חיפוש:   בכל האתר  בשמות הערכים  בקרדיטים     חפש  |  חיפוש תמונות בנושא:   חפש
   מפת האתר  |   כרגע באתר: 144 מבקרים   |  כניסה לדף האישי    
עורך: דייויד סלע
דבר העורך כתבו לעורך
| עמוד הבית | מי אנחנו | מרכז מידע לגולש | על נוסטלגיה ורטרו | קרדיטים | צרו קשר | גולשים כותבים
 

+   אביזרים וחפצים
+   אוספים ותחביבים
+   אז - וכעת
+   אירועים ושנים
+   ארכיון האישים
+   ארכיון הוידאו
+   ארכיון הישראליאנה
+   ארכיון הכרזות
+   ארכיון המצגות
+   ארכיון הקול
+   אתרי נוסטלגיה
+   בידור ופנאי
+   בקיבוץ
+   בריאות, טיפוח וניקיון
+   בשכונה
+   בתים ומבנים מספרים
+   גלויות בולים וסמלים
+   דירה ובניין
+   היום בהיסטוריה
+   המקום בו גרנו
+   העפלה ועליות לא”י
+   חג ומועד
+   טלוויזיה ורדיו
+   ילדות נשכחת
+   לבוש אופנה והנעלה
+   מוזיקה שיר וזמר
+   מזון ומשקה
+   משחקים וצעצועים
+   מתחם מורים
+   נוסטלגיה בצה”ל
+   ספורט
+   ספרות נוסטלגית
+   עבודה ומלאכה
+   פוליטיקה ובחירות
+   רדיו נוסטלגיה
+   רכב ותחבורה
+   רשת חברתית
+   שונות
+   שירותי גולש
+   שפה עברית
+   תיאטרון עברי
+   תקשורת מדיה ופרסום

האתר מוקדש לזכרו של
 יוסי פשרמן (פשי) ז"ל
2003 – 1954

מעל ל - 1100
סרטוני וידאו נוסטלגיים
בארכיון הוידאו שבאתר

יום העצמאות ה-7
 

הצוללת דקר
 

תל אביב הקטנה
 
 




השכונה שלי

ירושלים - המושבה הגרמנית
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה

 

שכונת המושבה הגרמנית - רקע כללי

המושבה הגרמנית  ירושלים נבנתה על ידי גרמנים חברי כת הטמפלרים בסוף המאה ה-19. הייתה זו אחת ממספר מושבות שבנו הטמפלרים בארץ. מושבות נוספות היו ביפו, חיפה ובגליל.

הטמפלרים הגיעו לארץ ישראל כדי להימלט מרדיפות על רקע דתי בארצם, וכדי להגשים הלכה למעשה את משנתם - ישועה באמצעות התיישבות בארץ הקודש.
המושבה נבנתה על שטח קרקע גדול שרכשו הטמפלרים מערביי האזור בעמק רפאים, כקילומטר מדרום-מערב לירושלים של אותם ימים. הבנייה נעשתה במתכונת כפר גרמני טיפוסי בחבל וירטמברג שבדרום מערב גרמניה, משם הגיעו מתיישביה, אך תוך שימוש בחומרים מקומיים. כך, שלא כבכפר גרמני אופייני, בתי המושבה הגרמנית בירושלים בנויים מאבן ירושלמית, ולא מעץ ומלבנים.
מרבית הבניינים הם בני שתי קומות או בתים חד קומתיים ובעלי גגות רעפים. הבתים בנויים לאורך שני רחובות מקבילים - רחוב עמק רפאים ודרך בית לחם, וברחובות קטנים המקשרים ביניהם.

מתיישבי המושבה עסקו במלאכות טיפוסיות לכפריים גרמנים - נגרים, נפחים, איכרים וכדומה, וכן פעלו ביניהם עגלונים, שהפעילו שרותי עגלות בין העיר העתיקה לבין התיישבויות ושכונות מרוחקות יותר. בין המתיישבים הטמפלרים בלט מספר יוצא דופן של אדריכלים, שתרמו לבינוי בירושלים המתפתחת וכן במושבות טמפלריות אחרות.

עם הזמן, בנו יזמים ערבים אמידים בתים מדרום לבתי בני הקהילה הטמפלרית. הם נמשכו למיקומו האטרקטיבי של עמק רפאים - על אם הדרך ירושלים-בית לחם ובין השכונות המתפתחות קטמון, טלביה ובקעה, שאוכלסו באמידי ערביי ירושלים. לימים, הוחל השם "המושבה הגרמנית" גם על הבתים הערביים שמדרום למושבה הטמפלרית המקורית.

בתקופת מלחמת העולם השנייה גילו רבים מהטמפלרים תושבי המושבה אהדה למשטר הנאצי, וממילא נחשבו בעיני השלטונות הבריטיים כנתיני אויב וגייס חמישי. הם הושמו בהסגר, ומאוחר יותר הוגלו לאוסטרליה. הבתים הערביים בדרום המושבה ננטשו במלחמת העצמאות, בדומה לשכונות ערביות אחרות באזור. לאחר הקמת מדינת ישראל יושבו בתי המושבה בעולים חדשים. עם השנים, הפכה לשכונה מבוקשת בשל הקסם הכפרי שנותר בה, בתיה הציוריים, ומיקומה המרכזי בעיר המתפתחת. שמה הרשמי הוסב ל"עמק רפאים", כשם העמק בו היא שוכנת והרחוב הראשי בה, אך בפי הירושלמים היא עדיין נקראת "המושבה הגרמנית" או פשוט "המושבה".

