חיפוש:   בכל האתר  בשמות הערכים  בקרדיטים     חפש  |  חיפוש תמונות בנושא:   חפש
   מפת האתר  |   כרגע באתר: 148 מבקרים   |  כניסה לדף האישי    
עורך: דייויד סלע
דבר העורך כתבו לעורך
| עמוד הבית | מי אנחנו | מרכז מידע לגולש | על נוסטלגיה ורטרו | קרדיטים | צרו קשר | גולשים כותבים
 

+   אביזרים וחפצים
+   אוספים ותחביבים
+   אז - וכעת
+   אירועים ושנים
+   ארכיון האישים
+   ארכיון הוידאו
+   ארכיון הישראליאנה
+   ארכיון הכרזות
+   ארכיון המצגות
+   ארכיון הקול
+   אתרי נוסטלגיה
+   בידור ופנאי
+   בקיבוץ
+   בריאות, טיפוח וניקיון
+   בשכונה
+   בתים ומבנים מספרים
+   גלויות בולים וסמלים
+   דירה ובניין
+   היום בהיסטוריה
+   המקום בו גרנו
+   העפלה ועליות לא”י
+   חג ומועד
+   טלוויזיה ורדיו
+   ילדות נשכחת
+   לבוש אופנה והנעלה
+   מוזיקה שיר וזמר
+   מזון ומשקה
+   משחקים וצעצועים
+   מתחם מורים
+   נוסטלגיה בצה”ל
+   ספורט
+   ספרות נוסטלגית
+   עבודה ומלאכה
+   פוליטיקה ובחירות
+   רדיו נוסטלגיה
+   רכב ותחבורה
+   רשת חברתית
+   שונות
+   שירותי גולש
+   שפה עברית
+   תיאטרון עברי
+   תקשורת מדיה ופרסום

האתר מוקדש לזכרו של
 יוסי פשרמן (פשי) ז"ל
2003 – 1954

מעל ל - 1100
סרטוני וידאו נוסטלגיים
בארכיון הוידאו שבאתר

יום העצמאות ה-7
 

הצוללת דקר
 

תל אביב הקטנה
 
 

פורטל: בשכונה



השכונה שלי

תל אביב - נווה צדקהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה

 

שכונת נווה צדק - רקע כללי

נווה צדק היא השכונה היהודית הראשונה מחוץ לחומות העיר יפו, ונחשבת לשכונה הראשונה של תל אביב, על אף שהוקמה 22 שנה לפני ייסוד תל אביב.

השכונה נוסדה על ידי משפחות יהודיות שרצו לגור מחוץ ליפו הצפופה.

היוזמה להקמת השכונה באה מחברת "עזרת ישראל" מיפו, שהוקמה במטרה לפעול לטובת הציבור. החברה נוסדה על ידי אלעזר רוקח אחיו של שמעון רוקח.
המפעל הראשון של החברה היה הקמת בית חולים לעניי העיר ולפועלים שבמושבות שבאו לביקור אצל הרופאים בעיר.

אהרן שלוש, שהיו לו קרקעות על גבול יפו, הציע להם לקנות ממנו מגרש לבניית השכונה החדשה. ההנחה של שלוש הייתה שאם יתחילו לבנות שכונה על אדמתו, יגדל היישוב היהודי מחוץ ליפו ויעלה ערך אדמותיו. לפיכך הוא הסכים למכור למנהלי "עזרת ישראל" אדמה במחיר נמוך ובאשראי לשנה, אך היה לו תנאי אחד: במשך השנה יש להתחיל בבניה. הצעת שלוש התקבלה. לשכונה החדשה קראו "נוה צדק" .

 

זכרונות:

"...שכונת נווה צדק נקראה בעבר שכונת שבזי על שם הרחוב הראשי שבה. היא נחשבה לשכונת "פשע", של דרום תל אביב...
היו בה את גני הילדים שלה, ביניהם "גן השחר" שפועל עד עצם היום הזה, ובית ספר יסודי דתי בשם "תחכמוני" שמשמש היום כאולפנא.
ליד השכונה היה את מגדל שלום, שנקרא בפי כל "כלבו שלום" על שם חנות הכלבו שהייתה בין החלוצות בתחום. במגדל זה היה את מוזיאון השעווה ואת פארק השעשועים ה"מאירלנד" שהיווה אטרקציה לכל גוש דן ובטח ובטח לילדי השכונה...."

מני משומר
 menim@macam.ac.il

 

=========================================================

 "...למדתי בבית-ספר כי"ח (אליאנס) ברחוב יחיאלי בשכונת שבזי-נוה-צדק בכיתה ט' ובכיתה י' בין השנים: 1956-1968.
אלה היו השנים האחרונות לקיומו של בי"ס כי"ח בהנהלתה של גברת תג'ר. הבניין הנ"ל הוכרז כמיועד להריסה ואותנו התלמידים, פיזרו לבתי ספר תיכון שונים בתל אביב. איתי בכיתה למדו התאומות: רותי ולאה אלקבץ. אני עברתי לתיכון עירוני ה' ושם אפשרו לי להמשיך בלימודי הצרפתית שלי.

בתור ילדה בת 14 הלכתי ברגל בקר בקר ממקום מגורי - רחוב העבודה פינת יוחנן הסנדלר על שכונת נוה-צדק !!!... לפעמים העדפתי ללכת לאורך רחוב נחלת בנימין ובחזרה הביתה הייתי נכנסת ברחוב הרצל (כן, כן, גימנסיה הרצלייה הייתה אז קיימת!) - לשדרות רוטשילד והולכת לאורך השדרה עד רחוב לבנון ומשם לרחוב מלצ'ט ולרחוב שלי - רחוב העבודה...".

לאה צרפתי
leazar1@gmail.com

 

==================================================


"...שלום לכולם!! כל פעם מחדש כשמעלים זיכרונות ילדות, אי אפשר לא להיתקף בגעגועים אין סופיים... כן, מה לעשות מה שאז היה כתמונות ילדות רגילות, הפך עם השנים לגעגועים וזיכרונות מתוקים...

אז ככה, אני למדתי בבית ספר לבנות על שם יחיאלי בנווה צדק. נולדתי ברח זרח ברנט. בביקורי במקום אני מבקרת גם שכנים שגרים שם. למען האמת, הבניה החדשה עושה את המקום פלצני ולי זה צורם ולא מזכיר את מה שהיה קודם. הגיעו דיירים שלא ידעו את יוסף כמו שאומרים.

המקום היה ססגוני וחם, והיום לא תמצא שם יחסי שכנות, אלא שכנים שמוסתרים בחומות. טוב שהים הניבט באופק לא שינה את צבעו, ורק הוא יכול להעיד את הביקורים של תושבי השכונה בחוף הים הכחול וריח המלוח הגיע עד לאפינו.

שם היינו משתובבים ושמחים ואוכלים סנדוויצ'ים מלחם שחור אחיד עם גבינה בולגרית ו..כמובן אבטיח אדום ומתוק טעם גן עדן עם הגרעינים השחורים שהיינו שוטפים אותם ומפזרים עליהם מלח ושמים אותם בשמש עד שיתייבשו לגמרי. ואז ביום שישי, ממש לפני כניסת השבת, קולים אותם על מחבת על הגז לאט לאט ובסבלנות...ואז מקררים אותם ושומרים אותם בצנצנת זכוכית, והטעם שלהם היה כמו שקדים, ומרוב שהם היו טעימים לפעמים הייתי אוכלת את הקליפה שלהם.

אני זוכרת שפעם ביום קייצי בערב פתאום מגיע נחשול מים אדירים מהים, מין מיני צונמי מכיוון רח' המרד לרח' שלי זרח ברנט. בתור ילדה הבנתי את גודל הפלא. כך ראיתי זאת היום אם האסונות טבע בתאילנד והמקרה האחרון ביפן.. אני מבינה שזה יכול להסתיים באסון..זה היה בקיץ, ובחורף היו נוהגות אימי ז"ל ושכנותיה להתגודד יחדיו ביום חורפי חם בחוץ ממש במדרכה חולית (אז עוד לא היה סלול כביש) והיו קולפות תפוזים בשרניים - זן גפה, עסיסיים ומתוקי. מהקליפות אימי הייתה מכינה ריבת תפוזים שהייתה מוגשת בצלחת זכוכית יפה ובכוס זכוכית שקופה מעוטרת, וככה בימי חול כולם היו תולות את הכבסים על גבי חבלים מחלון לחלון, ומה שמרים את כל הכביסה זה מוט קרש חתוך בשפת המוט, וכל אחת הייתה משוויצה בכביסה של מי יותר לבנה.

