חיפוש:   בכל האתר  בשמות הערכים  בקרדיטים     חפש  |  חיפוש תמונות בנושא:   חפש
   מפת האתר  |   כרגע באתר: 141 מבקרים   |  כניסה לדף האישי    
עורך: דייויד סלע
דבר העורך כתבו לעורך
| עמוד הבית | מי אנחנו | מרכז מידע לגולש | על נוסטלגיה ורטרו | קרדיטים | צרו קשר | גולשים כותבים
 

+   אביזרים וחפצים
+   אוספים ותחביבים
+   אז - וכעת
+   אירועים ושנים
+   ארכיון האישים
+   ארכיון הוידאו
+   ארכיון הישראליאנה
+   ארכיון הכרזות
+   ארכיון המצגות
+   ארכיון הקול
+   אתרי נוסטלגיה
+   בידור ופנאי
+   בקיבוץ
+   בריאות, טיפוח וניקיון
+   בשכונה
+   בתים ומבנים מספרים
+   גלויות בולים וסמלים
+   דירה ובניין
+   היום בהיסטוריה
+   המקום בו גרנו
+   העפלה ועליות לא”י
+   חג ומועד
+   טלוויזיה ורדיו
+   ילדות נשכחת
+   לבוש אופנה והנעלה
+   מוזיקה שיר וזמר
+   מזון ומשקה
+   משחקים וצעצועים
+   מתחם מורים
+   נוסטלגיה בצה”ל
+   ספורט
+   ספרות נוסטלגית
+   עבודה ומלאכה
+   פוליטיקה ובחירות
+   רדיו נוסטלגיה
+   רכב ותחבורה
+   רשת חברתית
+   שונות
+   שירותי גולש
+   שפה עברית
+   תיאטרון עברי
+   תקשורת מדיה ופרסום

האתר מוקדש לזכרו של
 יוסי פשרמן (פשי) ז"ל
2003 – 1954

מעל ל - 1100
סרטוני וידאו נוסטלגיים
בארכיון הוידאו שבאתר

יום העצמאות ה-7
 

הצוללת דקר
 

תל אביב הקטנה
 
 




עיתונים ושבועונים

דבר
שתף 

דבר היה העיתון של  פועלי ארץ ישראל. בזמנו היה עיתון "דבר" חשוב ומשפיע כמו עיתון "הארץ" היום, בתקופה שהיו עדיין פועלים יהודיים בארץ הזו והמפלגות השולטות היו מפלגות הפועלים מפא"י ומפ"ם.
 
"דבר" היה למעשה שופר התעמולה של השלטון, היה בו מה שבן גוריון רצה שיהיה. נהוג היה לומר שבן גוריון לא היה מתחיל את היום ללא קריאת העיתון דבר, והציניקנים הוסיפו - כדאי לבדוק אם כתבו בדיוק מה שהוא הורה להם לכתוב. בן גוריון, כמו שאר גדולי הישוב, כתב בעיתון עצמו לא מעט מאמרים פובליציסטיים ארוכים ומתפלמסים.
 
בתחרות החריפה בין העיתון "דבר" לעיתון "הארץ" יצא דבר עם מסע פרסום שאמר - "כל הארץ קוראת דבר". (הארץ לא נותר חייב ויצא במסע פרסום שאמר "דבר ראשון בבוקר - הארץ")
 
 
 
  

 

 

 

 

 

 "...ליד שולחן משרדי סטנדרטי ישב הפקיד פלדמן. כוס התה שלידו הייתה ריקה וידיו היו פרושות קדימה, כאילו עסוקות היו בקיפול סדינים, אך למעשה היו אוחזות בגיליון פרוש של העיתון דבר. פלדמן עצמו כמעט שנעלם מעבר לדפי העיתון הפרוש לפניו, ורק אצבעותיו שאחזו בשולי הגיליון היו שם להעיד שיש מישהו מאחורי העיתון, שנראה היה כעומד באוויר ככוחות עצמו.."
מתוך הספר בשבוע הבא - אמריקה!!! מאת דייויד סלע

 
"...נפל דבר בישראל, נפל דבר. ואיש אינו יוצא לעמוד על המשמר. וגם לא נושא עיניו, אל החרות, למרחב. ובעולם הזה, הבוקר לא עולה. ורק הארץ מלאה חמס -  והצופה חולה..."
מתוך "נפל דבר" מאת אפרים סידון, ינואר 2006.


במערכון "ספרים, רבותי, ספרים!" - יוסי בנאי,  שרו הגששים:
"...ספר זה ממש אוצר/ לא צריך עיתון "דבר"/ כשספר בביתך אינך צריך את אשתך...".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


התמונה באדיבותIsraelimages.com / Hashomer Hatzair © .

