חיפוש:   בכל האתר  בשמות הערכים  בקרדיטים     חפש  |  חיפוש תמונות בנושא:   חפש
   מפת האתר  |   כרגע באתר: 168 מבקרים   |  כניסה לדף האישי    
עורך: דייויד סלע
דבר העורך כתבו לעורך
| עמוד הבית | מי אנחנו | מרכז מידע לגולש | על נוסטלגיה ורטרו | קרדיטים | צרו קשר | גולשים כותבים
 

+   אביזרים וחפצים
+   אוספים ותחביבים
+   אז - וכעת
+   אירועים ושנים
+   ארכיון האישים
+   ארכיון הוידאו
+   ארכיון הישראליאנה
+   ארכיון הכרזות
+   ארכיון המצגות
+   ארכיון הקול
+   אתרי נוסטלגיה
+   בידור ופנאי
+   בקיבוץ
+   בריאות, טיפוח וניקיון
+   בשכונה
+   בתים ומבנים מספרים
+   גלויות בולים וסמלים
+   דירה ובניין
+   היום בהיסטוריה
+   המקום בו גרנו
+   העפלה ועליות לא”י
+   חג ומועד
+   טלוויזיה ורדיו
+   ילדות נשכחת
+   לבוש אופנה והנעלה
+   מוזיקה שיר וזמר
+   מזון ומשקה
+   משחקים וצעצועים
+   מתחם מורים
+   נוסטלגיה בצה”ל
+   ספורט
+   ספרות נוסטלגית
+   עבודה ומלאכה
+   פוליטיקה ובחירות
+   רדיו נוסטלגיה
+   רכב ותחבורה
+   רשת חברתית
+   שונות
+   שירותי גולש
+   שפה עברית
+   תיאטרון עברי
+   תקשורת מדיה ופרסום

האתר מוקדש לזכרו של
 יוסי פשרמן (פשי) ז"ל
2003 – 1954

מעל ל - 1100
סרטוני וידאו נוסטלגיים
בארכיון הוידאו שבאתר

יום העצמאות ה-7
 

הצוללת דקר
 

תל אביב הקטנה
 
 

פורטל: בשכונה



משחקי שכונה

חמש אבנים
שתף 

  
האיור מתוך הספר אמת או חובה - משחקי ילדות שאהבנו. דייויד סלע / הוצאת כתר
מאייר: איתן קדמי.


משחק זריזות של ידיים שהיה משוחק עם חמש אבנים קטנות, לאחר מכן עם חמש קוביות מתכת קטנות. למשחק היו שתי ואריאציות, קשה יותר שנקראה "ירושלמי" וקלה יותר שנקראה "תל אביבי". למשחק היו מספר שלבים, כל שלב נקרא היה "קון", קון ראשון, קון שני וכן הלאה. במשחק היה צריך לבצע כל מיני פעולות עם האבנים בדרגות קושי הולכות וגוברות. צפה בסרטון

שלבי המשחק היו כדלקמן:

שלב ראשון: תופסים כל אבן בנפרד.
 
שלב שני: תופסים כל שני אבנים בנפרד.
 
שלב שלישי: תופסים שלוש אבנים ביחד ולאחר מכן את האבן הרביעית הבודדת.
 
שלב רביעי: זורקים אבן לאויר כאשר כל חמש האבנים ביד, ומטילים את ארבעת האבנים שנותרו ביד וזורקים שוב האבן לאויר ואוספים את ארבעת האבנים.

שלב חמישי: שלב ההטלות - אוספים אבן, אוספים שניה ומטילים הראשונה וכך הלאה ובסוף אוספים את כולן.

שלב שישי: שלב הגשר - מצלבים את האצבע האמצעית (האמה) עם האצבע השניה (האצבע) ויוצרים גשר עם האגודל - זורקים אבן באויר תופסים אבן מהרצפה וזורקים אותה דרך הגשר. וכך הלאה עד שנגמרות כל האבנים.