והינה מגיע חג פורים ומהחצרות היינו מריחים את אוזני המן שהיו מכינות ועושות משלוחים אחת לשנייה, ובערב תמיד היו מעבירות מידע איך סורגים סוודר או ווסט או כובע צמר וגרביים לנכדות..

אי אלוהים, כמה שהכל היה כל כך מתוק וכמה יגיע כפיים אימותינו ייגעו עבורנו מבלי להתפנק. רובם הביאו חמישה שישה ושמונה תשעה וגם עשרה ילדים, והבית היה בעבורם בית מקדש שצריך לשמור עליו...".

ירדנה מלחי
yardena1953@walla.com

 

==============================================


"...אני למדתי בבי"ס יסודי-יחיאלי - בנווה צדק, היום במרכז סוזן דלאל. זה היה בי"ס לבנות. השירותים היו בחוץ - בול-פגיעה. חדר האחות היה בחוץ - המבנה עדיין קיים, והיה פחד גדול מהזריקות שלה. אולם ההתעמלות היה במקום שבו עומד היום האולם של תיאטרון ענבל. המשרדים של מרכז סוזאן דלאל, היום, היו הכיתות שלנו. אולם המופעים של סוזן דלאל היה בעבר בי"ס אליאנס שמעבר לכביש...".

אהובה גנור
ahuva.ganor@gmail.com

 

==================================================================

 

מצטרפת לנכתב ע"י אהובה גנור, מהיותי גם תלמידת בי"ס לבנות ומוסיפה שזכינו גם בשיעורי חקלאות עם חלקת אדמה שהיינו מעבדים אותה ומגדלים בה ירקות.

רבקה בן בסט
rivkibb@gmail.com

  

=================================================

 

תגובות:

ברחוב מגדל 9 בנוה צדק קיים בניין שנבנה בשנות השלושים, ע"י יהודי מביירות (לבנון), בשם יוסף (שם המשפחה שמור אצל העורך). המבנה הושכר לטובת יהודי בוכרי שהקים שם חנות בגדים ולאחר מכן הוא הושכר להקמת בית דפוס. המבנה היה בן שתי קומות, ועם השנים נהרסה הקומה השנייה. היהודי יוסף שחזר לביירות הפקיד את ניהול השכרת הנכס בידי מתווך בשם תורגמן, ועד סוף שנות החמישים כך התנהל. עם פטירתו של היהודי מביירות, יורשיו לא טיפלו בנכס שנים רבות כי היגרו לארה"ב ואירופה ורק בשנת 1998 הם אותרו. בינתיים התגורר בנכס פולש אשר בנה חומה מלוחות מתכת סביב החצר - ראו בתמונה. האם מישהו יודע פרטים נוספים על מבנה זה המצורף בתמונה ? או על בעליו או הדיירים כיום או שהיו בעבר, או על ההיסטוריה שלו, איך נקרא בית הדפוס ? אשמח לכל פרט

ד"ר איציק בלילה
isaac229@yahoo.com

=========================================================== 

25/10/2018
בשנים 1958-1960 למדתי בבית הספר "נווה צדק" ברחוב אהרון שלוש, בדרום תל אביב. מספטמבר 1958 עד יוני 1959 הייתי בכיתה ד' 2. מספטמבר 1959 עד יוני 1960 הייתי בכיתה ה' 2. מחנכת הכיתה שלי באותה עת הייתה חביבה רפופורט. בכיתה שלי באותה תקופה הייתה ילדה ששמה הפרטי היה ורדה. בכיתתי הייתה רק ורדה אחת. אני מנסה לאתר את הבחורה הזאת, לצורך פגישת מחזור. אינני זוכר את שם המשפחה שלה, וגם שאר חברי כיתתי לא זוכרים. ורדה לא המשיכה ללמוד איתנו עד לסיום בשנת 1963. בשנת 1960 היא ומשפחתה עברו דירה, ולא ידוע לאן. ורדה נולדה ב -1949 (או אולי בסוף שנת 1948). בשנים 1958-1960 התגוררה ורדה ומשפחתה מה שהיום רחוב אהרון שלוש. יתכן שמשפחתה התעסקה בנגרות. לפי הפרטים האלו, האם השם ידוע למישהו? האם אתם בבקשה יכולים לעזור לי או לכוון אותי למישהו שיוכל? אשמח לקבל מכם כל תשובה שתעזור לי למצוא את ורדה.  

משה גולדוסר
mauh2o@att.net

 




תל אביב - נווה צהלהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה


שכונת נווה צה"ל - רקע כללי

נוה צה"ל הינה שכונה אשר ממוקמת בין כפר שלם לשכונת התקווה.

זו היתה השכונה "המפוארת" של דרום יד אליהו. אוטובוס קו מס' 32 היה היחידי המגיע לשכונה פעם בחצי שעה. שליש מהשכונה היתה לכוחות הבטחון. רחוב אריאל היה הרחוב הראשי.
בשנת 1955 חנכו את בי"ס העממי "הגליל" ברחוב גבעתי.
סביב השכונה נטעו עצים תלמידי ביה"ס החדשים, שלימים הפך לחורשה רחבה ויפה. הילדות של בני הנוער היתה מתרכזת במרכז המסחרי ליד המכולת של "ארדיטי
".

סופיה
sofi990@walla.com

 

=====================================================================

 זכרונות:

 

"...שמי  יקותיאל אלעזר, ואני בנו של דוד אלעזר ז"ל (לא הרמטכ"ל). שכונת נווה-צה"ל קמה בשנת 1954 (הייתי בן שנתיים) והוקמה כשיכון לאנשי צבא קבע, אבל הוקצו שני "בלוקים" (בניינים) לטובת אנשי משטרה, בית 16 ובית 17. אני עצמי גרתי בבית 23 - רחוב אריאל 4.

בשנים הראשונות לא היה בית ספר יסודי לשכונה, והילדים נאלצו ללכת ללמוד בבתי ספר בשכונת התקווה הסמוכה (אני למדתי בכיתה א' בביה"ס הירדן) ואחרים ביד אליהו. בלחץ ועד השכונה, שאבי היה חבר בו עם קצינים נוספים, הוקם ביה"ס הגליל והתחיל "לפעול" בספטמבר 1959, ומחזור א' (בוגרי כיתה ח') סיימו ביוני.

קו 32 אכן היה הקו היחידי מהשכונה לעיר ותחנתו הסופית ברחוב אלוף מול הצרכנייה והמרכז המסחרי הקטן...".

קותי אלעזר
yelazar1@gmail.com

 

======================================================================

"...שמי אז היה מזרחי דרורה (כיום גרופר) ואנחנו גרנו ברחוב הראשי אלוף 8. נולדתי כשהשכונה הייתה קיימת. השכונה הייתה יפיפייה ובין כל בלוק לבלוק היו עצים וכרי דשא. היה גן חובה מאחורי הבלוק שלנו. לביה"ס "הגליל"- הלכנו ברגל תוך 5 דקות .ביה"ס היה איכותי והמורות מצויינות. זוכרת את אילנה, ו- נאווה- רז. קו 32 היה עובר ברחוב הראשי היחידי של השכונה והיה שם נהג קבוע שכולנו הכרנו אותו. התחנה עמדה מול הצרכנייה, כמו כן היה קיוסק. לא הייתה ספריה והייתי צריכה ללכת ברגל עד יד אליהו בריכת גלי-גיל כדי להחליף ספרים. כזיכרון ילדות זהו היה המקום המוגן הנפלא הירוק של הילדות. הורי לא היו מהמעמד המבוסס אבל איני זוכרת שאי פעם חסר לנו משהו...".