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בקרו בעמוד הפייסבוק של אתר נוסטלגיה אונליין 




דבר הפועלת
שתף 

שבועון הנשים של "תנועת הפועלות" עליה נמנו גם חברות מפלגות פועלים אחרות (אחדות העבודה ו מפ"ם).  
יצא לאור בין השנים 1934 - 1976, ערכה אותו במשך 25 שנה רחל כצנלסון שזר. העורכות הבאות היו רבקה כצנלסון, צביה כהן ושולמית אור.

הוא צורף לחותמי העיתון "דבר" וחולק חינם לכל הנשים העובדות במדינה (רובן ככולן חברות מפא"י כמובן).  מאוחר יותר ניתן היה לרוכשו בנפרד.

הוא היה עיתון מהפכני מבחינת הגישה לעיצובה של העברייה החדשה בארץ ותכניו היו בעלי רמה גבוהה ביותר. כתב העת התמקד בטיפול בעניני נשים בישראל, זכויותיהן, מעמדן המשפטי, ענייני צרכנות, משפחה והורות.  
העיתון כלל דיווחים על המתרחש בתנועת הפועלות, דברי חברות וכן גם דברי הגות ושירה.

בתחילה נקרא העיתון גם 'ירחון האשה בעבודה ובמשפחה'. במהלך השנים היו הצעות שונות לשנות את השם כדי שיפנה לקהל רחב יותר.
בשנת 1976, כשהוחלף שמה של תנועת הפועלות ל'נעמ"ת" (נשים עובדות ומתנדבות) הוחלף גם שמו של הירחון לשם זה
.

אף שלא זכה לתפוצה רבה, קהל הקוראות והכותבות בו היה נאמן לו כל השנים.  שימש לעטיפת דגים מלוחים יותר מאשר לקריאה. מי שסירבה לקבלו או שנראתה זורקת אותו לפח, סומנה מייד ועלתה על הכוונת של מגיני המשטר באותם ימים.




דבר השבוע
שתף 

דבר השבוע היה השבועון הנפוץ ביותר במדינה בזמנו, לפני צאת השבועונים הלא ממוסדים.
                 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 




דבר ירושלים
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.




דבר לגולה
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.




דבר לילדים
שתף 

 

null"דבר לילדים'' היה עתון הילדים הראשון בארץ - החל להופיע ב-1925 כתוספת לעתון היומי ''דבר''. תוך זמן קצר נהפך לעתון עצמאי לילדים ונוער, והיה המתחרה של הארץ שלנו.

בשנים הראשונות השתתפו בו ביאליק, טשרניחובסקי, פיכמן, ברש ועוד, ממיטב הסופרים בארץ. העתון כלל סיפורים, שירים, עניינים אקטואליים וחידושי מדע - כולם בלשון מובנת לילדים.
כמו כן, גייסו גם ילדים שיכתבו כתבות משלהם, וציידו אותם בתעודת ע"ץ.

 "...הזדמנות טובה לבלוע שוב ושוב את אנציקלופדיה נעורים, ואת עשרות כרכי דבר לילדים, מכריכה עד כריכה....או לכתוב כמה שורות על דף כמעט שקוף של בלוק דואר אוויר, המוצמד אל שורון בריסטול מתחתיו, למכתב השבועי אל אמא,....ולא נדחף אותו סתם לחריץ מפוקפק של תיבת הדואר, שלך תדע ותסמוך, אלא נמסור היישר לידיו של הפקיד הוותיק בסניף הדואר הראשי...''.
דני כספי, ''עצירת פתע'', הוצאת זמורה ביתן, עמודים 175- 174.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 בקרו בעמוד הפייסבוק של אתר נוסטלגיה אונליין




דברי הימים
שתף 


''דברי הימים - חדשות העבר'' היה מפעל עיתונאי-חינוכי של ד''ר ישראל אלדד, שהיה האידיאולוג של תנועת לח"י. העיתון יצא במתכונת של "חדשות העבר" במגמה לסייע למורים ללמד תנ"ך והיסטוריה יהודית  בדרך "מודרנית". החוברות יצאו לאור בהוצאת "'מוסד הראובני"' בירושלים החל משנת 1954 ומדי פעם נכרכו  יחד באוגדן.




דגש
שתף 

הדגש היה עיתון שנשא לקט כתבות מעתונות הארץ והעולם.

הגליון הראשון הופיע ב-6.6.1950. הירחון יצא לאור על ידי נחמן תמיר, שהיה גם העורך הראשי של ''דגש''.
המתכונת היתה של ''רידרס דייג'סט'' האמריקני, ונתפרסם בו מיגוון של כתבות בענייני חברה, מדע ותרבות מהעתונים וכתבי-העת המובילים בעולם הגדול.

''דגש'' הופיע לאחר שכבר היה קיים בשוק הישראלי כתב עת דומה בשם טרקלין בפורמט גדול יותר. לאחר הצלחה ראשונית של שני כתבי העת המתחרים הללו, התעייף קהל הקוראים והחל לנשור ממעגל הקונים. נראה, שאחת הסיבות לירידה במספר הקוראים היתה הופעתם של קטעי עתונות כאלה, מעתונות העולם, במדורים מיוחדים בעתונים היומיים ובמוספים השונים. הקוראים מצאו במדורים אלה את מבוקשם והסתפקו בהם, ולא היה יותר צורך לקנות במיוחד את ''דגש'' או ''טרקלין''.    