בשנות ה-60 וה-70 נבנו במושבה בתי דירות בסגנון הישראלי המקובל של אותם זמנים, שלא הוסיפו חן רב למושבה. החל משנות ה-80, עם התפתחות מודעות השימור, נבנים כל המבנים החדשים במושבה בסגנון התואם את רוחה המקורי: בניה נמוכה, גגות רעפים, חלונות מקושתים, דגש על חצרות וגינון, וכדומה. כך נשמר אופייה המיוחד, כמעין כפר "מרכז אירופאי" בלב ירושלים, בו שזורים אלמנטים מקומיים.

  

מעבר למצגת - שכונת המושבה הגרמנית




ירושלים - זיכרון משה
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה


שכונת זיכרון משה - רקע כללי

זיכרון משה היא שכונה במרכז ירושלים בין רחוב הנביאים לכיכר השבת.

זיכרון משה נוסדה בשנת 1905 על ידי קבוצת משכילים ציוניים ובהם ר' יחיאל מיכל פינס, דוד ילין ועוד. אחת מחמש שכונות שהתרומה להקמתן ניתנה על ידי משה מונטיפיורי בתנאי שישאו את שמו.

השכונה נודעה כשכונה מודרנית במושגי התקופה ההיא, כשערכים של נוי ואסתטיקה נמצאו בתקנון השכונה. כמו כן, זיכרון משה היא השכונה הראשונה מחוץ לחומות שבתיה לא היו צמודים זה לזה ולכל בית היו חצר וגינה משלו, ובכך הייתה "שכונת הגנים" הראשונה בארץ שאחריה באו רחביה ושכונות אחרות. רוב הבתים בשכונה היו בני קומה אחת והיא נחשבה לשכונה היוקרתית ביותר בתקופתה.

בשנת 1934 הוקם ברחובה הראשי, רחוב ישעיהו, תיאטרון אדיסון ששימש במשך שנים כתיאטרון הראשי של העיר עד להקמת תיאטרון ירושלים שנחנך ב-1971, וכקולנוע שבו הוצגו בין השאר סרטים הודיים וטורקיים. הקולנוע נהרס בשנת 2006, ובמקומו החלו לבנות מתחם מגורים של חסידות סאטמר.

עם השנים הוזנחה השכונה, רבים מן הבתים נהרסו או נוספו להם קומות, וקרבתה לכיכר השבת הביאה להתחרדותה. מבנים נוספים בעלי עניין בשכונה הם בית הספר למל המשמש כיום תלמוד תורה חסידי, ובית דוד ילין המשמש כיום כבית אגודת ישראל.

 

זיכרונות:

"...נולדתי בצפת ב-5 ביולי 1917 . בשנת 1919 עברנו לירושלים כאשר אבא נענה להזמנה לכהן כמורה בסמינר למורים שזה עתה נפתח בירושלים.

התגוררנו בדירה שכורה בשכונת "זיכרון משה", שהיתה אז שכונה חדשה יחסית, ששכנה דרומית מערבית לשכונות החרדיות מאה שערים, ובתי ההונגרים. במרכז השטח שבין השכונה והשכונות החרדיות קיים היה כבר בית הספר המפורסם והמתקדם "בית ספר למל". לידו היתה חצר גדולה מוקפת חומות, שבה התקיימו מידי פעם אסיפות ציבור.

גרנו בדירה די מרווחת ברחוב שחצה את השכונה ממזרח - סמוך לגדר של בית הספר לנערות "למל" - ועד לשכונת "יגיע כפיים" במערב, כמה מאות מטרים דרומית לשוק המרכזי בעיר "מחנה יהודה". מול דירתנו מעבר לרחוב שכן בית הכנסת המרכזי של השכונה. בין הדירות הרבות, והצפופות של השכונה, היו סמטאות צרות מאד למעבר אדם ו/או הלך עם חמור. עגלה הרתומה לסוס לא הייתה יכולה לעבור בהן.
כל הסמטאות וכן הרחוב שחצה את השכונה מדרום לצפון היו מרוצפות באבנים מיוחדות, ואחד מראשוני זכרונותי ורשמי היו הלמות הסוסים של חיילים הודים של ממשלת אנגליה, שפיטרלו בשכונות ירושלים על מרצפות האבן - בעקבות "מאורעות פסח 1920".

אני זוכר גם שאבא התקין בשער הכניסה לחצר שרשרת חזקה וכן הציב ידית חזקה מעץ, שנקראה "נבוט", ככלי להגנה מפני כניסת גורמים לא רצויים לביתנו. גם זאת עקב אותם מאורעות...

2 בחורים שגרו מעבר לרחוב, בני משפחת מינקוביץ, ניסו לערוך עבור ילדי השכונה "הצגה לילדים" תמורת תשלום של חצי גרוש...היה זה כשלון חרוץ.

בדירה הסמוכה לנו מעבר לסימטה הצרה, היה בית כנסת קטן של חסידים - בניגוד לבית הכנסת השכונתי שהיה של "מתנגדים" - והצטיין תמיד בשירה אדירה בשעות התפילות, במיוחד בשבתות, ומנהגי חסידים לחטוף שיירים מארוחתו של ה"רבי".

משפחה שגרה ברחוב סמוך לחומת "למל" נהגה להזמין בכל שבת לפנות ערב את הילדים למסיבת "סעודה שלישית" בה שרו מזמורי שבת והתכבדו בממתקים רבים...

בחורף 1921 ירד בירושלים שלג די כבד ושעה ארוכה שיחקנו כולנו בחצר בכדורי שלג.

לא רחוק, ברחוב מעבר לבית הספר למל, התגוררה משפחת ידידנו הגאוגרף ד"ר ישעיהו פרס. היום הרחוב קרוי על שמו.

