חיפוש:   בכל האתר  בשמות הערכים  בקרדיטים     חפש  |  חיפוש תמונות בנושא:   חפש
   מפת האתר  |   כרגע באתר: 148 מבקרים   |  כניסה לדף האישי    
עורך: דייויד סלע
דבר העורך כתבו לעורך
| עמוד הבית | מי אנחנו | מרכז מידע לגולש | על נוסטלגיה ורטרו | קרדיטים | צרו קשר | גולשים כותבים
 

+   אביזרים וחפצים
+   אוספים ותחביבים
+   אז - וכעת
+   אירועים ושנים
+   ארכיון האישים
+   ארכיון הוידאו
+   ארכיון הישראליאנה
+   ארכיון הכרזות
+   ארכיון המצגות
+   ארכיון הקול
+   אתרי נוסטלגיה
+   בידור ופנאי
+   בקיבוץ
+   בריאות, טיפוח וניקיון
+   בשכונה
+   בתים ומבנים מספרים
+   גלויות בולים וסמלים
+   דירה ובניין
+   היום בהיסטוריה
+   המקום בו גרנו
+   העפלה ועליות לא”י
+   חג ומועד
+   טלוויזיה ורדיו
+   ילדות נשכחת
+   לבוש אופנה והנעלה
+   מוזיקה שיר וזמר
+   מזון ומשקה
+   משחקים וצעצועים
+   מתחם מורים
+   נוסטלגיה בצה”ל
+   ספורט
+   ספרות נוסטלגית
+   עבודה ומלאכה
+   פוליטיקה ובחירות
+   רדיו נוסטלגיה
+   רכב ותחבורה
+   רשת חברתית
+   שונות
+   שירותי גולש
+   שפה עברית
+   תיאטרון עברי
+   תקשורת מדיה ופרסום

האתר מוקדש לזכרו של
 יוסי פשרמן (פשי) ז"ל
2003 – 1954

מעל ל - 1100
סרטוני וידאו נוסטלגיים
בארכיון הוידאו שבאתר

יום העצמאות ה-7
 

הצוללת דקר
 

תל אביב הקטנה
 
 

פורטל: בשכונה



משחקי שכונה

חבל
שתף 
 

האיור מתוך הספר אמת או חובה - משחקי ילדות שאהבנו. דייויד סלע / הוצאת כתר
מאייר: איתן קדמי.

 

 
משחק השכונה הקלאסי ששוחק על ידי הבנות אם כי גם בנים הצטרפו לעיתים, ואפילו אימהות היו יורדות לעיתים לרחוב ומקפצות על החבל.

כל מה שנדרש למשחק הזה היה חבל עבה.
היו שני משחקי חבל עיקריים: המשחק הראשון היה משחק בזוגות, כאשר אחת הבנות קופצת על החבל ומדקלמת איזה חרוז וחברתה אמורה הייתה להיות קשובה ולהיכנס למעגל הקפיצה על פי ההוראה.
למשל, המקפצת חורזת: "אני מזמינה את רותי ליום הולדתי, אחת שתיים שלוש.."
ואז רותי היה צריכה לקפץ פנימה. אם נכנסה בזמן וקפצה בהתאם - היא הייתה הופכת להיות קופצת החבל, אם נכשלה - המשחק היה מתחיל מחדש. משחק זה אפשר לבנות הרעות למצות את הרוע שלהן עד תומו, על ידי חריזת אין ספור חרוזים ארוכים, כאשר החברה מתייבשת בהמתנה ארוכה להזמנתה של הקופצת....


                        

משחק החבל השני היה משחק קבוצתי: החבל היה נאחז בשני קצותיו על ידי שני תורנים.
אלה היו מתקרבים קצת אחד לכיוון השני עד שהחבל בניהם היה נוגע ברצפה, ואז היו מתחילים לסובבו בקצב. קבוצת הילדים המשחקים הייתה צריכה לרוץ אל תוך מרכז החבל ולקפץ על פי חוקים קבועים מראש, קפיצה אחת או שתיים וכדומה, כאשר מי שלא הצליח להשלים את המשימה בשלום והחבל נתפס ברגלו -היה נפסל והופך להיות התורן שמסובב את החבל.

