חיפוש:   בכל האתר  בשמות הערכים  בקרדיטים     חפש  |  חיפוש תמונות בנושא:   חפש
   מפת האתר  |   כרגע באתר: 176 מבקרים   |  כניסה לדף האישי    
עורך: דייויד סלע
דבר העורך כתבו לעורך
| עמוד הבית | מי אנחנו | מרכז מידע לגולש | על נוסטלגיה ורטרו | קרדיטים | צרו קשר | גולשים כותבים
 

+   אביזרים וחפצים
+   אוספים ותחביבים
+   אז - וכעת
+   אירועים ושנים
+   ארכיון האישים
+   ארכיון הוידאו
+   ארכיון הישראליאנה
+   ארכיון הכרזות
+   ארכיון המצגות
+   ארכיון הקול
+   אתרי נוסטלגיה
+   בידור ופנאי
+   בקיבוץ
+   בריאות, טיפוח וניקיון
+   בשכונה
+   בתים ומבנים מספרים
+   גלויות בולים וסמלים
+   דירה ובניין
+   היום בהיסטוריה
+   המקום בו גרנו
+   העפלה ועליות לא”י
+   חג ומועד
+   טלוויזיה ורדיו
+   ילדות נשכחת
+   לבוש אופנה והנעלה
+   מוזיקה שיר וזמר
+   מזון ומשקה
+   משחקים וצעצועים
+   מתחם מורים
+   נוסטלגיה בצה”ל
+   ספורט
+   ספרות נוסטלגית
+   עבודה ומלאכה
+   פוליטיקה ובחירות
+   רדיו נוסטלגיה
+   רכב ותחבורה
+   רשת חברתית
+   שונות
+   שירותי גולש
+   שפה עברית
+   תיאטרון עברי
+   תקשורת מדיה ופרסום

האתר מוקדש לזכרו של
 יוסי פשרמן (פשי) ז"ל
2003 – 1954

מעל ל - 1100
סרטוני וידאו נוסטלגיים
בארכיון הוידאו שבאתר

יום העצמאות ה-7
 

הצוללת דקר
 

תל אביב הקטנה
 
 




תחביבים

סריגת ידהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

  

 

 

 

מה היה לאימהות לעשות בערבי החורף הארוכים??? לאחר יום ארוך של עמל הן היו מתיישבות ליד תנור הפיירסייד, מאזינות לתכנית ברדיו המנורות - וסורגות סוודרים.
הן טענו שהסריגה מרגיעה אותן, ובסריגה הייתה שילוב של הנאת התחביב וגם תועלת, כיון שסוודר סרוג ביד לא רק שהיה משובח יותר מסוודר קנוי - אלא גם זול יותר.  


האמת היא שהאימהות שסרגו - סרגו בכל הזדמנות. היה אפשר לראותן סורגות באוטובוס, מול הטלוויזיה, בתור בהמתנה לרופא ובכלל, כל אימא "טובה" בזמנים ההם לא הייתה עוזבת את הבית ללא המסרגות עליהן היו סרוגות כבר כמה שורות. אולי ימצאו כמה דקות פנויות - ואז המסרגות היו נשלפות. רוב עבודות הסריגה נעשו בעזרת זוג מסרגות אבל היו כאלה שסרגו במסרגה אחת שנקראה "קרושה", ואיתה סרגו כל מיני עבודות אומנות וגם כיפות והיו כאלה שהפליאו לסרוג  גרביים בעזרת ארבע מסרגות בעת ובעונה אחת.


לא רק שהסוודר הסרוג היה זול יותר אלא גם אפשר היה להשתמש שוב באותו צמר כאשר מידת הסוודר  כבר לא התאימה לילד שגדל. ניתן היה לפרום את הסוודר ואת חוט הצמר שהתקבל  לכרוך  ל"עיגולים" שהיו למעשה כדורי צמר.  החוט שהתקבל  היה מסולסל, בגלל סריגת ה''עיניים'', אך לאחר שטיפה ויבוש הוא התישר  ואפשר היה להתחיל בסריגת סוודר חדש. כמובן, כדי לסרוג סוודר יותר גדול היה צורך להוסיף צמר נוסף, בצבע אחר, שנסרג בצורת פסים או בדוגמאות אחרות.



היו חנויות שבהן היה אפשר להשיג את חוטי הצמר, במבחר עצום של צבעים. החוטים היה באים בצמות, והאימהות היו מעמידות אותנו מולן כאשר ידינו פרושות לפנים, משחילות את הצמות לידינו ומתחילות למשוך מהן את חוט הצמר ומגלגלות אותו לידי לכדור. אז הן היו מתיישבות למלאכתן, מריצות את המסרגות עוד ועוד, מעלות "עיניים" ומורידות אותן, מייצרות עוד שורה ועוד שורה עד שנוצר הסוודר הסרוג מעשה ידיים להתפאר, איתו היינו מסתובבים בגאווה בשכונה, מוציאים את העיניים לאימהות האחרות שלהן לא היה את הכישרון לסריגת סוודרים, כמו לאימא שלנו.