דרורה גרופר
drora56@gmail.com




תל אביב - נווה שאנןהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה

 

שכונת נווה שאנן - רקע כללי

נווה שאנן היא שכונת פועלים שהוקמה בדרום תל אביב בשנות העשרים של המאה העשרים.

עם התגברות "מאורעות תרפ"א", אשר התרחשו בראשית שנות העשרים של המאה העשרים בארץ ישראל, החליטה קבוצה של 400 יהודים מיפו לעזוב את העיר.
לשם כך איתרו את פרדס שיך-עלי, שהיה בעל אדמות פוריות בשטח של 260 דונם ואספקת מים עצמית, בסמוך למתחם של תחנת הכוח הראשונה בתל אביב.

חברי הקבוצה, אשר כללה בעלי מקצוע מתחומים שונים, כגון: נגרים, חקלאים, סוחרים ופועלי בניין, שאפו להקים חלופה עירונית למונופול החקלאי שהיה בידיהם של הערבים ביפו והגרמנים במושבה שרונה. בהתאם לכך, הם בחרו, במסגרת תחרות אדריכלית שיזמו, בתוכניתו של האדריכל יוסף טישלר, הידועה כתוכנית "המנורה".

 

זכרונות:

ב שנות החמישים - 1954 -1956 אולי קודם, היה בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב רוכל שמכר בובות קטנות על חוט כמו יו יו, וזימר ג'ינגל שכולם חזרו אחריו וזה היה בערך כך: "...יש לי צעצועלה גדול קטן הוא קופץ כמו שפן הוא קופץ כמו שפן הי דיגזום דיגזומבה, הי דיגזום דיגזומבה". היש מי שזוכר את הרוכל הזה ואת שירו שהיה מוכר היטב בכל הארץ לכל מי שעבר בתחנה המרכזית בתל אביב באותן שנים?

יעקב קלוג
jklugi@gmail.com

 

תגובות:

שכונת נווה שאנן נקראה פעם שכונת הקוקזים. הבתים היו צריפים, שאולי עד היום יש שם כמה מהם (מאחורי החנויות). הורי גרו שם בילדותם וגם בהיותם זוג צעיר עד שנת 1941 אז עברו לחולון, לרחוב הופיין שפעם קראו לו רחוב העבודה.  בספר "פוזה" מאת גלילה רון פדר מתואר הווי הנוער בשכונה.פוזה היה מגיבורי הפלמ"ח.

אתי דוידוביץ
ettydav@walla.co.il




תל אביב - נווה שלוםהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה


שכונת נווה שלום - רקע כללי

"נווה שלום" נוסדה בשנת 1890 על ידי זרח ברנט, והתאחדה לאחר תקופת מה עם שכונת נווה צדק.

 

זכרונות:

"...לפני נוה צדק היתה שכונת נווה שלום שבה נולד אבי וגם אני נולדתי שם ועד גיל 5 היינו שם.

מסוזאן דלל עד לרח' הכובשים יש רחוב חברת שס. אני זוכרת שאיפה היום מסעדת סוזאנה היה מגרש עם עץ גדול ושם היו הגברים משחקים ששבש או דומינו.

עברנו אחר כך לרחוב דיזנגוף ליד רחוב בזל ששם היה צפון העיר סביונים וכלניות גדלו בחצרות והילדים ידעו לשחק ברחוב למדנו משמרת צהריים לא קיטרנו והיה כייף...".

יצחקי [גרינשטיין] רבקה
rivkasata@walla.com




תל אביב - נווה שרתהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.

 

 

שכונת נווה שרת - רקע כללי

נווה שרת היא השכונה המזרחית ביותר בתל אביב ונמצאת מצפון לירקון.

ראשיתה של השכונה במעברת "יד המעביר" בשנות ה - 50. בשנות ה - 70 החלה תנופת בנייה בשכונה ונבנו דירות לזוגות צעירים. בתחילת שנות ה - 80 עברו להתגורר בשכונה (ברחוב הדף היומי) משפחות מהמגזר החרדי מקהילת חסידות גור. בתחילת שנות ה - 80, בתקופת כהונתו של ראש הממשלה מנחם בגין, נכללה נווה שרת בפרויקט שיקום שכונות שבמסגרתו הופנו משאבים רבים לפיתוח השכונה. אוכלוסיית השכונה גדלה משמעותית בשנים 1989-1990 עם העלייה מברית המועצות.




תל אביב - נורדיההרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה


שכונת נורדיה - רקע כללי

נורדיה היא שכונה בתל אביב, שהתקיימה משנות ה-20 ועד שנות ה-60 של המאה ה-20, במקום שבו עומד כיום קניון דיזנגוף סנטר ובסביבתו.


שכונת נורדיה קמה בעקבות פרעות תרפ"א שהתרחשו ביפו במאי 1921, ובמהלכן הותקפו יהודים ביפו ובשכונות היהודיות של תל אביב שגבלו בה. השכונה קמה ספונטנית על שטחי כרמים שהשתייכו למשפחת חינאווי, משפחה ערבית יפואית אמידה, בשוליה הצפון-מזרחיים של תל אביב עד אז, ונתחמה במזרח בחלקו הצפוני של רחוב המלך ג'ורג'.
בדרום השכונה חצה אותה לאורכה, ממזרח למערב, רחוב בוגרשוב ששימש כרחובה הראשי.

בראשיתה יושבו בה פליטים יהודים מיפו ומשכונות הספר של "תל אביב הקטנה", שחפצו בביטחון היחסי של הריחוק מגבול יפו. מלכתחילה תכננה הקרן הקיימת לישראל להקים במקום שכונת גנים, אולם בשל הדחיפות בשיכון הפליטים נגנזה התוכנית ונורדיה התפתחה כשכונת עוני הבנויה מצריפי עץ ופחונים.

בשנות ה-30 וה-40 התיישבו בשכונה עולים דלי אמצעים ממזרח אירופה, שהגיעו אליה בשל העלות הזולה של מגורים בה. השכונה סבלה מהצפות בחורף בשל המבנה הטופוגרפי שהקשה על הניקוז בחלקה המזרחי.

תנאי החיים והמגורים בשכונה התאפיינו בדלות, ויוזמות בנייה שונות וניסיונות התארגנות של תושביה לא צלחו.


ב-1958 עלתה יוזמה של הקבלן אריה פילץ להקים במקום מרכז עירוני-מסחרי מודרני ראשון מסוגו בישראל, שיהווה "עיר בתוך עיר". יוזמה זו זכתה לברכתם של פרנסי העיר, והחל תהליך של פינוי תושבי השכונה והריסת בתיה, שנמשך על פני שנות ה-60. התושבים שפונו יושבו ברבי קומות שנבנו בשולי השכונה, ועל יתרת השטח הוקם פרויקט "דיזנגוף סנטר" - מרכז מסחר, משרדים ומגורים, שנפתח ב-1977, וזכה להצלחה נדל"נית ומסחרית.


לצפיה בכל התגובות - לחצו כאן


 

זכרונות:

"...סבתא שלי גרה בצריף בשכונה הזו. היא עוד זכתה לעבור לבתים רבי הקומות של אז, אם אני לא טועה אלה היו שני בתים של 8 קומות בצד אחד של דיזנגוף סנטר כשבצד השני היו הצריפים. חבל לי שאין לי תמונה מהצריף הזה...". 

אורנה לוטן
 lotan@bsgolan.org.il


====================================================================

"...הבית הראשון שהוקם ברח' בוגרשוב, הוקם ע"י סבתי ברכה רטנר ז"ל הוא הבית שמספרו היום 47 אך בהקמתו הוא מוספר כבית מס' 1.

רח' בוגרשוב היה העוגן להקמת שכ' נורדיה כמו כן למפעל לבני הסיליקט (היום בית כלל) לאחר מכן נבנה בי"ס מוריה, ביהכ"נ הגדול (ספרדים ואשכנזים!!).
אחד מהסמלים של הרחוב שהשתמר בחלקו הייתה חורשת האיקליפטוסים בכינויה "הביצה" כיון ששכנה במקום שנקוו מים בעונת הגשמים. כיום נשארו עצים בודדים בהצטלבות בוגרשוב טשרניחובסקי (אז בצלאל)...".