אני זוכר את הביקור בביתנו של המוזיקאי פורדהאוז (בן ציסי) שבא ארצה כמנצח על התזמורת של "הבימה" שכבר פעלה באותם ימים בתל אביב. מאחר שהורי אהבו מוזיקה הם היו בין הראשונים בירושלים שרכשו גרמופון עם אפרכסת גדולה ומספר לא קטן של תקליטים, בעיקר של אופרות.

בהיותי בן 4 רשמו אותי הורי לגן הילדים של חסיה סוקניק, רעייתו של אליעזר סוקניק, הארכיאולוג החשוב והמפורסם ביותר באותם שנים, אביהם של אלוף יגאל ידין, הרמטכ"ל בפועל במלחמת השחרור, והשחקן יוסי ידין, שהחל את דרכו כשחקן בחוג דרמטי שקם במסגרת הבריגדה היהודית במלחמת העולם השניה.

היו אלו שנתיים מקסימות באחד מגני הילדים הראשונים בירושלים, ואולי הטוב שבהם. הוא שכן ברחוב שמתחת לבית הכנסת, קרוב לתחילת שכונת יגיע כפיים, שהיה מאוכלס בעיקר ע"י עולים מגרוזיה.

הרבה חברים רכשתי לי בגן, והזכור לי ביותר הוא שבתאי לוי, שלימים היה בין מקימי קיבוץ "בית השיטה" שבעמק המזרחי וידוע כחוקר ובקיא באורח החיים של הבדויים.

כשגדלתי קצת שוטטתי בסימטאות השכונה וגיליתי חברים קצת מבוגרים ממני ביניהם היה יוסי פרלמן, הוא יוסי הראל המפורסם, שלימים היה לפעיל מובהק של "ההגנה", ונודע בין היתר כמפקד אונית המעפילים המפורסמת "יציאת אירופה" היא "אקסודוס" רבת העלילות. כמו כן הכרתי בשכונה את הסופר דב קמחי ואת הבן הצעיר של משפחת ילין עוזי ילין.

אברהם מירון
avrahamm52@gmail.com

 

========================================================================== 

 "...גדלתי בזיכרון משה ברחוב דוד ילין. השכונה באותה תקופה (1944 ואילך) הייתה מרכזית ונחשבה ליוקרתית מבחינת הרכב האוכלוסייה.
גרו בה משפחת קצלסקי (משפחתו של הנשיא אפרים קציר ואחיו) משפחתו של ישעיהו פרס ובשכנות לו משפחתו של פרופ' פייבל מלצר ועוד רבים וטובים.

 היינו מתפללים לסירוגין בביהכנ"ס המיוחד באווירתו "זיכרון משה " או בביהכנ"ס בבנין ביה"ס למל "היכל אבינועם" שהתפרסם בתפילות עם חזנים מפורסמים באותה עת. גם אחת מתחנות כבוי האש הראשונות הייתה בשכונה, וכן בית הכנסת של רב זלמן ריבלין שלימד וגידל חזנים מילדות.

היום הכל נוסטלגיה "היו זמנים"...

יצחק ברטמן
jitshak1@walla.co.il




ירושלים - טלביה
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה

 

שכונת טלביה - רקע כללי

תכנון ובניית טלביה החלו בראשית שנות העשרים של המאה ה - 20. ערבים נוצרים מירושלים, מבית לחם, רמאללה ומבית ג'אלה רכשו קרקעות הישר מן הכנסייה היוונית-אורתודוקסית, על מנת להקים לעצמם בתי מגורים או בתים להשכרה.

החל מאמצע שנות השלושים עברו להתגורר בטלביה משפחות יהודיות בבתים שכורים, בשל הרצון לגור בסמיכות לשכונת רחביה היהודית. ביניהן ניתן למצוא את משפחת המו"ל ראובן מס ומשפחת המחנך יוסף בנטוויץ.

באמצע פברואר 1948 החלו תושבים ערביים לעזוב את טלביה, בעקבות קריאותיו החוזרות ונשנות של ארגון ההגנה, שקרא לתושבים הערביים של השכונה להתפנות.
בתים רבים שננטשו בידי תושבים ערביים נתפסו על ידי משפחות יהודיות שחילקו את השטחים הקיימים ליחידות מגורים קטנות יותר.
עם השנים הרחיבו הדיירים את שטח דירתם על ידי רכישת שטחים שהתפנו וצירופם מחדש. נוסף לזאת, החל שיפוץ דירות כללי בהתאם לסגנון הבנייה המתחדש והמקובל באותה תקופה. בהדרגה, שבה טלביה להיות שכונה בורגנית של בעלי מקצועות חופשיים, אקדמאים ואנשי ממשל, כפי שהיה אופייה בימי המנדט.

בשנות השישים נרכשו על ידי קבלנים ויזמים כמה מגרשים ריקים בטלביה. שטחים אלה השתרעו בין רחוב פינסקר לרחוב דובנוב של היום. מאז נבנו באזור זה וילות פרטיות. הראשונה והמפוארת ביותר היא וילה שרובר של גיטה ומיילס שרובר, שנבנתה כבר בשנות החמישים.
שטח נוסף פנוי היה בין הרחובות שופן וז'בוטינסקי. בשטח זה נבנו מכון ון ליר והאקדמיה הלאומית למדעים בשנות החמישים; משכן הנשיא ב-1971, תיאטרון ירושלים והמוזיאון לאמנות האסלאם ב-1975, ובניין לשכת עורכי הדין ובית הכנסת מעלות נבנו ב-1985.

בראשית שנות החמישים יועדו כמה דירות בשכונה כדירות לשרי הממשלה. גולדה מאיר, קדיש לוז ומרדכי נמיר התגוררו בתקופות שונות בדירה קטנה בקומה העליונה של וילה הארון א-ראשיד ברחוב מרכוס.
בשכונה התגוררו לזמן מסוים משה שרת כשר החוץ וזלמן שזר כשר החינוך והתרבות. בית אלפרד אגיון שימש עד שנת 1974 כמעונם הרשמי של שרי החוץ, אך החל משנה זו הפך למעונו הרשמי של ראש הממשלה, כאשר יצחק רבין היה הראשון שגר בבית זה כראש ממשלה.