 




דואר היום
שתף 

                 

העיתון הוקם בירושלים על ידי קבוצה של פעילים מילידי הארץ, שהתנגדו להשפעה הרוסית על עיתון "הארץ", וביקרו את חוסר הדינמיות של עורכיו. הרוח החיה בייסוד העיתון הייתה איתמר בן אב"י, בנו של אליעזר בן יהודה, שהשתתף בעריכת עיתוני אביו לפני מלחמת העולם הראשונה. הוא בילה כמה שנים בצרפת ובגרמניה, ושם התוודע מקרוב לעיתונות הרחוב האירופית. הוא ניסה להביא לעיתוני משפחתו את קלילותן של "שדרות פריז": סנסציות, סיפורים אישיים, רומנים בהמשכים ואפילו שירי אהבה. כאשר בחר את שם העיתון, שיווה לנגד עיניו את העיתון העממי הגדול של לונדון, ה'דיילי מייל' ("דואר היום" הוא תרגום מילולי של שמו).

בן אב"י רצה ליצור עיתון שישמש כשופרם של "ילידי הארץ". הוא התכוון לבני המשפחות הספרדיות הוותיקות של ירושלים ולבני הדור השני של העלייה הראשונה. האוריינטציה הפוליטית של קבוצה זו הייתה ימנית מתונה בענייני פוליטיקה וכלכלה. בעקבות כך מצאה קבוצה זו את עצמה בעמדה של אי-הסכמה גוברת עם הנטיות הסוציאליסטיות המתחזקות של הנהגת היישוב.

משרדי "דואר היום" עמדו ברחוב הסולל בירושלים. "הסולל" היה שמה של חבורת מייסדי העיתון, וזו הייתה הפעם הראשונה בה רחוב נקרא על שם עיתון. בן אב"י היה גאה מאוד בראשוניות הזו, ותיאר את הרחוב בהגזמה כ"פליט סטריט" הארצישראלי.
"בדואר היום" התחילו את דרכם עיתונאים רבי השפעה, כאורי קיסרי, ששימש כתב בפריז ואחר כך היה מזכיר המערכת. כן פעל שם עובד בן עמי, שהתחיל ככתב בפתח תקווה, ולימים שימש כיושב ראש הנהלת "מעריב" וראש עיריית נתניה, והעיתונאי והסופר אהרן אבן חן בן הגליל העליון, לימים כתב "הארץ" ו"מעריב", ומי שערך את ספריו של בן אב"י לאחר מותו.
תפוצתו היומית של העיתון בשיאו הגיעה לכ-7,000 עותקים, מספר ניכר בהתחשב בכך שמספר היהודים בארץ עמד אז, בשלהי שנות ה-20 של המאה ה-20, על 150,000 נפש ואף פחות.

דואר היום הנהיג כמה חידושים דרמטיים בעיתונות העברית: הוא הופיע בבוקר, בשעה ש"הארץ" הופיע אחר הצהריים; הוא עלה רק חצי גרוש, בשעה שהארץ (ואחר כך דבר) עלה גרוש שלם. בן אב"י ייבא ארצה את מכונות הס?ד?ר הראשונות, הלינוטייפ, שטבע עבורן את המושג העברי "אתנוע". הוא הגיש לקוראיו חדשות בעמוד הראשון - לא עניין מובן מאליו באותה עת - עם כותרות דרמטיות, לפעמים עד כדי הגזמה, וכתבות מלאות פאתוס.
במקביל הפך בן אב"י את עמודי "דואר היום" למעבדה לשונית, ופרסם בהם כבדרך אגב מספר עצום של חידושי לשון. חידושים אלה נבעו לעתים מן הצורך לקצר כותרת, כמו למשל החידוש "כייס", שהחליף את "גנב-כיס" שהגה אביו. בעמודים ההם נולדו גם המלים "מכונית" ו"עצמאות". נאמן להתנגדותו הנחרצת של אביו למלים זרות, בן אב"י העמיד בראש העיתון את המשפט: "אליעזר בן יהודה היה אומר: "דב?ר עברית והבראת". על התחרות בין "דואר היום" ל"הארץ" אמר בן אב"י: "הארץ הוא אולי עיתון הגון, אבל איננו עיתון; דואר היום אולי אינו הגון, אבל הוא עיתון".