דוד רהט (רטנר)
dudi100@netvision.net.il
 

====================================================================

"...במקום שעומד היום " דיזנגוף סנטר", הייתה שכונת "נורדיה" שאין לי עליה כל מידע.
אני גרתי בבית שאבי ז"ל בנה ברחוב שטנד...(בריבוע הרחובות, זמנהוף/ קינג ג'ורג'/פרישמן/שלמה המלך).
אני יליד 1944 ולמדתי בבית ספר "בילו" בשד' רוטשילד...".

חבס דוד
davidhabas@walla.com 

====================================================================

 "...ילדותי מאז הלידה בשנת 1940 ועד 1948 עברה עלי בשכונת נורדיה. הצריף שגרתי עמד בצמוד לגבו של דיזנגוף סנטר דהיום, כשנים שלושה צריפים מרח' בוגרשוב פינת המליץ.

זכור לי עץ התות הענק בחצר של משפ' קצמן מתחתיו שיחקנו במשחק שנקרא "הדרך לירושלים" ובמקום מכוניות צעצוע שיחקנו באבנים. בקיץ נהגנו לטפס על העץ ולאכול תותים שחורים. זכורה לי גם חנות המכולת של מר גרבנוב שבנו ניספה בים ושמו מונצח בבית הכנסת המרכזי ברח' בוגרשוב בו התפללנו ובו עליתי לתורה בבר המצווה שלי. זכור לי עץ האיקליפטוס הענק בחורשה שמול בי"ס מוריה וליד בית הכנסת שם, היינו משחקים במחבואים ושוטרים וגנבים.אני מצרף צילום של הורי המחזיקים את אחותי משנת 1934.אני טרם נולדתי...".

יגאל ליפשיץ
yigal40@012.net.il

 

 

 

 

 

====================================================================

"...אני גדלתי ברח' השופטים בתל אביב, ליד סניף קופ"ח זמנהוף , שניקז אליו חולים (אם איני טועה) מגדרה עד חדרה .
כך זכינו לארח בביתנו בני משפחה וחברים ומכרים שניצלו את הנסיעה הארוכה והמתישה באוטובוסים לאתנחתא חברתית שהייתה מלווה לכל המועט בשתייה חמה/קרה וכריך או ארוחה של ממש.

האזור גבל בשרונה שהייתה עטופה בגדר סברס מפריה נהנינו. בסביבת ביתנו היו חולות לרב ועצי תאנה שגם את פריים חמדנו. ידענו ילדות חופשית ומאושרת...".

ערה יוזם
eyra1@walla.com  

====================================================================

"...את רוב ילדותי המוקדמת עשיתי בשכונת נורדייה, בצריף של סבי וסבתי, חסיה ויוסף קשטן ז"ל.
אני עדיין זוכרת את הגשמים שהיו יורדים בחורף ומציפים את הכניסה לבית שעמד בצומת דיזנגוף ובר-כוכבא. סבתא סיפרה לי על "אדון חינאווי" שהיה מגיע לגבות את שכר הדירה בכל יום שישי וכאשר לא היה לה כסף היה אומר: "לא נורא, אפשר כוס תה? כשיהיה- תשלמי".

אמי עברה בבית זה תאונת דרכים קשה כאשר נהג שיכור איבד את השליטה על רכבו , סטה מהכביש ו"נכנס" לתוך הבית כשהוא נעצר על מיטתה. למרות הדלות, הבית והשכונה כולה היו חמימים ומסבירי פנים והגעגועים אליו רבים. בדיוק במקום בו עמד הצריף, ניצבת כיום חנות "כלי זמר"...צירפתי את צילום הצריף לאחר התאונה כפי שהופיע בעיתון ידיעות אחרונות כשנה לאחר קום המדינה"...

ענת גוטמן
anatguttmann@gmail.com
 

====================================================================

"...כיליד השכונה ברצוני לציין שמר אגדתי המפורסם כאיש במה ויוצר סרטים היה גר ב צריף מהודר ברחוב יצחק אלחנן בו היה סטודיו לצילום. כמו כן היה מפיק של מופעים שונים ומסיבות בביתו. אנו כילדים הינו מלקטים מתוך פחי האשפה שלו את עודפי הפילים שלא צרך היינו עוטפים אותם בנייר מדליקים אותם והסרחון היה עצום בייחוד שרפנו בשעורים שהיו משעממים והשמחה הייתה מרובה...".

שלמה פלחצינסקי
shlomoplc@walla.com

 

====================================================================

"...גרתי ברחוב דיזנגוף בין הבימה והמלך גורג?. חברת הילדות שלי בשם אביבה לוין גרה גם ברחוב דיזנגוף אבל בשכונת נורדיה. הצריף היה קטן ואנחנו שחקנו בחוץ. שתינו למדנו בבית ספר הכרמל. בפינת רחוב המלך ג?ורג? ורחוב דיזנגוף היו שני קיוסקים ובכל יום ראשון שתינו קנינו ממתקים: אני: כושי (קרמבו) ואביבה חתיכת לדר.. לצערי אביבה נפטרה בגיל צעיר, ה?כושי? כבר לא טעים כמו פעם ו?לדר? היום נמכר בגליל קטן. זה לא אותו דבר...".

רותי
Rutie60@optonline.net

 

====================================================================

"...שמי רונית מרקנזון (טובי) גרתי ברחוב בר כוכבא 23 תל אביב. ביתי היה אחד מבתי השכונה הבודדים שנשאר עם גג רעפים. היו בו מרצפות צבעוניות יפות. בחצר היו תרנגולות ועץ תות ענק ששורשיו איימו כבר להרוס את היסודות. העץ נכרת, ואבא הצטער על כך. לימים גג הרעפים הוסר, המרצפות כוסו בשקי יוטה חול ושוב שקי יוטה ושוב חול. נבנתה קומה שנייה חדישה ויפה. לאחר ימים ארוכים הכנסנו חזרה הביתה הבלטות נשמרו כמו חדשות.
לימים הקמתי משפחה. אבא נפטר, אמא עברה לגור לידי. בהחלטה משותפת הוחלט למכור את המבנה. אני חוזרת בחלומות הביתה אל הבלטות היפות. משוטטת בבית שאיננו. חבל שלא צילמתי את הבלטות. חבל חבל חבל על בית שנהרס. קל להרוס קשה מאד לבנות...".

רונית טובי
ronittovi@gmail.com 




תל אביב - נחלת יצחקהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה


שכונת נחלת יצחק - רקע כללי

השכונה הוקמה בשנת 1925 מזרחית לנחל איילון (ואדי מוסררה) ולנתיבי אילון, על ידי קבוצת יהודים שבאו מקובנה.

 

 

 

נחלת יצחק הוקמה על גבול המושבה הגרמנית שרונה ובסמוך לשכונת בורוכוב, השכונה הראשונה של גבעתיים.

בתחילת דרכה הייתה זו שכונה בעלת אופי חקלאי עם משקי עזר ובחלק מהשכונה הוקמו מפעלי תעשייה רבים. מפעלי התעשייה כללו את "מחלבת טרה", בית החרושת "יצהר" (שעל שטחו נבנו מגדלי תל אביב), מפעל "הבורג", מספר טחנות קמח ועוד.

בגבול השכונה קיים בית הקברות נחלת יצחק, שהוא בית עלמין "סגור", שאין קוברים בו יותר. בית הקברות הוקם בשנת 1932 על מנת לשרת את תושבי תל אביב נוכח מצוקת מקומות הקבורה בבית הקברות טרומפלדור.

באזור שכונת נחלת יצחק, בשטח של כ-40 דונם, פעל מאז שנת 1948 ועד שנת 1997 מפעל "מגן" של התעשייה הצבאית לייצור כלי נשק.




תל אביב - עזראהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.

 

 

שכונת עזרא - רקע כללי

 

שכונת עזרא היא שכונה בדרום-מזרחה של העיר תל אביב-יפו. היא שוכנת מדרום לשכונת התקווה, ממזרח ומצפון לנחל איילון וממערב לשכונת הארגזים.

