חיפוש:   בכל האתר  בשמות הערכים  בקרדיטים     חפש  |  חיפוש תמונות בנושא:   חפש
   מפת האתר  |   כרגע באתר: 146 מבקרים   |  כניסה לדף האישי    
עורך: דייויד סלע
דבר העורך כתבו לעורך
| עמוד הבית | מי אנחנו | מרכז מידע לגולש | על נוסטלגיה ורטרו | קרדיטים | צרו קשר | גולשים כותבים
 

+   אביזרים וחפצים
+   אוספים ותחביבים
+   אז - וכעת
+   אירועים ושנים
+   ארכיון האישים
+   ארכיון הוידאו
+   ארכיון הישראליאנה
+   ארכיון הכרזות
+   ארכיון המצגות
+   ארכיון הקול
+   אתרי נוסטלגיה
+   בידור ופנאי
+   בקיבוץ
+   בריאות, טיפוח וניקיון
+   בשכונה
+   בתים ומבנים מספרים
+   גלויות בולים וסמלים
+   דירה ובניין
+   היום בהיסטוריה
+   המקום בו גרנו
+   העפלה ועליות לא”י
+   חג ומועד
+   טלוויזיה ורדיו
+   ילדות נשכחת
+   לבוש אופנה והנעלה
+   מוזיקה שיר וזמר
+   מזון ומשקה
+   משחקים וצעצועים
+   מתחם מורים
+   נוסטלגיה בצה”ל
+   ספורט
+   ספרות נוסטלגית
+   עבודה ומלאכה
+   פוליטיקה ובחירות
+   רדיו נוסטלגיה
+   רכב ותחבורה
+   רשת חברתית
+   שונות
+   שירותי גולש
+   שפה עברית
+   תיאטרון עברי
+   תקשורת מדיה ופרסום

האתר מוקדש לזכרו של
 יוסי פשרמן (פשי) ז"ל
2003 – 1954

מעל ל - 1100
סרטוני וידאו נוסטלגיים
בארכיון הוידאו שבאתר

יום העצמאות ה-7
 

הצוללת דקר
 

תל אביב הקטנה
 
 

פורטל: בקיבוץ



נוסטלגיה בקיבוץ

חדר אוכלהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

המקום המרכזי-ציבורי מס' 1 בכל קיבוץ בתקופת הנוסטלגיה, היה חדר-האוכל.

במרכז היישוב, בדרך כלל על הגבעה השניה בגובהה בשטח (על הגבוהה ביותר הוקם מגדל המים), נבנה חדר-האוכל, בתחילה צריף ובהמשך המבנה הכי גדול והכי מורכב במשק, שהיה - בנוסף לחיי הקולינריה המקומיים - מרכז חיי התרבות והחברה של הקיבוץ.

לדעת רבים מחברי וחברות הקיבוצים של פעם, היה חדר האוכל 'ליבו של הקיבוץ' - בחדר האוכל נערכו סדר פסח, נשף פורים ושאר מועדי ישראל, שם הוקרנו סרטים שלא בעונת הקיץ (אז הם הוקרנו על הדשא הגדול) והושמעו הרצאות, שם נדונו בשיחות הקיבוץ ענייני השעה ונושאים חורצי גורלות (גם של החברים...) ושם, בעיקר במסגרת הארוחות, שוחחו/התווכחו חברים עם רעיהם וחברות העבירו מידע ודיעה לרעותן.

כבר בתקופת המעבר ללינה המשפחתית ועוד יותר בעידן ההפרטות והמעבר לשכר דיפרנציאלי (מודל הקיבוץ ה'מתחדש'), ביטלו בקיבוצים רבים את הארוחות בשבת ואף את ארוחות הערב במשך השבוע, וחדר-האוכל הקיבוצי איבד רבות ממעמדו ומתפקידיו החברתיים. כיום יש קיבוצים שאף הפסיקו לחלוטין את הארוחות המשותפות, ומבנה חדר-האוכל מושכר לפעילויות מסחריות שונות במקרה הטוב, או נטוש ומוזנח במקרה הרע.

