חיפוש:   בכל האתר  בשמות הערכים  בקרדיטים     חפש  |  חיפוש תמונות בנושא:   חפש
   מפת האתר  |   כרגע באתר: 147 מבקרים   |  כניסה לדף האישי    
עורך: דייויד סלע
דבר העורך כתבו לעורך
| עמוד הבית | מי אנחנו | מרכז מידע לגולש | על נוסטלגיה ורטרו | קרדיטים | צרו קשר | גולשים כותבים
 

+   אביזרים וחפצים
+   אוספים ותחביבים
+   אז - וכעת
+   אירועים ושנים
+   ארכיון האישים
+   ארכיון הוידאו
+   ארכיון הישראליאנה
+   ארכיון הכרזות
+   ארכיון המצגות
+   ארכיון הקול
+   אתרי נוסטלגיה
+   בידור ופנאי
+   בקיבוץ
+   בריאות, טיפוח וניקיון
+   בשכונה
+   בתים ומבנים מספרים
+   גלויות בולים וסמלים
+   דירה ובניין
+   היום בהיסטוריה
+   המקום בו גרנו
+   העפלה ועליות לא”י
+   חג ומועד
+   טלוויזיה ורדיו
+   ילדות נשכחת
+   לבוש אופנה והנעלה
+   מוזיקה שיר וזמר
+   מזון ומשקה
+   משחקים וצעצועים
+   מתחם מורים
+   נוסטלגיה בצה”ל
+   ספורט
+   ספרות נוסטלגית
+   עבודה ומלאכה
+   פוליטיקה ובחירות
+   רדיו נוסטלגיה
+   רכב ותחבורה
+   רשת חברתית
+   שונות
+   שירותי גולש
+   שפה עברית
+   תיאטרון עברי
+   תקשורת מדיה ופרסום

האתר מוקדש לזכרו של
 יוסי פשרמן (פשי) ז"ל
2003 – 1954

מעל ל - 1100
סרטוני וידאו נוסטלגיים
בארכיון הוידאו שבאתר

יום העצמאות ה-7
 

הצוללת דקר
 

תל אביב הקטנה
 
 




משחקי שכונה

טלפון חוטים
שתף 


האיור מתוך הספר אמת או חובה - משחקי ילדות שאהבנו. דייויד סלע / הוצאת כתר
מאייר: איתן קדמי.

 

 

טלפון חוטים היה מכשיר שאנחנו הילדים התקנו לעצמנו, עוד בימים שברוב הבתים לא היה עדיין מכשיר טלפון.

טלפון זה יוצר משתי פחיות שימורים ריקות, חוט שפגאט ארוך ושני ריבועי קרטון קטנים. היינו מנקבים חור בחלקה התחתון של פחית השימורים, משחילים דרכו את קצה החוט, עושים חור בריבוע שהוצמד לחלקה התחתון של הפחית ומעבירים את החוט גם דרכו ועושים קשר. אותו הדבר נעשה עם הקצה השני של החוט, בפחית השנייה.

לאחר שלב היצור היינו עוברים לשלב הדיבור. שני המשתמשים לוקחים כל אחד פחית אחת ומתרחקים, עד שחוט השפגאט היה נמתח, ואז היינו מתחילים בשיחה. כאשר אחד המשתמשים היה רוצה לדבר הוא היה מצמיד את הפחית לפיו וחברו מצמיד את הפחית לאוזנו. המטלפן היה אומר את דבריו, אלה היו עוברים דרך החוט ומגיעים לאוזנו של המשתמש השני. אז היו מתחלפים - אחד מדבר והשני מאזין וכן הלאה. במקרה של שני חברים מרפסת מול מרפסת, היו זורקים את הפחית האחת למרפסת השנייה, וכך היה אפשר לדבר בטלפון, למרות שהיה אפשר לומר את הדברים גם בלי ה"טלפון", אבל מה עם ההנאה???

 

"...רעיון הטלפון היה פשוט למדי והתקנתו הוסברה היטב בחוברת "הטכנאי הצעיר" ... חוט-משיכה, שאורכו כמרחק בין בתינו, יהיה מושחל בכל אחד מקצותיו אל תוך נקב בתחתיתו של גביע עשוי קרטון מדונג (לא היו עדיין גביעים מחומר פלאסטי), והתחתית תשמש ממבראנה ... את החוט נמתח לאורך עמודי הגדר, והוא יעביר את שיחותינו מאפרכסת לאפרכסת....''
אהוד בן עזר ''לשוט בקליפת אבטיח/ספר הגעגועים'' פרק 32, חדשות בן-עזר 102.




