חיפוש:   בכל האתר  בשמות הערכים  בקרדיטים     חפש  |  חיפוש תמונות בנושא:   חפש
   מפת האתר  |   כרגע באתר: 166 מבקרים   |  כניסה לדף האישי    
עורך: דייויד סלע
דבר העורך כתבו לעורך
| עמוד הבית | מי אנחנו | מרכז מידע לגולש | על נוסטלגיה ורטרו | קרדיטים | צרו קשר | גולשים כותבים
 

+   אביזרים וחפצים
+   אוספים ותחביבים
+   אז - וכעת
+   אירועים ושנים
+   ארכיון האישים
+   ארכיון הוידאו
+   ארכיון הישראליאנה
+   ארכיון הכרזות
+   ארכיון המצגות
+   ארכיון הקול
+   אתרי נוסטלגיה
+   בידור ופנאי
+   בקיבוץ
+   בריאות, טיפוח וניקיון
+   בשכונה
+   בתים ומבנים מספרים
+   גלויות בולים וסמלים
+   דירה ובניין
+   היום בהיסטוריה
+   המקום בו גרנו
+   העפלה ועליות לא”י
+   חג ומועד
+   טלוויזיה ורדיו
+   ילדות נשכחת
+   לבוש אופנה והנעלה
+   מוזיקה שיר וזמר
+   מזון ומשקה
+   משחקים וצעצועים
+   מתחם מורים
+   נוסטלגיה בצה”ל
+   ספורט
+   ספרות נוסטלגית
+   עבודה ומלאכה
+   פוליטיקה ובחירות
+   רדיו נוסטלגיה
+   רכב ותחבורה
+   רשת חברתית
+   שונות
+   שירותי גולש
+   שפה עברית
+   תיאטרון עברי
+   תקשורת מדיה ופרסום

האתר מוקדש לזכרו של
 יוסי פשרמן (פשי) ז"ל
2003 – 1954

מעל ל - 1100
סרטוני וידאו נוסטלגיים
בארכיון הוידאו שבאתר

יום העצמאות ה-7
 

הצוללת דקר
 

תל אביב הקטנה
 
 




השכונה שלי

ירושלים - בקעה
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה

 

שכונת בקעה - רקע כללי

בקעה החלה את דרכה כשכונה מעורבת של מוסלמים וערבים נוצרים, וגרו בה אף ארמנים ויוונים אורתודוקסים מיוון.
השכונה היוותה אחת מן השכונות הערביות שנבנו מסביב לעיר העתיקה בסוף המאה ה-19. השכונה נשאה אופי חקלאי למחצה ועד שנות החמישים חלקים נרחבים ממנה שימשו לגידולים חקלאיים
.

במהלך מלחמת העצמאות נותרה השכונה מן הצד הישראלי של הקו העירוני ואוכלוסייתה התחלפה (בדומה למצב בשכונות רבות משני צדי הקו).

במשך שנים היוותה השכונה נקודה מרכזית בעיר בזכות תחנת הרכבת ירושלים הממוקמת בקצה. התחנה חיברה בין ירושלים למרכז הארץ מהמאה ה-19 עד שנת 1998, אז הפסיק הקו לפעול.

 

מעבר למצגת

 

זכרונות:

"...השטח מול מחנה אלנבי הייתה כר גידול לילדים בני 10-17 עולי בולגריה ויוגוסלביה בעיקר.
צמחו ממנה מהנדסים בכירים, מנהלים ידועים, קציני צבא בכירים, ביניהם קצין חימוש ראשי, כאשר החממה הייתה בית הספר "גאולים" בבקעה, ומאוחר יותר בית החינוך התיכון בטלביה שם למדו רוב ילדי העולים של השכונה...".

עזריאל פרץ
aperetz@bezeqint.net

============================================================================

 

"...שכונת בקעה היא שכונת גאולים הייתה בעיקר מורכבת מבתים ערביים "רכוש נטוש" שחולקו לפליטים ולעולים חדשים בסכומים סמליים. לפעמים דירה אחת מרווחת (שהייתה של ערבים עשירים) חולקה למספר משפחות שהתחלקו באותו מטבח ובאותם שירותים.

בית הספר גאולים א' בהנהלתו מלאת היוזמה והחזון של מר שלמה דורון, היה כור היתוך של תלמידים משכבות סוציואקונומיות מגוונות ומעדות שונות. אני למדתי בגאולים א' וסיימתי כיתה ח' בשנת 1964.
גם אני וחברותיי נהגנו לשחק ב"מחנה אלנבי" שהיה אז מגרש ענק.

שימו לב לשמותינו - נורית רוזנפלד, מרים אבוזגלו, שמחה קונפורטי, מזל קלדרון, דינה זלינגר, חגית ענבר - שמות המעידים על כור היתוך נפלא...".

נורית טל דורות
nurittal@gmail.com

=================================================================================

"...שכונת בקעה בעיקר ברחובות של 12 השבטים יהודה, דן, לוי ועוד, רוב התושבים עולים מצפון אפריקה.

למדנו בבית הספר גאולים וענף החיים הבנות למדו בבית ספר דוגמא. השכונה שלנו בשנות ה- 60 וה-70 הייתה תוססת, כאשר חצי שכונה הייתה אוהדת בכדורגל את הפועל ירושלים, וחצי את בית"ר.

מחנה אלנבי היה מקום מעניין ומסקרן. המועדון בבקעה היה מרכז פעילות ספורט חינוך וערכים שסייע רבות לקליטת הנוער שחלקו היה שובב. קיום בכול מפגש של תושבי השכונה בארץ ובחו"ל עולים הזיכרונות, וחלק לא מבוטל מחברים של השכונה עושה חיל בתחומים רבים בחברה...".