 

זכרונות מתוך אתר "זמן קיבוץ חדר אוכל כמשל"

"השיניים התותבות של מישקה"
"...השיניים של מישקה היו אולי שיא הריגוש בעת חיסול ארוחות הצהריים.

התהליך היה ברור: עוברים שולחן שולחן, עם עגלת הניקוי (חור אחד לדלי עם סבון ומברשת, חור שני למים נקיים וסמרטוט ועל המגש למטה לאסוף את הכלים שנשארו. זבל יש לשים בדלי הפלסטיק הגדול שהצבנו בין השורות).

על השולחנות היו פזורים פתיתים, חלקי עופות, נשורת תפוחי אדמה וכתמי סלק סגלגלים. וכל שנדרש הוא לחבוט בהם ביד רמה עם המברשת, לקרצף, ולנגב במים הנקיים. אבל מה לעזאזל יש לעשות עם השניים התותבות של מישקה, שנחו להן מעדנות בכוס מים על השולחן הראשון אחת לכמה ימים?

הפיות הטובות כמובן היו מעבירות אותן ליהודית במרפאת השניים, או מצלצלות להזכיר לו, הפיות הבינוניות השאירו אותן ליד מתקן המים שממול, והמכשפות (זה אנחנו) היו מסתלבטות עליו בקול גדול ומעיפות אותן במחי מברשת לפח...".

 

"השולחן של סבא וסבתא"
"...
סבא וסבתא נוהגים היו לסעוד יחד. מין הרגל זוגי שכזה. בשעה קבוע ובשולחן קבוע, ריבועי קטן, כדי שלא יצטרפו אליהם אנשים לא קרואים. למי כן היה מותר?

לפנינה הספרנית, ספקית הספרים של סבתא וידידה ברמה מסוימת, שהיתה משכילה מספיק לטעמו של סבא וידעה מתי לשתוק כדי לא להפריע. וכמובן, לנו הנכדים.

אנחנו היינו מצטרפים רק כברירת מחדל, במקרה שאיחרנו את השולחן של החברה מהעבודה או מהלימודים. אבל אוי ואבוי לנו אם לא היינו עוצרים לידם עם המגש לספר מה נשמע, מה חדש ולתת נשיקה. ..".

תומר מירום, יפעת

 

"הדשא הגדול"
"...לעניות דעתי, חדר אוכל אינו שלם בלי דשא המשחקים על ידו, כשהייתי ילדה במעלה החמישה, היה ה'דשא הגדול' שליד חדר האוכל מקום המשחקים המרכזי שלנו בימי השבוע בכלל וביום ששי בערב בפרט, היינו מסיימים את הארוחה מהר מהר כדי לשחק תופסת, וחמור וחת שתיים שלוש דג מלוח... ומסתכלים על הזוגות הצעירים, ומרכלים על הלבוש (הכל כך צנוע של אז... אבל ביום שישי הוסיפה כל אחת תוספת קטנה וראויה לשיחת הבנות המתבגרות).

לימים עברתי למעגן מיכאל, ובמעגן מיכאל של היום, חדר אוכל פתוח ושוקק כל ימות השבוע וכל הארוחות, רק לפני שבועיים הורידו את ארוחת יום שבת בערב. וביום שישי ההמולה רבה והיא ממשיכה על הדשא הצפוני, עשרות ילדים, בכל מזג אוויר באים אליו לאותם משחקים של פעם. ועוד חמישים שנה, הם יישבו על יד איזה משהו דמויי מחשב משוכלל ויוסיפו לסיפורי זה את כל שהיה להם אז על הדשא הצפוני...".

אלישבע טסלר, מעגן מיכאל

 

"הספד לחדר האוכל"
"...נולד בערב שבועות 1949 ומת ב - 29.11.07 צעיר היה והוא רק בן 58.

עם העלייה לקרקע שכן חדר האוכל במועדון החברים, לאחר מכן עבר לצריף השוודי ששימש אותנו שנים רבות ולאחר מכן למבנה אבן מפואר גדול ומשוכלל.