בשנות השישים רכשה הממשלה דירות שרד נוספות. ברחוב ז'בוטינסקי התגוררו בזמנים שונים שר המשפטים פנחס רוזן, יו"ר הכנסת קדיש לוז והראשון לציון, הרב עובדיה יוסף. דירה נוספת ברחוב ז'בוטינסקי שימשה במשך שנים דירת יו"ר הכנסת וכיום מתגורר בה הנשיא לשעבר יצחק נבון.

החל משנות השמונים חל שינוי באוכלוסיית השכונה. חלק מן הפרופסורים שעברו לטלביה בשנות החמישים הלכו לעולמם או עברו דירה, ובתים רבים נקנו על ידי משפחות אמידות, רובן דתיות או מסורתיות, של עולים מצרפת, מאנגליה או מארצות הברית.

 

זכרונות:

"...שמי נדיר סגל, ומשפחתי גרה בטלביה משנת 1940 עד 1949. רוב ילדותי עברה בבית זה עד למעברינו לתל אביב.
גרנו בבית הג'אר, בבית שבו גר ראובן מס ובניו דני ז"ל ויהונתן. דני שהתפרסם במלחמת השחרור כמפקדם של מחלקת ה-ל"ה שנספתה כולה בדרך לגוש עציון.

בזמן פינוי השכונה ע"י הבריטים, במאי 1948 חיכינו קבוצה קטנה של חברי ההגנה - ביתנו שהיה מול ביתו של מפקד ח"א הבריטי בארץ ואנשיו (הבית נקרא וילה הארון אל-ראשיד) ברגע שיצאו, מיהרנו ותפסנו את הבית כדי למנוע מהערבים שארבו אף הם לפינוי הבית...".

נדיר סגל
nadirs@bezeqint.net




ירושלים - ימין משה
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.

 

שכונת ימין משה - רקע כללי

ימין משה היא שכונה ותיקה ב ירושלים בקרבת העיר העתיקה.

השכונה הוקמה בשנת 1894 כחלק מהיציאה מן החומות, בצמוד לשכונת משכנות שאננים שהקים משה מונטיפיורי, ונקראת על שמו. השכונה ננטשה במלחמת השחרור, ולאחריה יושבה מחדש על ידי עולים מטורקיה ומכורדיסטן, והייתה קרובה לקו העירוני שחצה את העיר.

 

לאחר איחוד שני חלקי ירושלים בעקבות מלחמת ששת הימים, והפיכתה משכונת ספר לשכונה במרכז העיר המאוחד, הוחלט על שינוי באופי השכונה, ובהפיכתה לשכונת אמנים, אקדמאים וסופרים. מהלך זה לווה בהתנגדות תושבי השכונה, ובסופו של דבר בפינוים מהשכונה נגד רצונם.

 

 

זכרונות:

"...גדלתי בבוסתן הספרדי הזה עד 1973. אנשים מדהימים, אוירה של ביחד ריחות התבשילים הטורקיים בכל פינה וכמובן אוירת שבת וחג שאין דומה לה, ימים אפשר לספר על השכונה וזה לא יספיק...".

אפרים ארדיטי
ef_ar@walla.com

 

========================================================================

"...בשנת 1949 הגיעו הורי לארץ מטורקיה עם אחי הגדול יחזקאל (ז"ל) ואני שלום בבטן אימי ונולדתי בחדרה בבית העולים,(אני לא יודע אם אני טורקי או ישראלי) גרנו כ 7 חודשים בבית העולים ומשם לקחו אותנו לירושלים לימין משה.

 אבי לא רצה שנגור בשכונה זו מאחר והיו צלפים מתוך חומות עיר העתיקה, והלכו לחפש שכונה אחרת, (בשנים אלה היו הרבה בתים נטושים) ומצאו בית בכפר ערבי ליפתא"...

שלום גבאי
kobyb@012.net.il




ירושלים - כרם אברהם
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.

שכונת כרם אברהם - רקע כללי

שכונת כרם אברהם נמצאת בין שכונת גאולה, מחנה שנלר, ותל ארזה.



 

 

 

 

 

 

השטח נרכש ב-1853 על ידי ג'יימס פין, ששימש כקונסול הבריטי בירושלים באמצע המאה ה-19. פין רכש את "כרם אברהם" כדי להקים בו חווה חקלאית ברוח תנ"כית למען יהודי ירושלים. יוזמתו עוררה חשדנות רבה בקרב היהודים, שחששו כי בכוונתו להשפיע עליהם להתנצר ברוח המיסיון שרווחה אז. פין הצליח לשכנע את היהודים בטוהר כוונותיו ואף הקים עבורם בית כנסת במקום (הראשון מחוץ לחומות). במשך שנים ארוכות פעלה החווה והעסיקה יהודים רבים. לפני שעזב את הארץ בשלהי המאה ה-19 מכר פין לפועליו את הקרקעות, והם הקימו עליה את שכונת כרם אברהם.

שכונה זו נחבאת היום בצל סמטאותיה של שכונת גאולה, אך ניתן לזהותה על פי המשותף לרחובותיה, הקרויים כולם על שם נביאי תרי עשר. מבנה החווה החקלאית עודנו קיים (וכך גם הקולומבריום שבמרתפו). הוא שוכן ברחוב זכריה ומשמש כבית ספר לבנות חרדיות. בחצר בית הספר מוצגים ממצאים ארכאולוגיים שונים ממספר מקומות בארץ.