מיקי אלחייני
miki219@walla.com




ירושלים - בתי וורשה (נחלת יעקב)
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה

שכונת בתי וורשה (נחלת יעקב) - רקע כללי

שכונת בתי וורשה היא שכונת "הכולל" הראשונה שנבנתה בירושלים בשנת 1884, מכספי תרומות ששלחו יהודי העיר וורשה שבפולין.

בתחילה נקראה השכונה נחלת יעקב על שם הנדיב ר' יעקב טעננורציל, שתרומתו זו סייעה לבניית 24 הבתים הראשונים של השכונה.

בעיתון "החבצלת" נכתב זמן קצר לאחר ייסוד שכונת בתי ורשה: "דבר גדול ונשגב עשה המנוח מהור"י טעננורציל ז"ל ועד עולם יבורך שמו וזכרו בירושלים, כי השכיל להחיות תלמידי חכמים, זקנים וחולים ועניים מרודים הביא אל בתים יפים ומרווחים".

בשנת 1884 החלה הבניה ונמשכה קרוב לשבע שנים, אך הקצב קבע באותם ימים את האיכות. הדירות היו מרווחות וגם מראיהן מבחוץ היה נאה. בחצרות נחפרו בורות מים, ובקרבת מקום נבנו בתי כנסת ובתי מדרש. מטרת הקמת השכונה הייתה לספק דיור לתלמידי חכמים העוסקים בלימודי תורה.

היום שכונת בתי וורשה מוזנחת, ותנאי המגורים הקשים פגעו קשות באופי השכונה. בשל ריבוי תוספות הבניה הבלתי חוקיות במהלך השנים, הבניה המקורית טושטשה עקב רצון התושבים לשפר את איכות החיים ולהתאימה לצורכי היום, כמו פתיחת פתחי החנויות במקום חזית קיימת מצד הצפוני ברחוב מאה שערים.

 

זכרונות:

"..."גי צי די לוויה" (לכו להלוויה) כך היה צועק הכרוז במרכז השכונה להודיע על מות אחד הדיירים. לא היו אז מודעות אבל, לפחות לא בשכונה שלנו. קריאה זו נצרבה בדיסק הקשיח של חיי כילדה עד עצם היום הזה.

בתי ורשה הייתה ממוקמת בין שכונת אבן יהושוע, לבין מאה שערים ושכונת גאולה. זו הייתה שכונת עוני עם המון ילדים. מצד אחד של השכונה היה מבנה דמוי רכבת מחוברת בלי רווחים, שם גרה משפחתי, וכל הדלתות של ה"דירות" היו לכוון הבאר שהייתה מרכז השכונה. הייתה זו באר ענקית עם שני פתחים לשאיבת מים. ממול ל"רכבת" היה מבנה אבן גדול ארוך ומחובר גם הוא, בן שתי קומות עם כמה גרמי מדרגות לקומה העליונה. לא עץ לא שיח לא פרח. רק אבן ואבק.

הצד האחורי של דירות ה"רכבת" פנה לרחוב של שכונת אבן יהושע, שהייתה גבוהה מאתנו. מהחלון היחיד, שהיה קבוע די גבוה בחדר, ראינו רק רגלים שעברו ברחוב מעלינו. רגלים של ילדים, מבוגרים, זקנים, לעתים רחוקות אופניים אבל בעיקר רגליים.

לא היו לנו מים זורמים, לא חשמל, לא כביש סלול ולכן היה אבק בכל מקום.

לנו, הילדים, היה מגרש המשחקים על אבני הבאר השכונתי. כשהיו באים המבוגרים לשאוב מים מפי הבאר קיווינו שהדלי ייפול מידיהם לתוך הבאר. כשזה קרה היינו רצים אל אחד השכנים שהיה לו חבל הצלה שבקצהו מעין צלצל דמוי תמנון. והוא היה מגיע בריצה להציל את הדלי של השכן שנפל למי הבאר ? הכל לצהלת ילדי השכונה הגאים כשהוא הצליח. הבאר הזו שימשה אותנו למזלנו גם בימי מלחמת השחרור עד שהגיעו השלטונות וסתמו את פי הבאר ורק על פי החלטה שלהם הם פתחו אותה וחילקו מים לכל האזרחים שהגיעו מכל השכונות הסמוכות לקבל קצבת מים יומית.

מקום נוסף להתקהלות היה בית הכנסת הקטן "שטיבל" מעל מבנה שהיה שייך כנראה לגבאי.
כל חיי הקהילה התנהלו שם. בכל שבת בכל חג הייתה שם שמחה אמיתית. היה זה מפגש של אנשים שעמלו כל השבוע בכל עבודה כדי לפרנס את המשפחות. לכבוד שבת, חג, לבשו בגדים נקיים התפללו והתפילות היו מתובלות בשירים וזמירות שעד היום אני יכולה לזמר אותם.

הכי שמח היה בחג שמחת תורה. זה היה אירוע שכל השנה חיכינו לו. שעות רבות סובבו שם עם התורה בידיהם שרים וצוהלים. ואפילו לנו הילדות נתנו להיכנס ולרקוד סביב ספר התורה.

נקודה נוספת חשובה בשכונה היה הצלם קובץ' שצילם את כולם. זה היה מוסד לא רק בשכונה אלא בירושלים כולה. צלם אמן עם מוניטין.

במלחמת השחרור, כשירושלים הייתה במצור קשה והפגזים עפו תחילה מעלינו ובשלב מסוים עלינו ממש וה"דירות" של הרכבת נפגעו. גם דירתנו נפגעה קשות מפגז, תודה לאל ללא נפגעים בנפש. שכנים מבית האבן הגדול שמולנו אספו אותנו לביתם ועד סוף המלחמה גרנו עם השכנים הטובים ולא רק אנחנו אלא עוד שתי משפחות נוספות. בדירה אחת בגודל של שני חדרים גרו שלוש משפחות ללא טענות ומענות. היו שם אנשים טובים באמת. הייתה שם עזרה הדדית לכל נצרך. כי כולם היו עניים ולמי שהיה קצת יותר חילק עם האחרים את ה"עודפים".

