיון המצגות
+   ארכיון הקול
+   אתרי נוסטלגיה
+   בידור ופנאי
+   בקיבוץ
+   בריאות, טיפוח וניקיון
+   בשכונה
+   בתים ומבנים מספרים
+   גלויות בולים וסמלים
+   דירה ובניין
+   היום בהיסטוריה
+   המקום בו גרנו
+   העפלה ועליות לא”י
+   חג ומועד
+   טלוויזיה ורדיו
+   ילדות נשכחת
+   לבוש אופנה והנעלה
+   מוזיקה שיר וזמר
+   מזון ומשקה
+   משחקים וצעצועים
+   מתחם מורים
+   נוסטלגיה בצה”ל
+   ספורט
+   ספרות נוסטלגית
+   עבודה ומלאכה
+   פוליטיקה ובחירות
+   רדיו נוסטלגיה
+   רכב ותחבורה
+   רשת חברתית
+   שונות
+   שירותי גולש
+   שפה עברית
+   תיאטרון עברי
+   תקשורת מדיה ופרסום

האתר מוקדש לזכרו של
 יוסי פשרמן (פשי) ז"ל
2003 – 1954

מעל ל - 1100
סרטוני וידאו נוסטלגיים
בארכיון הוידאו שבאתר

יום העצמאות ה-7
 

הצוללת דקר
 

תל אביב הקטנה
 
 

פורטל: בשכונה



משחקי שכונה

דודס
שתף 

האיור מתוך הספר אמת או חובה - משחקי ילדות שאהבנו. דייויד סלע / הוצאת כתר
מאייר: איתן קדמי.

 


דודס היה משחק ילדים אותו היו משחקים בעיקר בקיץ, בבסיסו לקוח מבייסבול האמריקאי.

מניחים כפיס עץ על האדמה, ובעזרת מקל מכים בקצה הכפיס, כשזה קופץ לגובה מכים בכפיס למרחק. כשעלה הדבר ביד המַכֶּה הוא היה רץ במהירות רבה לאורך "תחנות" שסומנו במגרש, מתוך מגמה לחזור לנקודות המוצא עוד לפני שילדי הקבוצה השנייה תפסו את הכפיס והחזירו אותו לנקודת ההתחלה.

חוקי המשחק:

  • מי שתופס את המקל הקטן בשתי ידיים - פוסל את התור של השחקן היריב והתור עובר לשחקן היריב הבא.
  • מי שתופס ביד ימין - פוסל לחלוטין את השחקן היריב והתור עובר לקבוצה של התופס.
  • מי שתופס ביד שמאל - פוסל את כל קבוצת היריב ובעצם מכריע את המשחק. לכן השמאליים היו תמיד פופולאריים.
  • אם לא תופסים את המקל באוויר - אפשר להרים אותו מהקרקע וללכת עד לתחנה הקרובה.
  • אם השחקן עוד לא הגיע אליה - הוא פסול.
  • אם הוא הגיע אליה ולא המשיך הלאה - הוא לא פסול והוא יכול להמשיך לשחק.


ההורים והמורים התנגדו למשחק זה כי "זה יכנס לעין ותתעוור". מעולם לא פגשתי מישהו שהכפיס אכן נכנס לו לעין...

בירושלים היה השם המלא של המשחק "אלאם, סאלאם, בוליק" (וגם "אלאם סאלאם פץ')  וזאת על שם שלוש המכות שהמשחק התורן זכאי להן. הוא היה מכה במקל שבידו בכפיס כדי שיתרומם, ואז חובט בו במקל שבידו כשהוא בגובה, והג'מאעה היו אומרים "אלאם"- ובמכה שניה "סאלאם" ובשלישית "בוליק". ויכוחים נוראיים פרצו כאשר המשחק התורן לא פגע בכפיס בכלל- האם זה "אלאם" או לא. חלק מהצלקות שעל ילדי ירושלים הם עדות אילמת להבדלי השקפה - האם מגיע למפקשש מכה נוספת או לא.