טלפון שבור
שתף 


האיור מתוך הספר אמת או חובה - משחקי ילדות שאהבנו. דייויד סלע / הוצאת כתר
מאייר: איתן קדמי.

 

שורה של ילדים יושבים אחד ליד השני. הילד הראשון מתכופף לעבר אוזנו של הילד שיושב לידו ולוחש לו מילה. זה שומע את המילה ומתכופף לעבר החבר הבא ועושה את אותה הפעולה, עם מילה אחרת. כך הולכת השרשרת עד הילד האחרון, ואז כל אחד מהילדים אומר את המילה ששמע בקול, דבר היוצר רצף של משפט שבדרך כלל לא היה לו כל היגיון או קשר, אבל תמיד זה היה מצחיק ומשעשע. היה גם "טלפון מתוקן" שעבד באותה שיטת משחק, אלה שבמקרה הזה היו מעבירים את אותה המילה מאחד לשני.

 


לצפיה בכל התגובות - לחצו כאן




טפו טפו
שתף 

האיור מתוך הספר אמת או חובה - משחקי ילדות שאהבנו. דייויד סלע / הוצאת כתר
מאייר: איתן קדמי.

זה אמצעי ירי יעיל נגד חתולים: מדובר בגליל חלול או צינור דק, לתוכו מכניסים נייר שגולגל בצורת קונוס וקצהו חודד. נושפים בצינור בחוזקה, וה"טיל" עף ליעדו במהירות ובדיוק רב!  הילדים ה"רעים" במיוחד היו מוסיפים לקצה הקונוס סיכה או את העוקצים של המחוגה, ואז היה אפשר לראות בשכונה חתולים מסתובבים שלגופם מחוברים קונוסים מנייר....האימהות היו צועקות על הילדים "...תפסיקו עם הדבר הזה...בסוף תוציאו למישהו עין..."




ים יבשה
שתף 


האיור מתוך הספר אמת או חובה - משחקי ילדות שאהבנו. דייויד סלע / הוצאת כתר
מאייר: איתן קדמי.

מציירים קו על החול או על המדרכה. עומדים מצד אחד של הקו ומי שנקבע כ"שופט" קובע צד אחד כים וצד אחד כיבשה. או אז מתחיל השופט להכריז בקול  ים או יבשה, תוך בלבול המשתתפים ומי שלא נעמד במקום הנכון - נפסל ויוצא. המנצח הוא האחרון שנשאר.




ירק
שתף 
 

האיור מתוך הספר אמת או חובה - משחקי ילדות שאהבנו. דייויד סלע / הוצאת כתר
מאייר: איתן קדמי.

ירק היה משחק די טיפשי שנראה לי שפותח על ידי המורים לבוטניקה וחקלאות.

המשחק התאפיין בזה שכל פעם שראית מישהו מהילדים בשכונה היית צועק לעברו "ירק",
והוא היה חייב להציג בפניך ירק כל שהוא. המהדרין לא היו יוצאים לרחוב לפני שעברו בחצר והצטיידו בעלה כל שהוא אותו היו מחזיקים בכליהם, ומציגים לראווה עם חיוך של ניצחון בכל פעם שהקריאה "ירק" נקראה לעברם. האחרים, במידה ונתפסו בקריאת "ירק" ללא ירק בכליהם היו קופצים בפראות על השיח הקרוב , תולשים עלה ומציגים אותו, מתנשמים ומתנשפים בפני הדורש, ואלה שלא היה עבורם שיח כל שהוא בסביבה להתעלל בו היו מפטירים בבוז "סתם משחק דבילי, אני לא משחק..."




יש לנו גולם במעגל
שתף 


האיור מתוך הספר אמת או חובה - משחקי ילדות שאהבנו. דייויד סלע / הוצאת כתר
מאייר: איתן קדמי.