אחרי המלחמה עברנו לגור בשכונת גאולה.

עברו שנים רבות, והמשפחה שלי החליטה להגיע לביקור שורשים בשכונה. לתימהוננו ולהפתעתנו לא נשאר זכר ממנה גם לא מהבאר. במקום השכונה שהייתה, בנו שם מפלצת אורבאנית. איזו אכזבה איזה צער אין לי מושג מה קרה ומתי זה קרה.

והדיירים שם היום משתייכים לנטורי קרתא ? הם לא עצרו אפילו לענות על שאלות שלנו. חבל...".

רחל
ordiss@013.net




ירושלים - גאולה
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.

 

שכונת גאולה - רקע כללי

גאולה היא שכונה חרדית במרכז ירושלים, בגבול השכונה עובר רחוב מלכי ישראל, רחוב שהפך ברבות הימים להיות מרכז המסחר של שכונות כרם אברהם, זיכרון משה, בתי הורנשטיין, שכונת אחוה ויגיע כפיים.
כיום מכונה לעתים כל גוש השכונות הזה בשם "גאולה", ומעטים זוכרים היכן נמצאת השכונה המקורית.

שכונת גאולה המקורית גובלת מדרום ברחוב מלכי ישראל (והמשכו ברחוב מאה שערים), ממזרח בשכונות שערי פינה ונחלת צבי, מצפון בשכונת הבוכרים, וממערב בכרם אברהם - שכונה קטנה ודומה שהוקמה במקביל. בשנת 1941 אוחדו שתי השכונות לשכונה אחת.

רחובותיה של שכונת כרם אברהם-גאולה קרויים על שמות נביאי תרי עשר, ורחובות שכונת אחוה, יגיע כפיים, וזיכרון משה, קרויים כולם על שמות רבנים, פוסקי הלכה, ואישי ציבור נודעים.

השכונה הוקמה בסוף שנות העשרים על ידי אברהם חסידוף, יזם מקרקעין ירושלמי, שרכש יחד עם האחים אהרון ומשה שלוש אדמות מבית היתומים הגרמני שנלר הסמוך, והקים עליהן את השכונה עבור זוגות צעירים (על פי המסופר קרא את שם השכונה בשם בתו הבכירה, גאולה, שנולדה בסמוך להשלמת הבנייה). חסידוף בנה את הבית הראשון בשכונה (היום רח' זכריה 4 פינת רח' מלאכי), והתגורר בו עם משפחתו עוד כשהיה בית בודד מוקף טרשים.

במשך השנים הפכה גאולה לשכונה המרכזית בחיים החרדיים בירושלים. בתי מסחר רבים נפתחו בה, ומוסדות תורה וחסידות רבים קבעו בה את משכנן. חסידות גור קבעה בה את מרכזה למשך שנים ארוכות. לחסידויות אחרות ישנם מוסדות ושטיבלך בשכונה, כמו חסידות סאטמר, חסידות בויאן, חסידות באבוב, חסידות ראדזין, וחסידות אשלג. ישיבה ידועה בשכונה היא "ישיבת חברון-גאולה".

חלקה המזרחי של השכונה, הגובל בשכונת נחלת צבי, מזוהה כיום עם שכונת מאה שערים. מרכזן של שכונות גאולה הוא רחוב מלכי ישראל בחלקו מכיכר השבת - המהווה צומת חשוב בירושלים, ומזוהה עם מאבקי השבת של שנות החמישים - ועד למחנה שנלר. בעשור האחרון הפך צביון השכונה למסחרי מאד, ויש עזיבה של תושבים לטובת הפריפריה, ובשכונה מוקמים בתי עסק רבים, ישיבות ומוסדות ציבור.

  

זכרונות:
"...גאולה ככר השבת: הזירה הקרב על החלב, הטנקרים של החלב בדרכם למחלבת תנובה, בסמוך לרחוב חגי. נערכנו מבעוד מועד להפגנות של הדתיים נטורי קרתא בהמוניהם צועקים שאבאס ומונעים את כניסתם של המיכליות עם תוצרת החלב מפרוזדור ירושלים להגיע לפני צאת השבת. אף צד לא היה מוכן לפשרה ומידי שבת הקרב ניטש מחדש.
יום אחד החליטו הקיבוצניקים לשים לזה סוף. הכנו דיזות כמו במרססי ריסוס על המיכל ובהתקהלות הופעלה המשאבה וציבור המפגינים רוסס בלובן החלב על הבגדים השחורים העשויים ממשי ועל הקפוטות הכובעים העשויים מפרווה. והכול הפך לבן בשלג מחזה סוריאליסטי מידי שבת בשבת...".

ברוך אלון
baruchalon@walla.co.il




ירושלים - גבעת שאול
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע למושג זה

 

שכונת גבעת שאול - רקע כללי

השכונה נקראת ע"ש הרב יעקב שאול אלישר (יש"א ברכה) הראשון לציון, שבנו נסים, היה ממייסדי השכונה. הרעיון להקמת השכונה עלה זמן רב לפני יסודה, אלא שקשיים שונים מנעו את הקמתה, כגון בעיית רכישת קרקעות על ידי יהודים בתקופה העות'מאנית.
ב - 1907, הוקמה חברה מייסדת - "חברת גבעת שאול", לה חברו אריה לייב בהרא"ד (בן הרב אהרן דוד), משה קופל קנטרוביץ' והרב נסים אלישר. נעשו נסיונות לרכוש קרקע כדי להקים "שכונת גנים", מעין שכונה חקלאית.
כוונת המייסדים הייתה שבשכונה יתיישבו עניים שתינתן להם אפשרות להקים משקי עזר חקלאיים ליד ביתם, לאספקת תוצרת חקלאית טרייה לירושלים. באותה שנה (1907) נרכשו קרקעות השכונה מידי ערביי דיר יאסין.
נימוק נוסף לשם השכונה היה שמרומה של השכונה החדשה גם ניתן לצפות לכיוון 'תל אל פול' היא גבעת שאול המקראית, בירתו של שאול המלך (כיום באזור הסמוך לשכונת פסגת זאב).

