חיפוש:   בכל האתר  בשמות הערכים  בקרדיטים     חפש  |  חיפוש תמונות בנושא:   חפש
   מפת האתר  |   כרגע באתר: 179 מבקרים   |  כניסה לדף האישי    
עורך: דייויד סלע
דבר העורך כתבו לעורך
| עמוד הבית | מי אנחנו | מרכז מידע לגולש | על נוסטלגיה ורטרו | קרדיטים | צרו קשר | גולשים כותבים
 

+   אביזרים וחפצים
+   אוספים ותחביבים
+   אז - וכעת
+   אירועים ושנים
+   ארכיון האישים
+   ארכיון הוידאו
+   ארכיון הישראליאנה
+   ארכיון הכרזות
+   ארכיון המצגות
+   ארכיון הקול
+   אתרי נוסטלגיה
+   בידור ופנאי
+   בקיבוץ
+   בריאות, טיפוח וניקיון
+   בשכונה
+   בתים ומבנים מספרים
+   גלויות בולים וסמלים
+   דירה ובניין
+   היום בהיסטוריה
+   המקום בו גרנו
+   העפלה ועליות לא”י
+   חג ומועד
+   טלוויזיה ורדיו
+   ילדות נשכחת
+   לבוש אופנה והנעלה
+   מוזיקה שיר וזמר
+   מזון ומשקה
+   משחקים וצעצועים
+   מתחם מורים
+   נוסטלגיה בצה”ל
+   ספורט
+   ספרות נוסטלגית
+   עבודה ומלאכה
+   פוליטיקה ובחירות
+   רדיו נוסטלגיה
+   רכב ותחבורה
+   רשת חברתית
+   שונות
+   שירותי גולש
+   שפה עברית
+   תיאטרון עברי
+   תקשורת מדיה ופרסום

האתר מוקדש לזכרו של
 יוסי פשרמן (פשי) ז"ל
2003 – 1954

מעל ל - 1100
סרטוני וידאו נוסטלגיים
בארכיון הוידאו שבאתר

יום העצמאות ה-7
 

הצוללת דקר
 

תל אביב הקטנה
 
 

פורטל: בקיבוץ



נוסטלגיה בקיבוץ

מכבסההרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

 

המכבסה הקיבוצית היא 'מוסד' ותיק וחשוב ב'קיבוץ של פעם'.

בשנות ה-50 נעשתה הכביסה בדודי כביסה ענקיים, שדרשו מאמץ פיזי גדול ועמידות נשימתית (כנגד האדים והריחות החריפים שעלו מדודים אלו...) של הכובסים והכובסות.
ייבוש הכביסה באותם ימים נעשה על גבי מתקנים מיוחדים, שעליהם נעו בגלגלת חוטי כביסה ארוכים.

 

 

עם השנים השתכללו המכבסות ומכונות חדישות ואוטומטיות, כולל יבשנים, הוכנסו לשימוש. גם מדור מיוחד לנושא הוקם בתנועות הקיבוציות (מדור המכבסות), שבמסגרתו הועברו קורסים, ימי עיון וייעוץ של מומחים לצוותי המכבסה של הקיבוצים.

 

 


מה שכמעט ולא השתנה, הם תאי הכביסה המלוכלכת שאליהם יש להשליך את הבגדים על פי סיווג הבד והצבע - כותנה או סינטטי, בהיר או כהה, בגדי עבודה או מצעים וכדומה - וגם לא השתנו הדילמות הקלאסיות של בעלי בגדים בעייתיים ("לאן, לעזאזל, אני צריך להשליך את חולצת הצמר/אקרילן השחורה-לבנה שלי??!").

מאז שנות ה-90 של המאה הקודמת, עם התקדמות תהליכי ההפרטה ושינוי מהותי של אורחות החיים בקיבוץ (מעבר של קיבוצים רבים למעמד של 'קיבוץ מתחדש'), יש תהליך מואץ של רכישת מכונות כביסה פרטיות ע"י משפחות הקיבוץ ובחלק מהקיבוצים אף נסגרו המכבסות בשל היקף העבודה המועט וחוסר הכדאיות הכלכלית בהפעלתן.