שלב שביעי: גשר עם הטלות - אוספים אבן, אוספים עוד אחת ומטילים הראשונה דרך הגשר.

 

מהלך משחק נוסף, שכונה "קוגאלאך" בירושלים ו"גשם" בשאר חלקי הארץ היה כדלקמן:

היו משליכים אבן באוויר, תופסים אבן מהרצפה וקולטים את זאת שהייתה באוויר. משליכים את השתיים שביד באויר ותופסים עוד אחת. משליכים שלוש באוויר וכך הלאה עד האבן האחרונה. לבסוף מעיפים לאוויר את כל החמש, מכים בכף היד ברצפה (באדמה) וקולטים את החמש שהיו באוויר. זריזים במיוחד קלטו את חמשת האבנים שבאוויר בתנועה מלמעלה למטה, מהלך שנקרא "הכפלה".
 
במקומות מסויימים בארץ נהגו לשחק את המשחק עם כלי משחק נוסף בשם "ג'קסים". כל ג'קס היה עשוי מששה פיני מתכת  פונים לששה כוונים שונים ומחוברים במרכז.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

 

 

 

 

 


לצפיה בכעל התגובות - לחצו כאן

 

זכרונות:
"...בילדותי נהגה אמי לבשל ''רגל קרושה'' על הפתיליה, בעלת שלוש 'אישים', לקראת כל חג ומועד. זהו תבשיל קרוש וגם 'רועד', המכונה גם ''פיצ'ה'', שהתקבל מבישול ממושך של רגל בקר. לאחר הבישול היה צורך להפריד את הסחוס מהעצמות, ואז אמא היתה בוחרת את העצמות הקטנות, שהיתה להן צורת ריבוע, ומנסה להשפיע עלי להשתמש בהן בתור אבני המשחק ב''חמש אבנים''. תמיד חזרה על הסיפור שהיא בילדותה (השנים הראשונות של המאה ה - 20 בראשון לציון) שיחקה עם חברותיה ב''חמש אבנים'' והעצמות הללו היו אבני המשחק. באותו זמן נקרא המשחק ''צ'יכן''. למרות שלעצמות היתה צורה אחידה שעזרה לבצע את המשימות של המשחק העדפנו להמשיך ולשחק באבנים שמצאנו בשדה. חלפו השנים, ילדי שיחקו גם הם ב''חמש אבנים''. לא הצעתי להם עצמות בקר וגם לא היה צורך למצוא אבנים מתאימות, כי סוחר זריז דאג לשווק בחנויות שקיות עם ''אבנים'' עשויות מתכת. ריבוע מהוקצע וקר למגע. ..".

ניצה וולפנזון

 

תגובות:

היו שני סגנונות: כלב וחתול (כך זה היה בת"א לכל הפחות). ב"חתול" הקשה יותר, היו מקפיצים את האבן באוויר, תוך כדי כך אוספים את מספר האבנים מן הרצפה בהתאם לשלב, ותופסים את האבן שבאוויר כך שלא תיפול על הרצפה. זו הגרסה שבסרטון שבאתר. ב"כלב" הקל יותר, היו מניחים אבן על גב כף היד ואוספים את מספר האבנים מן הרצפה בהתאם לשלב מבלי שהאבן תיפול מגב היד.

עופר
pzevel@gmail.com

 

''בשלב מסויים, לאחר שמיציתי את השיטוט במסדרון הענק, היתה הרביצן נותנת לי חמש אבנים, שיהיה לי במה לשחק...מעולם לא שיחקתי בהן את המשחק הרגיל, נהניתי לשכב על הרצפה המצויירת בחדר המבוא, להקיש עם האבנים על המרצפות הישנות...; ...על רצפת החדר...שכבה ילדה זרה ונקשה עליה בחמש אבנים... היא משחקת בדיוק את המשחק שאני המצאתי...''.
יוכי ברנדס, ''גרעינים לבנים'', הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, עמודים 124-121.