השכונה מתאפיינת בבתים נמוכי קומה ובאוכלוסייה הנחשבת לחלשה במונחים סוציו-אקונומיים. עד למלחמת המפרץ הראשונה סבלה השכונה מתשתית ירודה, אולם לאחר שנפגעה מטיל סקאד וחלק מבתיה נהרסו או ניזוקו הוחלט על שיקומה, והתשתיות והבתים חודשו. רחובות השכונה נקראים על שמות חודשי הלוח העברי ומונחים חקלאיים, דוגמת גדיש, גבעולים, שרשים, שבולים, יורה, מלקוש וכיוצ"ב.

השכונה הוקמה על ידי יהודים יוצאי ארצות ערב לפני קום המדינה, כתוצאה מהתפשטות שכונת התקווה הסמוכה דרומה. סמוך לשכונה נמצא גשר קיבוץ גלויות ששימש את ההולכים בשביל עפר שהוביל מאבו כביר במערב לכפר סלמה ממזרח לה. במלחמת העצמאות הוצבו בשכונה כוחות מחטיבת גבעתי של ההגנה אשר גוננו עליה ועל שכונת התקווה מפני התקפות הערבים מאבו כביר ומסלמה.

השכונה גדלה בשנות ה - 50 ובשנות ה - 60 כתוצאה מהתיישבות של עולים שעברו אליה מהמעברות. היא סבלה תדיר מהצפות של נחל איילון, שמדי חורף עלה על גדותיו, הציף שטחים וניתק אותה ממרכז תל אביב.




תל אביב - עמלהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 
אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה



תל אביב - פלורנטיןהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה

 

שכונת פלורנטין - רקע כללי

פלורנטין היא שכונה ותיקה בדרום תל אביב, הסמוכה לגבול עם יפו.

השכונה הוקמה בשנת 1927 מדרום למסילת הרכבת לירושלים שהובילה אליה מתחנת הרכבת יפו, על-פני פרדס רחב ידיים.
פלורנטין נוסדה על ידי משפחת פלורנטין האמידה מסלוניקי שביוון, ותוכננה כשכונה בורגנית המשלבת עסקי מלאכה, תעשייה זעירה ומסחר, לצד בניינים בני 3 עד 4 קומות שרחובות צרים ביניהם
.

בראשיתה אוכלסה פלורנטין בעולים יהודים מיוון, פולין, צפון אפריקה ובולגריה.
לקראת סוף
שנות ה-60 של המאה העשרים החלה נטישת השכונה על ידי מתגורריה, שאת מקומם תפסו עסקי מסחר ותעשייה זעירה. הידרדרות זו נמשכה עד שנת 1991, בה הכריזה עיריית תל אביב על פרויקט התחדשות אזורי.

 

זכרונות:

"...אני ילידת 1940  וגרתי בשכונת פלורנטין. בזמנו השכונה היתה שכונה של פועלים ובתי מלאכה ומשפחות קשות יום. גרו בה זה לצד זה יוצאי מזרח אירופה ויוצאי הבלקן לצד משפחות בוכריות וכו', וכולם בשכנות טובה.

לאבי היתה מסעדת פועלים קטנה ברחוב מרכולת פינת וולפסון ובשנת 1946-1947 הייתה באזור  פעילות רבה של המחתרות ובייחוד אצ"ל ולח"י. בלילות הייתי רואה אותם חומקים עם פחי דבק בידיהם מדביקים כרוזים על הקירות ומסתתרים מהבריטים. ואלה היו מגיעים ברכבים וכולנו היינו רצים אחריהם וצועקים להם "כלניות" בגלל הכומתות האדומות שחבשו.

שיחקנו בילדותנו ברחוב ב
קלאס, 5 אבנים ובייחוד במחבואים. לפנות ערב יכולת לשמוע את בליל השפות של  האמהות הקוראות לילדים לארוחת ערב.

למדתי בבית ספר ביאליק בתל-אביב וכל יום הלכתי ברגל במשך כחצי שעה שעברה בכיף יחד עם חברות...". 
 
רותי אהרן
 
 
=====================================================================
 
"...בשכונת פלורנטין היה מוסך אגד שהיה נקרא אז דרום יהודה, שם נולדתי, ואחרי 60 שנה אני נהג אוטובוס.
בילדותינו היינו נכנסים למוסך לשחק באוטובוסים ושם היה מגרש גדול לשחק דודה ו
כדורגל היינו משחקים בימי שישי וקהל היה מלא במרפסות של הביניינים ברחוב מזרחי ב'.
 
בשנות סוף ה - 50 תחילת ה - 60 היה בשכונה ברח' שלמה פינת אברבנל קולנוע ללא גג. קולנוע פתוח עם סרטים הכי יפים במדינה של אז. לקולנוע "ארגמן" תמיד היו נכנסים כל ה"אי סוסייטי" עם כרטיס, אבל אנחנו ילדי השכונות שה"ג'ובה" הייתה בכיסם, היו נותנים לאלטר (הספר שהיה בערב סדרן בקולנוע) ג'ובה (שווה ערך לשקל של היום). רק אנשי פלורטין זוכרים את המושג "ג'ובה".

ברחוב שלמה פינת רחוב בן עטר היה אז המועדון הטכני של הנוער העובד והלומד בו היו מתאספים כל ילדי פלורנטין של אז, ורואים סרט בכמה גרושים על הרצפה במועדון.

באוטובוס אז היינו נוסעים ומשלמים חצי גרוש מנייר עם מגן דוד אדום..."

MANO SHLOMO
manosss@walla.com

 

====================================================================

"...זאת הייתה שכונה כייפית כמו שנאמר במאמר קודם לגבי משחקים. היינו משחקים גם הקדרים באים וסימני דרך.
כל ערב היינו מתאספים על מדרגה ברחוב יאיר שטרן רוב הצעירים בשכונה בימי שישי בצהריים היינו משחקים כדורגל בבית ספר דרויאנוב. מי שהיה מסתפר אצל אלתר היה נכנס בערב לקולנוע ארגמן חינם...".

צבי פיינשניידר
ZVIKA491@WALLA.COM

 

=========================================================================

"...נולדתי בפלורנטין בשנת 1946 ברחוב שאינני זוכר את שמו. לפי הסיפורים של הורי נכנס לנו פגז לדירה דרך הגג שנורה מאבו כביר בשנת 1948. לאחר מכן עברנו דירה לרחוב עמק יזרעאל פינת מזרחי ב', מעל לקיוסק של סמי, באם אני לא טועה בשם. במרפסת שלנו כל שמחת תורה היו מציבים את הרמקולים והרב פרנקל היה מברך על ההקפות. משם עברנו שוב דירה, לרחוב מזרחי ב', ליד מתקן האופנים. הלכתי לגן חיה (שוב באם אני לא טועה בשם).

אחד הזיכרונות הוא שברחוב פלורנטין הייתה מין חנות מקומית שמכרה משקה בשם צוף, שאני רק זוכר שטעמו היה נפלא. למדתי בית ספר ליד גן מאיר, והייתי צריך לנסוע באוטובוס קו 2 שהתחנה הייתה ברחוב הרצל. בקיצור אחלה שכונה, עם אחלה אנשים. שכונה שכזאת כבר לא רואים היום...".

לפה אברהם
avrumlape@hotmail.com


==========================================================================

 

"...איזה כייף להיזכר. אחי למדו בביאליק, אני כבר למדתי בדרויאנוב בשכונה. איזו נוסטלגיה... ממליצה בחום ביקורים בשכונה. אני עושה זאת לעיתים קרובות וזה מחזיר אותי לאחור.
לגן הילדים הלכנו דרך חצרות הבתים בקיצורי דרך. בדרך, הייתה מאפיה בחצר אחד הבתים בעמק יזרעאל, עד היום אני זוכרת את הריחות והטעמים. מי יודע היום איזה משחק זה "דודה"... אח....פלורנטין...שם הרגשנו וחשנו את החגים. ראש השנה, כיפור, שמחה תורה עם הרב פרנקל ז"ל כל העדות כל השכנים. היו ימים...".