היה בו הכל, ארוחות, ערבי תרבות, חגים, אסיפות, סרטים, סידור עבודה, חתונות, בריתות, מקום מפגש, ומה לא, כל חיינו הקהילתיים סבבו סביבו. אך עם שינוי החיים הקיבוציים בביתנו נטשנו גם אנחנו אותו והשארנו אותו לגסוס לאיטו. תחילה רק ביטול הארוחות בשבת בבוקר, לאחר מכן ביטול נוסף של ארוחות ובסופו של תהליך ההפרטה רק ארוחות צהריים חמישה ימים בשבוע. הוא לא היה יכול לשאת עלבון כזה ולכן החליט לפרוש מעולמנו סופית.

נכנסת אני בשעריו יום יום כדי לחלק דואר ואיתי זכרונות הבית הגדול ששימש אותנו שנים רבות כמרכז חיינו ועכשיו ניצב קר, נטוש, מת.

נזכור אותך לעד - חדר האוכל. ..".

אסתר, בית גוברין

 

"בשבע ארוחת ערב"
"...בשבע ארוחת הערב.
יש שולחן פחות או יותר קבוע לכל משפחה. באופן טבעי יושבות המשפחות באזור מסוים. במרכז הזקנים, הכי רחוק הצעירים והמתנדבים, באזור המעשנים.

יהיו ימים שאני אסתכל לשם לבדוק עם מי הוא יושב, אם הוא קם לכיוון מכונת הכלים, במקרה אני שם בדיוק.
יהיו ימים שאני אעבור בין כל השולחנות עם העגלה, שבה דלי אחד עם מי סבון, דלי אחד עם רק מים. לכל דלי סמרטוט וגם מגבת יבשה. מרוכזת כולי במלאכת הניקיון, כאילו לא אכפת לי מכלום, ובעיקר לא אכפת לי אם הוא מסתכל עליי או לא. כשגומרים לאכול, רוצים לרדת למטה לשחק. אבא אומר שצריך להישאר עוד קצת לשבת עם המשפחה.

ומרק צח עם איטריות וסלט כרוב עם גזר ואיך שנפל לי המגש ו"קטרים באים" ו"שוטרים וגנבים" ולהתלבש הכי יפה ביום שישי, אחר-כך לשבת עם החברה למטה לתכנן תוכניות...".

ענת בדר, גבעת חיים מאוחד

 

"הקציצות של כנרת "
"...סביב הקציצות של כנרת פיתחנו ונפחנו אגדות ישנות והמצאנו חדשות משלנו.
טעמם בפינו היה איום. ויחד עם זאת היה טוב בהרבה מריחם. האגדה מספרת שאחרי העיכול, יכולים היו הגזים שנפלטו מגופו של אדם בודד לעשות חור בשכבת האוזון. את צורתן הביצתית, כך סברנו, קבלו מביתי-השחי של המבשלות. היינו מדמיינים אותן לוקחות גוש ב??ל?יל?ה, שמות תחת בית-השחי שלהן, לוחצות לחיצה אחת ומניחות בתבנית הנירוסטה הענקית. אחוז הבשר בבלילה היה תמיד נמוך בהרבה מאחוז פירורי הלחם, הירקות ושאר המרכיבים. אחד מהם, כך היינו בטוחים מניתוח מעמיק, היה 'דובוני-אף'.
 
אולם הייתה לקציצות של כנרת גם סגולה ייחודית, חשובה - כמעט מיסטית. האגדה הכנרתית מספרת שהקציצות של הבישול עושות לבנות חזה גדול ולבנים חזה שעיר.  ומכיוון שידענו בודאות, ממעקבים שניהלנו, שגיל ההתבגרות הולך וקרב וראוי שנכין את עצמנו לקראתו ברצינות. החלטנו עם כל הקושי, לעשות את הבלתי נמנע ולהתחיל לאכול אותן כמיטב המסורת. עצמנו עיניים, סתמנו ת'אף ובלענו קציצה אחת ביום, מלאה בהסוואת קטשופ, כפי שבולעים כדור אקמול.
וזה עבד! התוצאות הופיעו כבר לאחר מספר שבועות. רובנו, בנות ובנים, עמדנו בציפיות ואף יתרה מזאת. בוקר, בוקר עמדנו כל אחת ואחד אל מול המראה בחדרינו ובדקנו בדקדוק את קצב הצמיחה המרשים.

