חיפוש:   בכל האתר  בשמות הערכים  בקרדיטים     חפש  |  חיפוש תמונות בנושא:   חפש
   מפת האתר  |   כרגע באתר: 159 מבקרים   |  כניסה לדף האישי    
עורך: דייויד סלע
דבר העורך כתבו לעורך
| עמוד הבית | מי אנחנו | מרכז מידע לגולש | על נוסטלגיה ורטרו | קרדיטים | צרו קשר | גולשים כותבים
 

+   אביזרים וחפצים
+   אוספים ותחביבים
+   אז - וכעת
+   אירועים ושנים
+   ארכיון האישים
+   ארכיון הוידאו
+   ארכיון הישראליאנה
+   ארכיון הכרזות
+   ארכיון המצגות
+   ארכיון הקול
+   אתרי נוסטלגיה
+   בידור ופנאי
+   בקיבוץ
+   בריאות, טיפוח וניקיון
+   בשכונה
+   בתים ומבנים מספרים
+   גלויות בולים וסמלים
+   דירה ובניין
+   היום בהיסטוריה
+   המקום בו גרנו
+   העפלה ועליות לא”י
+   חג ומועד
+   טלוויזיה ורדיו
+   ילדות נשכחת
+   לבוש אופנה והנעלה
+   מוזיקה שיר וזמר
+   מזון ומשקה
+   משחקים וצעצועים
+   מתחם מורים
+   נוסטלגיה בצה”ל
+   ספורט
+   ספרות נוסטלגית
+   עבודה ומלאכה
+   פוליטיקה ובחירות
+   רדיו נוסטלגיה
+   רכב ותחבורה
+   רשת חברתית
+   שונות
+   שירותי גולש
+   שפה עברית
+   תיאטרון עברי
+   תקשורת מדיה ופרסום

האתר מוקדש לזכרו של
 יוסי פשרמן (פשי) ז"ל
2003 – 1954

מעל ל - 1100
סרטוני וידאו נוסטלגיים
בארכיון הוידאו שבאתר

יום העצמאות ה-7
 

הצוללת דקר
 

תל אביב הקטנה
 
 




יחידות צה”ליות

בעלי חיים
שתף 

היום אנו מכירים בצה"ל את יחידת העילית "עוקץ" המפעילה כלבים מאולפים למטרות לחימה, וכן ידוע לנו על השימוש בכלבים למטרות שמירה, חילוץ והצלה. אולם בעבר שרתו בצה"ל בעלי חיים רבים ומגוונים יותר במבחר משימות.

ראשית כל, אל לנו לשכוח כי היחידה העברית הראשונה שקמה אחרי 2000 שנה היתה "גדוד נהגי הפרדות - הראשון ליהודה" בפיקוד יוסף טרומפלדור, במלחמת העולם הראשונה. גדוד זה סופח, משום מה, לקורפוס האוסטרלי - ניו-זילדי (ה"אנזא"ק") ונטל חלק באחד הקרבות הקשים ביותר במלחמת העולם הראשונה, הקרב על גליפולי שבפתח מיצרי הדרדנלים.

עם קום המדינה התברר שצה"ל עדיין זקוק, בנוסף לכוח אדם, גם לכוחם של הולכי על ארבע. ב - 1948 הוקם "שרות בעלי חיים" - מפקדה שהיתה ממונה על הטיפול בבעלי החיים בשרות צה"ל, ואף נקבע לה סמל מיוחד.
וכך מצאנו בחטיבת הנגב של הפלמ"ח רוכבי גמלים ופרשים, בחטיבת "גבעתי" יחידת פרשים, ובחטיבות "הראל" ו"יפתח" של הפלמ"ח יחידות של אספקה על גבי פרדות וחמורים.
כמו כן השתמש צה"ל בכלבי שמירה, גישוש והצלה. יחידות הפרשים נשארו בצה"ל עד תום מלחמת העצמאות, ואילו שירות רוכבי הגמלים, כמו גם השימוש בפרדות לצרכי אספקה נמשך עד אמצע שנות ה - 50.