 

 

 

 

זכרונות:
"...במחסן מצאתי מצעים ופיג'מה. מיכאל לא אהב את הבחירה שלי, והחל לחפש את הפיג'מה עם הדובונים הצהובים. מצאנו רק את המכנס. ניסיתי להתאים לו חולצה, אבל הוא לא ויתר. רצה רק את זו עם הדובונים הצהובים. רוקנו את שקי הכביסה הנקייה שהשומרים הביאו קודם מהמכבסה. רינתי הצליחה לאתר את מבוקשו בין ערימות הכביסה. רווח לי...".

שומרת, שומרת!
/ מירסול (מירה חברוני), מצר - מתוך הספר "כותבים קיבוץ"

  

   




מנואלההרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

ידית עזר מלשון 'מנואל', ידני בלע"ז, להנעת הטרקטור הקיבוצי הנוסטלגי מהסוג ה'כבד' - של פירמות כמו "אינטרנשיונל", "קטרפילר", "פארמל" ועוד - על זחלילים או על גלגלים (בטרקטורים מסויימים השתמשו בחבל במקום מנואלה).

הפלאח העברי הקיבוצי, לאחר הקפה הקדוש הראשון של הבוקר - היה ניגש אל הטרקטור שבסככת הטרקטורים, מוציא את המנואלה מארגז הכלים, מכניס-מחבר את המנואלה אל ציר מנוע עזר קטן (שפעל על בנזין) דרך הפתח המתאים בקדמת הטרקטור, ובכמה סיבובים מהירים - שנדרש להם כוח שרירים אדיר - היה מפעיל אותו, אם לא בניסיון ראשון אז בשני או בשלישי או ברביעי... או שהיה קורא לפלאחניק הביריון המקומי, אם היה עדיין בסביבה, שיבוא לעזרתו. לאחר מכן היה הטרקטוריסט מפעיל את מנוע הדיזל הראשי, ע"י העברת כח (באמצעות ידית כח שגם להזזתה נדרש כח שרירים לא מבוטל), ואז מטפס תשוש אל מושבו ו'זוחל' או 'מתגלגל' אל השדה שמחכה לעיבוד...

מלאכת ההתנעה המסובכת והמאומצת, הייתה הסיבה לכך שהטרקטורים מונעי המנואלה היו בדרך כלל עובדים במשך כל היום - רק עם החזרתם לסככה ל'שנת הלילה' היו מדוממים את המנוע שלהם.




מנת חוץהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

המחוייבות הגסטרונומית של הקיבוץ לחבריו, בתקופת הנוסטלגיה המוקדמת, הייתה טוטאלית ומובנת מאליה. מכיוון שכך, היו זכאים למנת חוץ, הלא היא מנת אוכל לדרך (הלוך וחזור), כל חבר וחברה שיצאו מתחומי המשק למטרות שונות: ביקור קרובים, לימודים, עבודה, ביקור חולים, קניות בעיר הגדולה, פעילות תנועתית וכו'.

את מנות החוץ - סנדוויצ'ים עם גבינה צהובה או נקניק, מנת עוף, פרי ושתייה קלה - סיפק המטבח הקיבוצי ע"פ רשימה יומית שנתלתה על לוח המודעות, ושבה נרשם כל זכאי.

בתקופת הנוסטלגיה המאוחרת, צומצמה המחוייבות הגסטרונימית הנ"ל והנוסעים 'סתם' לקנייה פרטית או ביקור אצל הדודה, הוצאו מרשימת הזכאים. בנוסף, למי שנשאר זכאי - עובדי חוץ, פעילים, רכזי קניות ועוד - הוחלפה לו מנת החוץ בסכום כסף הידוע בשם אש"ל (אוכל-שתייה-לינה), שכל קיבוץ קבע את גובהו על פי אפשרויותיו ו/או בהתאם להמלצת התנועה.




מסגריההרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.




מסלול בניםהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

אחת הדרכים לעצור את "עזיבת הבנים" היתה לנסות ללכת איתם ולא נגדם – וכך הומצא מסלול הבנים.

לא עוד חוק אחד לכולם, אלא כל בן ובת לאחר הצבא יבחרו להם את דרכם, ולמעשה "יאריכו את ילדותם" בעוד 8-5-3 שנים ואז יקבלו החלטה – האם להשאר בקיבוץ או לא!




מספואהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

תפקידו של הענף, בקיבוצים שבהם הייתה רפת, היה לדאוג לאוכל לפרות, ולכן עסקו עובדיו (המספואיניקים) בגידול סלק בהמות, תלתן, תירס ועוד והובלתו לקיבוץ כמנה יומית לפרות.

חלק ממשימות הענף היה גם פיתוח וטיפול בשדות המרעה הזרוע, אליהם היו הפרות הולכות מידי יום ללחך עשב טרי ורענן אחרי חליבת הבוקר. נושא קולינרי נוסף שהיה באחריותו של המספוא, היה התחמיץ על כל שלבי הכנתו - גידול האספסת, קציר ואיכסון במגדל הסילו או בבור התחמיץ הפתוח
עד 'הבשלתו התוססת והריחנית' של הירק והפיכתו למעדן (לפחות בעיני הפרות...) מבוקש ביותר.

התפתחות האוכל התעשייתי לבעלי חיים - כופתיות התערובת - והמיכון המתקדם לחלוקת האוכל ישירות לאבוסי הפרות ("עגלה כולית" ויותר מאוחר ה"סלף"), הפכו את המספוא לענף מיותר, שכן גם הוצאת הפרות למרעה הפכה ללא כדאית.




מספר כביסההרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

 

 

 

 

 

 

בראשית הקיבוץ היה כל הביגוד משותף - כחלק מהעיקרון השיתופי שאין רכוש פרטי בקיבוץ - וכולם לבשו את הבגדים של כולם. עם השנים נחלשה הקנאות לשיתופיות מוחלטת, בתחומים הולכים ורבים, וגם הבגדים הפכו לרכושם הפרטי והבלעדי של חברי וחברות הקולקטיב.
איך מבדילים איפוא בקומונה בין בגד לבגד כדי להניחו בתא המסוים של החבר/ה? תופרים (בשנים רחוקות) או מסמנים בעט מיוחד את שם החבר/ה על שולי הבגד, או מדביקים (בקיבוץ המודרני) פיסת בד עם מספר הכביסה של המשפחה. ומה עושים כשמספר החברים עובר את ה- 100? מוסיפים את אלמנט צבע המדבקה ומקבלים מספרי כביסה לרוב - 282 אדום, 23 כחול, 117 תכלת וכו'.

בשנים האחרונות, בעקבות שינויי ההפרטה והמעבר של קיבוצים רבים למעמד של 'קיבוץ מתחדש', רוכשות משפחות רבות מכונות כביסה ביתיות (בחלק מהקיבוצים גם נסגרה המכבסה...) והסימון של מספר הכביסה הולך ונעלם מהנוף הקיבוצי.




מסריט תורןהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

בכל קיבוץ היו בדרך כלל 4 - 5 מומחים להפעלת מכונת הקולנוע של הקיבוץ ה"ויקטור" (R.C.A  VICTOR), הבריטית המפורסמת. בכל שבוע היה אחד מהמורשים הללו תורן הקרנה, והוא שתיפעל את הפלא הטכנולוגי  - השחיל את הפילם בין עשרות הגלילים של המכונה, הפעיל את המנוע ואת נורת ההקרנה, החליף גלגל שהסתיים בגלגל הבא, וכו'.

 

המטלות המסובכות ביותר של המסריט התורן, היו לא להירדם ובעיקר לא להיעלם מהשטח בזמן ההקרנה (שני הדברים קרו, כמובן, כמעט בכל סרט?), זאת כדי שיוכל להגיב ולתקן מיידית כל תקלה: קרע בסרט, יציאת הסרט מהמסלול ו'נזילתו" לערימה מרשרשת בעליזות למרגלות ה"ויקטור", היתקעות הסרט והתפשטות בועות חומות - שחורות על המסך כעבור שתיים - שלוש שניות, כשהפילם מתחיל להישרף מול מנורת ההקרנה הלוהטת, השתתקות השחקנים והמוזיקה באמצע הסצינה (פס קול דפוק), הקרנת הגלגל הלא נכון, תגובה שגויה לקריאות חדי העין שבקהל
("אין פוקוס? א י ן   פ ו ק ו ס !!")
  ועוד תקלות למכביר.

 

שותפו לאורך כל הערב של המסריט התורן, היה המתרגם התורן, שהפעיל את "האחות התאומה" של מכונת הקולנוע, שניצבה לידה - מכונת התרגום.