 

 

משחק חברה ששוחק במעגל.
המשתתפים יושבים במעגל, אחד הילדים קם והולך לאיטו מסביב למעגל מאחורי גבם של הילדים כאשר למשתתפים אסור להביט לאחור. ברגע מסוים היה המשחק מניח חפץ קטן כל שהוא או מטפחת מאחורי אחד היושבים, והיה ממהר לחזור למקומו ולהתיישב. תפקידו של זה שהונח מאחריו החפץ היה לקום במהירות ולתפוס את מניח החפץ לפני שזה היגיע למקומו. בשפלה המשחק נקרא "מטפחת".


 




יש לנו תיש
שתף 

האיור מתוך הספר אמת או חובה - משחקי ילדות שאהבנו. דייויד סלע / הוצאת כתר
מאייר: איתן קדמי.

שיר המשחק "יש לנו תיש" נכתב במקורו ע"י יצחק אלתרמן, אביו של המשורר נתן אלתרמן, במילים הידועות:
"...יש לנו תיש / לתיש יש זקן / ולו ארבע רגליים/ וגם זנב קטן. / לללה- לללה...".
זאטוטי תל-אביב הקטנה "התעללו" קצת בטקסט והפכו אותו לאמור:
"...יש לנו רבי / לרבי יש זקן / ולו ארבעה תלמידים / והוא מכה אותם. / במקל, בסרגל, מה שבא ליד, / במקל, בסרגל, מה שבא ליד...".

בסופו של דבר יצא לנו עירוב של שתי הגרסאות, שעבר מדור לדור:
"...יש לנו תיש / לתיש יש זקן / ולו ארבע רגליים / וגם זנב קטן. / במקל, בסרגל, מה שבא ליד, / במקל, בסרגל, מה שבא ליד...".

כך היינו שרים במקהלה, תוך כדי דהירה כמן חבורה של תיישים במשחק-ריקוד זה, שהיה דומה ל"גשר מזהב", אך יותר מהיר ממנו.




כדורגל עם שרוך
שתף 


האיור מתוך הספר אמת או חובה - משחקי ילדות שאהבנו. דייויד סלע / הוצאת כתר
מאייר: איתן קדמי.

בין כדור הסמרטוטים (שהרכבו היה ערב רב של סמרטוטים שעוגללו יחד ונקשרו בחוט) והכדורגל של הימים האלה - שימש אותנו להנאותינו הכדורגל עם השרוך.

היה זה כדור מעור שהורכב מרצועות רצועות של עור שחברו יחדיו בתפירה גסה. בין שתי רצועות היה שסע צר, לתוכו היינו מחדירים את ה"פנימית".
הפנימית הייתה מן בלון מגומי עבה שבראשו זרבובית. לאחר שהפנימית החודרה לתוך הכדור ורק הזרבובית נותרה מבצבצת מחוץ לשסע - היה ניגש למלאכת ניפוח הכדורגל הילד הכי שמן בכיתה, שפתאום הפך להיות פופולארי ונחוץ: הוא היה תופס את הכדור בשתי ידיו, מצמיד את הזרבובית לפיו ונושף בעוצמה עוד ועוד, מלווה בקריאות עידוד של שאר הילדים.
לאט לאט היה הכדורגל מתנפח, ותמיד היה ילד אחד, בדרך כלל ה"מלך של הכיתה", שהיה בודק בידיו אם הכדור מנופח מספיק ומחליט מתי מסתיים שלב הניפוח ומתחיל שלב ה"קשירה." או אז היו תופסים במהירות את קצה זרבובית הגומי ומקפלים אותה כך שהאוויר לא יכול היה להימלט מפנים הפנימית, וקושרים את הזרבובית בחוט ומחדירים אותה לפנים הכדור דרך השסע. וכעת נותר לקשור את השסע בחוזקה, ואת זה היו עושים בעזרת שרוך אותו היו מעבירים בין החורים שבעור הכדור - ממש כמו בשריכת נעלי ספורט דהיום.

שיטה נוספת לניפוח הייתה להכניס לתוך זרבובית הניפוח גפרור, לגשת בגניבה כשכל החברים שומרים מסביב למכונית, להצמיד את זרבובית הניפוח לונטיל של המכונית, ובעזרת הגפרור לוחצים על הונטיל ואז האוויר מגלגל המכונית ממלא את הכדורגל עד שנעשה קשה כאבן. מקפלים את הזרבובית, קושרים עם חוט שפגט, מהדקים את השרוך , והרי כדורגל מקצועי למהדרין!!!