לפעמים  חבורת המשחקים  היתה מלווה את הקופץ בדקלומים שנאמרו בקצב הקפיצה. באחד מהם היה על הקופץ להראות את כוחו בתנועות גוף תוך כדי קפיצה, בהתאם לדקלום: ''שירלי טמפל קופצת ככה... שירלי טמפל רוקדת ככה...''. הילדות בעלות תסרוקת בקבוקים, חיקוי לשירלי טמפל, לא זכו בזכויות יתר וגם הן נפסלו כאשר רגלן נתפסה בחבל. הבא בתור היה צריך לחזור על אותן התנועות.

דקלום אחר היה הרה גורל: ''...אמא אמא אני חולה / קראי רופא למחלה / רופא רופא אמות או לא / כן לא כן לא...''. השורה האחרונה נאמרה שוב ושוב עד שהקופץ (או בעיקר הקופצת) נכשל והמלה שנאמרה האחרונה היא זו שקבעה אם יקפוץ שוב (יחיה) או שהתור יעבור לאחר (ימות).
בירושלים נהגו לשיר גם: "...על המדרגות יושבת רמה ומצפה לטלגרמה". ועוד שיר: "...קפצי קפצי ברומבה רום בשתי רגלייך הקטנות".


''...היא קשובה לזמרור ומונה את הקצב ופתאום כונסת כתפיה ברגע הכניסה אל תוך סחרורי החבל כופפת ראשה משהו, וכבר בפנים ומזקיפה קומתה..., ומנתרת לה רוקדת לפי הזמר ששתי רעותיה המסבבות בחבל מזמררות לשמירת הקצב ושתי ידיה שלוחות לכאן ולכאן לשיווי המשקל...''
.

ס.יזהר, ''מלקומיה יפהפיה'', הוצאת זמורה-ביתן, עמוד 50


"...ושלוש ילדות בגן / מקפצות בחבל מתוח / בשמלה מלאה עמילן / ותלתל מתבדר ברוח. שירלי טמפל רוקדת ככה / שירלי טמפל קופצת ככה / שירלי טמפל יוצאת לחופשיה / שירלי טמפל אמרה תודה רבה...''.
דליה רביקוביץ.

 

זכרונות:

"...לבד משתי הדרכים המתוארות, הייתה גם דרך משוכללת יותר ומהנה מאוד, שנקראה אם איני טועה "שני חבלים", מפני שכל אחת ממגלגלות החבל הייתה אוחזת בכל אחת מידיה בקצה של חבל (וביחד, כמובן, בשני חבלים). ה"גלגול" דרש קואורדינציה בין שתי הידיים ותיאום בין שתי המגלגלות, שבדרך כלל התחילו לגלגל את החבל האחד כלפי פנים ואחריו את השני כלפי פנים. הקופצות עמדו בשורה והתכוננו להיכנס אל בין החבלים מבלי להסתבך בשניהם, לעיתים תוך קפיצה על רגל אחת ועל השנייה ברצף. בשלב הבא והמתקדם יותר, הייתה בת נוספת מהשורה מצטרפת לקופצת הראשונה, בתקווה שלא תסתבך והראשונה - לפי החלטות המקפצות מראש - הייתה צריכה לצאת מהקפיצה ולאפשר לבאות בתור להיכנס...".

לאה שפיגלר

 

=======================================================================

"...כשהיינו קופצות בחבל, ושרנו לפי קצב גלגול החבל, הקופצת היתה שרה: "ע-גב-ניה צו-מחת ב-גי-נה באה דנה וקט-פה או-תה" (הקופצת מזמינה את דנה לקפוץ אחריה בתור ואז בתורה דנה היתה מזמינה את הבאה בתור). שיר נוסף בחבל: "גברת מגונדרת שמה אודם, גברת מגונדרת שמה לק, גברת מגונדרת יוצאת מהמשחק" (ואחריה נכנסת הבאה בתור ושרה את השיר תוך כדי קפיצות)....".