 

 

"...בסך הכל היה לנו כאן עניין עם חבר, שמשחר ילדותו חלם לעסוק בקולנוע כשיהיה גדול. והנה סוף-סוף הגיע היום המיוחל, והוא ניצב לצד המכונה המסובבת שני גלגלים וזורקת קרן-אור צבעונית שהופכת, בהיתקלה במסך הלבן, לעולם מופלא של צבעים ומאורעות מעולמות רחוקים... ואז, לפתע, נשברו ההרמוניה והקסם, ומהחושך בקעה קריאה - "מאניאק, מה עם הפוקוס?" ולאחר מכן עלה קול עבה מתוך חדר האוכל החשוך והתלונן - "אידיוט, אתה לא שומע שהקול לא עובד?"..."
מוריד הגשם / דודו פלמה, כפר הנשיא - מתוך הספר "כותבים קיבוץ"




מפעל האירוחהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

זה היה שמו של שבוע שבו התארחו ילדי כיתה ו' מקיבוץ אחד אצל ילדי הכיתה המקבילה בקיבוץ אחר, בדרך כלל מרוחק מאוד.

הרעיון היה זהה לזה שעמד בבסיסו של השלה"ב - הכרות ו'פתיחת לבבות' הדדית, אלא שהפעם בין ילדי הקיבוצים השונים. השיטה הייתה של לימודים משותפים ופעילויות חברתיות במשך כל השבוע, אירוח בחדרי ההורים של הילדים המקומיים על בסיס רשימה שהוכנה מראש, שנת לילה בבית הילדים (כמיטב המסורת של הלינה המשותפת) וכו'.

ייתכן שהיו מקרים מוצלחים של הפרוייקט החינוכי הזה, אך ידועים גם מקרים רבים של כשלון ואכזבה רבתי - בדרך כלל בגלל אותה גאוות יחידה מופרזת-מפורסמת של ה'קבוצה', אותה חבורה אקסלוסיבית וסגורה שאינה פתוחה לקבל מישהו זר.

מקרה לדוגמה (שנות ה- 60): חבורה של חניכי עין החורש באה להתארח ברמת השופט ומצאה את הקבוצה המקומית מתווכחת בלהט עם מחנכיה ומסרבת בתוקף לארח את ה'זרים'. בסופו של דבר נשארו האורחים לישון במשך השבוע בבית הילדים והשאירו אחריהם בטעות(?) עם נסיעתם, יומן שבו כתבו את דעתם ה'לא מחמיאה', בלשון המעטה, על ילדי רמת השופט וקיבוצם. הפרשה התפוצצה שבועיים מאוחר יותר, כשמחנך הקבוצה הצפונית 'התנפל' בחימה שפוכה על מחנכת ילדי עין החורש במהלך כנס מחנכים תנועתי וזו לא טמנה את לשונה בצלחת והשיבה לו מנה מפולפלת משלה (כלומר, 'נתנה לו על הראש') והמהומה, כך אומרים העדים לאירוע, הייתה עד לב השמיים החינוכיים...




מצלמים לךהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

בניגוד לתחתוני ה"טנגה" הגבריים המקובלים היום, בשנות ה- 50 וה- 60 סיפקה האופנה הקיבוצית ללקוחותיה תחתוני כותנה 'נפנפים', כלומר תחתונים מרווחים וגדולי מידה במיוחד. בקיץ כשהחבר'ה ישבו על הדשא במכנסיים קצרים, תמיד נמצא מישהו שתחתוניו היו רופפים במידה שהספיקה לאשכיו לחמוק טיפה מהמסגרת ולהתגלות בחלקם לנוכחים, ואז היה משמיע אחד מהחבורה לחישה (במקרה הטוב) או קריאת צהלה רמה (במקרה הרע): "מצלמים לך!", והמסכן הנבוך וסמוק הפנים היה מסדר בבהילות את ה'אביזרים' במקומם...




מקהלההרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

החברה הקיבוצית, ככלל, נחשבת - ובצדק - כמי שתרמה תרומה מרכזית וייחודית לתרבות היהודית (החילונית), המתחדשת בארץ הקודש, ישראל. תחום החגים - פסח, שבועות, ט"ו בשבט ועוד - הוא, אולי, העשיר ביותר בהקשר לכך, ובתוך תחום זה בולטת ביותר ככלי תרבותי, היא המקהלה הקיבוצית.