במקומות שונים בארץ קראו למשחק הזה "אלמבוליק", שזה כנראה קיצור שמו המקורי. בבאר שבע קראו למשחק הזה בשם "טירו". בהרצליה קראו למשחק טירו או צ'רגה, בטירו היה השחקן מטיל את הקפיס באויר וחובט בו ואילו בצ'רגה היו יוצרים חריץ בקרקע ומניחים את הקפיס כשקצה אחד מעל החריץ מקפיצים וחובטים. בחיפה - "הקפות", או כמו שביטאנו את שמו - הא-קאפות -  במקום הקפיס של הטירו השתמשנו בכדור טניס ואז מרחב המשחק היה יותר גדול.
כמו כן, בכל הגירסאות הייתה משמעות שונה לתפיסת הקפיס/כדור בשתי ידיים, יד ימין או שמאל. בכפר ויתקין קראו למשחק "דקה". האגדה מספרת, שבאחד המשחקים ברחוב פיהקה אחת הבנות והמקל המחודד נכנס לה לתוך הפה וזכתה כתוצאה ב - 1,000 נקודות, שהיו שוות אז לזכייה במיליון ש"ח בפיס. היו גם מקומות בהם נקרא המשחק "תחנות". בפתח תקוה קראו למשחק "מוכנים", אותו שיחקו בעזרת מקל ארוך ולקפיס קראו שם "בולבול". היו  מציירים מעגל גדול עם גיר באמצע הכביש ולידו קו,  המכה היה עומד על הקו ומעיף עם המקל הגדול את "הבולבול" אחרי שצעק: מוכנים??? שאר חברי הקבוצה מנסים לתפוס את ה"בולבול". מי שתפס פסל את המכה ועבר להכות במקומו. אם ה"בולבול" לא נתפס אלא נפל על הכביש - מי שמגיע ראשון לוקח אותו וזורק אל המעגל וכך  פוסל את המכה ונכנס לתוך המעגל במקומו, והופך להיות המכה. במידה וה"בולבול"  לא נכנס למעגל אלא נפל לידו - המכה מנסה להקפיצו באויר עם המקל הארוך ולהעיפו כמה שיותר רחוק, תוך צעקות שאגות וקריאות עידוד של כל החבר'ה המשחקים. בכפר אתא קראו למשחק טיק-טק, החובט היה אומר "טיק" הקבוצה ענתה "טק" ואז חובט בכפיס העץ.  בחולון קראו למשחק "צ'יק-צ'ק". הילד שהחזיק בידו את המקל הגדול והקטן שאל בקול רם: צ'יק? כשהיו מוכנים בעמדותיהם ענו לו: "צ'ק" ואז הוא הניף את המקל הגדול והיכה בקטן למרחק. אם לא הצליח לו, היו לו עד 3 פסילות בטרם עבר התור למישהו אחר.




דום שתיקה
שתף 


האיור מתוך הספר אמת או חובה - משחקי ילדות שאהבנו. דייויד סלע / הוצאת כתר
מאייר: איתן קדמי

משחק אווילי בו המשחק היה מסכים להיות פרייר: הוא מקבל פקודת "דום שתיקה" ועליו להישאר באותה תנועה בלי לזוז, עד שנותן הפקודה משחררו. "...למה הוא עומד כמו פסל??? הוא בדום שתיקה...".




הבנים על הבנות
שתף 


האיור מתוך הספר אמת או חובה - משחקי ילדות שאהבנו. דייויד סלע / הוצאת כתר
מאייר: איתן קדמי.

משחק די דבילי, שמטרתו הנסתרת הייתה לאפשר מן סוג של מגע בין הבנים והבנות בתקופה בה הכל היה אסור...
קבוצה של בנים אל מול קבוצה של בנות, הבנים שואגים "הבנים על הבנות" ומתחילים במרדף אחר הבנות שהיו מנסות לברוח כאווזות מצווחות. כל בן היה מתנפל על בת אחרת ובהזדמנות הזאת היה אפשר גם למשש ולמשמש, כך שלמעשה המשחק הזה תרם תרומה משמעותית גם לחינוך המיני שלנו בשנות החמישים והשישים...


באוסף שירי הרחוב של דרורה חבקין נכלל השיר "יונה פעמונה", בו נאמר בין היתר:
"...זהו אוהל משותף / לזקן וגם לטף / הבנות על המיטות / והבנים על הבנות...".




הגשר מזהב
שתף 

האיור מתוך הספר אמת או חובה - משחקי ילדות שאהבנו. דייויד סלע / הוצאת כתר
מאייר: איתן קדמי.

"...הגשר, הגשר, הגשר מזהב, כולם עוברים כולם עוברים ואחרון נלכד...". שניים שהם ה"גשר" מחזיקים ידיים מורמות, כל הילדים עוברים תחת הידיים של ה"גשר" ושרים את השיר, כאשר השיר מסתיים מי שנמצא תחת הידיים הוא הנלכד והוא הופך להיות ה"גשר". 

                                                               .                              