נראה כי האפיון החשוב ביותר של "דואר היום,, היה חוסר המחויבות האידיאולוגית שלו. במובן הזה הוא היה יחיד במינו בעיתונות העברית של העת ההיא, בה העיתונות שימשה כשופרן של המפלגות השונות. משה כרמון, משכיל ירושלמי וחבר מערכת "דואר היום" אמר על כך כי בן אב"י היה "כולו סבלן וחופשי, והשרה רוח של פלורליזם. ספק אם בזמן ההוא, ועוד שנים הרבה אחר כך, הייתה עוד בארץ אכסניה פתוחה וחופשית כדואר היום."
באקט שבן אב"י תיאר לימים כגחמה, הוא החליט בשנת 1929 למסור את עריכת "דואר היום" לידי ידידו זאב ז'בוטינסקי, אותו ערך אהרן אבן-חן. עורכי העיתון ומנהליו התנגדו למהלך, בעיקר בשל היות בן אב"י מתון בהרבה מז'בוטינסקי מבחינה פוליטית.
בן אב"י התעקש, ואף טען כי מסירת מושכות העיתון הנה אישית ולא פוליטית, ונועדה לתת במה לז'בוטינסקי למשך שנה אחת בלבד.

התוכנית לא עלתה יפה כמתוכנן, בעקבות השתלטותה של התנועה הרוויזיוניסטית על "דואר היום", שמיהרה להציג את העיתון כביטאונה. בן אב"י, אשר על פי ההסכם, זכאי היה לפרסם מאמרים אישיים ככל שירצה, נתקל בהתנגדות העורכים החדשים, ואף בניסיונות לצנזרו. בספר זיכרונותיו "עם שחר עצמאותנו" סיפר בן אב"י כי עסקנים ופעילי התנועה אף תקפו אותו בפומבי, וכתובות נאצה הופיעו על קיר בית הדירות שבו התגורר, כמו "בן מביש לאביו", או "בוגד בעמו".

המצב הידרדר אף יותר כאשר ממשלת המנדט הבריטי אסרה על ז'בוטינסקי את הכניסה לארץ ישראל לאחר מאורעות תרפ"ט, ואת העיתון ניהלו עתה בשמו אנשים קיצוניים מן המפלגה הרוויזיוניסטית. אב"א אחימאיר למשל, פרסם באותה עת טור ב"דואר היום" שנקרא "מפנקסו של פשיסטן". עיתונאי מפורסם נוסף שכתב אז בעיתון היה ארתור קסטלר, שעזב את הארץ זמן קצר אחר כך, ורכש לעצמו פרסום ניכר כסופר בגרמנית ובאנגלית.

בשלב זה דרש בן אב"י כי העיתון יוחזר לידיו לאלתר, אולם העורכים סירבו. בסופו של דבר העימות הוכרע רק לאחר שבני בנימין (התאחדות איכרים צעירים ילידי הארץ, שבן אב"י היה ממנהיגיה), שלחו "צעירים עזי-רוח ומזויני-יד" לירושלים כדי לסלק את הרוויזיוניסטים ממשרדי המערכת. בן אב"י חזר לתפקיד העורך הראשי ב-1930, וכינה מעתה את דואר היום בתואר היומרני "ביטאון יהודה העצמאית" ("ביטאון" ו"עצמאי" היו שתיים מן המלים שהגה בעצמו). למרות זאת, העיתון לא הצליח לחדש את ימיו כמקדם, תפוצתו התמעטה והוא שקע במשבר כספי.

ביולי 1933, פרש בן אב"י מתפקידו, ו"דואר היום" הועבר לעריכתם של שני עיתונאים ידועים, ד"ר שמואל פרלמן ופסח גינזבורג (בהמשך היה גינזבורג לעורך יחיד). בנאום פרישתו הציג עצמו בן אב"י כ"מנער העיתונות העברית משממונה", ועל העיתונים האחרים אמר: "כולם חצאי-גרושים כמותנו, כולם בוקריים כמותנו, כולם עטורים בכותרות שמנות כמותנו, ובמידה רבה כבר יותר מכמותנו! זכרו את התמונות - כמה צחוק, כמה לעג בקרב ההגונים כנגד צורה זו של 'בלוף אמריקני'. והיום גם 'דבר' וגם 'הארץ' אינם בזים לתמונות, המחיות כל כך את העיתונות בעולם כולו ובארצנו לא כל שכן".

 למרות כל זאת, השיל "דואר היום" תחת שרביט העורכים החדשים את התואר "ביטאון יהודה העצמאית", נקט בגישה מתונה ואופי ממלכתי יותר, ופנה עתה בעיקר אל המושבות הוותיקות ואל המעמד הבינוני העירוני. פעולה זו נתגלתה למפרע כטעות, שכן קהל יעד זה כבר קרא באותה עת את "הארץ" או את "הבוקר" (ביטאון הציונים הכלליים).

העיתון ראה אור רק עוד שלוש שנים, עד לסגירתו, ביוני 1936. הזכויות על שם העיתון עברו לידי ליאו וינץ, מו"ל ירושלמי מעולי גרמניה. בינואר 1940, עשה וינץ ניסיון קצר של כחודש ימים להחיות את העיתון בפורמט מוקטן, אך ללא הצלחה. 