עדית אהרון




חיובים
שתף 

משחק כדורסל ששיחקנו בשכונה שנקרא "חיובים". 
מטרת המשחק הייתה לזרוק את הכדור לסל מנקודה מסוימת ול"חייב" את הבא בתור לקלוע לסל מאותה נקודה. אם קלע אז המשחק היה נמשך, אם החטיא אזי צבר נקודה "רעה".

אופציה במשחק היתה: המחייב לא מחוייב במקרה זה אם הבא בתור היה קולע אז, זה שזרק, היה בוחר נקודה חדשה. אולם, אם המחייב מחוייב, אז זה שזרק וקלע והשני הכניס גם אזי, זה שהתחיל חייב גם הוא להמשיך לזרוק בשנית מאותה נקודה. החטיא אותה, הוא זה שצובר את הנקודה ה"רעה".
המשחק נגמר במספר הנקודות הרעות שעליהם הוחלט בתחילה.




חיי שרה
שתף 


האיור מתוך הספר אמת או חובה - משחקי ילדות שאהבנו. דייויד סלע / הוצאת כתר
מאייר: איתן קדמי.

משחק ששמו היה גם "פצצות" (במלעיל). אחד המשתתפים זורק את הכדור באוויר וצועק "חיי שרה". מי שתופס את הכדור אמור להשליכו על משתתף אחר. אם פגע בו - הופך המשתתף הנפגע ל"שבוי" ויוצא מהמשחק. הוא יכול לחזור למשחק רק אם זה שהפך אותו לשבוי -  הופך להיות שבוי בעצמו. המנצח הוא זה שנשאר אחרון.




חימומים
שתף 

משחק כדור בו כל אחד בתורו מנסה להפציץ את חברו על ידי זריקת בכדור לעברו בכוח, במטרה להכאיב לו. ראה פיצוצים.

 

זכרונות:

"...בחיפה קראו למשחק הזה חממוני. בהפסקות שהיו בבית הספר נצח ישראל ברחוב יל"ג, אני זוכר היטב בחצר המרכזית היו הבוגרים זורקים כדור טניס בכל הכוח לכיוון הקטנים ואחד היה חוטף בראש או בפנים. מיסכן מי שחטף. אף אחד בדרך כלל לא התלונן כי פחדו מהבוגרים...".

לפלר אשר
leflerasher@walla.com




חישוק
שתף 

האיור מתוך הספר אמת או חובה - משחקי ילדות שאהבנו. דייויד סלע / הוצאת כתר
מאייר: איתן קדמי.

                                      

חישוק של אופניים אותו מריצים לאורך המדרכה בעזרת מקל.

''חבר ראשון היה לי למשחקי-ילדות. יחד הלכנו לכיתה אל''ף. בוקר אחד, הוא עם קורקינט עשוי עץ, ואני עם גלגל מחובר למקל, שרץ לפני, שהתקין לי סבא מצד אבא, יצאנו לדרך. תיירים נהיה בעולם הגדול...ירדנו מן החצר במורד הרחוב...הלכנו והלכנו (ולא ידענו שאנחנו הולכים לאיבוד)...''.
אהוד בן עזר. ''ספר הגעגועים'' בהוצאת כנרת, זמורה דותן, עמודים 87 –88.




חם קר
שתף 

  האיור מתוך הספר אמת או חובה - משחקי ילדות שאהבנו. דייויד סלע / הוצאת כתר
מאייר: איתן קדמי.

משחק של הזמנים ההם שהיה מתאים בעיקר לימים הגשומים בהם אי אפשר היה לרדת למטה . משחק של שני שחקנים, אחד מחביא חפץ והשני מחפש אותו, כשהמחביא נותן למחפש רמזים בצורת חם, פושר, מתקרר, קור כלבים, קוטב, שורף וכדומה.




חמור ארוך
שתף 


האיור מתוך הספר אמת או חובה - משחקי ילדות שאהבנו. דייויד סלע / הוצאת כתר
מאייר: איתן קדמי.