הורדות
שתף 

אנחנו זוכרים שבין המשחקים הרבים ששיחקנו היו משחקים תמימים ושקטים (קלאס, חמש אבנים ועוד) אך היו גם אלימים (קרב תרנגולים, סוס ארוך ועוד) ואפילו גובלים באכזריות (פעמוני לילה, קשירת דלתות ועוד). בכולם היתה הזדמנות להפגין כושר שכלי, תחכום וכושר גופני, ותמיד המטרה היתה להתבלט, לנצח ולקצור קריאות אהדה והערצה. המשחק שמבטא יותר מהאחרים שרירים מאומנים וכושר עמידה הוא ''ללכת בלהוריד'' או ''הורדות''. שני מתחרים יושבים איש מול רעהו על יד שולחן. כל אחד מצמיד את מרפק ידו לשולחן, כשהזרוע מורמת, המתחרים משלבים את כפות הידים וקרב האיתנים מתחיל. המטרה היא להתגבר על התנגדותו של היריב ולהוריד את ידו לכיוון השולחן. המטרה לא מושגת מיד, הידים החבוקות נוטות פעם לצד זה ופעם לצד השני, בהתאם לכח ההתנגדות שמגלים המתחרים, עד שאחד מהם מאבד את כוחו והשני מצליח להנחית את הידיים על השולחן, והוא מוכרז כמנצח. כאשר שני גברתנים מתחרים זה בזה הכוחות שקולים והמשחק מתמשך, אך לעתים מול בעל שרירים יושב שחקן שנראה רזה וחלוש אך לפתע מתגלה מתחת לשרוולו שריר בולט ומטופח, וכשהנצחון נופל בחלקו אין לתאר את הבושה והאכזבה של המתחרה השני.

''...נו,...יש לך עוד כוח ללכת ב'להוריד'?....מנקים את הפירורים והניירות מן השולחן, תוקעים כל אחד מרפקו בלוח-העץ, תופסים כף יד-ימין בכף יד-ימין שבאה מולה עד שנוצר אגרוף גדול משתי הידיים כאחת. מישהו סופר 'אחת, שתיים, שלוש - ' ומתחיל המאבק: מי יוריד את ידו של השני עד שיגע גבה בשולחן?...''.

''...בתחילה מושוות היו הידים בקו אחד כמה רגעים...הכל חיכו למאמץ אחרון...התרוממה ידו, חזרה לאמצע וכעבור שנייה כבר התכופפה מטה לכיוון השולחן...''.
אהוד בן עזר, "המחצבה" (הספר השלם), 'אסטרולוג' הוצאה לאור, עמודים 20 ,21, 23.




הטלה
שתף 

האיור מתוך הספר אמת או חובה - משחקי ילדות שאהבנו. דייויד סלע / הוצאת כתר
מאייר: איתן קדמי.

"הטלה" - במלרע . זורקים את הכדור על הקיר והוא היה צריך לעבור בין הרגלים לילד שמאחוריך.




הנדזאפ
שתף 


האיור מתוך הספר אמת או חובה - משחקי ילדות שאהבנו. דייויד סלע / הוצאת כתר
מאייר: איתן קדמי.



שם משחק זה הוא סירוס המילים האנגליות האנדס - אפ, ידיים למעלה. המשחקים מתפזרים בשכונה, מתחבאים  במקומות שונים ולאחר מכן מתחילים לחפש חרש אחד את השני, כאשר היד מונפת קדימה והאצבע המורה מושטת קדימה בצורת אקדח. אם איתרת מישהו היית צועק לעברו תוך הושטת היד עם אצבע הקדח אליו - האנדזאפ, שפירושו ש"ירית" בילד השני והוא "שרוף". "...האנדזאפ, שרפתי אותך...".

 

בשיר "ככה סתם" - ע. הלל / א. ארגוב, שרו "התרנגולים":
"...ככה סתם / נחמד נורא / לשחק הנדזאפ. / האקדחים טעונים / שקט מסוכן...".




הקפצות
שתף 

 


האיור מתוך הספר אמת או חובה - משחקי ילדות שאהבנו. דייויד סלע / הוצאת כתר
מאייר: איתן קדמי.

 


משחק שהיינו משחקים עם קופסת גפרורים מלאה.
היינו שמים את הקופסה על קצה השולחן, רק חלק קטן ממנה בולט אל מעבר לקצה. ואז היינו מטיסים את הקופסה לגובה בעזרת "פליק" שהיינו נותנים לקצה הקופסה עם האגודל. היה ניקוד לכל נפילה של קופסה, אם נפלה על גבה ניקוד נמוך, אם נפלה על השולחן בצורה שבה נשארה לעמוד - ניקוד גבוהה.