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כעת היה אפשר להתחיל את המשחק, במגרש בית הספר, בחצר של הבית, במגרש הריק בפאתי השכונה, לחלום שאנחנו הכדורגלנים האמיצים מ"בעט אלון, בעט", ולהאמין שיום אחד נהיה כדורגלנים ממש כמו סטלמך או מנצ'ל או גלזר או רפי לוי.

 

שלישיית "שוקולד-מנטה-מסטיק" שרה "אברא קדברא" (ל. לופנפלד / מ. וילנסקי):
"...משחק כדורגל וגול לכל רגל / ואיזו צרה - אני לקורה / אברא קדברא! צברא קדברא! / אומרים רק מילה ושער נפלא...".

 

ה"תרנגולים" שרו ב"שיר השכונה" (ח. חפר/ א. ארגוב):
"...חבר'ה, חבר'ה רגע, רגע / מנדל צבינגי ופושקש / משחקים בכדורגל / כאן אצלנו במגרש. / הם גרשו משם את נח / לא עזרו הצעקות / בוא נתפוס אותם בכוח / ונתקע להם מכות..."


לצפיה בכל התגובות - לחצו כאן




כן לא
שתף 

עם בוא האביב, כאשר השדות התמלאו בחרציות צהובות, היינו מתגודדות מספר בנות סביב מקבץ של פרחים, כל אחת מחזיקה פרח בידה, תולשת את עלי הכותרת אחד אחד תוך כדי מלמול כן...לא... כן... לא... - והעלה האחרון שנתלש נתן את התשובה הגורלית: אם בן מסויים מהכיתה "כן או לא" (מחבב את הבת שמנסה לקבל את התשובה בעזרת החרצית).
אין לתאר את אושרה של הבת שקיבלה את התשובה "כן" וכולנו קינאנו בה. נאיביות ילדותית שכזו. אני משערת שכל אחת מאיתנו המשיכה לחפש את מזלה ולתלוש את העלעלים הצהובים כשהיתה בגפה ולא חששה מעיניהן הבולשות של המתחרות.

 

להקת "בצל ירוק" עם הסולנית נחמה הנדל שרו את שירה של נעמי שמר "נועה":
"...נועה נולדה בשדה בין דשא לאבן / נועה היתה כמו אגל של טל / חרצית היא קטפה בשדה ומן הכותרת / תלשה עלעל עלעל/ כן או לא, כן או לא...".




כן לא שחור לבן
שתף 

אחד המשחקים היצירתיים ביותר של ילדותנו העשוקה היה: כן לא שחור לבן.

הכללים פשוטים: הקורבן התורן נשאל ע"י החברה שאלות שונות ומשונות ועליו להשיב עליהן, אך מבלי להשתמש במילים - כן, לא, שחור ולבן. מהלך משחק כזה היה נשמע בערך כך: - אתה גר פה בבית? - כמובן, זה ביתי. - אתה רוצה לחטוף מכות? - הייתי מעדיף להימנע מכך. - איזה צבע יש לזפת? - צבע כהה קיצוני כמו פחם. - איזה צבע יש לסיד? - צבע בהיר מאוד כמו גיר, וכו' וכו'. לאחר כמה סיבובים היה כל אחד מאיתנו מסגל לעצמו לשון דיפלומטית שלא היתה מביישת אפילו את אבא אבן...




כפתור בלולאה
שתף 

לולאה מושחלת לתוך חורי הכפתור, מגלגלים את הכפתור בין שתי הידים והלולאה היתה מתגלגלת סביב עצמה ומתכווצת. מתיחת הלולאה היתה גורמת לכפתור להסתובב קדימה ואחורה וזה היה משמיע ציפצוף.




כפתור ופרח
שתף 

שבלונות של פרחים ריקים (מנייר) ומדבקות תואמות בצבעים שונים להתאמה בתוך השבלונות.









 
הצטרפו אלינו גם בפייסבוק
עדכונים - בלוגים - אירועים - אלבומי תמונות - סרטונים נדירים


שלח דף זה לחבר תגובות, הערות, והוספת מידע, מושגים ונושאים למנוי חינם על מגזין הנוסטלגיה"כובע טמבל" הוסף למועדפים



כל הזכויות שמורות © לאתר נוסטלגיה אונליין ו/או לבעלי התכנים, הדימויים והתצלומים.