בכל קיבוץ 'נחשב' הייתה קיימת מקהלת חובבים גדולה (לעתים עד כדי בעיית מקום על במת ההופעה!) שהייתה מתכנסת לחזרות אינטנסיביות לקראת כל חג או אירוע תרבותי גדול - בהרבה מקרים גם בסיוע תזמורת של נגנים מבני/ות הקיבוץ - ומופיעה חגיגית, בקול גדול, בפני הקהל המקומי האוהד ואורחיו.

מקהלות שרמתן המוזיקלית הייתה גבוהה - המקהלה של המעפיל בניצוחו של שאול (שולק) גולדווסר, המקהלה של קיבוץ עברון בניצוחו של ארמנד בר-גיא,  המקהלה של קבוצת כנרת בניצוחו של יקותיאל שור, מקהלת עין דור ועוד מקהלות רבות - אף השתתפו בכנס מקהלות פנים-קיבוצי אחת לשנה-שנתיים ואפילו ב"זמריה", תחרות הזמר היהודית-ציונית שהייתה נהוגה בשנות הנוסטלגיה בדומה למקבילתה הספורטיבית, ה"מכביה".


מי שתרם רבות לביסוס 'שירת היחד' בתנועות הקיבוציות (רכז מדור המוזיקה של ההסתדרות במשך עשרות שנים) ואחד ממייסדי מסורת הזמריות, הוא המוזיקאי והמנצח הנרי קלאוזנר מקיבוץ יקום. קלאוזנר גם הקים את מקהלת חברות הנוער - בשנת 1952, באשקלון - והיה מנהלה ומנצחה במשך 35 שנה רצופות. מוזיקאי מרכזי נוסף בתחום שירת המקהלה, שותפו לדרך של קלאוזנר, היה המלחין ניסים ניסימוב מקיבוץ מעברות.

הרפרטואר של המקהלה הקיבוצית, אגב, היה מאוד מגוון וכלל מוזיקה קלאסית, מוזיקת עולם (שירים מארצות ניכר), מוזיקה ישראלית ואפילו קטעי מקור מקומיים (שנכתבו, לרוב, בידי מנצחי המקהלה).

כיום, פרט ל'גבעטרון' המקצועית ורבת המוניטין, לא נשארו בתנועה הקיבוצית מקהלות גדולות. מי שפוצח בזמר בפני הקהל הקיבוצי בערב תרבות או בחג, הם חבורות זמר של 6-5 וב'מקרים קשים'  12-15 חובבי שירה.


 




מקהלה מדברתהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

מקהלת ילדים או נוער - לא פחות חשובה אפילו מהמקהלה הקונבנציונאלית. המקהלה המדברת הופיעה כמעט כל ליל-שבת (בקיבוצים רבים קוראים לזה עדיין 'ערב שישי' או אפילו 'יום שישי בערב'...) בקיבוץ/במוסד של שנות הנוסטלגיה המוקדמות.

כחלק מתוכנית הערב - שגם נקראה 'קבלת שבת' - הייתה המקהלה המדברת מדקלמת קטעים נבחרים מהתנ"ך וקטעי ספרות ושירה חלוציים ("הך פטיש עלה וצנח / כבישי בטון בחול נמתח / עורי שממה דינך נחתך / אנו באים לכבוש אותך!" או "ביצה מושכה ליד ההר / מבאשת כל אשר הושג עד כה / זה הסירחון אם יבואר / כביר הכיבושים יושג בכה" וגם "ויעבירני ה' על הבקעה והנה היא מלאה עצמות ?" ועוד ועוד ועוד). בקיבוצים בעלי תודעה וחזון סוציאליסטיים במיוחד (רוב הקיבוצים בתקופה זו...), נכללו ברפרטואר החברתי-מעמדי גם הגיגים של מנהיגים חשובים ואפילו מקאמות שהתפרסמו ב"דבר" או "על המשמר" (תנצב"ה).

למקהלה המדברת היו ארבעה מאפיינים בולטים:

*בדרך כלל דקלום בקול חלוש ובלתי ניתן להבנה, שרק לפעמים - הודות לילדים או ילדות בעלי נוכחות בימתית מוצקה - הפך לדקלום ברור יותר של ההגיגים, השירה והמקאמות הנ"ל.