 




טיארות
שתף 
 האיור מתוך הספר אמת או חובה - משחקי ילדות שאהבנו. דייויד סלע / הוצאת כתר
מאייר: איתן קדמי.
 
 
עפיפונים. מקור השם מהמילה הערבית "טיארה", שפרושה - מטוס.

היינו מכינים אותם ממסגרת עץ קלה או קני גומא. את המסגרת היינו עוטפים בנייר דק, ועושים לטיארה זנב מניר צבעוני. לחלקו האחורי של העפיפון הזה היו מחברים קצה חוט שאת אורכו היינו מגלגלים על קופסת סיגריות ריקה.

את הטייארה היו מעיפים שני ילדים ביחד. שניהם רצו מול הרוח, כשאחד מחזיק בטייארה והשני בסליל החוטים. אם היתה הרוח מספיק חזקה הילד שהחזיק בטיארה עזב אותה ברגע מתאים והיא התרוממה.
כשהמבצע המשותף הצליח והטייארה עלתה גבוה והיתה יציבה במעופה, ולא היה חשש שתדאה פתאום בתנועות חדות, היתה זאת הזדמנות לניסוי מעניין - משלוח מכתב לטייארה. פיסת נייר, שעשו במרכזה חור הושחלה מעבר לסליל החוטים אל החוט המתוח, והנה זה פלא, הרוח הרימה את ה''מכתב'' לכיוון הטייארה וכל הנוכחים עמדו פעורי פה למראה הנס המתחולל...
האמת - טיארות היה משחק די מתסכל, כיוון שאו שהטיארה הייתה מתפרקת מיד כשעלתה לאוויר, או שלא היה רוח, או שהחוט היה נקרע והטיארה נעלמה, ולכן כנראה הביטוי "לך תעיף טיארות" מכוון לתיאור פעולה ללא תכלית.
בנוסף לטיארה נהגנו לשחק גם במטוס מניר שהיה פשוט יותר, ונקרא קיפקה.

''...ורוח מן הים באה אז ומתחילה להיות השעה שצריך להפריח בה את הטיארה...שתצא ותעלה הגבה מעל הכל...ובפקעת חוטי שמשון שיחברו לסופה...כדי לשלוט מרחוק במשולש הפורח הזה...מודבק היטב על הבוסים המובחרים והקשר שהוכן בדיוק לאיזונו... הזנב הכביר העשוי שעטנז עתונים ונייר צבעוני בוהק...כמה ניירות ממותחים בדבק הקמח של אמא...''.
ס. יזהר ''מקדמות'', הוצאת זמורה-ביתן, עמודים 152-155.


"...
טאיירה
פירושה בערבית אווירון, ואילו אנו כינינו בשם זה את מה שקרוי היום עפיפון. היינו מתקינים את הטאיירה ממשושה של קני-סוף שנחתכו בזהירות לאורכם ונקשרו היטב יחד באמצעם, מצופים בנייר צבעוני דק, שוליהם מודבקים נייר גזור ומרשרש וכך גם הזנב הארוך העשוי חבל מצופה לשונות-נייר, והוא נועד גם לייצב את הטאיירה באוויר
.
עיקר המומחיות היה בהתקנת המיזאן, אותה נקודת-איזון בה נקשרים שלושה חוטי השפגט הקצרים של הטאיירה אל החוט המרכזי שאורכו עשרות מטרים והוא מגולגל בסליל עבה על מקל קצר. אם המיזאן אינו מדוד ועשוי נכון, לעולם לא תמתח הרוח ותרים את הטאיירה שלך לגובהי שמיים...''.
אהוד בן עזר, ''לשוט בקליפת אבטיח/ספר הגעגועים''. פרק 33 חדשות בן עזר גליון 104.


יוסי בנאי שר ב"אני וסימון ומואיז הקטן":
"...אני חוזר אל השכונה אל עץ התות / אל עפיפון אדום אדום קשור לחוט / היינו ילדים וזה היה מזמן / אני וסימון ומואיז הקטן...".
 