אולם היה גם צד אפל. כזה שלא היו מדברים עליו במשק ואם היו מדברים, אז אך ורק בשקט. לעתים, כפי הנראה, נפלה טעות טרגית במתכון הסודי של הבלילה ואפקט הקציצות עבד על מחזורים שלמים של נערות ונערים בצורה ההפוכה. חזה גדול ואמהי לבנים ושעיר וצפוף לבנות. טרגדיה של ממש. בכייה לדורות!..".

רועי רימשון, קבוצת כנרת

 

"זכרונות מחדר האוכל"
"...בחורף, בחדר האוכל הישן והצפוף, נסורת על הרצפה פוגשת מגפיים מלאי בוץ ונעליים רטובות. בזיכרון - פרוסת לחם שחור עם דג מלוח וחצי ביצה קשה. אוכלים תמיד במשמרות, החגים כבר באסם החדש כי צריך יותר מקום, אך קשה מאד להיפרד מן האינטימיות המוכרת, מן הבית שבו נרקמו כה הרבה חיים.

צריך להרחיב ולהגדיל, אך רק לאחר שרינקה הבטיחה שהדשאים יישמרו, והעצים לא יינזקו ואליהם יצטרפו דקלים נוספים, רק אז נחה דעתם של החברים.

זיכרון רגוע משוטט על הדשאים משני צדדיו של חדר האוכל, על מבנהו הרחב והנמוך, חלונות ארוכים מכניסים אור רב, הברושים ודקלי וושינגטוניה ששומרים עליו מהכניסה הישנה מצפון, שדרות דקלים מובילות אליו את השבילים ובכניסה רחבת מפגש עם ספסלי אבן וגינת פרחים, להתכנסות שלאחר הארוחה.

אך הזיכרון האמיתי מתעורר במטבח, שם הממלכה. בתוך ענן מהביל בין סירי ענק, במחבת האינסופית שבה מטגנת זהבה מדי יום, בהומור וצחוק מיוחדים רק לה, מאות קציצות, אולי אלפי קציצות, הדבק האמיתי בין החברים לקיבוצם. בפינת הדיאטה כדורי הבשר והעופות חיוורים מבעבעים במרק ושורות חצילים מושחרים ממתינים לטיפול. ואימא, משפרשה, מכינה עם ציפורה סלטים וירקות. ובסוף יום העבודה המפרך מכריזה רינה  א - שוקל ! וכולן ממהרות ומותירות אחריהן מטבח ממורק ושוקט.

בלילה שלפני ליל הסדר המטבח מואר וחגיגי וקבוצת חברות מגלגלת אלפי כדורי קניידלך וממלאות דגים בניצוחה של בלומה. ובכל חג וחג אני מנסה לתפוס את הטעם ההוא, אך הוא, הטעם, נהר מידיהן המנוסות...".

אביטל בר חיים טוך, רמת דוד  

 

בקרו בעמוד הפייסבוק של אתר נוסטלגיה אונליין 




חדר משפחההרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

כשזוג הודיע על כוונתו לחיות כמשפחה - גם אם עדיין לא נערכה חתונה - הוא פנה לוועדת דיור וביקש לעבור לחדר משפחה (עד אז הוא והיא גרו בנפרד, במגורי הרווקים של הקיבוץ).

בשנות המצוקה בדיור, היה נהוג לעיתים לצרף דייר שלישי גם לחדר המשפחה, דבר שגרם אי-נוחות מסויימת  לבני הזוג. למען האמת וליתר דיוק, אי הנוחות הנ"ל הייתה, בעצם, כעצם בגרון הזוג המשפחתי? בהיסטוריה הקיבוצית - ככל הידוע -  לא ידוע אפילו על מקרה אחד של יחסים נלבבים/חמים/הדוקים בין הזוגות שחוו את חוויית הדייר הנוסף לבין אותו שותף כפוי (שכינויו, אגב, היה 'פרימוס' או 'השלישי').


 

בלהיט "יא ירח" - י. מוהר / ד. זלצר,  שרה להקת הנח"ל עם הסולן אריק איינשטיין:
"...
היתה אספה רבתי במקלחת, / נודע: ועדת השיכון כבר בוכה. / ירח ממעל וגורן של שחת - / ומה הסיכום: עוד חדר משפחה...".