בראשית שנות ה - 70 חודשה פעילותה של סיירת רוכבי הגמלים, שאוישה ע"י חיילים בדווים, ושפעלה עד אחרי מלחמת יום הכיפורים כנגד מבריחי נשק וסמים מסיני. באשר לכלבים - אלה נשארו ידידיו הטובים של האדם ומשרתים בצה"ל עד היום.

 

 


בנוסף להולכי על ארבע השתמש צה"ל בשנותיו הראשונות גם בבעלי-כנף, הלוא הן יוני הדואר.
עוד בתקופת מלה"ע הראשונה השתמשה מחתרת ניל"י ביוני דואר להעברת מידע למודיעין הבריטי במצרים, ואחת היונים הללו שנלכדה ע"י התורכים הביאה לנפילת הרשת.
מאוחר יותר הופעלו יוני דואר ע"י ה"הגנה" והפלמ"ח, ואח"כ ע"י חיל הקשר של צה"ל. חיילים מיוחדים הוכשרו כ"יונאים" והם טיפלו ביונים והעבירו באמצעותן ידיעות שנכתבו על פתקים. אלה הוכנסו למיכל קטן שהוצמד לרגלן ונקרא בשם "טוטפת".

השימוש ביוני דואר נמשך בצה"ל עד אמצע שנות ה - 50. לימים כתב הסופר מאיר שלו רומן המבוסס על שירות יוני הדואר בשם "יונה ונער".

כניסה למצגת על יוני דואר


יחידת הפרשים של "גבעתי" מ - 1948.


רטרו:

במלחמת יום הכיפורים השתמשו כוחות צה"ל מעבר לתעלת סואץ בחמורים מקומיים ש"גוייסו" להעלאת אספקה ללוחמים שישבו במרומי ג'בל עתקה.

במלחמת לבנון השניה הפעיל צה"ל יחידת אספקה על גבי לאמות.

 

 

 

 


ב"שיר החמור" (ד. אלמגור / א. ארגוב) שרה להקת הנח"ל:
"...עוד בגדוד נהגי הפרדות / הוא צעד בפסיעות מדודות, / והוביל אחריו את הטור / וזכה לציון ועיטור. / נהגו הפרדות אז ללחוש: / "הוא תמיד קופץ בראש!" / (אי-אה, אי-אה)...".

 

 

 

 

 

 

 




בראסו-
שתף 

בראסו – במקור זוהי משחה המשמשת להברקת כלי נחושת ופליז.
בצה"ל של שנות ה - 50 וה - 60 היה זה כינוי גנאי לחיילי המשטרה הצבאית ("מ"צ"), שהיו להם תגיות-כתף מפליז נוצץ (שעליהן כתוב לאמור: "משטרה צבאית", כדי שלכולם יהיה ברור עם מי יש להם עסק...), סמלים ואבזמים מבהיקים ומצוחצחים בברק מסנוור.
בנוסף על כך היו השוטרים הצבאיים הולכים עם שרוך כתף לבן, חגורת דגמ"ח לבנה, חגורה צולבת לבנה באלכסון על החזה, חותלות ברזנט (גאטעס) לבנות, ובמקרה של שוטרי תנועה צבאיים - גם שרוולים לבנים; ואלה מביניהם שהלכו עם אקדחים - גם נרתיקי אקדחים לבנים.

איבה של ממש שררה אז בין השוטרים הצבאיים ובין שאר חיילי צה"ל, ובייחוד הקרביים שביניהם, משום שאחד העיסוקים החביבים על אנשי המשטרה הצבאית היה לצוד חיילים "בלתי תקניים", ובעיקר אלה שאינם חובשים כומתה, להעלותם לניידת ולהביאם לשיפוט מהיר (מה שנקרא "מבצע מלביש"). "עונת הציד" העיקרית היתה מטבע הדברים בימי שישי, כאשר החיילים היו בדרכם הביתה וחופשתם נהרסה. על רקע זה פרצו לא אחת תגרות ידיים בין קבוצות של "קרביים" ו"בראסואים" שהסתיימו בד"כ בכמה "קרביים" עצורים וכמה "בראסואים" מאושפזים.