האור
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה

 

 




האחדות
שתף 

"האחדות" היה ביטאון מפלגת פועלי ציון, אשר יצא כשבועון מיוני 1910 ועד ינואר 1915, עת נסגר בצו השלטון העות'מאני.
עורכיו הראשיים של הביטאון היו יצחק בן צבי, רחל ינאית בן צבי, דוד בן-גוריון ויעקב זרובבל; עוד השתתפו בעריכה יוסף חיים ברנר, יוסף נחמני, יצחק אחדותי ואהרן ראובני.

מערכת העיתון הייתה ממוקמת בירושלים, ליד הקומונה שליד בית הספר לאמנות בצלאל, שנקראה "ירושלים החדשה", והעיתון יצא בדפוס אחדות, שהיה קואופרטיב שעובדיו גיבשו גם את תוכני העיתון והחלטות נוספות. "האחדות" היה המשך ישיר לשני גליונות "דער א?נפ?א?נג" ("התחלה") שיצאו ביידיש.  




הארץ שלנו
שתף 

''הארץ שלנו'' נוסד בשנת 1951 ע''י המחנך מרדכי קשתן, ואח''כ (באותה שנה) עבר לעריכתו של הסופר בנימין תמוז.
העתון השתדל לתת חומר ספרותי ומדעי המשלים את לימודי בית - הספר ולטפח בקוראיו טעם ספרותי ואמנותי משובח.

להבדיל מהעיתון "דבר" שהלך לעולמו ובעקבותיו עיתון הילדים שלו "דבר לילדים"
, הרי עיתון "הארץ" חי ונושם ומצליח, אז למה סגרו לנו את עיתון הילדים הנפלא של ילדותינו, השבועון "הארץ שלנו"???

כמה התרגשנו לראות את השבועון החדש, תלוי בעזרת אטב כביסה על חבל, בקיוסק של שכונתנו. מציצים היינו בכריכה ומנסים לשאוב ממנה את תוכנו, וברגע שנמצא מישהו מקרבינו שהיו לו את המעות הדרושות לרכוש את "הארץ שלנו" של אותו השבוע - מיד היינו מתקבצים סביבו ונהנים מתוכנו: הרפתקאות, סיפורים, עלילות, איורים, חידות, סיפור בהמשכים, קריקטורות, שירים, סיפורים מצוירים, תשבצים ועוד.

גם כתבות היו ב"הארץ שלנו", של ע"ק - עיתונאים קטנים, וחלק נכבד מהפובליציסטים הבולטים בימינו החלו את דרכם כע"ק ב"הארץ שלנו".
בעיקר אהבנו את השער האחורי בו היו סיפורי קומיקס על גידי גזר, וכשהסתיים סיפורו של גידי החל סיפורו של אפרים חד עין.


טור הקומיקס הראשון שהתפרסם ב"הארץ שלנו" היה "עלילות אגס, ננס וכלונס", באיוריו של מאיר שנהבי. בעיתון הופיע גם  טור הקומיקס "יואב בן-חלב" שלא היה אלא מודעת פרסומת של "תנובה". ( שהתפרסמה גם בעיתוני ילדים אחרים). 

אבל טור הקומיקס שהופיע בהמשכים הכי הרבה זמן (86 שבועות, בין השנים 1972-1973) היה יוסקה מאיור.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בכל סוף שנה היה אפשר לשלוח את כל החוברות למערכת והיינו מקבלים לאחר מספר שבועות את כל החוברות כרוכות בכריכה כתומה עליה חותמת של השנה, ועוד שנים רבות לאחר מכן היינו מעלעלים בחוברות "הארץ שלנו", שוב ושוב.
אולי כמו שדברים רבים חזרו בגל רטרו הזה, יחזור גם "הארץ שלנו"? 
הלוואי... 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


  

 

 

תגובות:
בתור נערה קראתי את עיתון "הארץ שלנו" וכתבתי הרבה שירים ושלחתי אותם כדי שיפרסמו בעיתון. יש לי סיפור מעניין -כנערה מתבגרת וכותבת שירים שלחתי למר אברהם שלונסקי אסופת שירים כדי שיביע את דעתו עליהם. מה שמדהים שהמשורר והמתרגם אברהם שלונסקי טרח ושלח לי 2 מכתבים בעניין השירה. האם ניתן ללמוד שירה, כיצד ניתן לשפר. הוא כתב לי ש"מן הבוסר האופייני לגילך אני מריח את ריח הסמדר", והוא עודד אותי להמשיך לכתוב שירה.

מה שמדהים בסיפור הזה, היה ששיר אחד שלי שנקרא "בכי" שנכתב חודשים לפטירתו של אברהם שלונסקי הודפס בעיתון כשמר שלונסקי ניפטר. כלומר הוא עודד אותי להמשיך לכתוב, ובעצם השיר שלי, ליווה את העמוד לזיכרו. כלומר הבקשה שלו שאתמיד ואמשיך לכתוב, בסיכומו של דבר הביאה לכך שהשיר בעצם יהיה כאילו סוג של מימוש רוחני של בקשתו. מיותר לומר שהתרגשתי מכך מאוד, ואני שומרת את מכתביו עד היום.