 

 זכרונות:
"...
גרנו בשכונה כרם אברהם בין השנים 1940-1958 - אני נולדתי בביה"ח הדסה הר הצופים. הבית שלי היה ברחוב נחמיה 6 צפה על ביה"ס לשוטרים וגבעת התחמושת. על הבית השכן הציבו מקלע צ'כי "בזה" דפנו אותו במספר שקי חול וממנו המטירו אש, כך שימי מלחמת השחרור המלחמה הייתה על הבית וראינו מסעי הלוויות במשאיות עם כמה קומות של חללים בדרכם למנוחתם האחרונה בסנהדריה.

מוקדם בבוקר השכמנו גם בימי סופה וסגריר וצעדנו במגפינו לבי"ס תחכמוני, ומשם בדרכנו עברנו את מחנה שנלר. האנגלים עשו את ימיהם האחרונים בארץ והתכוננו למסדר הסיום מול הבית ספר. היו ימים של עוצר שהגישה פתאום נחסמה ולא היה אבא עם אוטו שיסיע אותנו. למי היה בכלל אוטו???

השכונה הייתה נחמדה. גרנו בעיקר משפחות חילוניות והיחסים עם הדתיים היו בסדר. משחקי הכדור מסמרטוטים, חישוקי חיות הדג מלוח שמשונו לסלים ולהסבתם לגלגל מסתובב, היתד הושחז לאל סאלם פצקה, למשחקי סטנגה, כבוש דגלים ומחבואים. יותר מאוחר התחביב היה לצאת בהפוגות ולאסוף רסיסים מפגזים שהתנפצו או את המצנחים של התאורות ברמת האיכות מ-1 עד 10 היינו משהו כמו דרגה 3 אבל לא חשנו קיפוח לכולם לא היה כלום. היום השכונה חרדית לגמרי וירושלים משתנה...".

ברוך אלון
baruchalon@walla.co.il




ירושלים - ליפתא
שתף 
אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה



ירושלים - מוסררה (מורשה)
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.


שכונת מוסררה (מורשה) - רקע כללי

מוסררה (או מורשה בשמה העברי) היא שכונה בירושלים הגובלת בשכונת מאה שערים ובשכונת בית ישראל בצפון, בעיר העתיקה במזרח ובדרום, ומגרש הרוסים וכיכר ספרא במערב.

 

מוסררה הוקמה על ידי מתיישבים ערבים מירדן בני המעמד הגבוה בתקופת "היציאה מן החומות" בשלהי המאה ה-19. במלחמת העצמאות נטשו תושביה הערבים של מוסררה את בתיהם, ובסיום המלחמה נותרה מוסררה בצידו הישראלי של "הקו העירוני" שהיווה את גבול ישראל-ירדן בגזרת ירושלים.
בין 1900 ו-1948 הייתה השכונה שכונת יוקרה ערבית ונבנו בה וילות פרטיות. בין היתר התגוררו בשכונה באותה עת מוסא עלמי, ההיסטוריון עארף אל-עארף, הרופא ד"ר תאופיק כנעאן ועוד. כמו כן התגוררו בשכונה גם מספר משפחות יהודיות ובהן משפחת רחל וצבי שוורץ ובנותיהן רות (רות דיין) וראומה (ראומה ויצמן).

בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל נוצר מחסור רב במקומות דיור לעולים החדשים ולכן החליט משרד השיכון לאכלס את בתי מוסררה הנטושים בעולים חדשים יוצאי מדינות צפון אפריקה. עקב חלוקת ירושלים הפכה מוסררה לשכונת ספר שעמדה בחזיתו של הגבול הירדני החדש. תושבי השכונה נחשפו לצלפים ירדנים שהתבצרו בעמדות לאורך הגבול, ומידי יום ניסו לפגוע בחייהם של התושבים. חששות אלה הפכו לשגרה עד לאיחוד העיר בעקבות מלחמת ששת הימים.

בשנת 1971 קמה בשכונה תנועת מחאה של צעירים מבני הדור השני של עולי ארצות האסלאם אשר כינו עצמם בשם "הפנתרים השחורים". התנועה צמחה על רקע תחושת הקיפוח והאפליה של יוצאי ארצות האסלם מאז קום המדינה. האש שהוצתה במוסררה התפשטה לכל אזורי שכונות המצוקה המאוכלסות מזרחים עניים ומובטלים, לימים הפכה התנועה לתנועה פוליטית.

מיקומה האסטרטגי של השכונה, בין השכונות הערביות ממזרח והיהודיות ממערב, ובין השכונות היהודיות-חרדיות מצפון והחילוניות ממערב, הופך אותה למעניינת מאוד מבחינה אנושית, ונתונה ללחצים בלתי פוסקים. בעשור האחרון נשמעו קריאות לעצור את תהליך ההתחרדות של השכונה, ובשנים האחרונות נראה כי תהליך זה הואט. כיום מונה שכונת מוסררה כ-2,500 תושבים, ונחשבת לאחת משכונותיה היפות של ירושלים.

 

זכרונות:

"...אני ילידת ירושלים, נולדתי במוסררה, כמו כן גם אימי. בשנת 1939 נאלצנו לעזוב את מוסררה מכיוון שאבא שלי היה הונגרי וקיבלנו חדר בבתי הונגרים, היינו 9 נפשות. מכיוון שאבא שלי לא עבד כמעט מעולם, אמי הייתה צריכה לעבוד מהשעה 5 בבקר עד 1 בלילה. אני למדתי בבית ספר שפיצר. לא תקופה ארוכה מכיוון שאחותי נאלצנו לעזור לאימי בפרנסת המשפחה...".