 

סיפור שנכנס למיתולוגיה הצה"לית נוגע למעצרו של לוחם יחידה 101 יצחק ג'יבלי בתחנת המשטרה הצבאית בטבריה בסוף שנת 1953. לאחר שמפקד התחנה סרב לשחררו בטרם יישפט, נתן אריק שרון את האות: היחידה עלתה על הרכבים, נעה צפונה לטבריה, פרצה לתחנה, הכניסה מכות רצח לשוטרים הצבאיים האומללים, ובייחוד למפקדם, ואח"כ כבלה אותם בידיהם ורגליהם, שחררה את ג'יבלי משביו ונעלמה בחשכת הלילה. החקירה שנפתחה לאחר מכן לא העלתה דבר...


להקת פיקוד מרכז שרה בשעתו את "שיר המ"צ" (ד. מנוסי / י. זראי):
"...הוא והא תפקיד מם-צדי / טוב ממנו לא מצאתי / שרוולים צחורים כשלג / ואקדח על מותן. / כך יום יום נצא הרחובה / לעצור חייל בלי כובע / ולתקוע לו חזוק וחוקן...".

 




חטיבת גבעתי הישנה
שתף 

  לוחמי "גבעתי" לאחר מבצע "ירקון" 1955

חטיבת "גבעתי" (חטיבה 5) הוקמה כבר למחרת החלטת החלוקה של עצרת האו"ם, ב - 30 בנובמבר 1947, כחטיבת החי"ש של חזית המרכז. למפקד החטיבה התמנה שמעון קוך-אבידן.

במלחמת העצמאות לחמה החטיבה בחזית המרכז, לפריצת הדרך לירושלים, ואח"כ בחזית הדרום, בשורת קרבות עקובים מדם לעצירת הצבא המצרי ולפריצת הדרך לנגב הנצור.

לציון מיוחד ראויה פלוגת הסיור "שועלי שמשון" שלחמה על גבי ג'יפים בחזית הדרום והכתיבה את ראשית מסורת הקרב של הסיירות בצה"ל.
פלוגת הסיור "שועלי שמשון" הוקמה והתארגנה בגדוד 54 של "גבעתי" ביוזמתו של המג"ד צבי (צ'רה) צור (צ'רטנקו), לימים רב-אלוף, הרמטכ"ל השישי של צה"ל, ובפיקודו של אלברט מנדלר, לימים אלוף, מפקד הכוחות המשוריינים בסיני, שנפל במלחמת יום הכיפורים.


דגש מיוחד הושם בחטיבה על תחום ההסברה והחינוך. כקצין החינוך החטיבתי התמנה גיבור הפרטיזנים, הסופר אבא קובנר, וכן הוקמה לחטיבה להקה צבאית, החי"שטרון, בפיקוד טולי רביב ובכיכובה של יפה ירקוני.
לאחר מלחמת העצמאות פורקו רוב חטיבות צה"ל, או הפכו לחטיבות מילואים. המערך הסדיר של צה"ל כלל כעת רק שלוש חטיבות: שתי חטיבות חי"ר: חטיבה 1 ("גולני") וחטיבה 5 ("גבעתי"), וחטיבת שריון אחת: חטיבה 7.

חטיבת "גבעתי" היתה כפופה לפיקוד המרכז. בדומה לאחותה "גולני" גם היא נאלצה לקלוט מתגייסים ברמה נמוכה, רבים מהם עולים חדשים, ורמת ההכשרה הצבאית שניתנה בה היתה ירודה ביותר. נסיונות להפעיל את החטיבה במשימות בטחון מורכבות או בפעולות מעבר לקווי האוייב הסתיימו בכשלון. (כך למשל נכשל גדוד 54 פעמיים בביצוע פשיטה על הכפר פלמה, ליד קלקיליה, בינואר 1953). לאור זאת החל המטכ"ל לפעול לשיקום רמת יחידות החי"ר ע"י הפניית מפקדים בני קיבוצים, תיכוניסטים ויוצאי הנח"ל אליהן, שהלכו בעקבות ה-101 והצנחנים בכל הנוגע לדבקות במשימה, מקצועיות ורוח הקרב.
אט-אט חזרו חטיבות החי"ר לרמה שאפשרה את השתתפותם בקרבות. ביוני 1955 השתתפו ששה לוחמים מ"גבעתי" במבצע "ירקון" בו נשלחו לסרוק קטע מהדרך לשרם אל-שייך, כהכנה ל"מבצע קדש", הסיירים נחתו מן הים באזור ד'הב, סיירו באזור ופונו כעבור יומיים ע"י ששה "פייפרים" של חיל האויר.