חדר סידור עבודההרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

משרד קטן וצפוף ביותר (בעיקר בזמן השיבוץ ליום המחרת), גדוש בסדרנים, רשימות, פנקסים, פתקי תורנויות, דפי סידור, יומני שנה, מכתבי חברים זועמים וכו'.
לעתים, בשעות הלילה המאוחרות, היו נשמעים מהחדר צלילי רדיו ענוגים - סימן ברור לסדרן עבודה אומלל הבוהה בייאוש בסידור המלא "חורים" שלפניו - אך בדרך כלל, ביתר שעות היממה, בקעו מהחדר קולות צעקה רמים, קללות במבחר שפות, איומים והאשמות הדדיות.




חדר עבודההרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

החדר של המטפלת בחברת הילדים, בו חולקה הכביסה, הוגשו ארוחות 10 ו- 4 ובו התרחשו כל ערב פעילויות שהקשרם החינוכי מוטל בספק.




חדר קילופיםהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

 

 

בכל מטבח קיבוצי של פעם, היה בשנות הנוסטלגיה 'מוסד' ייחודי בפני עצמו - חדר קילופים (נקרא גם חדר הכנה בקיבוצים שונים).

בחדר מיתולוגי זה - בנוסף ותוך כדי ניקוי/קילוף המצרכים השונים (תפו"א, קישואים, בצל וכו') לצורך הבישול בהמשך - היה עובר כל נושא קיבוצי ובעיקר כל חבר/ה, ניתוח-ביקורת יסודי בפיהן של החברות הקולפות (נדיר היה למצוא בחור בתפקיד זה). וכך, לצד ובנוסף למשפטים 'מקצועיים' (...זהו, נשאר לנו רק עוד ארגז תפוחי האדמה הזה..."), היו בשיח הקולפות אלמנטים הרבה יותר 'קולפניים', מרתקים ודרמטיים מבחינה קיבוצית ("...שמעתם? מישקה שוב הכניס מתנדבת להריון..." - "כן, אבל שמעתי שהמזכירות אמרה לו שיש גבול ושהתקציב של ועדת פרט כבר באוברדרפט ענקי ושהוא עצמו, מישקה, יצטרך לשלם הפעם את ההפלה..." - "המזכירות הזאת גיבורה על מישקה, אבל זה ששמוליק לקח את תמרה, הפקידה שלו, שכולם יודעים מה קורה ביניהם, זה שהוא לקח אותה לשבועיים באירופה על חשבון המפעל, על זה אפילו 'פיפס' לא נשמע מהמזכירות. גועל נפש...").

חשוב גם לציין שאת ארגזי הירקות והפרי הכבדים, לפני ואחרי טיפולן של הקולפות, היה מביא ומוציא בחור חסון ושרירי (בן מטבח), במסגרת תפקיד סבלות ועזרה כללית במטבח.




חוג למוסיקההרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.




חוגי הדיוןהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

דרך חברתית-דמוקרטית בה הביאו לפני החברים נושאים לדיון שנגעו לכלל החברה, לעיתים קרובות כהכנה לקראת אסיפות כלליות או דיונים עקרוניים על דרך הקיבוץ.




חולה הגההרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

הקרב על ההגה החל עת הגיעו לקיבוץ מכוניות וטרקטורים.

חברים (ונערים) רבים חלמו על היום בו יעלו על הכביש או על דרך העפר וילחצו על הגז, ובינתיים הסתפקו בלהיות 'סקנד דרייבר'. עם השנים 'מוטורים' רבים סובבו בשבילי המשק ו'מחלת ההגה' דבקה גם בילדים. לכל שכבה היה את "חולה ההגה" שבשביל נסיעה לסגור מים בשדות היה מוכן לעשות כל דבר.




חולצה רוסית/תימניתהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

חולצות בהירות או ממש לבנות, עם סוגים שונים של רקמה בעבודת-יד על קדמת החולצה ו/או על הצווארון העגול (רוסית) לבנים, או על החזה והשרוולים (תימנית) לבנות. חולצות אלו היו התלבושת האולטימטיבית בערבי שבת ובנסיעות לעיר בשנות ה- 50 ובמידה מסויימת גם בשנות ה- 60 ('הלכו טוב' עם סנדלים וריקודי-עם).