השכונה החדשה הייתה מרוחקת מהעיר ומוקפת בכפרים ערביים, שהקרובים בהם היו "דיר יאסין" ו"ליפתא", והדבר הרתיע את הרוכשים הפוטנציאלים.
משה קנטרוביץ החליט למכור את הקרקע לבודדים ולכן חילק את הקרקע לכ - 160 מגרשים שאותם הציע למכירה במחירים השווים לכל רוכש. המגרשים היו גדולים למה שהיה מקובל בשכונות החדשות של ירושלים, וגודלם היה כ?200 מ"ר. לדעתו של קנטרוביץ', שהיה הרוח החיה במייסדים, די היה בשטח הנרחב, כדי לבנות בית מגורים, לשתילת גן ירק סביבו ואפשרות לפרנסה מהתוצרת החקלאית שתימכר בעיר הקרובה - ירושלים.

בשכונה התיישבו החל משנת 1910 מעט אנשים, רובם ממוצא תימני שלא יכלו להרשות לעצמם לרכוש נחלה בעיר. הם בנו לעצמם בתי עץ קטנים וכשגדל במקצת היישוב גם הקימו לעצמם בית כנסת קטן שאותו מיקמו במרתפו של אחד הבתים ("...ממעמקים קראתיך ה'...").
נסים אלישר הוא שפעל ליישב במקום משפחות של תימנים, שכן אלה נחשבו לבעלי יכולת סבל גבוהה כנדרש ממתיישבים בשכונת ספר, ואף הוא עצמו התיישב בה כדוגמה אישית
.

שכונת גבעת שאול חרבה בקרבות של הטורקים עם הבריטים על מבואות ירושלים במלחמת העולם הראשונה. (השכונה היחידה בירושלים שנפגעה בקרבות) כבר בתחילת הקרבות עזבו אותה תושביה ונמלטו על נפשם מזרחה.
לאחר שניצחו הבריטים, הם שילמו פיצויים לתושבי השכונה, והשכונה הוקמה מחדש בשנת 1919 .




ירושלים - הבוכרים
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.

 

מעבר למצגת

 




ירושלים - המושבה הגרמנית
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה

 

שכונת המושבה הגרמנית - רקע כללי

המושבה הגרמנית  ירושלים נבנתה על ידי גרמנים חברי כת הטמפלרים בסוף המאה ה-19. הייתה זו אחת ממספר מושבות שבנו הטמפלרים בארץ. מושבות נוספות היו ביפו, חיפה ובגליל.

הטמפלרים הגיעו לארץ ישראל כדי להימלט מרדיפות על רקע דתי בארצם, וכדי להגשים הלכה למעשה את משנתם - ישועה באמצעות התיישבות בארץ הקודש.
המושבה נבנתה על שטח קרקע גדול שרכשו הטמפלרים מערביי האזור בעמק רפאים, כקילומטר מדרום-מערב לירושלים של אותם ימים. הבנייה נעשתה במתכונת כפר גרמני טיפוסי בחבל וירטמברג שבדרום מערב גרמניה, משם הגיעו מתיישביה, אך תוך שימוש בחומרים מקומיים. כך, שלא כבכפר גרמני אופייני, בתי המושבה הגרמנית בירושלים בנויים מאבן ירושלמית, ולא מעץ ומלבנים.
מרבית הבניינים הם בני שתי קומות או בתים חד קומתיים ובעלי גגות רעפים. הבתים בנויים לאורך שני רחובות מקבילים - רחוב עמק רפאים ודרך בית לחם, וברחובות קטנים המקשרים ביניהם.

מתיישבי המושבה עסקו במלאכות טיפוסיות לכפריים גרמנים - נגרים, נפחים, איכרים וכדומה, וכן פעלו ביניהם עגלונים, שהפעילו שרותי עגלות בין העיר העתיקה לבין התיישבויות ושכונות מרוחקות יותר. בין המתיישבים הטמפלרים בלט מספר יוצא דופן של אדריכלים, שתרמו לבינוי בירושלים המתפתחת וכן במושבות טמפלריות אחרות.

עם הזמן, בנו יזמים ערבים אמידים בתים מדרום לבתי בני הקהילה הטמפלרית. הם נמשכו למיקומו האטרקטיבי של עמק רפאים - על אם הדרך ירושלים-בית לחם ובין השכונות המתפתחות קטמון, טלביה ובקעה, שאוכלסו באמידי ערביי ירושלים. לימים, הוחל השם "המושבה הגרמנית" גם על הבתים הערביים שמדרום למושבה הטמפלרית המקורית.

בתקופת מלחמת העולם השנייה גילו רבים מהטמפלרים תושבי המושבה אהדה למשטר הנאצי, וממילא נחשבו בעיני השלטונות הבריטיים כנתיני אויב וגייס חמישי. הם הושמו בהסגר, ומאוחר יותר הוגלו לאוסטרליה. הבתים הערביים בדרום המושבה ננטשו במלחמת העצמאות, בדומה לשכונות ערביות אחרות באזור. לאחר הקמת מדינת ישראל יושבו בתי המושבה בעולים חדשים. עם השנים, הפכה לשכונה מבוקשת בשל הקסם הכפרי שנותר בה, בתיה הציוריים, ומיקומה המרכזי בעיר המתפתחת. שמה הרשמי הוסב ל"עמק רפאים", כשם העמק בו היא שוכנת והרחוב הראשי בה, אך בפי הירושלמים היא עדיין נקראת "המושבה הגרמנית" או פשוט "המושבה".