כן השתתפו לוחמי "גבעתי" לצד הצנחנים בדצמבר 1955 במבצע "עלי זית" נגד מוצבי הסורים באזור הכינרת.
היתה זו "שירת הברבור" של חטיבת "גבעתי". בספטמבר 1956, עם הרחבתה של יחידת הצנחנים למסגרת חטיבה, הוחלט במקביל לפרק את אחת מחטיבות החי"ר ? "גולני" או "גבעתי", והפור נפל על "גבעתי". ואכן, כבר באותו חודש פורקה חטיבת "גבעתי" והפכה לחטיבת מילואים בפיקוד המרכז. גדוד 51 הועבר לחטיבת "גולני", גדוד 52 לחטיבה 7, ושאר יחידות החטיבה הועברו למערך המילואים.

רשמית לא נמסר דבר על פירוק החטיבה. בעיתון "במחנה" הוסיפו להתפרסם כתבות על אימוני "גבעתי", כביכול, ובמצעדי יום העצמאות הוסיפו לוחמי גדוד 51 של "גולני" לצעוד כ"גוש גבעתי" עם התגים הישנים של חטיבה 5.
נוהג זה נמשך עד מלחמת ששת הימים.
גדוד 51 הוסיף גם לשמור על מורשת הקרב של "גבעתי" הישנה בעצרות באתרי הקרב שלה מתש"ח.
גם סמלו של הגדוד נקבע כסמל "גבעתי" עם הכתובת "גדוד הבוקעים הראשון", שם שהוענק לו ע"י אבא קובנר לאחר הקרב על גבעה
113 ב - 1948.

 



רטרו:

בשנת 1983, לאור ארועי מלחמת לבנון הראשונה, הוחלט על הקמתה של חטיבת חי"ר חדשה בצה"ל. חטיבה זו נקראה "גבעתי" - כשמה של חטיבת גבעתי תש"ח, והיא מאופיינת בכומתה סגולה. סמלה של החטיבה משלב בתוכו את סמלי חטיבת גבעתי תש"ח ופיקוד הדרום.

 

 

 

 

 

 




חיב”ה
שתף 

לאחר מלחמת ששת הימים מצאה ישראל את עצמה מתמודדת עם איום חדש ? הטרור בערים. מטעני חבלה הוטמנו במקומות הומי אדם, כמו שווקים, אולמות קולנוע, צמתים סואנים וכו' והפילו קרבנות לא מעטים.

כדי להקל על המשטרה במלחמתה בסוג זה של טרור הוחלט על הקמת יחידת חיב"ה ? חיילות בשירות המשטרה. היו אלה חיילות שנשלחו לסייע למשטרה ולהשתתף בסיורים במרכזי הערים, איוש מחסומים, בדיקת תיקים חשודים וכו'.

החיילות לבשו מדי צה"ל + סרט זרוע שעליו כתוב "משטרה". לימים הוחלף נוהל זה בשח"ם ? שירות חובה משטרתי, במסגרתו מופנים חיילים וחיילות לעשות את שירותם הצבאי כשוטרים במשטרת ישראל.


י. גפן / א. זילבר כתבו את שיר הנושא לסרט המתיחות "ישראלים מצחיקים" שר אריאל זילבר:
"...
אם חיילת חיב"ה בקולנוע / תחפש לך בתחתונים / לא, אל תנסה איתה לקבוע / זאת היא לא חיילת, זה אני...".

 




חיל משמר
שתף 

חיל המשמר (ה-חי"ם) היה אחד מיחידות ההגנה שהוקם ב-1939 ותפקידו העיקרי היה הגנה נייחת על היישובים היהודיים. הוא הופקד על משימות הגנה ושמירה, והורכב מחיילים שנקבעו לכך בגלל גיל גבוה, כושר בריאותי לקוי וכדומה.