*ריבוי מקצבים (כל ילד/ת מקהלה מדקלם/ת בקצב אחר...)

*תופעת שיכחה זמנית של 'הקטע הבא' ע"י אחד או יותר ממשתתפיה.

*פרצי צחוק ממושכים באמצע הדקלום (בדרך כלל אחרי רגעי השיכחה, אבל גם בלי קשר...).




מקהלת כיסהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

למקהלה הגדולה בשנות הנוסטלגיה, בנוסף למימד התרבותי-חברתי המרשים והחשוב שהיא הוסיפה בחגי הקיבוץ ה'גדולים' - חג המשק, פסח, ראש השנה - היו גם חסרונות: סירבול רב, מורכבות הפקה (במיוחד אם גם תזמורת הייתה משולבת בהופעתה), צורך בחזרות רבות במשך שבועות רבים וגם התמעטות הדרגתית עם השנים של המוכנים להשתתף בה.
כל אלה, כמו גם הצורך בהעשרה מוזיקלית בחגים ה'קטנים' או בערב תרבות גדול, יצרו בתרבות הקיבוצית את מקהלת הכיס.
בניגוד לחבורת זמר, שחבריה קבועים וכך גם התכנסויותיה, הייתה מקהלת הכיס חבורה חד-פעמית של 6 - 10 חברים וחברות אוהבי שיר, שתוך שבוע-שבועיים היו מכינים מספר שירים לערב התרבות המקומי הקרוב.




מקלחת משותפתהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

אחד מעמודי התווך ומאבני היסוד של החינוך המיני הקיבוצי המפוארים והמרגשים (מסיבות מובנות) של הקיבוץ הישן, היה המקלחת הציבורית המשותפת שהתקיימה עוד שנים רבות לאחר שהורי הילדים עצמם ויתרו עליה.

בראשיתה, בחלק מהקיבוצים, הייתה המקלחת משותפת באמת, כפשוטו - בחורי ובחורות הקיבוץ התקלחו ביחד, ללא בושה, ויש אומרים שאף סיבנו אחד לשניה את הגב ולהיפך!

מניחי היסודות לחינוך המיני בקיבוץ - שמואל גולן (משמר העמק) צבי זהר ואחרים - האמינו שבני נוער שמתקלחים יחד, מצליחים ע"י הסובלימציה להימנע מריגוש מיני. שלמה יצחקי (עברון) כתב שבני הנוער השתדלו לא להביט אחד על גופה של השניה, אלא להסתכל אחד בעיני השני.
ככלל, היה ניסיון למנוע מהחניכים לקיים יחסי מין עד גיל 18. המלצת מוסדות החינוך התנועתיים הייתה על ידידות וחברות, שלא יפגעו ביחד של הקבוצה


בשנות ה- 50, אולי עם ריבוי הזוגות הנשואים והחשש מהשפעת הרחצה המשותפת על יציבות קשר הנישואין, כבר הופרדה המקלחת הציבורית לשני אגפים: אגף הנשים ואגף הגברים.

מבנה המקלחת היה עשוי משלד של לוחות עץ וקירותיו מפח, וכך גם הייתה בנויה המחיצה שבין מקלחת הנשים ומקלחת הגברים. אין פלא איפוא שמהר מאוד הפכה מחיצת הפח המפרידה ל'מסננת' - כלומר, מלאה בחורי הצצה!
על השאלה מי קדח את החורים בכל קיבוץ ומי הציץ יותר (בחורים לבחורות או בחורות לבחורים), לא נערך עד היום מחקר רציני.

רבים מבין ילדי הקיבוץ - שהציצו כמובן גם הם - חוו באמצעות המקלחת המשותפת את סודותיו המרתקים של  גוף האדם, ורכשו מושגי יסוד לקראת השלבים הבאים בחינוכם המיני. ..