בשנות ה-60 וה-70 נבנו במושבה בתי דירות בסגנון הישראלי המקובל של אותם זמנים, שלא הוסיפו חן רב למושבה. החל משנות ה-80, עם התפתחות מודעות השימור, נבנים כל המבנים החדשים במושבה בסגנון התואם את רוחה המקורי: בניה נמוכה, גגות רעפים, חלונות מקושתים, דגש על חצרות וגינון, וכדומה. כך נשמר אופייה המיוחד, כמעין כפר "מרכז אירופאי" בלב ירושלים, בו שזורים אלמנטים מקומיים.

  

מעבר למצגת - שכונת המושבה הגרמנית




ירושלים - זיכרון משה
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה


שכונת זיכרון משה - רקע כללי

זיכרון משה היא שכונה במרכז ירושלים בין רחוב הנביאים לכיכר השבת.

זיכרון משה נוסדה בשנת 1905 על ידי קבוצת משכילים ציוניים ובהם ר' יחיאל מיכל פינס, דוד ילין ועוד. אחת מחמש שכונות שהתרומה להקמתן ניתנה על ידי משה מונטיפיורי בתנאי שישאו את שמו.

השכונה נודעה כשכונה מודרנית במושגי התקופה ההיא, כשערכים של נוי ואסתטיקה נמצאו בתקנון השכונה. כמו כן, זיכרון משה היא השכונה הראשונה מחוץ לחומות שבתיה לא היו צמודים זה לזה ולכל בית היו חצר וגינה משלו, ובכך הייתה "שכונת הגנים" הראשונה בארץ שאחריה באו רחביה ושכונות אחרות. רוב הבתים בשכונה היו בני קומה אחת והיא נחשבה לשכונה היוקרתית ביותר בתקופתה.

בשנת 1934 הוקם ברחובה הראשי, רחוב ישעיהו, תיאטרון אדיסון ששימש במשך שנים כתיאטרון הראשי של העיר עד להקמת תיאטרון ירושלים שנחנך ב-1971, וכקולנוע שבו הוצגו בין השאר סרטים הודיים וטורקיים. הקולנוע נהרס בשנת 2006, ובמקומו החלו לבנות מתחם מגורים של חסידות סאטמר.

עם השנים הוזנחה השכונה, רבים מן הבתים נהרסו או נוספו להם קומות, וקרבתה לכיכר השבת הביאה להתחרדותה. מבנים נוספים בעלי עניין בשכונה הם בית הספר למל המשמש כיום תלמוד תורה חסידי, ובית דוד ילין המשמש כיום כבית אגודת ישראל.

 

זיכרונות:

"...נולדתי בצפת ב-5 ביולי 1917 . בשנת 1919 עברנו לירושלים כאשר אבא נענה להזמנה לכהן כמורה בסמינר למורים שזה עתה נפתח בירושלים.

התגוררנו בדירה שכורה בשכונת "זיכרון משה", שהיתה אז שכונה חדשה יחסית, ששכנה דרומית מערבית לשכונות החרדיות מאה שערים, ובתי ההונגרים. במרכז השטח שבין השכונה והשכונות החרדיות קיים היה כבר בית הספר המפורסם והמתקדם "בית ספר למל". לידו היתה חצר גדולה מוקפת חומות, שבה התקיימו מידי פעם אסיפות ציבור.

גרנו בדירה די מרווחת ברחוב שחצה את השכונה ממזרח - סמוך לגדר של בית הספר לנערות "למל" - ועד לשכונת "יגיע כפיים" במערב, כמה מאות מטרים דרומית לשוק המרכזי בעיר "מחנה יהודה". מול דירתנו מעבר לרחוב שכן בית הכנסת המרכזי של השכונה. בין הדירות הרבות, והצפופות של השכונה, היו סמטאות צרות מאד למעבר אדם ו/או הלך עם חמור. עגלה הרתומה לסוס לא הייתה יכולה לעבור בהן.
כל הסמטאות וכן הרחוב שחצה את השכונה מדרום לצפון היו מרוצפות באבנים מיוחדות, ואחד מראשוני זכרונותי ורשמי היו הלמות הסוסים של חיילים הודים של ממשלת אנגליה, שפיטרלו בשכונות ירושלים על מרצפות האבן - בעקבות "מאורעות פסח 1920".

אני זוכר גם שאבא התקין בשער הכניסה לחצר שרשרת חזקה וכן הציב ידית חזקה מעץ, שנקראה "נבוט", ככלי להגנה מפני כניסת גורמים לא רצויים לביתנו. גם זאת עקב אותם מאורעות...

2 בחורים שגרו מעבר לרחוב, בני משפחת מינקוביץ, ניסו לערוך עבור ילדי השכונה "הצגה לילדים" תמורת תשלום של חצי גרוש...היה זה כשלון חרוץ.

בדירה הסמוכה לנו מעבר לסימטה הצרה, היה בית כנסת קטן של חסידים - בניגוד לבית הכנסת השכונתי שהיה של "מתנגדים" - והצטיין תמיד בשירה אדירה בשעות התפילות, במיוחד בשבתות, ומנהגי חסידים לחטוף שיירים מארוחתו של ה"רבי".

משפחה שגרה ברחוב סמוך לחומת "למל" נהגה להזמין בכל שבת לפנות ערב את הילדים למסיבת "סעודה שלישית" בה שרו מזמורי שבת והתכבדו בממתקים רבים...

בחורף 1921 ירד בירושלים שלג די כבד ושעה ארוכה שיחקנו כולנו בחצר בכדורי שלג.

לא רחוק, ברחוב מעבר לבית הספר למל, התגוררה משפחת ידידנו הגאוגרף ד"ר ישעיהו פרס. היום הרחוב קרוי על שמו.