להבדיל מחמור חדש בו היה קופצים מעל גבו של מתכופף אחד, חמור ארוך היה כשמו כן הוא - ארוך. הקופץ הראשון היה קופץ מעל גבו של ה"מתכופף"  והיה מתכופף גם הוא בצמוד למתכופף הראשון. הקופץ הבא בתור היה צריך לעבור את שני המתכופפים וכך הלאה - עד שאחד הקופצים היה קופץ אך במקום להשלים את קפיצתו - היה נופל על גבו של אחד המתכופפים בשורה.

היה זה משחק בו היה אפשר להשוויץ בכישורי הקפיצה, וה"שוויצרים" היו מקפידים להישאר אחרונים בתור כך שלפניהם היו עומדת שורה של ילדים מתכופפים אותה ניסו לעבור בקפיצה אחת.




חמור חדש
שתף 

משחק זה נקרא בשמות שונים בחלקי הארץ השונים: בירושלים קראו לו  "סמל" והוא מוזכר בשירו  הנהדר של יוסי בנאי "אני וסימון ומואיז  הקטן",  בשפלה קראו לו "אסומניה אבודניה" ובחלקים אחרים של הארץ  - "חמור חדש".  כך או כך, היה זה משחק פופולארי ביותר.

מציירים קו על הרצפה, מעברו בצמוד לקו, עומד אחת המשתתפים מכופף. קראו לו "המתכופף", או בפשטות, "החמור".  כל הילדים רצים עד הקו וממנו מזנקים בפישוק רגליים מעל הילד המתכופף. לאחר שכל הילדים עברו, מתרחק הילד מהקו ושוב כל הילדים קופצים, וכן הלאה עד שאחד  הילדים (בדרך כלל השמן של הכיתה) לא מצליח לעבור והוא הופך ל"מתכופף".

שלב נוסף במשחק היה מתרחש כאשר הקופץ בא מאחוריו של המכופף וכותב (כאילו) על גב "מכתב לסבתא" או "מכתב לאמריקה". המכתב נעשה באצבע המועברות על גבו של המכופף כאשר הילד המשחק מקריא את תוכנו של המכתב בשעת כתיבתו לכל המשתתפים. בסוף הוא מאגרף את היד ונותן תפיחה על החלק הכפוף של הגב. התפיחה מסמלת את הדבקת הבול.כאשר הכותב זקוק לתוספת דיו הוא מפשפש באשכיו של המכופף וצועק 'דיו' לקול צחוקם של המשתתפים.

בכלל, התעללות ב"מתכופף" הייתה חלק בלתי נפרד מהמשחק הזה. למשל היו מקומות בהם  כל מי שקפץ  - לפני הקפיצה הכריז אסומניה אבודניה, לאחר הקפיצה הכריז חמור חדש (המהדרין הכריזו "חמור חדש בארצנו") ואת ההכרזה הזאת היו מלווים בבעיטה באחוריו של המתכופף.




חמור נודד
שתף 

בנוסף ל"חמור חדש" ול-"חמור ארוך" היה גם "חמור נודד".
ילד ראשון אחד עומד כחמור וילד שני קופץ מעליו ונעמד אף הוא כחמור בסמוך אליו. ילד שלישי קופץ מעל 2 החמורים ונעמד אף הוא כחמור שלישי. ילד רביעי קופץ מעל שלושת החמורים וכו' עד שכל קבוצת הילדים גמרה, ואז הילד שהיה חמור ראשון קם וקופץ מעל כל החמורים ונעמד שוב כחמור אחרון, ואז הילד שהיה חמור שני קם וקופץ מעל כל החמורים וכו' וכו' - עד אובדן כוחות




חמש אבנים
שתף 

  
האיור מתוך הספר אמת או חובה - משחקי ילדות שאהבנו. דייויד סלע / הוצאת כתר
מאייר: איתן קדמי.