 

זכרונות:
"...כבר אחר הצהריים הגיעה אל כולם השמועה, כיצד נכנסה אנה למקלחת הציבורית ונאלמה. גם בימים הבאים, לא תימ?צ?א אפילו בחורה אחת שתפגוש אותה במקלחת, לא תרגיש כיצד היא עוצרת נשימתה, כשהריח מכה בנחיריה, לא תראה אותה מהלכת בהיסוס, עירומה, בכפכפי עץ על ריצפת הבטון הרטובה, לא תראה כיצד היא מנגבת את השלבים של ספסל העץ ומתמרנת להתלבש מבלי להרטיב ולקמט את בגדיה. לא תימצא אף בחורה שתראה אותה עומדת מול הראי המקולף והסדוק...".

אנה
 נחמה ניר, פלמחים - מתוך הספר "כותבים קיבוץ"




מרכזהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

הכינוי הקיבוצי למנהל, מילה לא מקובלת בהווי הסוציאליסטי שהתייחס באופן שוויוני לכל עבודה ומשימה. לכן למנהל המשק קראו מ?ר?כ??ז משק וכך גם למנהלי / רכזי הרפת, הגד"ש ושאר ענפי המשק.




משפחה מאמצתהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

שנות הנוסטלגיה בקיבוצים היו שנים של התנדבות, עזרה לזולת והטיית כתף (ולב...) למען הכלל והפרט כאחת. למושג "משפחה מאמצת" היו לפיכך כמה מובנים: משפחה מאמצת של חניכי חברת הנוער, משפחה מאמצת של נקלטים חדשים בקיבוץ (בודדים/ות ומשפחות), משפחה מאמצת של אסירים בשיקום, משפחה מאמצת של ילדי חוץ, משפחה מאמצת של עולים חדשים במסגרת קליטה ראשונית בארץ, משפחה מאמצת של חיילים בודדים ועוד.

המשפחה המאמצת, בנוסף להרגשת בית ושייכות שהתנדבה והשתדלה לתת, הייתה יחידת הקשר שבין "המאומץ/ת" לבין מוסדות הקיבוץ ולוותה-סייעה בהסתגלות למקום החדש ולאורחות החיים המיוחדים - המוזרים/משונים להפליא בעיני ה"מאומצים" - של קהילה קטנה, שיתופית ושוויונית.

מאז שנות ה- 90, ועוד יותר בעידן הקיבוץ החדש-מתחדש, נראה שיש נטייה כללית לטיפול ממסדי בעיקרו (מזכירות, ועדות) במקרים של מצטרפים חדשים לקיבוץ, ופחות "ידיים מחבקות" בדמותה של המשפחה המאמצת של פעם.




מתנדביםהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בקרו בעמוד הפייסבוק של אתר נוסטלגיה אונליין 




מתפרההרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

המתפרה - שירות חשוב לחברים ולילדים ב'קיבוץ של פעם', שסיפק לכולם לבוש בסיסי.
ברבים מהקיבוצים הייתה גם מתפרה סלונית בנוסף, לתפירה מקצועית-אופנתית של שמלות מהודרות לחתונה, בגדים ייצוגיים לשמחות ולערבי שבת (ארוחת ערב שבת בחדר האוכל, נחשבה פעם כאירוע חשוב ומכובד, בעצם, אולי גם כיום) ועוד.

במתפרה עבדו אותן נשים שרכשו את המקצוע בארצות מוצאן, לפני העלייה ארצה (בהמשך יצאו גם חברות צעירות יותר לקורסים בארץ), והן שתפרו בגדי עבודה לחברים ובגדי בוקר לילדים, שמלות לסוגיהן, וילונות, מפות שולחן ואפילו חזיות (בשנות ה- 50 וה- 60), שכן בכל קיבוץ הייתה בשנות הנוסטלגיה דמות מלבישה מרכזית, תרתי-משמע, הרי היא תופרת החזיות. אז לא היה באפשרות הקיבוץ ו/או חברותיו לקנות חזיות מוכנות, ותופרת החזיות היה תפקיד ממדרגה ראשונה. התופרת הנ"ל הייתה מצוידת בעיני נץ, והייתה עוקבת אחרי הבנות החל מכיתה ה'. בת "שצמחו לה", הייתה מוזמנת אחר כבוד לחדר תפירת החזיות ולאחר מדידות מתישות הייתה מקבלת את החזייה הראשונה ומיד כותבת זאת ביומן שלה (לשמחת הבנים, שקראו ביומן בקביעות ובאדיקות).