יפה הרי
adinoga@netvision.net.il 




ירושלים - מחנה יהודה
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה

 

שכונת מחנה יהודה - רקע כללי

מחנה יהודה היא שכונה גדולה בצפון מערב העיר החדשה בירושלים, המאוכלסת על ידי יהודים. השכונה, אשר נוסדה בשנת 1887 (תרמ"ז), וגובלת בדרומה ברחוב יפו, אחד מצירי התנועה העיקריים בעיר החדשה. מצדו השני של רחוב יפו נמצא שוק מחנה יהודה, שלמרות שאינו נכלל בגבולות השכונה, חולק את שמה.
בשכונה בתי כנסת רבים, ישיבות, בתי ספר ומוסדות ציבוריים שונים. יש גם השוגים וקוראים לשכונת בית יעקב, הסמוכה לשוק שהתרחב גם לחלקים בה, בשם "מחנה יהודה
".

מחנה יהודה הוקמה בזמן שלטון האימפריה העות'מאנית בארץ ישראל ביוזמה משולשת של שלושה אישי ציבור ירושלמים: יעקב פרוטיגר, מנהלו של בנק פרוטיגר ומסיונר לשעבר, שלום קונסטרום הידוע בשם המשפחה בלכר (על שם עיסוקו כפחח בתרגום ליידיש) ויוסף נבון שנודע בשל הזיכיון שקיבל על הנחת פסי הרכבת עבור הקו מיפו.
לפרוטיגר היה מגרש ברחוב יפו עליו ביקש להקים במהלך 1888 שכונה יהודית למעוטי יכולת, שהבתים בה ימכרו בתשלומים. השכונה נקראה על שם אחיו של היזם יוסף נבון, יהודה נבון, שהלך לעולמו באותה תקופה.

=========================================================

 

24/02/2018
שמי מזרחי יחזקאל אני מחפש פרטים על סבי מזרחי יחזקאל שהיה קצין במשטרת המנדט הבריטי במשטרת מחנה יהודה ונפטר על שולחן הניתוחים בשנת 1944. אני אישית לא הכרתיו, כמו גם בתו סיסי שמחה מזרחי כמו כן כל המשפחה שלי. 
גרנו מעל למשטרת מחנה יהודה. שמו המלא של סבי הינו יחזקאל סימן טוב מזרחי, סבתי שושנה. אבי היה מסריט בקולנוע אוריון שנים רבות. דודי בני מזרחי היה בגזברות עיריית ירושלים. דודי ארנון רונן במשרד המסחר והתעשייה במחלקת משקולות ומידות. דודי שמעון אפריאט היה בעל בית קפה נוסטלגי ליד הדואר הישן במחנה יהודה ירושלים.
אבקש במידת האפשר כל פרט שהוא על פועלו של סבי בימים שלפני המנדט ועד 1944 שנת פטירתו וכן על משפחתי כמצויין
Name
מזרחי יחזקאל
City
ירושלים
Email
vina9@walla.co.il




ירושלים - מחנה ישראל
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.

 

 

שכונת מחנה ישראל - רקע כללי

שכונת מחנה ישראל היא השכונה היהודית השנייה מחוץ לחומות העיר העתיקה בירושלים (אחרי משכנות שאננים) והראשונה שהוקמה על ידי תושבי העיר העתיקה עבור עצמם, בתהליך שכונה "היציאה מן החומות".

מחנה ישראל היא "שכונת עדה" ונבנתה על ידי היהודים המוגרבים (המערביים) ועבורם.

שכונה קטנה זו נבנתה ליד בריכת ממילא ושרידים ממנה נשארו באזור מלון המלך דוד עד היום. את השכונה החלו להקים כנראה כבר בשנת 1866. השכונה נבנתה במקום נמוך טופוגרפית, באזור שהוצף בחורף, בקרבת בית הקברות של ממילא.

מספר היושבים בשכונה היה מועט (כ-30 בתי אב בסוף המאה התשע עשרה) והיא נבנתה לאט בגלל מצבה הכלכלי הרעוע של העדה. השכונה נבנתה סביב חצר מרכזית ובה בור מים. בשכונה היו, כנראה, שערים שננעלו בלילות.

משבר חברתי בקהילה לאחר מות הרב ומאבקים על ירושה פגעו בשכונה. היא נעזבה מספר פעמים ונתיישבה מחדש גם במאה ה-20.

 

מעבר למצגת

 

 




ירושלים - ממילא
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.

 

 

שכונת ממילא - רקע כללי

שכונת ממילא היא שכונה הנמצאת במרכז קו התפר בין מזרח ירושלים ומערבה.

השכונה הוקמה בסוף המאה ה-19 כשכונת סוחרים ובעלי מלאכה יהודים וערבים, ושגשגה כחלק מהמרכז המסחרי של העיר.
בין השנים 1948 - 1967 הייתה השכונה בשטח ההפקר בין ישראל וירדן, בתים רבים בה נהרסו ומצבה הידרדר.
לאחר מלחמת ששת הימים הוחלט להרסה ולבנות את המתחם מחדש בחלוקה לאזורי מגורים, מלונאות, מסחר ומשרדים, באחד ממיזמי הבנייה הגדולים, היקרים והארוכים בתולדות העיר המודרנית.

 

מעבר למצגת

 

זכרונות:

"...ילדותי המוקדמת עברה עלי בשכונת ממילא. גרנו בסמוך לחומה שנהרסה לאחר מלחמת ששת הימים.

מאותם ימים רחוקים עולים בזיכרוני פסיפס של אנשים מעדות שונות. כורדים, מרוקאיים, פרסים, טורקים ואף רומנים אם זכרוני אינו בוגד בי. עולה באפי ובפי ריח וטעם הבורקס הנפלא של המאפייה שפעלה בשכונה. בייחוד הבורקס במילוי פזי טעים טעים.