משחק זריזות של ידיים שהיה משוחק עם חמש אבנים קטנות, לאחר מכן עם חמש קוביות מתכת קטנות. למשחק היו שתי ואריאציות, קשה יותר שנקראה "ירושלמי" וקלה יותר שנקראה "תל אביבי". למשחק היו מספר שלבים, כל שלב נקרא היה "קון", קון ראשון, קון שני וכן הלאה. במשחק היה צריך לבצע כל מיני פעולות עם האבנים בדרגות קושי הולכות וגוברות. צפה בסרטון

שלבי המשחק היו כדלקמן:

שלב ראשון: תופסים כל אבן בנפרד.
 
שלב שני: תופסים כל שני אבנים בנפרד.
 
שלב שלישי: תופסים שלוש אבנים ביחד ולאחר מכן את האבן הרביעית הבודדת.
 
שלב רביעי: זורקים אבן לאויר כאשר כל חמש האבנים ביד, ומטילים את ארבעת האבנים שנותרו ביד וזורקים שוב האבן לאויר ואוספים את ארבעת האבנים.

שלב חמישי: שלב ההטלות - אוספים אבן, אוספים שניה ומטילים הראשונה וכך הלאה ובסוף אוספים את כולן.

שלב שישי: שלב הגשר - מצלבים את האצבע האמצעית (האמה) עם האצבע השניה (האצבע) ויוצרים גשר עם האגודל - זורקים אבן באויר תופסים אבן מהרצפה וזורקים אותה דרך הגשר. וכך הלאה עד שנגמרות כל האבנים.

שלב שביעי: גשר עם הטלות - אוספים אבן, אוספים עוד אחת ומטילים הראשונה דרך הגשר.

 

מהלך משחק נוסף, שכונה "קוגאלאך" בירושלים ו"גשם" בשאר חלקי הארץ היה כדלקמן:

היו משליכים אבן באוויר, תופסים אבן מהרצפה וקולטים את זאת שהייתה באוויר. משליכים את השתיים שביד באויר ותופסים עוד אחת. משליכים שלוש באוויר וכך הלאה עד האבן האחרונה. לבסוף מעיפים לאוויר את כל החמש, מכים בכף היד ברצפה (באדמה) וקולטים את החמש שהיו באוויר. זריזים במיוחד קלטו את חמשת האבנים שבאוויר בתנועה מלמעלה למטה, מהלך שנקרא "הכפלה".
 
במקומות מסויימים בארץ נהגו לשחק את המשחק עם כלי משחק נוסף בשם "ג'קסים". כל ג'קס היה עשוי מששה פיני מתכת  פונים לששה כוונים שונים ומחוברים במרכז.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

 

 

 

 

 


לצפיה בכעל התגובות - לחצו כאן

 

זכרונות:
"...בילדותי נהגה אמי לבשל ''רגל קרושה'' על הפתיליה, בעלת שלוש 'אישים', לקראת כל חג ומועד. זהו תבשיל קרוש וגם 'רועד', המכונה גם ''פיצ'ה'', שהתקבל מבישול ממושך של רגל בקר. לאחר הבישול היה צורך להפריד את הסחוס מהעצמות, ואז אמא היתה בוחרת את העצמות הקטנות, שהיתה להן צורת ריבוע, ומנסה להשפיע עלי להשתמש בהן בתור אבני המשחק ב''חמש אבנים''. תמיד חזרה על הסיפור שהיא בילדותה (השנים הראשונות של המאה ה - 20 בראשון לציון) שיחקה עם חברותיה ב''חמש אבנים'' והעצמות הללו היו אבני המשחק. באותו זמן נקרא המשחק ''צ'יכן''. למרות שלעצמות היתה צורה אחידה שעזרה לבצע את המשימות של המשחק העדפנו להמשיך ולשחק באבנים שמצאנו בשדה. חלפו השנים, ילדי שיחקו גם הם ב''חמש אבנים''. לא הצעתי להם עצמות בקר וגם לא היה צורך למצוא אבנים מתאימות, כי סוחר זריז דאג לשווק בחנויות שקיות עם ''אבנים'' עשויות מתכת. ריבוע מהוקצע וקר למגע. ..".