שרה גוטנברג
JOEL19@ZAHAV.NET.IL 

 

בקרו בעמוד הפייסבוק של אתר נוסטלגיה אונליין 




הבנין
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.




הבקר
שתף 

עיתון "הב?קר" החל לצאת לאור כעיתון יומי בשנת 1934, והופץ בארץ ישראל ובחו"ל. מערכת העיתון שכנה ברחוב רענן בתל אביב, והיו לה סניפים בחיפה ובירושלים. העיתון הוגדר בפרסומיו כעיתון מדיני וספרותי.

קוראי "הבקר" ומקימיו ברובם השתייכו למעמד הבינוני, בתקופה בה היה כוחו התקשורתי של השמאל הישראלי, ובעיקר עיתון "דבר", בשיאו. "הבוקר" הגדיר את עצמו כ"ביטאון הציבור האזרחי בישראל, העיתון הנפוץ ביותר בחוגי התעשייה, החקלאות והמסחר".

עם מקימי העיתון וחברי ההנהלה נמנו חיים אריאב וישראל רוקח - ראש עיריית תל אביב בשנים 1936 - 1952. עורך העיתון בין השנים 1936–1955 היה יוסף הפטמן שהיה גם יו"ר אגודת העיתונאים. עם צוות העיתון במשך השנים נמנו: בן-ציון כ"ץ, פרץ ברנשטיין, ברוך קרוא (עורך ספרותי בשנים 1942 - 1962) זיסי סתוי (עורך ספרותי בשנים 1962 - 1965), אייזיק רמבה, יוסף תמיר, דב (ברוניסלב) לוין, אריה דיסנצ'יק, שושנה שרירא (בעלת מדור אקטואליה ספרותי: "חיים קטנים", כתבת תרבות ומבקרת ספרות ותיאטרון בשנים 1939 - 1955), הרצל רוזנבלום (לימים עורך ידיעות אחרונות), ברוך ויינשטיין, יעקב רבינוביץ, יוסף עבו עברון, אריאל וינשטיין (כתב כלכלי), אדיר כהן.

"הבקר" חדל להופיע ב-31 בדצמבר 1965. בגיליונו האחרון כתב עורך העיתון, גבריאל צפרוני, "'הבקר' היה חייל בשדות הקטל הרעיוניים של אחת התקופות הנאדרות והאיומות בעמנו ובארצנו. כוחו לא עמד – ונפל. אנו נפרדים בתודה על האמון שהוענק לנו כל השנים. אנו נועלים את שערנו באמונה שקורבננו נרצה ויירצה. שלום!".

סגירת העיתון באה על רקע הקמת מפלגת גח"ל (גוש חירות ליברלים). המפלגה החדשה ייסדה את עיתון "היום", שהחליף את העיתונים "הבקר" ו"חרות", אך הוא לא האריך ימים וב-1969 נסגר גם הוא. 

 
           

 

 

 

 

 

 

 

 

 

"...נפל דבר בישראל, נפל דבר. ואיש אינו יוצא לעמוד על המשמר. וגם לא נושא עיני, אל החרות, למרחב. ובעולם הזה, הבוקר לא עולה. ורק הארץ מלאה חמס - והצופה חולה..."
מתוך "נפל דבר" מאת אפרים סידון, ינואר 2006.

''...גם העתונאי יצחק נימצוביץ היה אצלנו...לא יכולה להיות רשימה אופיינית יותר....מאשר הכתבה הדביקה של הנימצוביץ הזה, שנכתבה בעתון ''הבקר'', ביטאון של אחת ממפלגות המרכז בארצנו, שגם היא הלכה לעולם שכולו סוף...נימצוביץ, שבא לעשות כתבת צבע...כשאתה קורא את הכתבה שלו בעיתון המצהיב הזה משנות החמישים, אתה מבין כיצד כעבור חמישים שנה, הגענו, לאט אבל בטוח, לעיתונות כה צהובה ורכלנית...''. 
יהונתן גפן, "אשה יקרה", הוצאת דביר, עמ' 73 - 74.




הבקר לילדים
שתף 

לעיתון "הבקר" הייתה גם מהדורה לילדים שנקראה "הבקר לילדים".

הופיע משנות ה-40 תחילה כחלק מהעתון היומי ''הבקר'' ואחר כך כשבועון עצמאי לילדים ונוער. כלל ידיעות וסיפורים וסקירות בתחומי המדיניות, המדע והתרבות, וכן סיפורים ושירים - הכל מותאם ליכולתם של הילדים לקלוט. הקסם המיוחד לילדים שהיה בשבועון הזה - שנתפרסמו בו בהמשכים סיפורי-הרפתקאות לילדים שכתב יעקב חורגין על חבורות ילדים-לוחמים בתקופת המרד ברומאים ''הקנאים הצעירים'', ירושלים בלהבות'', ועוד.