כלקח מלקחי מאורעות תרצ"ו תרצ"ט, הוחלט בפיקוד "ההגנה" להקים כוח מקרב צעירי הארגון בשם חיל השדה שימשיך בדרך הפו"ש שקדמה לו, ויאורגן בפלוגות ובגדודים לפעולה במרחב גם מחוץ לאזור מגוריהם, ואילו הבוגרים יותר יאוגדו בחיל משמר (חי"ם) להגנת יישוביהם.

חברי החי"ש ולאחר מכן חברי הפלמ"ח ביצעו משימות שדרשו ממבצעיהם כוח פיזי, זריזות יתר ואימון מקיף יותר. זאת הסיבה לכן שגויסו למשימות אלה בני הגילים הצעירים יותר, בעלי כושר גופני טוב יותר, שכן מדובר ביחידות בעלות אופי אקטיבי יותר.

אופי המשימות של חברי החי"ם היה פחות אקטיבי, אך באותה רמת אחריות. הגיל הגבוה יותר של מרבית חבריו (שהיו בני 35-50) התאימם לתפקידים ה"אפורים" יותר של עבודת השמירה בעמדות, המחייבים סבלנות ואורך רוח. יש הטוענים שסיבה נוספת להקמת החי"ם, הייתה בשורשיו של הלוחם שקישרוהו עם המקום שעליו היה צריך להגן, שלרוב היה זה מקום מושבו שלו ושל משפחתו וחבריו, דבר שהגביר את הרצון והמוטיבציה להגן ולעמוד על המשמר כאשר חייהם של היקרים לו בידיו.

הפעילות בחי"ם הייתה תלוי בעיקר במצב הביטחוני בארץ, כאשר ימי מתיחות עוררו את האנשים לפעולה ובימי שקט הייתה הפעילות יורדת ופוחתת, אבל הנכונות להתייצב ולפעול הייתה קיימת תמיד.

ארגונו של החי"ם היה טריטוריאלי, ואנשיו התחלקו לפי אזורי מגוריהם. החי"ם לא הוקם כחיל בפני עצמו אלא לצורכי מנהל כ"א. החוליה הייתה היחידה הקטנה ביותר, היא מנתה 3-4 אנשים והייתה הקשורה לעמדה מסוימת. האזור, שכלל יישוב אחד או כמה יישובים סמוכים, היה יחידת הפיקוד היסודית.

יש להבדיל בין חיל המשמר בנפות שמחוץ לשלוש הערים הגדולות לבין החיל שבשלוש הערים הגדולות-חיפה, תל אביב וירושלים. בנפות הכפריות - טבריה, צפת, עפולה ונהריה, ובייחוד ביישובים הקטנים וביישובי ההתיישבות העובדת, כמעט כל איש המסוגל לשאת נשק נחשב לחבר הארגון בכוח, ובשעת הצורך- אף בפועל. במושבים ובקיבוצים הייתה החברות ב"הגנה" אוטומטית. חברותם בארגון ניתנה להם בלי שיצטרכו להחליט על כך אישית, אלא כחלק ממשטר החיים במקומות אלה.

אנשי החי"ם הוצאו לסדרות אימון מרוכז של ארבעה ימים, ברובה וברימון. האימונים נערכו בעיקר בעונת הקיץ. בסוף מלחמת העולם השנייה נכללו במחוזות העירוניים כ-6,300 איש (בירושלים כ-1,700, בחיפה כ-1,800 ובתל אביב - כ-2,800), ובכל החיל כ- 30,745.

כוחות החי"ם בהתיישבות העובדת נקראו פל"מ ראשי תיבות של "פלוגות משמר" או "פטרול לוחם". פלוגות אלה שולבו שולבו מאוחר יותר בחי"ש. 




חרמ”ן
שתף 

בתחילת שנות ה - 50, בשל מחסור בזחל"מים, נאלצו חלק מיחידות החרמ"ש (חיל רגלים משוריין) לנוע על קומנדקרים או משאיות סיקס. יחידות אלה נקראו "חיל רגלים ממונע", ובראשי תיבות: חרמ"ן...