 

בשיר "אני יודע שאמות בקיץ" (ח. חפר / מ.כספי) שר מתי כספי:
"...הילדים ודאי יעיפו עוד טיארות / להצגה יומית ילכו בתור / ואת גופי, כי זה מה שנשאר עוד, / יקח איתו האוטו השחור...".




טילים
שתף 


האיור מתוך הספר אמת או חובה - משחקי ילדות שאהבנו. דייויד סלע / הוצאת כתר
מאייר: איתן קדמי.

"טילים" היה  אחד מהמשחקים-תעלולים שהיו חביבים עלינו ביותר בזמנים ההם. אלה לא היו טילי קאסם, אבל הם עבדו על אותו עיקרון: זה התחיל בגרוד של גופרית מגפרורים ודחיסת הגופרית לתוך מילוי של "עט פרקר". לאחר מכן היינו מניחים את המילוי על גבי כן מאולתר, ומציתים אש קטנה בתחתיתו. החימום גרם להתפוצצות הגופרית בטיל והתעופפותו לגובה. מאוחר יותר שכללנו את "תעשיית הטילים" שלנו: עשינו זאת על ידי שילוב חומרים שנדחסו לתוך בלון גז של סיפולוקס אשר תחתיתו נוסרה. באמצעות סליל מגנזיום הינו מציתים את ה"טיל" וחוזים במעופו הקצר.

כל תעשיית הטילים המפוארת של ישראל דהיום, התחילה בשנות החמישים והשישים על ידי פרחחים כמונו, בחצרות האחוריים של בתינו. אנחנו היינו המייסדים ופורצי הדרך של תעשיה אווירונאוטית מפוארת שצמחה למה שהיא דהיום.... אבל בזמנו האמהות שלנו לא כל כך עודדו את היזמות הטכנולוגית שלנו. כל פעם שהיה נשמע פיצוץ של טיל ממריא אל-על, הייתה אימא אחרת יוצאת למרפסת וצועקת: " תפסיקו עם זה...בסוף עוד תצא לכם העין..." בכלל, עם כל פעלולי הטילים הללו, יחד עם הרוגטקה ורובה החוליות והדודס ופצצת קרביד והאזהרות של האימהות שלנו- אני לא מבין איך רק משה דין איבד את עינו.....




טלפון חוטים
שתף 


האיור מתוך הספר אמת או חובה - משחקי ילדות שאהבנו. דייויד סלע / הוצאת כתר
מאייר: איתן קדמי.

 

 

טלפון חוטים היה מכשיר שאנחנו הילדים התקנו לעצמנו, עוד בימים שברוב הבתים לא היה עדיין מכשיר טלפון.

טלפון זה יוצר משתי פחיות שימורים ריקות, חוט שפגאט ארוך ושני ריבועי קרטון קטנים. היינו מנקבים חור בחלקה התחתון של פחית השימורים, משחילים דרכו את קצה החוט, עושים חור בריבוע שהוצמד לחלקה התחתון של הפחית ומעבירים את החוט גם דרכו ועושים קשר. אותו הדבר נעשה עם הקצה השני של החוט, בפחית השנייה.

לאחר שלב היצור היינו עוברים לשלב הדיבור. שני המשתמשים לוקחים כל אחד פחית אחת ומתרחקים, עד שחוט השפגאט היה נמתח, ואז היינו מתחילים בשיחה. כאשר אחד המשתמשים היה רוצה לדבר הוא היה מצמיד את הפחית לפיו וחברו מצמיד את הפחית לאוזנו. המטלפן היה אומר את דבריו, אלה היו עוברים דרך החוט ומגיעים לאוזנו של המשתמש השני. אז היו מתחלפים - אחד מדבר והשני מאזין וכן הלאה. במקרה של שני חברים מרפסת מול מרפסת, היו זורקים את הפחית האחת למרפסת השנייה, וכך היה אפשר לדבר בטלפון, למרות שהיה אפשר לומר את הדברים גם בלי ה"טלפון", אבל מה עם ההנאה???