ניצה וולפנזון

 

תגובות:

היו שני סגנונות: כלב וחתול (כך זה היה בת"א לכל הפחות). ב"חתול" הקשה יותר, היו מקפיצים את האבן באוויר, תוך כדי כך אוספים את מספר האבנים מן הרצפה בהתאם לשלב, ותופסים את האבן שבאוויר כך שלא תיפול על הרצפה. זו הגרסה שבסרטון שבאתר. ב"כלב" הקל יותר, היו מניחים אבן על גב כף היד ואוספים את מספר האבנים מן הרצפה בהתאם לשלב מבלי שהאבן תיפול מגב היד.

עופר
pzevel@gmail.com

 

''בשלב מסויים, לאחר שמיציתי את השיטוט במסדרון הענק, היתה הרביצן נותנת לי חמש אבנים, שיהיה לי במה לשחק...מעולם לא שיחקתי בהן את המשחק הרגיל, נהניתי לשכב על הרצפה המצויירת בחדר המבוא, להקיש עם האבנים על המרצפות הישנות...; ...על רצפת החדר...שכבה ילדה זרה ונקשה עליה בחמש אבנים... היא משחקת בדיוק את המשחק שאני המצאתי...''.
יוכי ברנדס, ''גרעינים לבנים'', הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, עמודים 124-121.

 




טיארות
שתף 
 האיור מתוך הספר אמת או חובה - משחקי ילדות שאהבנו. דייויד סלע / הוצאת כתר
מאייר: איתן קדמי.
 
 
עפיפונים. מקור השם מהמילה הערבית "טיארה", שפרושה - מטוס.

היינו מכינים אותם ממסגרת עץ קלה או קני גומא. את המסגרת היינו עוטפים בנייר דק, ועושים לטיארה זנב מניר צבעוני. לחלקו האחורי של העפיפון הזה היו מחברים קצה חוט שאת אורכו היינו מגלגלים על קופסת סיגריות ריקה.

את הטייארה היו מעיפים שני ילדים ביחד. שניהם רצו מול הרוח, כשאחד מחזיק בטייארה והשני בסליל החוטים. אם היתה הרוח מספיק חזקה הילד שהחזיק בטיארה עזב אותה ברגע מתאים והיא התרוממה.
כשהמבצע המשותף הצליח והטייארה עלתה גבוה והיתה יציבה במעופה, ולא היה חשש שתדאה פתאום בתנועות חדות, היתה זאת הזדמנות לניסוי מעניין - משלוח מכתב לטייארה. פיסת נייר, שעשו במרכזה חור הושחלה מעבר לסליל החוטים אל החוט המתוח, והנה זה פלא, הרוח הרימה את ה''מכתב'' לכיוון הטייארה וכל הנוכחים עמדו פעורי פה למראה הנס המתחולל...
האמת - טיארות היה משחק די מתסכל, כיוון שאו שהטיארה הייתה מתפרקת מיד כשעלתה לאוויר, או שלא היה רוח, או שהחוט היה נקרע והטיארה נעלמה, ולכן כנראה הביטוי "לך תעיף טיארות" מכוון לתיאור פעולה ללא תכלית.
בנוסף לטיארה נהגנו לשחק גם במטוס מניר שהיה פשוט יותר, ונקרא קיפקה.

''...ורוח מן הים באה אז ומתחילה להיות השעה שצריך להפריח בה את הטיארה...שתצא ותעלה הגבה מעל הכל...ובפקעת חוטי שמשון שיחברו לסופה...כדי לשלוט מרחוק במשולש הפורח הזה...מודבק היטב על הבוסים המובחרים והקשר שהוכן בדיוק לאיזונו... הזנב הכביר העשוי שעטנז עתונים ונייר צבעוני בוהק...כמה ניירות ממותחים בדבק הקמח של אמא...''.
ס. יזהר ''מקדמות'', הוצאת זמורה-ביתן, עמודים 152-155.