מירי
miridori1@gmail.com




תל אביב - צהלההרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה

 

שכונת צהלה - רקע כללי

שכונה בצפון-מזרח תל אביב, על גבול רמת השרון. הוקמה בשנת 1952. נועדה לאכלס אנשי צבא וביטחון, ולכן נקראה על שם צה"ל.

רבים מראשי צה"ל ומערכת הביטחון התגוררו בצהלה, בהם הנשיא חיים הרצוג, ראשי הממשלה יצחק רבין ואריאל שרון, הרמטכ"לים משה דיין, צבי צור (צ'רה), ראש המוסד צבי זמיר, ראשי השב"כ איסר הראל ויוסף הרמלין, מפקדי חיל האוויר דן טולקובסקי ומוטי הוד ורבים אחרים.

צהלה הייתה אחת השכונות הראשונות באזור הצפון-מזרחי של תל אביב, והיא נחשבה עם הקמתה למרוחקת מהעיר. היא נבנתה להיות שכונה מוקפת גדר, בדומה לישובים מרוחקים. זאת הסיבה למבנה רחובותיה העקלתוני - כל הרחובות מובילים בחזרה לרח' צה"ל, הרחוב הראשי, ששני קצותיו נועדו להיות שערי השכונה.

 

זכרונות:

"...צהלה הוקמה על ידי דוד בן גוריון כשיכון אנשי צבא קבע בשנת 1951 ואף אחד לא רצה לגור בחור הזה. כמה מאות משפחות החליטו בכל זאת לבנות שכונה שנקראה על שם צה"ל.

השכונה שלנו היתה כמו קיבוץ. בתים קטנים עם דלת רשת, אין גדרות בין החצרות, וכולם משחקים ביחד ברחוב, עד שבשעה שבע בערב אמא קוראת לנו לחזור הביתה.

לאמהות לא היו מכוניות, והאבות שלהם היה אוטו מהצבא, היו כל היום (וחלקם גם שבועות שלמים) בצבא, אז היו לנו הרבה שרותים עד לבית.

למשל "אוטו לחם".
ניסים היה מגיע כל יום עם טנדר ירוק ישן, ושורק במשרוקית כל שלושה בתים. עקרות הבית היו יוצאות החוצה וקונות חצי לחם ומזמינות חצי לחם למחרת.
היה גם איש מבוגר וקטנטן שהיה גורר איתו עגלת תינוק מלאה קרטונים של ביצים ולכן נקרא "ביצים" .
הירקן היה מגיע וגם החלבן עם חמור. אפילו בלוקים של קרח היו מזמינים לארגז קרור.

כל יום היינו צריכים להשאר בבית בין שתיים לארבע, ובדיוק בשעה ארבע היינו יוצאים לשחק ברחוב - מחבואים, תופסת, אצבע שחורה, שבע אבנים, חבל, עמודו, פינות ובחורף "אולר".

בשנת 1965 נבנתה הבריכה ובה בילינו את כל זמננו עד התיכון.
הספורט שלנו בתיכון היה להתפלח לבריכה בלילה, לטפס על הגדר ולהנות מהקרירות ומהפחד.

 

 

במרכז המסחרי היו כמה חנויות מיתולוגיות: אתא חנות בגדים שמכרה חאקי, בגדי גדנע וצופים, מכנסיים כחולים עם גומי להתעמלות, גרביים וחולצות לבנות. לידו גברת קין שמכרה מחברות וספרי לימוד. כוך קטן שהכיל אלפי פריטים. מאחוריהם "לסט" חומרי בנייה, ברגים מסמרים וכו ולידו היה נגר.
בית כנסת קטן וזעיר שימש גם לכיתה א' לפני שנתנה בית הספר. הצרכניה היתה סניף של "שקם".

 

 

השכונה היתה מוקפת שדות. רחוב דבורה הנביאה היה נקרא "התחת של הענק" כי זה היה וואדי עם אלפי פרחים ומערות קטנטנות בהן היינו משחקים ועושים אש לילה בצופים.
מצד שני לכוון רמת השרון של היום, היו שלושה עצים ענקיים שמתחתם שלושה קברים עתיקים, שנקראו חורשת הקברים.

לכל מקום הלכנו ברגל או נסענו באופניים- לנווה מגן, לירקון, לים.
לבית הספר התיכון נסענו בטרמפים, והפינה ממנה לקחו את הטרמפים נקראה הטרמפיאדה.
בשלב כלשהוא הקימו את המתנס בסביבות שנת 1967. אז הוא נקרא "בית הנוער" ושם התקיימו המסיבות הסלוניות הראשונות שלנו.

בבית הספר למדנו חקלאות ומלאכה,שתלנו עצים בשכונה ושחקנו דגליים בגן יהודה.
צהלה של פעם רחוקה שנות אור מצהלה של היום. אל הצהלה הזו אני מתגעגעת...".

דפנה אהרוני פארן
galdug@bezeqint.net


====================================================================

"...מול גב' קיין היה רוכל שמכר פיצוחים ודברי מתיקה וקראנו לו "גרעינים בוטנים".

הייתה החנות של הורוביץ לצעצועים משחקים ומחברות למדנו משמרת שנייה בכיתה א', ובכיתה ב' למדנו עם כיתה ג' במרכז המסחרי.

זכור לי גם פיקו העגלון, בעל עגלה שעשוייה מ 3 לוחות עץ שהביא חמרה וזבל לגינות הראשונות. והיה הבניין הנטוש שהיה אמור להיות קולנוע ושהיה בו "חדר חושך" שבו היינו משביעים את החניכים בצופים.

כל מי שרצה להגיע לצהלה או נווה מגן היה עומד בצומת כביש התערוכה ודרך חיפה וידעו שזה או לצהלה או לנווה מגן.

בצהלה לא היה בית קולנוע.  בסביבה היו שלושה בתי קולנוע שהיינו הולכים אליהם ברגל דרך השדות. אחד היה ברמת החייל ונקרא קולנוע רם, השני בשיכון דן נקרא קולנוע מור והשלישי בתל ברוך הישנה שהיה בהתחלה קולנוע פתוח ואחרי כן מקורה.

אצל הקצב במרכז המסחרי היה לוח מודעות עם הסרטים וזמני ההקרנה (הצגה יומית ב -  16:30 הצגה ראשונה ב -  19:30 הצגה שנייה ב -  21:15 לסרטים הארוכים הייתה הצגה אחת ב - 20:00) ומשפט קצר שאמור היה לתמצת את הסרט ותמונות מהסרטים השונים. לאור המידע הזה היינו בוחרים לאיזה סרט ללכת אם ללכת בכלל.

מידי פעם בפעם הופיעו להקות כמו שלישית גשר הירקון בקולנוע מור. הגשש החיוור בתוכניתם הראשונה או השנייה ויוסי בנאי ורבקה מיכאלי.

לימים נעלמו המבנים ובמקומם הוקמו מפלצות נדל"ן.

במרכז השכונה הייתה מכבסה שהפכה למספרה או להפך כבר לא זוכר, לידה היה מרתף ששימש כמשרד הועד.
דב מהחנות שעבד במחלקת ה
חלב והגבינות (כמה שהיו פעם), היה עובר מידי תקופה וגובה את הכסף של דמי החבר לועד. המרתף הזה שימש כמרכז הג"א במלחמת ששת הימים.

היינו נשלחים ל
מכולת על ידי אמא ורושמים "על ההחשבון" ופעם בחודש אמא היתה באה ומשלמת. היה גם הקצב שאצלו היו תלויות התמונות של בתי הקולנוע בסביבה. קולנוע רם ברמת החייל, מור בשיכון דן ותל ברוך בתל ברוך. לפי התמונות היינו בוחרים את הסרטים.

גם מוכר פלאפל היה לנו. כל יום אחרי הצהריים היה מגיע מרמת חייל עומד ליד התחנה ומוכר מעגלתו פאלפל לכל הילדים.
ואם מזכירים את המחלקים לא אשכח את מחלק הסודה של פעם אדם גדול שמן שהחזיק בכל יד כ -  7 בקבוקים והיה מחליף לאמהות. פעם מתוך משובת נעורים פוצצנו לו קפצון בין הרגליים. והוא .. למרות גדלו בקושי ברחנו...".