 

"...רעיון הטלפון היה פשוט למדי והתקנתו הוסברה היטב בחוברת "הטכנאי הצעיר" ... חוט-משיכה, שאורכו כמרחק בין בתינו, יהיה מושחל בכל אחד מקצותיו אל תוך נקב בתחתיתו של גביע עשוי קרטון מדונג (לא היו עדיין גביעים מחומר פלאסטי), והתחתית תשמש ממבראנה ... את החוט נמתח לאורך עמודי הגדר, והוא יעביר את שיחותינו מאפרכסת לאפרכסת....''
אהוד בן עזר ''לשוט בקליפת אבטיח/ספר הגעגועים'' פרק 32, חדשות בן-עזר 102.




טלפון שבור
שתף 


האיור מתוך הספר אמת או חובה - משחקי ילדות שאהבנו. דייויד סלע / הוצאת כתר
מאייר: איתן קדמי.

 

שורה של ילדים יושבים אחד ליד השני. הילד הראשון מתכופף לעבר אוזנו של הילד שיושב לידו ולוחש לו מילה. זה שומע את המילה ומתכופף לעבר החבר הבא ועושה את אותה הפעולה, עם מילה אחרת. כך הולכת השרשרת עד הילד האחרון, ואז כל אחד מהילדים אומר את המילה ששמע בקול, דבר היוצר רצף של משפט שבדרך כלל לא היה לו כל היגיון או קשר, אבל תמיד זה היה מצחיק ומשעשע. היה גם "טלפון מתוקן" שעבד באותה שיטת משחק, אלה שבמקרה הזה היו מעבירים את אותה המילה מאחד לשני.

 


לצפיה בכל התגובות - לחצו כאן




טפו טפו
שתף 

האיור מתוך הספר אמת או חובה - משחקי ילדות שאהבנו. דייויד סלע / הוצאת כתר
מאייר: איתן קדמי.

זה אמצעי ירי יעיל נגד חתולים: מדובר בגליל חלול או צינור דק, לתוכו מכניסים נייר שגולגל בצורת קונוס וקצהו חודד. נושפים בצינור בחוזקה, וה"טיל" עף ליעדו במהירות ובדיוק רב!  הילדים ה"רעים" במיוחד היו מוסיפים לקצה הקונוס סיכה או את העוקצים של המחוגה, ואז היה אפשר לראות בשכונה חתולים מסתובבים שלגופם מחוברים קונוסים מנייר....האימהות היו צועקות על הילדים "...תפסיקו עם הדבר הזה...בסוף תוציאו למישהו עין..."




ים יבשה
שתף 


האיור מתוך הספר אמת או חובה - משחקי ילדות שאהבנו. דייויד סלע / הוצאת כתר
מאייר: איתן קדמי.

מציירים קו על החול או על המדרכה. עומדים מצד אחד של הקו ומי שנקבע כ"שופט" קובע צד אחד כים וצד אחד כיבשה. או אז מתחיל השופט להכריז בקול  ים או יבשה, תוך בלבול המשתתפים ומי שלא נעמד במקום הנכון - נפסל ויוצא. המנצח הוא האחרון שנשאר.




ירק
שתף 
 

האיור מתוך הספר אמת או חובה - משחקי ילדות שאהבנו. דייויד סלע / הוצאת כתר
מאייר: איתן קדמי.

ירק היה משחק די טיפשי שנראה לי שפותח על ידי המורים לבוטניקה וחקלאות.

המשחק התאפיין בזה שכל פעם שראית מישהו מהילדים בשכונה היית צועק לעברו "ירק",
והוא היה חייב להציג בפניך ירק כל שהוא. המהדרין לא היו יוצאים לרחוב לפני שעברו בחצר והצטיידו בעלה כל שהוא אותו היו מחזיקים בכליהם, ומציגים לראווה עם חיוך של ניצחון בכל פעם שהקריאה "ירק" נקראה לעברם. האחרים, במידה ונתפסו בקריאת "ירק" ללא ירק בכליהם היו קופצים בפראות על השיח הקרוב , תולשים עלה ומציגים אותו, מתנשמים ומתנשפים בפני הדורש, ואלה שלא היה עבורם שיח כל שהוא בסביבה להתעלל בו היו מפטירים בבוז "סתם משחק דבילי, אני לא משחק..."