עוד אני נזכרת בערגה בהתקהלויות של השכנים בייחוד בשבתות אווירת שבת מדהימה, ואת החרדה והפחד שנפלו עלינו בכל פעם שעברנו ליד הכנסייה בראותנו את הנזירות החולפות להן לא ניתן לשכוח ועוד כהנה וכהנה זיכרונות המתנפצות ואף מתעצמות למרות שהשכונה שינתה את פניה לבלי הכר...".

לאה ענבר
leain@netvision.net.il

 

========================================================================

"...אני גדלתי בתחילת השכונה. היינו בשבת משחקים סטנגה, כדור הקפה, כי לא היה רכב. היה זה למעשה רחוב צדדי במיוחד. אהבנו לשחק במרפסת של מסעדת הסטודנטים (בזמן האנגלים נקרא פקדילי).
כשהיה שלג היינו מערימים ערמות וזורקים כדורי שלג אחד על השני..

 היה לנו את פיקיפק נפטלי המשוגע, הייתה לנו מרים של הכלבים שהייתה ממש סמל, והיו עוד המון חוויות ילדות בלתי נשכחות...".

טומי גרטמן
tommygertman@yahoo.com




ירושלים - מעלות דפנה
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.

שכונת מעלות דפנה - רקע כללי

מעלות דפנה היא שכונה בצפון ירושלים, הגובלת בשכונת רמת אשכול וסנהדריה מצפון, שכונת שמואל הנביא ממערב, וגבעת התחמושת ממזרח. גבולה הדרומי של השכונה מוגדר על ידי רחוב שמעון הצדיק ודרך בר לב.

שכונת מעלות דפנה נבנתה בשנת 1972 כחלק ממערך שכונות הבריח שנבנו בצפון מזרח העיר מיד לאחר מלחמת ששת הימים, כדי ליצור רצף התיישבות עברי בין ירושלים המערבית לבין הר הצופים.

השכונה הוקמה על שטח ההפקר שהיה חלק מהקו העירוני. השם 'מעלות דפנה' ניתן לשכונה על שם השיפוע בו היא בנויה ועל שם צמח הער אציל.

מעלות דפנה תוכננה כשכונה קטנה ל-4000 תושבים וכמעט ללא רזרבות קרקע לבניה עתידית. לשכונה איפיונים ארכיטקטוניים ייחודיים, הכוללים שימוש באלמנטים חיצוניים צורניים על המבנים כגון קשת, זוויות, בליטות החורגות מקו הבניין ושיפועים, וזאת על מנת ליצור דו-שיח ארכיטקטוני עם מסורת הבנייה הירושלמית בכלל, וזו של העיר העתיקה בפרט. פרטים תכנוניים ייחודיים (לתקופת התכנון) כוללים שטחים ציבוריים נרחבים, מרכז מסחרי אינטגרלי במבני המגורים של השכונה, כנהוג בשכונות ותיקות, חצרות פנימיות לשימוש התושבים ולמעבר נוח בין בתי השכונה ולהולכי הרגל, ומשטחי דשא למשחקי ילדים. כן נבנו שני גשרים להולכי רגל ומגרשי החנייה הוקמו בריחוק מה מהבניינים, על מנת למנוע תנועת כלי רכב ממונעים בתוך השכונה. תכנון ייחודי זה הנוגד את התכנון של שכונות סמוכות (ובניגוד לרמת אשכול הסמוכה) זיכה את המתכננים בפרס בינלאומי.

בשנים האחרונות (2010) במסגרת מגמה הניכרת בשכונות רבות בצפון ירושלים קיימת תחלופת אוכלוסייה. במקום התושבים שאכלסו את השכונה עם הקמתה - חילוניים ובעלי מקצועות חופשיים, נכנסת אוכלוסייה חרדית.

בצמוד לשכונה, שוכן אתר גבעת התחמושת המשמש אתר הנצחה לנופלים בקרבות מלחמת ששת הימים בירושלים בכלל ובגבעת התחמושת בפרט. האתר הוקם בשנת 1975, והמוצב הירדני שהיה במקום שולב בו כמוזיאון פתוח, על קיר המוזיאון חקוקים שמות 182 הנופלים במערכה על ירושלים במלחמת ששת הימים, ובמקום ניטעו 182 עצי זית לזכר הנופלים על הקרב בירושלים.




ירושלים - מקור ברוך
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה

 

שכונת מקור ברוך - רקע כללי

השכונה נבנתה כשכונה מתוכננת לאוכלוסייה גדולה (3,000 נפש), בתבנית שתי-וערב עם רחובות "ישרים ושווים ברוחבם, נקיים ומסודרים" ובתי מידות "יפים וממוספרים".



השטח לשכונה נרכש מבית היתומים שנלר ב-1929 על ידי קבוצת סוחרים וקבלנים פרטיים. למרות שלא זו הייתה הכוונה מראש, נבנתה השכונה בקצב מואץ כדי לאכלס פליטים יהודים ממאורעות תרפ"ט שנמלטו מהעיר העתיקה ומחברון.
על בתים רבים בשכונה מונצח שם הנדבן (שהקדיש בניית בית לזכר יקיריו) או שם המממן (אז רשום על השלט שמו ותאריך ההקמה של הבית).

השכונה נבנתה, כאמור, כשכונה מודרנית מפוארת, אולם לאחר 1948 התדרדרה והפכה לשכונת עוני, עקב קליטת פליטים רבים משכונות מזרחיות יותר של העיר שנמלטו מאזור הקו העירוני, הזנחה שמקורה בחוסר מימון לתחזוקה נאותה של הבתים וחוסר מודעות סביבתית של התושבים.