בהמשך השנים, בהדרגה, הפכו החולצות הנ"ל לפריטי לבוש של הצגות פנימיות על ראשית ההתיישבות ולתחפושות בפורים.




חופש שינההרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

צהריים חלומי אחד בשבוע, בו ילדי ביה"ס שוחררו מחובת שינה בצהריים.




חופשיהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

מצרכי יסוד שחולקו חינם ב"אספקה".




חטיבת בני הקיבוץהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

החטיבה קמה בשנת 1951, בעצרת חגיגית שנערכה בגבעת ברנר. החטיבה כללה את בני הקיבוץ מכיתה ז' – יב'. בני החטיבה ניהלו פעילות חברתית ענפה, הבוגרים הדריכו את כיתות ה'-ח' (השכבה הצעירה), ואת כיתות ט'-יב' (השכבה הבוגרת) הדריכו בני המשק שסיימו את שירותם הצבאי. לחטיבה היה מרכז בוגר, ראשי מחנות (מכיתה י"ב) וועדות (תרבות, עלון ועוד).  




חיסולהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

אחת התורנויות השנואות ביותר על כל חברי וחברות הקיבוץ לדורותיו, בעידן שלפני ההפרטות והשכר הדיפרנציאלי, הייתה החיסול: סידור מקום המסיבה/האירוע - החדר אוכל או הדשא הגדול או שטח בריכת השחייה וכו' - בסיום ה'חגיגה', והחזרתו למצבו הרגיל והנקי מלפני כמה שעות.

את המקומות הראשונים בטבלת הייאוש והשנאה של מכותבי פתק התורנות של סדרן העבודה - "אל: צביקה אלון - הנך מסודר לתורנות חיסול סדר פסח. תורנות נעימה!" - תפסו החגים הגדולים כמו פסח, ראש השנה ופורים חברים, על תוצאותיו העגומות שלאחר שתיית אלכוהול פרועה. אחריהם בטבלה באים פורים ילדים, חנוכה, חתונה (למעט חתונה קיבוצית של 3-4 זוגות, כפי שהיה ב'קיבוץ של פעם', שאז החיסול מפרך ומייאש כמו זה של פסח) ושאר פורענויות מבחינת מסודרי-תורני החיסול.

בקיבוצים המופרטים אין יותר תורנויות חיסול ו/או תורניות וגיוסים בכלל - כל העבודות הללו נעשות תמורת תשלום לחברים שזקוקים להכנסה נוספת, או בידי שכירים מבחוץ.




חלוקההרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

למושג זה שתי משמעויות שונות: האחת - מתחום ההלבשה - היא אותה חבילת בגדים נקיים, מדיפי ריח טוב ומגוהצים למשעי, שהוכנה לכל החברים בתאיהם שבקומונה במשך השבוע ונלקחה בימי שישי בלבד. צריך היה לחכות שבוע שלם אם פריט מסויים לא חזר מהכביסה, שכן אסור היה להכנס לקומונה במשך השבוע, כדי לא להפריע ולא לעצבן את עובדות המקום ("...לא יוסק'ה, הגטקס שלך עדיין לא הגיעו... לא, אתה לא יכול לחפש. הם יהיו בחלוקה ביום שישי, ועכשיו אני מבקשת שתצא, אתה מאוד מפריע לעבודה כאן!...").

המשמעות השנייה - מתחום המזון - היא החלוקה השבועית של 'חבילת פינוקים' טעימה לחברים, שבשנות הצניעות והמחסור אי-אפשר היה שיסופקו באופן חופשי כל יום. ה'פינוקים' של אז, בשנות ה- 50 וה- 60, כללו בדרך כלל גבינה צהובה ו/או נקניק, חמאה, שתייה קלה, סוכר, פרי וכדומה, והחלוקה נעשתה ברוב הקיבוצים על המרפסת באיזור הרמפה של המטבח, בצידו האחורי של חדר האוכל.