השקט
שתף 

משחק שהומצא ללא ספק על ידי ההורים, בניסיון להשתיק את הילדים.....

 

תגובות:

לדעתי המשחק הומצא על ידי אחיות גדולות, שכל שאיפתן בחיים הייתה להשתיק אותנו, ועדיף לתמיד. כאשר הצקנו לאחיותנו שישחקו איתנו במשחק כלשהו, אחרי מספיק הצקות הייתה כאילו מתיאשת ואומרת "טוב, נשחק את משחק השקט" לשאלתנו "איך משחקים?" הייתה עונה "מי שמדבר ראשון מפסיד"

מסיבה בלתי ברורה היינו מנסים לנצח...

אלה רופו
ella_xx@walla.co.il




זוג או פרט?
שתף 


בין משחקי הילדות שלנו היה גם ה"זוג או פרט" כאמצעי להכרעה בין שניים (בדומה ל"אבן נייר ומספרים"). ה"טקס" התנהל כדלהלן: - מה אתה, זוג או פרט? - זוג! - אן דה אה טרוווואה! ואז פושטים השניים את כף היד עם כמה אצבעות מקופלות. אם מספר האצבעות הפתוחות של השניים זוגי - זכה ה"זוג", ואם בלתי זוגי - זכה ה"פרט". השימוש בקריאה " אן דה אה טרואה" ("אחת שתיים ושלוש" בצרפתית) מלמד שמקור המשחק כנראה בבתיה"ס של רשת "אליאנס" ("כל ישראל חברים") שהיו אמונים על לימוד השפה הצרפתית. לפעמים, לשם הבידור, היה ה"שחקן הפותח" פונה לחברו בשאלה: - מה אתה, סוס או פרד? ואם השני היה נופל בפח ועונה: פרד! היתה השמחה שלמה.




חבל
שתף 
 

האיור מתוך הספר אמת או חובה - משחקי ילדות שאהבנו. דייויד סלע / הוצאת כתר
מאייר: איתן קדמי.

 

 
משחק השכונה הקלאסי ששוחק על ידי הבנות אם כי גם בנים הצטרפו לעיתים, ואפילו אימהות היו יורדות לעיתים לרחוב ומקפצות על החבל.

כל מה שנדרש למשחק הזה היה חבל עבה.
היו שני משחקי חבל עיקריים: המשחק הראשון היה משחק בזוגות, כאשר אחת הבנות קופצת על החבל ומדקלמת איזה חרוז וחברתה אמורה הייתה להיות קשובה ולהיכנס למעגל הקפיצה על פי ההוראה.
למשל, המקפצת חורזת: "אני מזמינה את רותי ליום הולדתי, אחת שתיים שלוש.."
ואז רותי היה צריכה לקפץ פנימה. אם נכנסה בזמן וקפצה בהתאם - היא הייתה הופכת להיות קופצת החבל, אם נכשלה - המשחק היה מתחיל מחדש. משחק זה אפשר לבנות הרעות למצות את הרוע שלהן עד תומו, על ידי חריזת אין ספור חרוזים ארוכים, כאשר החברה מתייבשת בהמתנה ארוכה להזמנתה של הקופצת....


                        

משחק החבל השני היה משחק קבוצתי: החבל היה נאחז בשני קצותיו על ידי שני תורנים.
אלה היו מתקרבים קצת אחד לכיוון השני עד שהחבל בניהם היה נוגע ברצפה, ואז היו מתחילים לסובבו בקצב. קבוצת הילדים המשחקים הייתה צריכה לרוץ אל תוך מרכז החבל ולקפץ על פי חוקים קבועים מראש, קפיצה אחת או שתיים וכדומה, כאשר מי שלא הצליח להשלים את המשימה בשלום והחבל נתפס ברגלו -היה נפסל והופך להיות התורן שמסובב את החבל.

לפעמים  חבורת המשחקים  היתה מלווה את הקופץ בדקלומים שנאמרו בקצב הקפיצה. באחד מהם היה על הקופץ להראות את כוחו בתנועות גוף תוך כדי קפיצה, בהתאם לדקלום: ''שירלי טמפל קופצת ככה... שירלי טמפל רוקדת ככה...''. הילדות בעלות תסרוקת בקבוקים, חיקוי לשירלי טמפל, לא זכו בזכויות יתר וגם הן נפסלו כאשר רגלן נתפסה בחבל. הבא בתור היה צריך לחזור על אותן התנועות.