יחידה 101
שתף 

יחידה 101 הייתה יחידת קומנדו ולוחמה זעירה שהוקמה בחודש אוגוסט 1953.
היחידה עסקה בסיורי עומק ופשיטות התקפיות מעבר לגבול. פעולות היחידה נחשבות לאבני יסוד בגיבוש ערכי הלחימה בצה"ל.

ביולי 1953 שלח מפקד מחוז ירושלים, אלוף משנה מישאל שחם, את רס"ן אריאל שרון לפשוט על ביתו של מרצח פלסטיני, מוסטפה סמואלי, מנבי סמואל. אריק שרון ארגן כיתת לוחמים שיצאה למשימה, אך פגעה בבית הלא נכון... פעולה זו הייתה תחילת הפעילות של יחידה 101.

אריק הציע למישאל שחם להקים יחידה קטנה, סודית ובלתי שגרתית לתפקידים מיוחדים מעבר לקווי האויב. הרמטכ"ל, רב אלוף מקלף, נתן את הסכמתו, ובאוגוסט 1953 נולדה היחידה.

היחידה שכנה במחנה סטף, ליד ירושלים, ופעלה במשך חמישה חודשים בלבד (מאוגוסט 1953 עד ינואר
1954), שרתו בה כ - 50 חיילים, ביניהם מי שהפכו לימים לאגדות כמו מאיר הר-ציון, יצחק בן-מנחם (גוליבר), שמעון כהנר (קאצ'ה) ועוד. (אחד המועמדים להגיע ליחידה היה חיים טופול, שסיים באותה תקופה קורס מ"כים בנח"ל, אך הוא עשה לבסוף, כידוע, קריירה אחרת). הם יצאו לסיורים רבים אל מעבר לגבול, למארבים ולפשיטות אחדות .

אחד מסימני ההיכר המיוחדים של היחידה התבטא בכלי נשקה. מכיוון שאנשיה לא סמכו על ה"
סטן", ובצדק, הם הצטיידו בכלי נשק אחרים מכל הבא ליד, ובייחוד בתת-מקלעים "טומיגן" ו"שמייסר".


הלוחמים התקבצו ליחידה מיחידות שונות בצה"ל, בשיטת "חבר מביא חבר". נוצר בה הווי מיוחד, התפתחה בה אווירת חברות מיוחדת גם בין פקודים למפקדים, וניתן משקל רב לערכים: דבקות במשימה, ביצוע מושלם, ללא פשרות, של המשימות ואחוות לוחמים.

היחידה בצעה מספר פשיטות ופעולות קטנות, ובאוקטובר 1953 בצעה, יחד עם גדוד הצנחנים 890 את פעולת התגמול הגדולה, והשנויה במחלוקת, בקיביה. בינואר 1954 הוחלט על פירוק היחידה ושילובה בגדוד 890, תחת פיקודו של אריק שרון.




יחידה 707
שתף 

בסוף שנות ה - 60 הוקמה בחיל הים יחידה התנדבותית חדשה - צוללים הגנתיים, שנקראה יחידה 707.

גם יחידה זו, בדומה לאחותה הבכירה שייטת 13, הכשירה אנשי צפרדע, אולם בניגוד לצוללי שייטת 13, שנועדו לשמש אנשי קומנדו ולתקוף את יעדי האויב, צוללי יחידה 707 נועדו להגן על נמלי ישראל, לסלק פצצות תת-מימיות ולבצע פעולות חילוץ מורכבות מתחת לפני הים.

סמלם של הצוללים ההגנתיים היה בדמות תמנון הלופת בזרועותיו מוקש ימי.


בתקופת מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים נוצלה רמתם הגבוהה של צוללי יחידה 707 והם נטלו חלק גם בפעולות לחימה התקפיות, כמו במבצע "ויקטוריה" באזור תעלת סואץ (יחד עם סיירת "שקד"), בפיצוץ תעלת הע'ור בעמק הירדן (יחד עם "גולני") ובנסיון לחבור אל לוחמיו הנצורים של מעוז "המזח" במלחמת יום הכיפורים. לכן הוחלט לאחר המלחמה לבטל את יחידה 707 ולשלב אותה כפלגה ביחידת הקומנדו הימי ? שייטת 13.