למן שנות ה-60 הפכה השכונה לחרדית, דבר שהצריך תוספות בנייה כדי לשכן משפחות גדולות, תוספות שטשטשו את המבנה האלגנטי המקורי. בנוסף, הרחובות בגבול השכונה הפכו לרחובות מסחריים הומים והרחובות שבתוכה לחנייה.

 

זכרונות:

"...בשנים  1934- 1941 למדתי בבי"ס "תחכמוני" בשכונת מקור ברוך.
בי"ס זה הקנה לנו את מורשת ואהבת ישראל, כמו גם ערכים רבים אחרים, התחשבות בזולת והבנת האחר. אני נהניתי ללמוד בו ולקנות יידע ממורים בעלי רמה, שידעו להחדיר בנו את כל התכונות החיוביות שתלמידים זקוקים להם. בי"ס זה הפך למוסד חינוכי חרדי...".

עקיבא גורן
agoren1@013.net.il

 

==========================================================================

 

ברוך אלון
baruchalon@walla.co.il

 

=======================================================================


"...בשכונת מקור ברוך היו בילדותי מספר אתרים אטרקטיביים. גן השעשועים ברחוב הטורים שימש כמועדון נוער מרכז הקרנת סרטים של ימי חמישי בעיקר מערבונים. גן העיר ברחוב יהודה המכבי ובו ארגז חול גדול עם מגלשה מעולה ממנה החלקנו הישר אל החול במהירות רבה. בית התעשיה אשר אחד ממפעליו ייצר עפרונות ובקיר האחורי של המפעל הושלכה פסולת נסורת העץ של גוף העפרון וחלקי עפרונות שם אספנו מלאי עפרונות חינם. בית השוטרים ברחוב הטורים בו גרו ילדי השוטרים איתם שיחקנו בחצר הבניין בה היה גן מרהיב...".

אלישע מור
morelisha@bezeqint.net

 

=========================================================================

"...במהלך שנות הארבעים למאה שעברה גרנו בחלקה המערבי של שכונת מקור ברוך, קרוב לרוממה ממערב ולליפתא עילית בצפון מערב. הרבה שדות ומעט בניינים. ערבים ויהודים גרו בשכנות ממש. השעון על מגדל שנלר היה "בתצפית" תמידית לגבי סדר היום שלנו.

הרבה משחקי רחוב ושדה כמו "אלן-סלן-פצ'קה" "הייני והייני", " אסומניה אבודניה" ועוד רבים אחרים. חישוק אופניים עם מקל ברזלית מכופף היווה אטרקציה לריצה, ועוד כהנה וכהנה...

יער שנלר בצפון היה מקסים ומעט מפחיד ולא נהוג היה ללכת שם לבד (מאוחר הרבה יותר הפך חלקו לגן חיות שגם משם עבר לאחר מכן). מקליפות עצי האורן גילפנו סירות ופסלים קטנטנים. בדרום היה "מגרש הליגה", שדה ששימש למשחקי כדורגל ולידו בתי השכונה אבול-בסל שליד בית צעירות מזרחי. שם ארבו יום בהיר חברי אצ"ל או לח"י לשיירות משוריינים בריטיים בדרכם ברחוב הטורים לכיוון שנלר שהיה בסיס צבאי בריטי, ופיצצו מוקשים שהטמינו בעת מעבר השיירה.כמובן שמיד אח"כ הוכרז עוצר לכמה ימים וחיפושים מבית לבית.

השכונה הייתה של המעמד הבינוני (והנמוך), חלקם מסורתיים אך מעט מאד ממש דתיים-חרדים, אם בכלל. עכשיו הכול חרדי. הרוב למד אכן בביה"ס השכונתי "תחכמוני", כמובן בנים בלבד, והברט על הראש היה חובה, אך הלימודים היו כפיים ובראש המוסד עמד המנהל אילן. היו גם מורות. בבית הכנסת של בית הספר חגגתי את בר המצווה שלי שהייתה אמורה להיות ביום הקמת המדינה אך נעשתה שבוע מאוחר יותר על פי המניין העברי.
כל השכונה הייתה אז כבר מופגזת על ידי הלגיון הירדני מתותחי 25 ליטראות בנבי סמואל, ופגזים רבים נפלו בשכונה ובבתינו בכלל זה. אנשים פחדו לצאת ולא היה כלל מניין בבית הכנסת, אז "גייסנו" שכנים מרחוב תחכמוני. ימים קשים, נפגעים רבים בירושלים, מצור על העיר חודשים רבים, עם שיירה שפרצה פה ושם ב"באב אל וואד", כמילות השיר... ואפשר להמשיך ולהמשיך את סיפורי ירושלים, אך קצר המצע מלהשתרע...".

פרופ' אברהם מרש
profmaresh@bezeqint.net

 

==========================================================

תגובות:

29/10/2018
לא הועילו ההתנגדויות והתחנונים. ניצח הנדל"ן את ההיסטוריה. בימים אלה נסתיימה הריסתו של מתחם בית הספר תחכמוני בירושלים. בית הכנסת הוותיק והמיוחד נטחן עד דק. מבית הספר המפואר לא נותר זכר. על המגרש יבנו מבני מגורים ענקיים. זכיתי להיות תלמיד בבית הספר.

יהושע רוזנברג
joshuar1@013.nt.il









 
הצטרפו אלינו גם בפייסבוק
עדכונים - בלוגים - אירועים - אלבומי תמונות - סרטונים נדירים


שלח דף זה לחבר תגובות, הערות, והוספת מידע, מושגים ונושאים למנוי חינם על מגזין הנוסטלגיה"כובע טמבל" הוסף למועדפים



כל הזכויות שמורות © לאתר נוסטלגיה אונליין ו/או לבעלי התכנים, הדימויים והתצלומים.