 

''...הבהמה הסבלנית נושאת אותו על גבה ללא כיוון וללא מטרה...באותו חוסר תכלית של שיטוטיה אשר בכל אחד מהם כמוס חלום תהילת עולם שראשיתו האביר אורי בן עמי וסופו נלי מלכת יהודה. והלא דברים דומים התרחשו בסיפור ''מאחורי הצאן'' של יעקב חורגין אשר התפרסם בהמשכים בשבועון ''הבקר לילדים''...''.
אהוד בן עזר, "הפרי האסור", הוצאת אחיאסף, עמ' 29.

 




הגה
שתף 

"הגה", היה עיתון יומי מנוקד ומבואר המיועד לעולים, שיצא בהוצאת העיתון דבר בין שנים 1940 ל-1947.

בתקופה שקדמה למלחמת העולם השנייה הגיעו לארץ ישראל עולים שהצליחו למלט נפשם מגרמניה ומהמדינות דוברות הגרמנית, פרחה בארץ עיתונות בשפה הגרמנית. עם פרוץ המלחמה זכתה עיתונות זו גם בברכת שלטונות המנדט הבריטי, בנימוק שהממשלה מעוניינת שקוראי הגרמנית בארץ יקבלו מידע נכון על מהלך המלחמה. העיתון דבר היה מצרף לעתים מוסף מנוקד שנקרא "דבר לעולה". מערכת דבר" ראתה כי בתקופה כזאת אין די במוסף זה והחליטה להוציא לאור עיתון יומי שכולו מנוקד ומבואר בהסברים בגרמנית. העיתון, "הגה", יצא לאור לראשונה ב 22 באפריל 1940, ערב חג הפסח ת"ש.

עם הופעתו של העיתון כתב דוד זכאי במדורו "קצרות" ב"דבר": "תחת דברים הרבה, הצהרות והחלטות...בא מעשה. אני מוכן לומר ניסיון למעשה: לתת לעולה הלועז עיתון יומי מנוקד... עיתון יומי מנוקד הוא, דומני, דבר חדש בתולדות העיתונות העברית. לפי עניות דעתי לא היה עוד עד עתה. באיזו מידה קשה לעשותו יודע כל מי שיש לו מושג כלשהו ממלאכת הדפוס העברי וכי הדבר רחוק משכר - אף זה ידוע."

ואכן המציאות הוכיחה כי "דבר" לא ראה שכר בהוציאו את "הגה". העיתון המשיך להופיע במשך כל ימי המלחמה ועד לשנת 1946 כאשר הנטל הכספי שהיה כרוך בהוצאתו והסתכם ברבבות לירות ארץ ישראליות, הכריע והעיתון נסגר.

בתקופת הופעתו שימש "הגה", בשנת 1939, למשך שבוע ימים, ככלי הביטוי העיקרי של הנהגת היישוב. היה זה כאשר "דבר", עיתונה של ההסתדרות הכללית, שהיה ביטאונה של הנהגת היישוב, הביע במאמר מערכת ביקורתית מחאת היישוב על יחס שלטונות המנדט ל- 300 מעפילים שהגיעו לחוף הארץ בסירות, נעצרו על ידי הבריטים והועלו על סיפון ספינת המעפילים "קולוראדו" שנתפסה על ידי הבריטים, וממנה גורשו למחנה מעצר בצריפין. בתגובה על מחאה זו הורו הבריטים על סגירת העיתון "דבר" למשך שבוע ימים והעיתון נסגר ולא ראה אור בין 17 באוגוסט ל 24 באוגוסט 1939. סגירת "דבר" הייתה בעצם ימי השלום האחרונים שלפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, החדשות הבינלאומיות תכפו, משבר דנציג היה בשיאו, במוסקבה נחתם הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, בז'נבה נערך הקונגרס הציוני הכ"א. "דבר" לא היה יכול להפסיק לפתע את הופעתו. הפתרון שנמצא היה לשדרג את "הגה" למתכונת של עיתון יומי רגיל. בין ה 17 באוגוסט 1939 לבין ה 24 לחודש הופיע "הגה" במתכונת של עיתון חדשות מלא, בשפה עיתונאית רגילה וללא ניקוד, והביא לקוראי "דבר" את כל החדשות מהארץ ומהעולם.

בשנים 1948 - 1949 חודשה הופעתו של "הגה" כשבועון ובשנת 1951 הופיע במקומו, בהוצאת "דבר", העיתון היומי המנוקד "אמר" שהתמיד בהופעתו עד לשנת 1986.




הגל
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.




הגלגל
שתף 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

"הגלגל" היה שבועון בשפה העברית של תחנת הרדיו המנדטורית "קול ירושלים", שהציג את עצמו כ"דו שבועון לבעיות העולם ולקול ירושלים". השבועון יצא לאור מטעם "מיניסטריון המודיעין הבריטי, על ידי לשכת המודיעין הממשלתית בירושלים".