אני זוכר את הביקור בביתנו של המוזיקאי פורדהאוז (בן ציסי) שבא ארצה כמנצח על התזמורת של "הבימה" שכבר פעלה באותם ימים בתל אביב. מאחר שהורי אהבו מוזיקה הם היו בין הראשונים בירושלים שרכשו גרמופון עם אפרכסת גדולה ומספר לא קטן של תקליטים, בעיקר של אופרות.

בהיותי בן 4 רשמו אותי הורי לגן הילדים של חסיה סוקניק, רעייתו של אליעזר סוקניק, הארכיאולוג החשוב והמפורסם ביותר באותם שנים, אביהם של אלוף יגאל ידין, הרמטכ"ל בפועל במלחמת השחרור, והשחקן יוסי ידין, שהחל את דרכו כשחקן בחוג דרמטי שקם במסגרת הבריגדה היהודית במלחמת העולם השניה.

היו אלו שנתיים מקסימות באחד מגני הילדים הראשונים בירושלים, ואולי הטוב שבהם. הוא שכן ברחוב שמתחת לבית הכנסת, קרוב לתחילת שכונת יגיע כפיים, שהיה מאוכלס בעיקר ע"י עולים מגרוזיה.

הרבה חברים רכשתי לי בגן, והזכור לי ביותר הוא שבתאי לוי, שלימים היה בין מקימי קיבוץ "בית השיטה" שבעמק המזרחי וידוע כחוקר ובקיא באורח החיים של הבדויים.

כשגדלתי קצת שוטטתי בסימטאות השכונה וגיליתי חברים קצת מבוגרים ממני ביניהם היה יוסי פרלמן, הוא יוסי הראל המפורסם, שלימים היה לפעיל מובהק של "ההגנה", ונודע בין היתר כמפקד אונית המעפילים המפורסמת "יציאת אירופה" היא "אקסודוס" רבת העלילות. כמו כן הכרתי בשכונה את הסופר דב קמחי ואת הבן הצעיר של משפחת ילין עוזי ילין.

אברהם מירון
avrahamm52@gmail.com

 

========================================================================== 

 "...גדלתי בזיכרון משה ברחוב דוד ילין. השכונה באותה תקופה (1944 ואילך) הייתה מרכזית ונחשבה ליוקרתית מבחינת הרכב האוכלוסייה.
גרו בה משפחת קצלסקי (משפחתו של הנשיא אפרים קציר ואחיו) משפחתו של ישעיהו פרס ובשכנות לו משפחתו של פרופ' פייבל מלצר ועוד רבים וטובים.

 היינו מתפללים לסירוגין בביהכנ"ס המיוחד באווירתו "זיכרון משה " או בביהכנ"ס בבנין ביה"ס למל "היכל אבינועם" שהתפרסם בתפילות עם חזנים מפורסמים באותה עת. גם אחת מתחנות כבוי האש הראשונות הייתה בשכונה, וכן בית הכנסת של רב זלמן ריבלין שלימד וגידל חזנים מילדות.

היום הכל נוסטלגיה "היו זמנים"...

יצחק ברטמן
jitshak1@walla.co.il




ירושלים - טלביה
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה

 

שכונת טלביה - רקע כללי

תכנון ובניית טלביה החלו בראשית שנות העשרים של המאה ה - 20. ערבים נוצרים מירושלים, מבית לחם, רמאללה ומבית ג'אלה רכשו קרקעות הישר מן הכנסייה היוונית-אורתודוקסית, על מנת להקים לעצמם בתי מגורים או בתים להשכרה.

החל מאמצע שנות השלושים עברו להתגורר בטלביה משפחות יהודיות בבתים שכורים, בשל הרצון לגור בסמיכות לשכונת רחביה היהודית. ביניהן ניתן למצוא את משפחת המו"ל ראובן מס ומשפחת המחנך יוסף בנטוויץ.

באמצע פברואר 1948 החלו תושבים ערביים לעזוב את טלביה, בעקבות קריאותיו החוזרות ונשנות של ארגון ההגנה, שקרא לתושבים הערביים של השכונה להתפנות.
בתים רבים שננטשו בידי תושבים ערביים נתפסו על ידי משפחות יהודיות שחילקו את השטחים הקיימים ליחידות מגורים קטנות יותר.
עם השנים הרחיבו הדיירים את שטח דירתם על ידי רכישת שטחים שהתפנו וצירופם מחדש. נוסף לזאת, החל שיפוץ דירות כללי בהתאם לסגנון הבנייה המתחדש והמקובל באותה תקופה. בהדרגה, שבה טלביה להיות שכונה בורגנית של בעלי מקצועות חופשיים, אקדמאים ואנשי ממשל, כפי שהיה אופייה בימי המנדט.

בשנות השישים נרכשו על ידי קבלנים ויזמים כמה מגרשים ריקים בטלביה. שטחים אלה השתרעו בין רחוב פינסקר לרחוב דובנוב של היום. מאז נבנו באזור זה וילות פרטיות. הראשונה והמפוארת ביותר היא וילה שרובר של גיטה ומיילס שרובר, שנבנתה כבר בשנות החמישים.
שטח נוסף פנוי היה בין הרחובות שופן וז'בוטינסקי. בשטח זה נבנו מכון ון ליר והאקדמיה הלאומית למדעים בשנות החמישים; משכן הנשיא ב-1971, תיאטרון ירושלים והמוזיאון לאמנות האסלאם ב-1975, ובניין לשכת עורכי הדין ובית הכנסת מעלות נבנו ב-1985.

בראשית שנות החמישים יועדו כמה דירות בשכונה כדירות לשרי הממשלה. גולדה מאיר, קדיש לוז ומרדכי נמיר התגוררו בתקופות שונות בדירה קטנה בקומה העליונה של וילה הארון א-ראשיד ברחוב מרכוס.
בשכונה התגוררו לזמן מסוים משה שרת כשר החוץ וזלמן שזר כשר החינוך והתרבות. בית אלפרד אגיון שימש עד שנת 1974 כמעונם הרשמי של שרי החוץ, אך החל משנה זו הפך למעונו הרשמי של ראש הממשלה, כאשר יצחק רבין היה הראשון שגר בבית זה כראש ממשלה.