רטרו
:

ב-1981 הוקמה שוב יחידת צוללים נפרדת משייטת 13 תחת הכינוי ילת"ם - יחידה לפעולות תת-מימיות,העוסקת במגוון משימות הקשורות לכלי שייט - צבאיים ואזרחיים, והפעלת אמצעים טכניים בנמלים ומחוץ לנמלים. אחד התחומים המתפתחים ביחידה, הוא החבלה הימית - אבטחה, סילוק פצצות ועוד. צוללי יחידה זו נושאים את סמל התמנון הישן של יחידה 707.




יחידת רימון
שתף 

יחידת רימון (נקראה גם "סיירת רימון") הייתה יחידה מיוחדת בצה"ל שתפקידה היה להלחם בטרור הפלסטיני בעזה בשנים 1970 - 1972.
יחידה זו הייתה מודל מוקדם ליחידות המסתערבים של היום וביצעה פעילות דומה. על חיילי היחידה הוטל לפעול בשטח, יחד עם אנשי שב"כ, במטרה לאתר, לעצור ולחסל מחבלים.




להקות צבאיות.
שתף 

מאז ששבו בני ישראל ללבוש מדים, אחרי 2000 שנה, ליוו את הלוחמים גם ה"חברה לייצים" שבאו לעשות שמח, לשיר שירים ולהרים את המוראל, ואשר נודעו בשם "להקה צבאית".

הלהקה הצבאית העברית הראשונה לבשה עדיין מדים זרים, מדי הצבא הבריטי. היתה זו להקת "מעין זה" (גרסת כיסוי עברית ל-אנז"א הבריטית) של הבריגדה היהודית, שלוותה אותה במסעותיה במצרים, לוב ואיטליה, ואף הופיעה במחנות העקורים בגרמניה וצרפת.
להיטיה הגדולים היו "הגדודנים", "הורה נהלל" ו"כל הדרכים מובילות לרומא".

 

ערב קום המדינה הוקמה בפלמ"ח להקת "הצ'יזבטרון" ע"י חיים חפר שאסף כשרונות מקומיים משורות הפלמ"ח, בהשראת הלהקות הצבאיות של הצבא האדום הסיני (!).
הלהקה זכתה להצלחה ולפופולריות רבה בפלמ"ח ומחוצה לו בשורת מערכונים ולהיטים כמו "הי הג'יפ", "החופש תם", "מוטי", "ציפ" ועוד, ובהשראתה קמו להקות נוספות בתקופת מלחמת העצמאות, כמו ה"חי"שטרון" של חטיבת "גבעתי" (עם הלהיט "האמיני יום יבוא"), "הכרמל" של "כרמלי" ועוד.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

עם תום המלחמה והתארגנות צה"ל מחדש הוחלט בפיקוד הנח"ל לחדש את מסורת הצ'יזבטרון, וכך הוקמה ב - 3 בנובמבר 1951 להקת הנח"ל בפיקוד גיורא מנור, שאספה חברה מוכשרים מהגרעינים וההיאחזויות ויצאה לתכנית של מערכונים ופזמונים לא רק בצה"ל אלא גם ביישובי הספר והמעברות.
להיטיה הראשונים של הלהקה היו "ניאחז בכל משלט", "יונתי בחגווי הסלע", "מה דודך מדוד" ו"הורה היאחזות".

בעקבות להקת הנח"ל הוקמו ב - 1951 (ע"י יעקב בודו) להקות צבאיות נוספות בפיקוד דרום (השיר "חיל רגלים") ובפיקוד צפון (המערכון "מוישה וינטלטור"). ב - 1954 התוספה אליהן להקת פיקוד מרכז ("רב האור והתכלת"), ולאחר מבצע "קדש" הוקמה ע"י שאול ביבר להקת גייסות השריון ("כאן השריונים").