 

 

 



רטרו:

בקרו בעמוד הפייסבוק של אתר נוסטלגיה אונליין




עבודה במסוריתהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 


נכתבה אז גם כ"משורית" ויש שקראו לה "קשתית". היה זה תחביב של בנים בזמנים ההם. למדנו לנסר במסורית בשיעורי מלאכה, היו כאלה שאימצו את התחביב הזה לעצמם, ויצרו בעזרת המסורית  כל מיני צורות ודגמי חיות מדיקט ששימשו  כמחזיקי מפיות, מחזיקי מכתבים או תמונות נוי.

התחביב הזה  הרגיז את החברים של אלה שעסקו בניסור הזה, כיוון שכל ניסיון  קל שבקלים של רובינו (ובעיקר של כותב שורות אלה...)   ליצור משהו בעזרת מסורית ולוח דיקט נגמר בעגמת נפש: המסורית הייתה נקרעת עם כל תנועת יד שלא הייתה רגישה מספיק לעדינותה, עד כי נדמה היה שהכלי הזה הוא למעשה קשתית  של כינור ולא כלי לחיתוך או ניסור. בנוסף רובינו, (ואני בעיקר...) היינו צריכים, לאחר סיום הניסור, לאמץ את דמיוננו ובעיקר את כושר השכנוע  כדי להסביר לכל מי שצפה ב"יצירת ידינו" שחתיכת הדיקט המוזרה הזאת שניסרנו  זה עתה מנסה לדמות שפן או חתול או משהו כזה....




פיתוח תמונותהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

תחביב  היסטרי של שנות השישים הראשונות. פיתוח תמונות בפוטו עלה הון, אז למה לא לשלב את המועיל עם היעיל? היו כאלה שהיו מפתחים תמונות במטבח, אבל אז היה צריך להשקיע זמן באיטום החלונות והדלתות של המטבח בעזרת שמיכות, לבל יחדור האור. המקום הפרקטי יותר לפיתוח תמונות היה חדר האמבטיה. קודם היה צריך לשכנע את שאר דיירי הבית שהאמבטיה היא מחוץ לתחום עבורם. אחר כך היה צורך להחליף את המנורה באמבטיה במנורה אדומה, שיצרה גוון מאוד רומנטי לכל התחביב הזה. בתוך האמבטיה עצמה  היו מניחים שלוש קערות עם נוזלים מסריחים, מחברים את מכונת ההגדלה לשקע חשמלי, מוציאים את ניר הפיתוח מעטיפת הפלסטיק השחור שלו ומתחילים להשתעשע. תמונות מוצלחות ממש  יצאו רק לבודדים  אלה שממש התמידו, השאר היו יוצאים מחדר האמבטיה לאחר שעות, מסריחים ומטושטשים מאדי הכימיקלים.




צמה תורכיתהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.




צמרהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

מעבר לתחביב סריגת היד שהיה תחביב של האימהות, גם אנחנו הילדים אימצנו לנו תחביב מתחום הסריגה. קראנו לו "צמר". היו תולשים חתיכות צמר מפורר ממלבושים חורפיים, מניחים אותן אחד ליד השני ויוצרים בין דפי ספר "שטיחים" (כדוגמת הכנת לבד...). תחביב זה של תלישת הצמר יצר בסוודר חורים. ככל שהסוודר היה יותר מיוחד הוא היה בסכנה יותר גדולה...




קישוט חפצים בצדפיםהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

בתקופה שהסתפקנו במועט, וגם לא היתה אפשרות לרכוש מוצרי נוי במחיר שיכביד על סעיף ההוצאות בכלכלת הבית, ניסינו לקשט את הדירה בעבודות יד ולהשתמש בפריטים שנמצאו בסביבה.
כך פותח תחביב שימושי של קישוט חפצי בית בצדפים.
כאשר כמויות הצדפים היו אדירות לאין ערוך מאשר כיום, ובעיקר - בחוף אילת, לפני 50 שנה, כאשר עדיין לא היה קיים איזור מלונות, אבל לאורך החוף - היה שפע של קונכיות, צדפים וחלקי אלמוגים בגדלים שונים - כולל כוכבי ים שנפלטו ועוד.
אספנו בחוף הים צדפים שונים, בחרנו את היפים שבהם ובעלי מראה מיוחד והרכבנו מהם קישוטים לתליה על הקיר או הדבקנו אותם על אביזרים שונים. קופסאות פשוטות הפכו לקופסאות תכשיטים מקושטות בצדפים, מסגרות לתמונות רגילות קיבלו מראה מעניין יותר ועוד ועוד. גם ענף התכשיטים לקח חלק ביצירתיות, כאשר הגענו עד חוף הכנרת ואספנו מלוא חפניים את הצדפים הקטנטנים והמארכים, שהיוו את עיקר הצדפים בחוף זה. שזרנו מהם מחרוזות ויצרנו סיכות שלא ביישו את העונדות אותן.