דני בר
brdany@zahav.net.il

 

===================================================================

"...לענין העגלונים בצהלה - ל"פיקו" היה קסקט אפור וגופיה אפורה. היה עגלון נוסף, שקראו לו "האייי" (כי כך פנה לסוסתו...) והוא חבש מגבעת ולבש חולצה. לנגר קראו גוויאזדה. לבן ציון לסט (חומרי בנין) קראו "לסט הגנב".  ל"גרעינים-בוטנים" היו "ציקות", לוקום ו"מחליפי צבעים" ומאחור - החביא קונדומים, שאז נקראו "קנדונים" וכונו..."ככה-ככה", משום מה... והיה גם מתקן פרימוסים ו משחיז סכינים, שסבבו בכבישי השכונה. חנות מכשירי הכתיבה היתה בהתחלה של גב' הורביץ (ולא הורוביץ), אח"כ היו שם יאנצ'י ואשתו (מה שמה??). ב"שקם", שאח"כ כונתה "החנות", עבדו ורנר, דב ועוד... מאוחר יותר, הגיעו החשמלאי אריה ורעייתו...".

רוני כתרי
kitrey@netvision.net.il




תל אביב - קריית מאירהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה

 

שכונת קריית מאיר - רקע כללי

קריית מאיר היא שכונה קטנה במרכז תל אביב שנבנתה בתחילת שנות ה-30 של המאה ה-20. השכונה כללה שנים עשר בניינים במבנן המוקף כיום ברחובות אבן גבירול, צייטלין, דובנוב ומאנה, דרום מזרחית לכיכר רבין.

היוזמה להקמת השכונה הייתה יוזמה פרטית של שלום פחטר, עסקן עירוני שנואש מהבירוקרטיה בעיריית תל אביב.

באמצע שנות העשרים התמסר שלום פחטר לפעילות שיכון ציבורי בתל אביב והציע כמה הצעות לעיריית תל אביב, אך כולן נדחו.
ב- 1933 התייאש מהבירוקרטיה וניגש לממש בעצמו את תוכניתו שנדחתה על ידי העירייה: מפעל "השיכון העצמי". לשם כך השיג את תמיכתו של בנק "קופת עם" (שנבלע לימים לתוככי בנק לאומי) במתן משכנתאות נוחות למשתכנים. במשך שלוש שנים פעל שלום פחטר לרכישת השטח שהתחלק בין הטמפלרים שבשרונה והכפר הערבי סומייל. בראשית 1934 פרסם חוברת בשם "תוכנית מפעל השיכון העצמי ליד בנק קופת עם", ובתוך ימים אחדים נרשמו ליוזמה יותר מ- 700 איש. כמה מהם הזדרזו ורכשו ביוזמה החדשנית דירה ב-900-700 לירות ארץ-ישראליות. בתחילה התכוון שלום פחטר להקים במקום 500 דירות, אך מאחר שלא הצליח להרחיב את השטח נאלץ להסתפק לבסוף בכ-170 דירות.

שלום פחטר קיים תחרות תכנונים בין כמה אדריכלים ובמקום הראשון זכתה אחת האדריכליות המפורסמות של ראשית שנות השלושים, יהודית סגל-שטולצר. סגל-שטולצר, ילידת רוסיה, למדה אדריכלות בדנציג, שם שימש אביה ראש הקהילה היהודית, ולאחר מכן השתקעה בברלין. עם עליית הנאצים לשלטון ב- 1933 החליטה לעלות לארץ, למרות היותה מקורבת לחוגי השמאל האנטי ציוני. בארץ זכתה סמוך להגעתה בתחרות לתכנון בית הכנסת הגדול בחדרה, דבר שהוביל אותה לאחר מכן, בזמן שכבר עבדה יחד עם בעלה האדריכל איגן שטולצר במשרדו של האדריכל המפורסם אוסקר קאופמן, לזכות גם בתכנון השכונה החדשה בתל אביב.

תוכניתה של סגל-שטולצר הייתה פשוטה: הקמת 12 בניינים תלת קומתיים בסגנון החדיש הבינלאומי. בנייני מגורים נבנו כבנייה טורית בניצב לרחובות דובנוב ומאנה. נבנו עשרה בנייני מגורים זהים, בניין ארוך בצד מזרח של השכונה (היום ברח' דובנוב) ובית יחיד בצידה מערבי (היום ברח' אבן גבירול), בכל בניין 12 דירות, בכל דירה שניים - ארבעה חדרים, הרוב עם שלושה חדרים. כל הדירות בבתים הזהים היו זהות לחלוטין בנות 3 חדרים. כאשר כל הדיירים פתחו את החלונות והדלתות בחדריהם ניתן היה לראות מסלון הדירה המערבית ביותר דרך ארבעה בתים את הבית המזרחי ביותר. בעשרת מהבתים הזהים היו שתי כניסות, בבית הארוך 6 כניסות ובבית היחיד כניסה אחת. כך נבנו לבתי השכונה 27 כניסות זהות, שבילים הובילו מבית לבית ובמרכז יועד שטח של כ- 11 דונם לגינה ססגונית. כל חדרי המדרגות בכל בית תוכננו כפתוחים ללא זכוכית, כל דירה פנתה מזרחה או מערבה, כל המטבחים שנבנו בדירות פנו מערבה, לעבר הים, וחדרי השינה פנו מזרחה. סגל-שטולצר תכננה את הדירות כך שחדרי השירות לא היו גדולים, ולעומת זאת הרחיבה את החדרים ואת מרפסת הבית. כיאה לסדרת מבנים שיועדו לבני המעמד הבינוני, דאגה האדריכלית, לראשונה בבתי דירות בתל אביב של אותם ימים, לתכנן את המטבחים בדירות עם נישות לבישול, חדר אוכל פתוח צמוד למטבח וארונות קיר במטבח, בפרוזדור ובאמבטיה - שיא הלוקסוס של אותם ימים. על הגג היה חדר- הכביסה.

תכנון הגינה הוטל על כוכב תכנון הגנים באותם ימים, אדריכל הנוף יחיאל סגל. סגל עלה לישראל מהנובר שבגרמניה, שם רכש את השכלתו בבית הספר היהודי לגננות באהלם ב-1919. לאחר תקופה קצרה של תכנון גנים בירושלים, בהם גן הוורדים, התקבל ב- 1922 לעיריית תל אביב כגנן אדריכל. סגל נחשב למתכנן הגנים הראשון בעיר העברית. לאחר שלא הסתדר עם מנהלו, מנהל מחלקת הגנים אברהם קרוון, פרש מהעירייה במחצית שנות העשרים והקים משרד תכנון פרטי תוך התמחות בתכנון גינות פרטיות וגנים ציבוריים ברחבי תל אביב. סגל תכנן בין היתר את גינת ביתו של חיים נחמן ביאליק, את הגן הציבורי הראשון בעיר ברחוב נחלת בנימין פינת גרוזנברג, ואף התחרה בתחרות לתכנון גן מאיר בראשית שנות השלושים, תכנון שעליו קיבל ציון לשבח. בעת מאורעות 1936-1939 תכנן גן עירוני עבור יפו הערבית.

תכנון הגן של קריית מאיר היה שיא עבודתו של סגל באותם ימים, פתרון חדשני מובהק לטיפול בשטחים פתוחים. עם האמצעים שנקט מתכנן הנוף יחיאל סגל עוד ב-1935, נמנית שיטת ניקוז מי הגשמים. המראה הירוק של השכונה נשמר במשך יותר מ-60 קיצים כמעט בלי השקיה. השטח שהוקצה לשכונה סובל מנתוני פתיחה קשים: המגרש נמוך מהכביש ובכך נמנעת האפשרות לניקוז מי הגשמים מחוץ למגרש. אולם בתכנון נכון נהפך החסרון ליתרון: שביל שנמתח לאורך חזית הבניינים, ומשטח דשא מונמך מעבר לו, מהווים מערכת ניקוז חלופית שסופגת את מי הגשמים במקום להוליכם אל הים על ידי מערכת ניקוז מסובכת, מחדירה את המים לקרקע ו"משקה ללא השקיה" את הגן גם בקיץ.