חלוקת קרחהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

בטרם היו מקררים, היו החברים מצננים את מזונם (בעיקר החלב לקפה) ב ארגז קרח.
מחלק הקרח היה עובר ב'מחנה', מצלצל – מודיע על הגעתו, ומחלק לכל משפחה בלוק קרח. השלב הבא היה מיני-מקרר ושמו "סיביר" שחולק לחברים לפי ה"ותק".




חליבת בוקרהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

לחליבת הבוקר ב'קיבוץ של פעם' היו מאפיינים שכל רפתני ורפתניות העבר מכירים היטב  -  ההשכמה העוצמתית והקימה המבוהלת בשלוש בבוקר לקול דפיקותיו על הדלת וקולו הרועם של שומר הלילה ("בוקר טוב, צביקה! קום לחליבה!!"), הקפה הראשון במכון החליבה, ריח הפרות והזבל, הובלת הפרות בחושך לחליבה הראשונה של היום ועוד ועוד.
גם לחליבת הצהריים וחליבת הערב היו, כמובן, את המאפיינים שלהן, אך הרבה פחות מיוחדים.

 

בקיבוצים שהיה בהם דיר צאן, הייתה מתבצעת החליבה בידיים וכך גם  ברפת של ראשית הקיבוץ.

עם המצאת מכונות החליבה ומערכי החליבה בכלל  -  ארבע 'יונקות' וואקום המולבשות על ארבעת עטיני הפרה ומערכת מיכלים וצינורות משולבת מערכות סינון וקירור, להובלת החלב ביעילות ובתנאים אופטימליים של ניקיון  -  הפכה החליבה לפעולה כמעט 'תעשייתית' ובשנים מאוחרות יותר, של "כל חבר אחראי בעצמו לעבודתו ולפרנסתו",  גם נעלמו השכמות הבוקר של השומר...

 

בקיבוץ של ימינו נעשות החליבות במקרים רבים ע"י עובדים שכירים, חלקם הגדול מתאילנד או מהפיליפינים. בחלק מהקיבוצים אוחדה הרפת המקומית עם רפתות אחרות באיזור והפכה לרפת  איזורית, כדוגמת הרפת של געש - שפיים - יקום, הרפת של רביבים - ניר אליה ו- כפר עזה ועוד.

 





 

זכרונות:
"...בוקר אחד חשוך, קמתי מעט מוקדם מהרגיל. מניח אני שהשעה הייתה שלוש בקירוב. כדרכי בקודש, הייתי מדשדש מהצריף שלנו אל הרפת שהייתה ממש קרובה, נמשך הייתי כמו פרפר אל האור שדלק הן ברפת והן במכון החליבה. מכון החליבה היה חדר גדול שבו היו שלוש עמדות חליבה או ארבע, מיכל ענק מנירוסטה, עם סידור לקירור, היה משמאל לדלת וממול לעמדות החליבה היה ממוקם חדר/משרד הרפת, שהיה מוקף בחלונות זכוכית גדולים לכיוון עמדות החליבה...".

 

שיעור ראשון בסקס
/ עוזי בן-צבי, עמיעד - מתוך הספר "כותבים קיבוץ"




חמישיות (פעוטון)הרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

השלב השני בחינוך המשותף, בו בוגר בית התינוקות כבר יושב/הולך וזה הזמן בו הוא פוגש את בני מחזורו לעתיד פנים אל פנים, בדרך כלל בישיבה משותפת על הסיר, לאחר כל ארוחה. לחמשת הילדים הרכים נקבעו מטפלת ועוזרת שדאגו לכל צרכיהם והיו מעין אמא ל- 20 שעות ביממה. בוגרי החמישיות צעדו בגאווה בגיל 3 אל גן הילדים.

 

 

בקרו בעמוד הפייסבוק של אתר נוסטלגיה אונליין




חצי בן אדםהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

עובד רק חצי יום.




חצי משפחההרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

רווק/ה, אלמנ/ה שזכויותיהם קוצצו, במקרה הטוב בחצי!