"...
טאיירה
פירושה בערבית אווירון, ואילו אנו כינינו בשם זה את מה שקרוי היום עפיפון. היינו מתקינים את הטאיירה ממשושה של קני-סוף שנחתכו בזהירות לאורכם ונקשרו היטב יחד באמצעם, מצופים בנייר צבעוני דק, שוליהם מודבקים נייר גזור ומרשרש וכך גם הזנב הארוך העשוי חבל מצופה לשונות-נייר, והוא נועד גם לייצב את הטאיירה באוויר
.
עיקר המומחיות היה בהתקנת המיזאן, אותה נקודת-איזון בה נקשרים שלושה חוטי השפגט הקצרים של הטאיירה אל החוט המרכזי שאורכו עשרות מטרים והוא מגולגל בסליל עבה על מקל קצר. אם המיזאן אינו מדוד ועשוי נכון, לעולם לא תמתח הרוח ותרים את הטאיירה שלך לגובהי שמיים...''.
אהוד בן עזר, ''לשוט בקליפת אבטיח/ספר הגעגועים''. פרק 33 חדשות בן עזר גליון 104.


יוסי בנאי שר ב"אני וסימון ומואיז הקטן":
"...אני חוזר אל השכונה אל עץ התות / אל עפיפון אדום אדום קשור לחוט / היינו ילדים וזה היה מזמן / אני וסימון ומואיז הקטן...".
 
 

בשיר "אני יודע שאמות בקיץ" (ח. חפר / מ.כספי) שר מתי כספי:
"...הילדים ודאי יעיפו עוד טיארות / להצגה יומית ילכו בתור / ואת גופי, כי זה מה שנשאר עוד, / יקח איתו האוטו השחור...".




טילים
שתף 


האיור מתוך הספר אמת או חובה - משחקי ילדות שאהבנו. דייויד סלע / הוצאת כתר
מאייר: איתן קדמי.

"טילים" היה  אחד מהמשחקים-תעלולים שהיו חביבים עלינו ביותר בזמנים ההם. אלה לא היו טילי קאסם, אבל הם עבדו על אותו עיקרון: זה התחיל בגרוד של גופרית מגפרורים ודחיסת הגופרית לתוך מילוי של "עט פרקר". לאחר מכן היינו מניחים את המילוי על גבי כן מאולתר, ומציתים אש קטנה בתחתיתו. החימום גרם להתפוצצות הגופרית בטיל והתעופפותו לגובה. מאוחר יותר שכללנו את "תעשיית הטילים" שלנו: עשינו זאת על ידי שילוב חומרים שנדחסו לתוך בלון גז של סיפולוקס אשר תחתיתו נוסרה. באמצעות סליל מגנזיום הינו מציתים את ה"טיל" וחוזים במעופו הקצר.

כל תעשיית הטילים המפוארת של ישראל דהיום, התחילה בשנות החמישים והשישים על ידי פרחחים כמונו, בחצרות האחוריים של בתינו. אנחנו היינו המייסדים ופורצי הדרך של תעשיה אווירונאוטית מפוארת שצמחה למה שהיא דהיום.... אבל בזמנו האמהות שלנו לא כל כך עודדו את היזמות הטכנולוגית שלנו. כל פעם שהיה נשמע פיצוץ של טיל ממריא אל-על, הייתה אימא אחרת יוצאת למרפסת וצועקת: " תפסיקו עם זה...בסוף עוד תצא לכם העין..." בכלל, עם כל פעלולי הטילים הללו, יחד עם הרוגטקה ורובה החוליות והדודס ופצצת קרביד והאזהרות של האימהות שלנו- אני לא מבין איך רק משה דין איבד את עינו.....









 
הצטרפו אלינו גם בפייסבוק
עדכונים - בלוגים - אירועים - אלבומי תמונות - סרטונים נדירים


שלח דף זה לחבר תגובות, הערות, והוספת מידע, מושגים ונושאים למנוי חינם על מגזין הנוסטלגיה"כובע טמבל" הוסף למועדפים



כל הזכויות שמורות © לאתר נוסטלגיה אונליין ו/או לבעלי התכנים, הדימויים והתצלומים.