יש לנו גולם במעגל
שתף 


האיור מתוך הספר אמת או חובה - משחקי ילדות שאהבנו. דייויד סלע / הוצאת כתר
מאייר: איתן קדמי.

 

 

משחק חברה ששוחק במעגל.
המשתתפים יושבים במעגל, אחד הילדים קם והולך לאיטו מסביב למעגל מאחורי גבם של הילדים כאשר למשתתפים אסור להביט לאחור. ברגע מסוים היה המשחק מניח חפץ קטן כל שהוא או מטפחת מאחורי אחד היושבים, והיה ממהר לחזור למקומו ולהתיישב. תפקידו של זה שהונח מאחריו החפץ היה לקום במהירות ולתפוס את מניח החפץ לפני שזה היגיע למקומו. בשפלה המשחק נקרא "מטפחת".


 




יש לנו תיש
שתף 

האיור מתוך הספר אמת או חובה - משחקי ילדות שאהבנו. דייויד סלע / הוצאת כתר
מאייר: איתן קדמי.

שיר המשחק "יש לנו תיש" נכתב במקורו ע"י יצחק אלתרמן, אביו של המשורר נתן אלתרמן, במילים הידועות:
"...יש לנו תיש / לתיש יש זקן / ולו ארבע רגליים/ וגם זנב קטן. / לללה- לללה...".
זאטוטי תל-אביב הקטנה "התעללו" קצת בטקסט והפכו אותו לאמור:
"...יש לנו רבי / לרבי יש זקן / ולו ארבעה תלמידים / והוא מכה אותם. / במקל, בסרגל, מה שבא ליד, / במקל, בסרגל, מה שבא ליד...".

בסופו של דבר יצא לנו עירוב של שתי הגרסאות, שעבר מדור לדור:
"...יש לנו תיש / לתיש יש זקן / ולו ארבע רגליים / וגם זנב קטן. / במקל, בסרגל, מה שבא ליד, / במקל, בסרגל, מה שבא ליד...".

כך היינו שרים במקהלה, תוך כדי דהירה כמן חבורה של תיישים במשחק-ריקוד זה, שהיה דומה ל"גשר מזהב", אך יותר מהיר ממנו.




כדורגל עם שרוך
שתף 


האיור מתוך הספר אמת או חובה - משחקי ילדות שאהבנו. דייויד סלע / הוצאת כתר
מאייר: איתן קדמי.

בין כדור הסמרטוטים (שהרכבו היה ערב רב של סמרטוטים שעוגללו יחד ונקשרו בחוט) והכדורגל של הימים האלה - שימש אותנו להנאותינו הכדורגל עם השרוך.

היה זה כדור מעור שהורכב מרצועות רצועות של עור שחברו יחדיו בתפירה גסה. בין שתי רצועות היה שסע צר, לתוכו היינו מחדירים את ה"פנימית".
הפנימית הייתה מן בלון מגומי עבה שבראשו זרבובית. לאחר שהפנימית החודרה לתוך הכדור ורק הזרבובית נותרה מבצבצת מחוץ לשסע - היה ניגש למלאכת ניפוח הכדורגל הילד הכי שמן בכיתה, שפתאום הפך להיות פופולארי ונחוץ: הוא היה תופס את הכדור בשתי ידיו, מצמיד את הזרבובית לפיו ונושף בעוצמה עוד ועוד, מלווה בקריאות עידוד של שאר הילדים.
לאט לאט היה הכדורגל מתנפח, ותמיד היה ילד אחד, בדרך כלל ה"מלך של הכיתה", שהיה בודק בידיו אם הכדור מנופח מספיק ומחליט מתי מסתיים שלב הניפוח ומתחיל שלב ה"קשירה." או אז היו תופסים במהירות את קצה זרבובית הגומי ומקפלים אותה כך שהאוויר לא יכול היה להימלט מפנים הפנימית, וקושרים את הזרבובית בחוט ומחדירים אותה לפנים הכדור דרך השסע. וכעת נותר לקשור את השסע בחוזקה, ואת זה היו עושים בעזרת שרוך אותו היו מעבירים בין החורים שבעור הכדור - ממש כמו בשריכת נעלי ספורט דהיום.