חתונה בקיבוץהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

חתונה ב'קיבוץ של פעם' הייתה, בעצם, אירוע רב-חתונתי והפקה בקנה מידה של פסטיבל אמיתי. חתונה של זוג אחד בלבד הייתה נדירה ביותר, אם בכלל, וחתונה ממוצעת בקיבוץ חיברה-איחדה - אומנם בהרבה מקרים באופן זמני, אבל לפעמים גם עד כדי חתונה 'אולימפית' (כסף, זהב) - בין  2-3 זוגות ועד 4-5 זוגות בערב שמח אחד. השיא, ככל הידוע, שייך לקיבוץ עין החורש, שבו נערכה חתונה של 7 כלות ל- 7 חתנים.

היו בד"כ שני מועדים לקיום חתונה בקיבוץ - חתונת אביב וחתונת קיץ, וכל שנה הייתה פונה ועדת החתונות לזוגות ה'מועדים לפורענות' ומתאמת איתם את המועד, כמות האורחים מבחוץ, התפריט, התוכנית וכו'.
הסיבה לחתונות ההמוניות, אגב, הייתה כלכלית-לוגיסטית בעיקרה: זול ופשוט יותר לארגן אירוע כזה - שכלל גם הסעות באוטובוסים, על חשבון הקיבוץ, מהמרכז לפריפריה - ולהפיקו פעמיים בשנה לעומת 4-5 ויותר פעמים.

שמחת החתונה, ברוח ה'יחד' הקיבוצית, הייתה של כל המשק: המזכיר בירך (ונישק את הכלות) בשם הקיבוץ כולו וכל החברים נטלו חלק בהפקה - בתוכנית הערב (הופעות ריקוד, פזמונים, מערכונים, קישוט, ברכות וכו'), בהכנת הכיבוד (עוגות תוצרת בית, בנוסף לארוחת החתונה שסיפק מטבח הקיבוץ) בברכת 'מזל-טוב' אישית מלווה בלחיצת יד אמיצה, וכמובן בהכנת השטח לפני וב'חיסול' אחרי (תורנות פריקה והחזרת מקום האירוע לקדמותו).

לכל קיבוץ היה טקס משלו, שכלל גם 'אייטמים' קבועים - טקסט ברכה קבוע, ילדי גן בשיר "פיתחו את השער פיתחוהו רחב..." כשבידיהם 'שערים' מקושטים והזוג המאושר פוסע דרכם אל הבמה, ריקוד שרל'ה (בקיבוצים בעלי רוב פולני) וכו'. הטקס הדתי, אגב, התרחש בנפרד, בד"כ מחוץ לקיבוץ, בגלל התנגדות עקרונית לכפייה הדתית.

במהלך השנים גם התפתחה תחרות סמויה בין זוגות מיועדים, לגבי אופן הגעתם למקום מסיבת החתונה - על הדשא הגדול, בשדה החיטה או בשטח בריכת השחייה - ומי שהפתיע במקוריות ובנועזות, זכה לתשואות רמות ולחקיקת האירוע בזיכרון הקולקטיבי של הקהילה. בין המקרים הקלאסיים: הגעת הזוג בכרכרה רתומה לסוס (או לחמור של משק הילדים), על גבי הכף של טרקטור אימתני, באפיריון נישא בידי 4-6 'עבדים' חסונים, בסירה על פני המים של הבריכה, ב'מיכלזונים' (כלי ממונע, מיוחד לקטיף גבוה) של המטע ועוד.

כיום חתונה בקיבוץ היא אירוע פרטי בהחלט, שנערך לרוב באולמות שמחה מחוץ לקיבוץ עצמו, ושאליו מוזמנים רק קרובי משפחה וידידי נפש של הזוג והוריהם. בעלון הקיבוץ מופיעה ברכה כללית - קולקטיבית ומקרב "סתם" חברי הקיבוץ, מוזמנים לחתונה רק אלה הידועים כאמידים ו/או שכדאי לשמור איתם על יחסים טובים במיוחד.









 
הצטרפו אלינו גם בפייסבוק
עדכונים - בלוגים - אירועים - אלבומי תמונות - סרטונים נדירים


שלח דף זה לחבר תגובות, הערות, והוספת מידע, מושגים ונושאים למנוי חינם על מגזין הנוסטלגיה"כובע טמבל" הוסף למועדפים



כל הזכויות שמורות © לאתר נוסטלגיה אונליין ו/או לבעלי התכנים, הדימויים והתצלומים.