שבועון "הגלגל" החל להופיע ב-13 ביולי 1943, והופעתו נמשכה עד סמוך להקמת המדינה. הוא הופיע אחת לשבועיים עד ל-30 בנובמבר 1944 (גיליון 11 בכרך ב') ומאז התחיל להופיע כשבועון.

"הגלגל" פרסם את לוחות השידורים של התחנה, סקירות על הנעשה בה, תקצירים של הרצאות שניתנו במסגרת שידורי התחנה, ענייני מדע ותרבות, ותמונות שהתקבלו מרחבי העולם, כמו גם מבחר פרשנויות, כתבות מגזיניות וידיעות, שתורגמו לעברית מעיתונים בריטים מובילים כ"דיילי אקספרס" או "האקונומיסט".

היה זה השבועון המצויר השני, לאחר "העולם הזה" שהופיע ביישוב, הכולל צילומים ואיורים. בשל האמצעים שהועמדו לרשותו על ידי השלטונות, הודפס השבועון על גבי נייר משובח וצילומיו היו איכותיים.

"הגלגל" לא הסתפק בסיקור חדשות ובנעשה ברדיו, אלא סיקר באופן נרחב את חיי התרבות בארץ, ונתן ליוצרים מקומיים במה להעלאת יצירותיהם. פורסמו בו סיפורים פרי עטם של מחברים מבני היישוב (בכללם סיפור מפרי עטו של יצחק נבון, לימים נשיא מדינת ישראל, ושל חנוך ברטוב שפרסם בשבועון את ביכורי יצירתו). בשל כל אלה זכה השבועון לתפוצה רבה. סגן העורך של "הגלגל" היה יוסף חריש, לימים היועץ המשפטי לממשלת ישראל.  

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 




הד הכרמל
שתף 

יומון חיפאי שפעם שנתיים – מ-1940 עד 1942 בעריכת אליהו פורצקי שערך גם את היומון הכרמל, שהופיע מספר שנים קודם ונסגר גם הוא במהרה.




הד המזרח
שתף 

הד-המזרח היה ביטאון ליהדות הספרדית שפורסם בירושלים לפני ואחרי קום המדינה. הופץ בשנים 1942–1944 בעריכתו של אליהו אלישר, ובשנים 1949–1951 בעריכתם של אלישר כעורך ראשי ודוד סיטון כעורך.

גיליונו הראשון יצא לאור ב-10 ביוני 1942.‏ותדירותו השתנתה במהלך השנים. הוא החל כדו-ירחון עד לחודש פברואר 1944, לאחר מכן הפך לשבועון, עד להפסקה הראשונה של הוצאתו לאור בדצמבר 1944. עם חידוש הוצאתו בינואר 1949 המשיך כשבועון, אולם בשנת 1951 (האחרונה להוצאתו) הופיעו שישה גיליונות בחודשים ינואר, פברואר ויולי, כשהאחרון שבהם יצא ב-20 ביולי 1951, ובמרכזו עידוד ההצבעה לרשימת ספרדים ועדות מזרח - ס"צ (ספרדים ציוניים) לכנסת השנייה.‏

בגיליונות הראשונים היה שמו של כתב העת "המזרח – בטאון ליהדות הספרדית", כשכותרתו מתורגמת לערבית ואנגלית; ומהגיליון שהתפרסם ב-15 בינואר 1943 נקרא כתב העת "הד-המזרח - בטאון ליהדות הספרדית". מרבית גיליונותיו היו בני 16 עמודים.

כתב העת התמקד באירועים שפקדו את היישוב היהודי, מדינת ישראל והתנועה הציונית עם התייחסות למיקום החברתי של קהילת היהודים הספרדים והיחס ביניהם לאשכנזים. בנוסף, נבדק מצבם של היהודים בארצות ערב ונתנה התייחסות רבה לתרבות המזרח, ולאנשי הספר והפולקלור הספרדי-יהודי.

הד-המזרח הביא לביטוי של דעות מתונות בנוגע לסכסוך הציוני-ערבי, תוך הדגשת חשיבות הדיאלוג וההיפתחות אל העולם דובר הערבית, שפה המשותפת להם וליהודים הספרדיים, אולם הוא נסגר בשל מחסור במימון, וכתב העת "במערכה", בעריכתו של דוד סיטון, נחשב למעין ממשיכו.




הד התיכון
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.




הד ירושלים
שתף 

נוסד בשנת 1938. יצא לאור כשבועון בירושלים, הופץ בארץ ישראל ובחו"ל. עורך ומו"ל ש. שווארץ.

 









 
הצטרפו אלינו גם בפייסבוק
עדכונים - בלוגים - אירועים - אלבומי תמונות - סרטונים נדירים


שלח דף זה לחבר תגובות, הערות, והוספת מידע, מושגים ונושאים למנוי חינם על מגזין הנוסטלגיה"כובע טמבל" הוסף למועדפים



כל הזכויות שמורות © לאתר נוסטלגיה אונליין ו/או לבעלי התכנים, הדימויים והתצלומים.