בשנות השישים רכשה הממשלה דירות שרד נוספות. ברחוב ז'בוטינסקי התגוררו בזמנים שונים שר המשפטים פנחס רוזן, יו"ר הכנסת קדיש לוז והראשון לציון, הרב עובדיה יוסף. דירה נוספת ברחוב ז'בוטינסקי שימשה במשך שנים דירת יו"ר הכנסת וכיום מתגורר בה הנשיא לשעבר יצחק נבון.

החל משנות השמונים חל שינוי באוכלוסיית השכונה. חלק מן הפרופסורים שעברו לטלביה בשנות החמישים הלכו לעולמם או עברו דירה, ובתים רבים נקנו על ידי משפחות אמידות, רובן דתיות או מסורתיות, של עולים מצרפת, מאנגליה או מארצות הברית.

 

זכרונות:

"...שמי נדיר סגל, ומשפחתי גרה בטלביה משנת 1940 עד 1949. רוב ילדותי עברה בבית זה עד למעברינו לתל אביב.
גרנו בבית הג'אר, בבית שבו גר ראובן מס ובניו דני ז"ל ויהונתן. דני שהתפרסם במלחמת השחרור כמפקדם של מחלקת ה-ל"ה שנספתה כולה בדרך לגוש עציון.

בזמן פינוי השכונה ע"י הבריטים, במאי 1948 חיכינו קבוצה קטנה של חברי ההגנה - ביתנו שהיה מול ביתו של מפקד ח"א הבריטי בארץ ואנשיו (הבית נקרא וילה הארון אל-ראשיד) ברגע שיצאו, מיהרנו ותפסנו את הבית כדי למנוע מהערבים שארבו אף הם לפינוי הבית...".

נדיר סגל
nadirs@bezeqint.net




ירושלים - ימין משה
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.

 

שכונת ימין משה - רקע כללי

ימין משה היא שכונה ותיקה ב ירושלים בקרבת העיר העתיקה.

השכונה הוקמה בשנת 1894 כחלק מהיציאה מן החומות, בצמוד לשכונת משכנות שאננים שהקים משה מונטיפיורי, ונקראת על שמו. השכונה ננטשה במלחמת השחרור, ולאחריה יושבה מחדש על ידי עולים מטורקיה ומכורדיסטן, והייתה קרובה לקו העירוני שחצה את העיר.

 

לאחר איחוד שני חלקי ירושלים בעקבות מלחמת ששת הימים, והפיכתה משכונת ספר לשכונה במרכז העיר המאוחד, הוחלט על שינוי באופי השכונה, ובהפיכתה לשכונת אמנים, אקדמאים וסופרים. מהלך זה לווה בהתנגדות תושבי השכונה, ובסופו של דבר בפינוים מהשכונה נגד רצונם.

 

 

זכרונות:

"...גדלתי בבוסתן הספרדי הזה עד 1973. אנשים מדהימים, אוירה של ביחד ריחות התבשילים הטורקיים בכל פינה וכמובן אוירת שבת וחג שאין דומה לה, ימים אפשר לספר על השכונה וזה לא יספיק...".

אפרים ארדיטי
ef_ar@walla.com

 

========================================================================

"...בשנת 1949 הגיעו הורי לארץ מטורקיה עם אחי הגדול יחזקאל (ז"ל) ואני שלום בבטן אימי ונולדתי בחדרה בבית העולים,(אני לא יודע אם אני טורקי או ישראלי) גרנו כ 7 חודשים בבית העולים ומשם לקחו אותנו לירושלים לימין משה.

 אבי לא רצה שנגור בשכונה זו מאחר והיו צלפים מתוך חומות עיר העתיקה, והלכו לחפש שכונה אחרת, (בשנים אלה היו הרבה בתים נטושים) ומצאו בית בכפר ערבי ליפתא"...

שלום גבאי
kobyb@012.net.il




ירושלים - כרם אברהם
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.

שכונת כרם אברהם - רקע כללי

שכונת כרם אברהם נמצאת בין שכונת גאולה, מחנה שנלר, ותל ארזה.



 

 

 

 

 

 

השטח נרכש ב-1853 על ידי ג'יימס פין, ששימש כקונסול הבריטי בירושלים באמצע המאה ה-19. פין רכש את "כרם אברהם" כדי להקים בו חווה חקלאית ברוח תנ"כית למען יהודי ירושלים. יוזמתו עוררה חשדנות רבה בקרב היהודים, שחששו כי בכוונתו להשפיע עליהם להתנצר ברוח המיסיון שרווחה אז. פין הצליח לשכנע את היהודים בטוהר כוונותיו ואף הקים עבורם בית כנסת במקום (הראשון מחוץ לחומות). במשך שנים ארוכות פעלה החווה והעסיקה יהודים רבים. לפני שעזב את הארץ בשלהי המאה ה-19 מכר פין לפועליו את הקרקעות, והם הקימו עליה את שכונת כרם אברהם.

שכונה זו נחבאת היום בצל סמטאותיה של שכונת גאולה, אך ניתן לזהותה על פי המשותף לרחובותיה, הקרויים כולם על שם נביאי תרי עשר. מבנה החווה החקלאית עודנו קיים (וכך גם הקולומבריום שבמרתפו). הוא שוכן ברחוב זכריה ומשמש כבית ספר לבנות חרדיות. בחצר בית הספר מוצגים ממצאים ארכאולוגיים שונים ממספר מקומות בארץ.