דקלום אחר היה הרה גורל: ''...אמא אמא אני חולה / קראי רופא למחלה / רופא רופא אמות או לא / כן לא כן לא...''. השורה האחרונה נאמרה שוב ושוב עד שהקופץ (או בעיקר הקופצת) נכשל והמלה שנאמרה האחרונה היא זו שקבעה אם יקפוץ שוב (יחיה) או שהתור יעבור לאחר (ימות).
בירושלים נהגו לשיר גם: "...על המדרגות יושבת רמה ומצפה לטלגרמה". ועוד שיר: "...קפצי קפצי ברומבה רום בשתי רגלייך הקטנות".


''...היא קשובה לזמרור ומונה את הקצב ופתאום כונסת כתפיה ברגע הכניסה אל תוך סחרורי החבל כופפת ראשה משהו, וכבר בפנים ומזקיפה קומתה..., ומנתרת לה רוקדת לפי הזמר ששתי רעותיה המסבבות בחבל מזמררות לשמירת הקצב ושתי ידיה שלוחות לכאן ולכאן לשיווי המשקל...''
.

ס.יזהר, ''מלקומיה יפהפיה'', הוצאת זמורה-ביתן, עמוד 50


"...ושלוש ילדות בגן / מקפצות בחבל מתוח / בשמלה מלאה עמילן / ותלתל מתבדר ברוח. שירלי טמפל רוקדת ככה / שירלי טמפל קופצת ככה / שירלי טמפל יוצאת לחופשיה / שירלי טמפל אמרה תודה רבה...''.
דליה רביקוביץ.

 

זכרונות:

"...לבד משתי הדרכים המתוארות, הייתה גם דרך משוכללת יותר ומהנה מאוד, שנקראה אם איני טועה "שני חבלים", מפני שכל אחת ממגלגלות החבל הייתה אוחזת בכל אחת מידיה בקצה של חבל (וביחד, כמובן, בשני חבלים). ה"גלגול" דרש קואורדינציה בין שתי הידיים ותיאום בין שתי המגלגלות, שבדרך כלל התחילו לגלגל את החבל האחד כלפי פנים ואחריו את השני כלפי פנים. הקופצות עמדו בשורה והתכוננו להיכנס אל בין החבלים מבלי להסתבך בשניהם, לעיתים תוך קפיצה על רגל אחת ועל השנייה ברצף. בשלב הבא והמתקדם יותר, הייתה בת נוספת מהשורה מצטרפת לקופצת הראשונה, בתקווה שלא תסתבך והראשונה - לפי החלטות המקפצות מראש - הייתה צריכה לצאת מהקפיצה ולאפשר לבאות בתור להיכנס...".

לאה שפיגלר

 

=======================================================================

"...כשהיינו קופצות בחבל, ושרנו לפי קצב גלגול החבל, הקופצת היתה שרה: "ע-גב-ניה צו-מחת ב-גי-נה באה דנה וקט-פה או-תה" (הקופצת מזמינה את דנה לקפוץ אחריה בתור ואז בתורה דנה היתה מזמינה את הבאה בתור). שיר נוסף בחבל: "גברת מגונדרת שמה אודם, גברת מגונדרת שמה לק, גברת מגונדרת יוצאת מהמשחק" (ואחריה נכנסת הבאה בתור ושרה את השיר תוך כדי קפיצות)....".

עדית אהרון




חיובים
שתף 

משחק כדורסל ששיחקנו בשכונה שנקרא "חיובים". 
מטרת המשחק הייתה לזרוק את הכדור לסל מנקודה מסוימת ול"חייב" את הבא בתור לקלוע לסל מאותה נקודה. אם קלע אז המשחק היה נמשך, אם החטיא אזי צבר נקודה "רעה".

אופציה במשחק היתה: המחייב לא מחוייב במקרה זה אם הבא בתור היה קולע אז, זה שזרק, היה בוחר נקודה חדשה. אולם, אם המחייב מחוייב, אז זה שזרק וקלע והשני הכניס גם אזי, זה שהתחיל חייב גם הוא להמשיך לזרוק בשנית מאותה נקודה. החטיא אותה, הוא זה שצובר את הנקודה ה"רעה".
המשחק נגמר במספר הנקודות הרעות שעליהם הוחלט בתחילה.









 
הצטרפו אלינו גם בפייסבוק
עדכונים - בלוגים - אירועים - אלבומי תמונות - סרטונים נדירים


שלח דף זה לחבר תגובות, הערות, והוספת מידע, מושגים ונושאים למנוי חינם על מגזין הנוסטלגיה"כובע טמבל" הוסף למועדפים



כל הזכויות שמורות © לאתר נוסטלגיה אונליין ו/או לבעלי התכנים, הדימויים והתצלומים.