               

 

 




קליעה למטרה.הרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.

מעבר לערך קליעה למטרה בפרק סמלים וסיכות




רקמההרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 
 
 
 
על בדי הרקמה היו מודפסים ציורים שונים, והרוקמת הייתה מעבירה מחט עם חוטים צבעוניים בבד ומכסה את כל הציור.
 



רקמת תפריםהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

מבין הרקמות השונות של הזמנים ההם היו כאלה שהודפסו על רשת בעלת שורות חורים גדולים צמודים זה לזה, במרחק 1 ס"מ. לתוך החורים הללו הושחלו חוטי צמר בגוונים שונים, שיצרו יחדיו תמונה, לשמחת המשפחה להתפאר.




רקמתיהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

מי לא קיבל ריבוע בד, ועליו הדפסה בצבע כחול של דוגמאות ריקמת צלבים.
קייטנה שלמה עסקה בריקמה כזו. בנות ובנים כאחד. כולנו במחט שלופה וחוט ריקמת ד.מ.צ במגוון צבעים.




שטיחים בעבודה עצמיתהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

בימים שמפעל "שטיחי כרמל'  בבעלות אברהם שפירא עדיין שיגשג בקיסריה ושטיח בסלון הדירה היה "חובה" ממש כמו המזנון והפוטל -  נוצר תחביב חדש במשפחות רבות, שלא היה ביכולתן לרכוש "שטיח כרמל' יוקרתי: יצירת  שטיחים בעבודה עצמית.  בחנויות לדברי הצמר וסריגת יד ניתן היה לרכוש בד קנווה עבה, שעליו היתה מודפסת דוגמא בצבעים שונים, וכן גלילים קטנים של חוטי צמר חתוכים באורך הרצוי. בד הקנווה המחורר שימש בסיס -רשת לשטיח: בעזרת מסרגה מיוחדת נכרכו חוטי הצמר דרך החורים, לפי הצבע והדוגמא, הודקו היטב וכך נוצרו שטיחים בדוגמאות ובגדלים שונים. 

יתרונם של השטיחים התבטא בשני מישורים - הן בחמימות שנוספה לדירה והן בהרמוניה המשפחתית שנוצרה סביב עבודת הכנת השטיחים, זאת כיוון שהכנת "שטיח עבודה" עצמית דרשה התגייסות כל המשפחה למשימה. שטיח עבודה עצמית גדול ומרשים שהונח  על מעקה המרפסת לניקוי בעזרת חובט שטיחים  שידר מסר לכל השכונה: כאן גרה משפחה מאוחדת יצירתית ומשתפת פעולה.   היו "בעלבוסטיות" שדאגו להעביר את המסר הזה לשכונה בעזרת השטיח פעמיים בשבוע.....

סוג אחר של שטיחים עבודה עצמית היו אלה שבהם במקום בד הקנווה, שימשו ריבועי רשת פלסטיק כבסיס. ריבועים אלה חוברו יחד לאחר שנסרגה עליהם דוגמא במסרגה אחת. היו משפחות שיצרו באותם דרכים גם שטיחי קיר.




תולעי משיהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 
הייתה תקופה שגידול תולעי משי היה תחביב שכל הילדים הרבו לעסוק בו. גידול תולעי המשי היה למעשה המזימה של ההורים שלנו, שלא הסכימו שנגדל כלב בבית. תולעי משי היו הפתרון האידיאלי: עולים גרוש, לא תופסים מקום, לא מרעישים ולא מסריחים וגם לא צריך לרדת איתם למטה..... 
קונים זוג תולעים, מחזיקים אותם בקופסת נעלים, עושים חורים קטנים למעלה "...בשביל שהתולעים לא ייחנקו..." ודואגים כל יום לעלים טריים של עץ תות, שבאותם ימים גדלו רבים מהם בכל שכונה. לאחר תקופה התולעים היו נהפכים לגלמים ואח"כ לפרפרים שהיו מתים די מהר. כך חווינו את חווית המוות הראשונה שלנו, זה היה המוות הפרטי שלנו, הפרפר האישי שלנו, שלא מת בשואה או במלחמה כמו כל הסיפורים ששמענו כל הזמן מההורים, אלא מת בקופסת הנעליים שלנו, כנראה משעמום....








 
הצטרפו אלינו גם בפייסבוק
עדכונים - בלוגים - אירועים - אלבומי תמונות - סרטונים נדירים


שלח דף זה לחבר תגובות, הערות, והוספת מידע, מושגים ונושאים למנוי חינם על מגזין הנוסטלגיה"כובע טמבל" הוסף למועדפים



כל הזכויות שמורות © לאתר נוסטלגיה אונליין ו/או לבעלי התכנים, הדימויים והתצלומים.