 

 זכרונות:
"...
גרנו בשכונה כרם אברהם בין השנים 1940-1958 - אני נולדתי בביה"ח הדסה הר הצופים. הבית שלי היה ברחוב נחמיה 6 צפה על ביה"ס לשוטרים וגבעת התחמושת. על הבית השכן הציבו מקלע צ'כי "בזה" דפנו אותו במספר שקי חול וממנו המטירו אש, כך שימי מלחמת השחרור המלחמה הייתה על הבית וראינו מסעי הלוויות במשאיות עם כמה קומות של חללים בדרכם למנוחתם האחרונה בסנהדריה.

מוקדם בבוקר השכמנו גם בימי סופה וסגריר וצעדנו במגפינו לבי"ס תחכמוני, ומשם בדרכנו עברנו את מחנה שנלר. האנגלים עשו את ימיהם האחרונים בארץ והתכוננו למסדר הסיום מול הבית ספר. היו ימים של עוצר שהגישה פתאום נחסמה ולא היה אבא עם אוטו שיסיע אותנו. למי היה בכלל אוטו???

השכונה הייתה נחמדה. גרנו בעיקר משפחות חילוניות והיחסים עם הדתיים היו בסדר. משחקי הכדור מסמרטוטים, חישוקי חיות הדג מלוח שמשונו לסלים ולהסבתם לגלגל מסתובב, היתד הושחז לאל סאלם פצקה, למשחקי סטנגה, כבוש דגלים ומחבואים. יותר מאוחר התחביב היה לצאת בהפוגות ולאסוף רסיסים מפגזים שהתנפצו או את המצנחים של התאורות ברמת האיכות מ-1 עד 10 היינו משהו כמו דרגה 3 אבל לא חשנו קיפוח לכולם לא היה כלום. היום השכונה חרדית לגמרי וירושלים משתנה...".

ברוך אלון
baruchalon@walla.co.il




ירושלים - ליפתא
שתף 
אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה



ירושלים - מוסררה (מורשה)
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.


שכונת מוסררה (מורשה) - רקע כללי

מוסררה (או מורשה בשמה העברי) היא שכונה בירושלים הגובלת בשכונת מאה שערים ובשכונת בית ישראל בצפון, בעיר העתיקה במזרח ובדרום, ומגרש הרוסים וכיכר ספרא במערב.

 

מוסררה הוקמה על ידי מתיישבים ערבים מירדן בני המעמד הגבוה בתקופת "היציאה מן החומות" בשלהי המאה ה-19. במלחמת העצמאות נטשו תושביה הערבים של מוסררה את בתיהם, ובסיום המלחמה נותרה מוסררה בצידו הישראלי של "הקו העירוני" שהיווה את גבול ישראל-ירדן בגזרת ירושלים.
בין 1900 ו-1948 הייתה השכונה שכונת יוקרה ערבית ונבנו בה וילות פרטיות. בין היתר התגוררו בשכונה באותה עת מוסא עלמי, ההיסטוריון עארף אל-עארף, הרופא ד"ר תאופיק כנעאן ועוד. כמו כן התגוררו בשכונה גם מספר משפחות יהודיות ובהן משפחת רחל וצבי שוורץ ובנותיהן רות (רות דיין) וראומה (ראומה ויצמן).

בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל נוצר מחסור רב במקומות דיור לעולים החדשים ולכן החליט משרד השיכון לאכלס את בתי מוסררה הנטושים בעולים חדשים יוצאי מדינות צפון אפריקה. עקב חלוקת ירושלים הפכה מוסררה לשכונת ספר שעמדה בחזיתו של הגבול הירדני החדש. תושבי השכונה נחשפו לצלפים ירדנים שהתבצרו בעמדות לאורך הגבול, ומידי יום ניסו לפגוע בחייהם של התושבים. חששות אלה הפכו לשגרה עד לאיחוד העיר בעקבות מלחמת ששת הימים.

בשנת 1971 קמה בשכונה תנועת מחאה של צעירים מבני הדור השני של עולי ארצות האסלאם אשר כינו עצמם בשם "הפנתרים השחורים". התנועה צמחה על רקע תחושת הקיפוח והאפליה של יוצאי ארצות האסלם מאז קום המדינה. האש שהוצתה במוסררה התפשטה לכל אזורי שכונות המצוקה המאוכלסות מזרחים עניים ומובטלים, לימים הפכה התנועה לתנועה פוליטית.

מיקומה האסטרטגי של השכונה, בין השכונות הערביות ממזרח והיהודיות ממערב, ובין השכונות היהודיות-חרדיות מצפון והחילוניות ממערב, הופך אותה למעניינת מאוד מבחינה אנושית, ונתונה ללחצים בלתי פוסקים. בעשור האחרון נשמעו קריאות לעצור את תהליך ההתחרדות של השכונה, ובשנים האחרונות נראה כי תהליך זה הואט. כיום מונה שכונת מוסררה כ-2,500 תושבים, ונחשבת לאחת משכונותיה היפות של ירושלים.

 

זכרונות:

"...אני ילידת ירושלים, נולדתי במוסררה, כמו כן גם אימי. בשנת 1939 נאלצנו לעזוב את מוסררה מכיוון שאבא שלי היה הונגרי וקיבלנו חדר בבתי הונגרים, היינו 9 נפשות. מכיוון שאבא שלי לא עבד כמעט מעולם, אמי הייתה צריכה לעבוד מהשעה 5 בבקר עד 1 בלילה. אני למדתי בבית ספר שפיצר. לא תקופה ארוכה מכיוון שאחותי נאלצנו לעזור לאימי בפרנסת המשפחה...".

יפה הרי
adinoga@netvision.net.il 









 
הצטרפו אלינו גם בפייסבוק
עדכונים - בלוגים - אירועים - אלבומי תמונות - סרטונים נדירים


שלח דף זה לחבר תגובות, הערות, והוספת מידע, מושגים ונושאים למנוי חינם על מגזין הנוסטלגיה"כובע טמבל" הוסף למועדפים



כל הזכויות שמורות © לאתר נוסטלגיה אונליין ו/או לבעלי התכנים, הדימויים והתצלומים.