קריית מאיר הייתה מעין שיכון משותף ראשון לבני המעמד הבינוני בארץ, שזכו לדירות זולות מחד ולשיכון מודרני ומפואר מאידך. השיכון העממי החדש בתל אביב, שנבנה בפועל על ידי "סולל בונה", זכה להצלחה רבה. רבים התחרו על 162 הדירות, ונערכה הגרלה לשיכון התושבים. רוב דיירי השכונה היו פועלים ופקידים. כל אחד מ- 12 הבתים נרשם בנפרד כקואופרטיב וזכה לשם מיוחד, כמו "בית התומר", "בית השרון", "בית הגיא",“ בית בצר", "בית עובד" ו- "בית רימון".

בתקופה המקבילה נבנו גם מעונות העובדים במספר מקומות בעיר.

איכלוס השיכון העצמי החל בשבוע הראשון של ספטמבר 1936. כעבור ימים אחדים, ב- 23 בספטמבר, נפטר ראש עיריית תל אביב מאיר דיזנגוף. יום לאחר מכן התכנסו 12 נציגי הבתים לישיבה מיוחדת ראשונה של מועצת השכונה, ובה החליטו לשנות את שם השכונה ל- "קריית מאיר", על שמו של דיזנגוף (בנוסף לרחוב דיזנגוף, גן מאיר ולכיכר צינה דיזנגוף על שם רעייתו).

באותה תקופה אזור זה היה מוקף שדות וקריית מאיר הייתה למעשה השכונה המזרחית ביותר של תל אביב והיחידה שנבנתה ממזרח לדרך יפו-סומייל. דרך זו נקראה אז בקטע זה רחוב יהודה הלוי אשר החליף את שמו בחלקו הצפוני לאבן גבירול לאחר הקמת המדינה. למעט יהודה הלוי, לא נקבעו אז עוד שמות שאר הרחובות וכתובות הבתים נקראו "קריית מאיר 1" וכו'. כתובות אלה, על אף שעודכנו, מסומנות עדיין על חלק מן הבתים.

ממערב לשכונה, במקום בו מצויה כיום כיכר רבין עמד פרדס פורטליס שהשתייך לערביי סומייל. השדות שממזרח ומדרום לשכונה היו בבעלות הטמפלרים משרונה.

בסמוך לקריית מאיר, בשדה הפתוח, פעל מחנה קליטת המתגייסים הראשון של צה"ל החל מ-1948. המחנה הזמני הוקם בשדות הפתוחים הסמוכים לקריה ששוכנה זה לא מכבר על ידי כוחות ישראלים. המחנה הצבאי ערך אימוני שדה מזורזים בשדות עליהם בנויים כיום שכונות מגורים של צפון תל אביב ומתחם המבנים של שדרות שאול המלך משם מיהרו לצוות את החיילים אל היחידות השונות בעיצומה של מלחמת העצמאות. לאחר מכן הוקם בתל השומר בסיס קליטה ומיון.

בשכונה התגוררו רופאים ועורכי דין רבים. גם לאחר התרחבות הבינוי מסביב בשנות ה-50 וה-60, לאורך רחוב דובנוב ושאר רחובות האזור, התמקמו בה הרבה מבעלי מקצוע אלו שנהנו מקרבה לבית החולים איכילוב ולאזור בתי המשפט. בין הדיירים המפורסמים של השכונה נמנים המשפטן והשר לשעבר דוד ליבאי, האמן אביגדור סטימצקי, ראש העיר חיים לבנון, רא"ל חיים לסקוב והמשורר שמשון מלצר.

בקרבת השכונה נמצא גם בית הספר צייטלין.

במגרש הפינתי הצפוני נבנה בשנת 1957 קולנוע גת, שלא כחלק מהשכונה.

מקור: ויקיפדיה

  

זכרונות:

"...הורי הגיעו ל"שכונת מאיר" שנתיים לפני פרוץ מלחמת 48 . הם דיברו על יללות תנים בלילות.
הרחוב בו גרנו נקרא בעבר "המשך רחוב פרישמן" ורק מאוחר יותר הוסב שמו לצייטלין.

לפני שנבנו מרכז גולדה, בתי המשפט, מוזיאון תל-אביב, בית אריאלה,תיכון צייטלין, בית הספר מוריה וגינת דובנוב- היה כל השטח הזה שדה הרפתקאות ענק, שבחורף הפך לביצת ענק עליה שטנו ברפסודות, שבנינו בעצמנו.

בקצהו המרוחק של המגרש העצום הזה היתה המושבה הגרמנית "שרונה"-היא הקריה של ימינו-ואליה היינו יוצאים למסע הרפתקות לשיטוט בין בתי השכונה, קטיפת פירות מעצי הדיירים (בגניבה כמובן) והפחדות הדדיות מהמכשפה הדרה באחד המבנים.

בצידו המזרחי של המגרש היה ממוקם מחנה מימי הצבא הבריטי ובו היו בתחילה חיילים בריטים ומאוחר יותר נהיה מחנה של צה"ל. המקום בו בנוי היום ביה"ח ע"ש איכילוב נקרא אז בפינו "גבעת ההבטחה" אולי כי לדעתנו, הילדים, זה היה בדיוק המקום בו נתנה ההבטחה לאברהם אבינו.....שם היה מבנה ובו בוסתן נהדר, לשם היינו מתגנבים כדי לקטוף תפוזים בחורף וסברס בקיץ.

זכורה לי גם בריכה באותו מקום, כנראה בריכת השקייה. סוחרים ערבים הסתובבו בשכונה למכור מרכולתם. האהוב מכולם היה יוסוף, שמכר "קיינה צוקר"-קנה סוכר, שאותו היה חותך בסכין חדה על פי גודל המטבע שבידך, קולף אותו במהירות ובמומחיות ואף חותך לאורכו כדי להקל על המציצה בפה.
את הקרח, לארונות הקרח (טרום מקררים), מכרו בעגלות קרח, את הנפט להסקה והבישול בעגלות נפט, את הסכינים והמספרים היה משחיז הסכינים עובר מדי פעם ומשחיז. ימים תמימים ויפים...".

ריקי בן עמי
rickiben@hotmail.com

 

==========================================================================

"...גבעת ההבטחה בתל אביב - בלי לשים לב נגסו בה עד שנעלמה. היה זה מקום מלא קסם בייחוד בשעות הערב והלילה. בשבתות הייתי הולך עם אחיותיי בתחילת שנות ה-70 והיינו עושים פיקניק על שפת הבארות המרובעות המדורגות שהיו במקום. בתנועת הנוער שהייתי בה עשינו מה שנקרא א"ש לילה ושיחקנו בדגלים ומחנות במקום.

דן גל
mdgellm@mod.gov.il

 

========================================================================

"...גדלתי ברחוב דובנוב, בצד שקרוב יותר לדוד המלך. רח' דובנוב היה הופך בחורף לנהר עמוק, והורינו היו צריכים לשאת אותנו אל הגדה השנייה, כדי שנלך במגפיים לבית-ספר דובנוב שהיה במס' 8.
בפינת השופטים היה שדה מלא כלניות וחרציות, וממנו היו פולשים אל המדרכה באביב תולעי דב (אלה עם המברשות בגב). חברותי ואני היינו הולכות על קצות האצבעות כדי לא יאק..לדרוך על אחת..

היה יוסוף מוכר הקיינס, הייתה סוניה "המשוגעת", ניצולת שואה שהילדים פחדו מכעסה, והיה כמובן הקיוסק של שושנה ומשה בגן דובנוב, שבנם נתן מוכר שם עד היום ממתקים, גרעינים, וציפורי עץ שהוא מייבא מהמזרח הרחוק..בקיצור היה שמח...".

Iris
lavie.iris@gmail.com

 









 
הצטרפו אלינו גם בפייסבוק
עדכונים - בלוגים - אירועים - אלבומי תמונות - סרטונים נדירים


שלח דף זה לחבר תגובות, הערות, והוספת מידע, מושגים ונושאים למנוי חינם על מגזין הנוסטלגיה"כובע טמבל" הוסף למועדפים



כל הזכויות שמורות © לאתר נוסטלגיה אונליין ו/או לבעלי התכנים, הדימויים והתצלומים.