שיטה נוספת לניפוח הייתה להכניס לתוך זרבובית הניפוח גפרור, לגשת בגניבה כשכל החברים שומרים מסביב למכונית, להצמיד את זרבובית הניפוח לונטיל של המכונית, ובעזרת הגפרור לוחצים על הונטיל ואז האוויר מגלגל המכונית ממלא את הכדורגל עד שנעשה קשה כאבן. מקפלים את הזרבובית, קושרים עם חוט שפגט, מהדקים את השרוך , והרי כדורגל מקצועי למהדרין!!!

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כעת היה אפשר להתחיל את המשחק, במגרש בית הספר, בחצר של הבית, במגרש הריק בפאתי השכונה, לחלום שאנחנו הכדורגלנים האמיצים מ"בעט אלון, בעט", ולהאמין שיום אחד נהיה כדורגלנים ממש כמו סטלמך או מנצ'ל או גלזר או רפי לוי.

 

שלישיית "שוקולד-מנטה-מסטיק" שרה "אברא קדברא" (ל. לופנפלד / מ. וילנסקי):
"...משחק כדורגל וגול לכל רגל / ואיזו צרה - אני לקורה / אברא קדברא! צברא קדברא! / אומרים רק מילה ושער נפלא...".

 

ה"תרנגולים" שרו ב"שיר השכונה" (ח. חפר/ א. ארגוב):
"...חבר'ה, חבר'ה רגע, רגע / מנדל צבינגי ופושקש / משחקים בכדורגל / כאן אצלנו במגרש. / הם גרשו משם את נח / לא עזרו הצעקות / בוא נתפוס אותם בכוח / ונתקע להם מכות..."


לצפיה בכל התגובות - לחצו כאן




כן לא
שתף 

עם בוא האביב, כאשר השדות התמלאו בחרציות צהובות, היינו מתגודדות מספר בנות סביב מקבץ של פרחים, כל אחת מחזיקה פרח בידה, תולשת את עלי הכותרת אחד אחד תוך כדי מלמול כן...לא... כן... לא... - והעלה האחרון שנתלש נתן את התשובה הגורלית: אם בן מסויים מהכיתה "כן או לא" (מחבב את הבת שמנסה לקבל את התשובה בעזרת החרצית).
אין לתאר את אושרה של הבת שקיבלה את התשובה "כן" וכולנו קינאנו בה. נאיביות ילדותית שכזו. אני משערת שכל אחת מאיתנו המשיכה לחפש את מזלה ולתלוש את העלעלים הצהובים כשהיתה בגפה ולא חששה מעיניהן הבולשות של המתחרות.

 

להקת "בצל ירוק" עם הסולנית נחמה הנדל שרו את שירה של נעמי שמר "נועה":
"...נועה נולדה בשדה בין דשא לאבן / נועה היתה כמו אגל של טל / חרצית היא קטפה בשדה ומן הכותרת / תלשה עלעל עלעל/ כן או לא, כן או לא...".









 
הצטרפו אלינו גם בפייסבוק
עדכונים - בלוגים - אירועים - אלבומי תמונות - סרטונים נדירים


שלח דף זה לחבר תגובות, הערות, והוספת מידע, מושגים ונושאים למנוי חינם על מגזין הנוסטלגיה"כובע טמבל" הוסף למועדפים



כל הזכויות שמורות © לאתר נוסטלגיה אונליין ו/או לבעלי התכנים, הדימויים והתצלומים.