את בגדי השבת קנתה רכזת הקניות של המתפרה ב"אתא" ובמחסן הקיבוצים בתל אביב.

'מבחן דרכים', אם היה נערך לאותם פריטי קונפקציה שנתפרו בקיבוץ של אז, היה, מן הסתם, מסכם כך את הקטגוריות השונות:

  • מקצועיות:  טובה עד מעולה.
  • יחס, רצון ואכפתיות: הכי טוב שאפשר (בדרך כלל).
  • חומרים: הפשוטים ביותר (טוב, הרי לבוש קיבוצי צריך להיות צנוע, וחוץ מזה, המצב הכספי של הקיבוץ קשה כרגע!).
  • מחיר:  זיל הזול.
  • אופנתיות:  ממש לא.
  • קולקטיביות (מלבוש זהה לקליינטים/ות רבים/ות):  כמעט מושלמת.

כיום, כמובן, כל קיבוצניק/ית קונה באופן אישי את כל המלתחה במיטב החנויות ובתי האופנה שבעיר -  וטוב שכך, אפילו שהמחירים בשמים.




מתפרת ילדיםהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.




מתרגם תורןהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

המתרגם התורן היה זה שהפעיל את מכונת התרגום של הסרט השבועי בקיבוץ, בעידן שלפני מהפכת ה'תרגום בגוף הסרט'.

בדומה ל"ויקטור" - מכונת ההקרנה של הסרט עצמו  שתופעלה על ידי המסריט התורן - מכונת התרגום הייתה מקרנה (אבל פשוטה), שהופעלה גם היא ע"י מספר תורני תרגום. המיומנות של אלה לא הייתה טכנית אלא לשונית - הם נחשבו כבקיאים וכשולטים בשפת האם של השחקנים שבסרט, בד"כ אנגלית.

על גבי סרט צלולואיד צהבהב - שקוף היה כתוב בכתב יד התרגום לסרט, שהוקרן במכונת התרגום ונראה לצד תמונת הסרט הגדולה (התרגומים, ראוי לציין, נעשו רובם ככולם - כך על פי הקרדיט - בידי מתורגמן מקצועי וידוע בשמו הלא שיגרתי: "ירושלים סגל תל - אביב"). המתרגם התורן היה אמור לסובב בידו ידית קטנה  -  ובאמצעותה את פילם התרגום המסתובב על צירו - וזאת בקצב המתאים לנאמר על המסך.

קהל הצופים, יותר מאשר בסרט עצמו, היה תמיד שותף מלא למלאכת התרגום ומדי כמה דקות נשמעו זעקותיו כלפי המתרגם התורן: "נו, אליעזר -  נרדמת? יותר מהר!" (כשהתרגום הראה את הדיאלוג שכבר נאמר לפני שתי דקות), "רגע, חכה רגע? אידיוט!" (כשהתרגום השיג את המציאות שעל המסך) או "יא-אללה! אי-אפשר להבין כלום מהבלאגן הזה? שמישהו יחליף אותו!!" (כשהמתרגם איבד לחלוטין את הקשר עם המסך והתרגום "רץ" אחורה וקדימה בתזזית, בניסיון אבוד להיצמד לעלילת הסרט).

וכך, עד שהופיעו סוף - סוף סרטי ה - 35 מ"מ עם התרגום המובנה בפילם, חוו חברי קיבוץ רבים את נפלאות התרגום הנפרד, כמו - לדוגמה - סצינה שבה ג'ון ויין האגדי מחבק את אהובתו בקרחת יער שלווה, בשעה שהתרגום לצד התמונה מבשר בהתרגשות ש"האינדיאנים תוקפים אותנו מכל הכיוונים!", ואילו כעבור שני רגעים, כאשר האינדיאנים באמת תוקפים, הכיתוב המלווה מרגיע את הצופים ב"כמה יפה ושקט פה?".

 









 
הצטרפו אלינו גם בפייסבוק
עדכונים - בלוגים - אירועים - אלבומי תמונות - סרטונים נדירים


שלח דף זה לחבר תגובות, הערות, והוספת מידע, מושגים ונושאים למנוי חינם על מגזין הנוסטלגיה"כובע טמבל" הוסף למועדפים



כל הזכויות שמורות © לאתר נוסטלגיה אונליין ו/או לבעלי התכנים, הדימויים והתצלומים.