כל הלהקות הללו היו בנויות במתכונת דומה: בין 10 ל - 15 חיילות וחיילים (זמרים ו"מצחיקנים") פלוס אקורדיוניסט.
אט-אט גדלה המערכת, נוספו גיטרות ותופים, ואח"כ גם כלי נשיפה וכלים חשמליים. בחיל השריון הגדילו לעשות ובמבצע מיוחד לקראת יום החיל 1962 אספו 300 שיריונרים תחת פיקודו של יצחק (זיקו) גרציאני והקימו את מקהלת "גברי השריון" שהרעימה בקולה יחד עם תזמורת צה"ל והסולנית נעמי לוי ממקהלת הילדים ע"ש צדיקוב ("אחרי השקיעה בשדה").

לאחר מלחמת ששת הימים הגיעו הלהקות לשיא פריחתן: כל אלוף פיקוד ומפקד חיל דאג שתהיה לו להקה משלו, וכמה שיותר גדולה.
בראש ענף הווי ובידור במפקדת קצין חינוך ראשי עמד אז סא"ל שאול ביבר, שראה בטיפוח הלהקות הצבאיות מלאכת קודש, וכך גדלו הלהקות הללו לממדי ענק. הן הופיעו בפני אולמות מלאים (גם בשוק האזרחי), כמו גם בשידורי הטלביזיה שזה עתה נולדה, וסיפקו להיטים לוהטים למצעדי הפזמונים. עם זאת עיקר הופעותיהן הוסיפו להיות גם להבא בבסיסי צה"ל, במוצבים ובמעוזים (לעיתים מספר הצופים היה קטן ממספר המופיעים), ולפני פצועי צה"ל בבתי החולים.

כך קמה מחדש להקת פיקוד דרום ואליה נוספו להקת חיל הים, להקת חיל האוויר, להקת התותחנים וצוותי הווי נח"ל,להקת  גולני, צנחנים, הנדסה קרבית, פיקוד הדרכה, חטיבה 7, גייסות השריון, סיני ועוד. הוקמה גם מקהלת הרבנות הצבאית, "עוף מוזר" (וכשר) בנוף הלהקות הצבאיות, כולה על טהרת המין הגברי, בהדרכת מונה רוזנבלום ומנשה לב-רן.
משלל הלהקות הבומבסטיות הללו ראוי לציין את להקת פיקוד המרכז בתקופת כהונתו של רחבעם זאבי (גנדי) כאלוף הפיקוד: לכבוד השקת השיר "שירו של צנחן" (יורם טהרלב/ יאיר רוזנבלום) נשלחו גברי הלהקה לקורס צניחה כדת וכדין ועלו על הבמה עם כנפי צניחה מבהיקות. בין "הצנחנים המזמרים" הללו נמנו שם-טוב לוי, עמרי ניצן, שלמה בר-אבא, דני וסלי, דני עמיהוד ועוד.
 

הלהקות הצבאיות נהנו ממיטב הכוחות היוצרים בתחומי הכתיבה, המוסיקה והבימוי שהיו שותפים בהפקת תכניותיהן, וביניהם חיים חפר, דן בן אמוץ, אפרים קישון, יחיאל מוהר, דן אלמגור, יוסי גמזו, יורם טהרלב, רפי בן משה, אהוד מנור, דודו ברק, נעמי שמר, דובי זלצר, סשה ארגוב, משה וילנסקי, אלונה טוראל, נורית הירש, מוני אמריליו, נחום היימן, יאיר רוזנבלום, דני ליטאי, יעקב קלוסקי ועוד 

בעקבות מלחמת יום הכיפורים חלה ירידה במעמדן של הלהקות הצבאיות והן צומצמו לצוותי הווי קטנים שעברו בין המוצבים והבסיסים. ההופעות הראוותניות בערים חדלו וכך גם ההופעות הטלוויזיוניות. 

ב - 1978 פורקו הלהקות הצבאיות, בהוראת הרמטכ"ל דאז רפאל (רפול) איתן. במקומן הוקמה "מקהלת צה"ל" שחבריה התחלקו לצוותי-הווי קטנים שהופיעו בבסיסי צה"ל.
ב - 1985 הוקמו הלהקות מחדש, ולמרות כמה הצלחות ראשוניות הן לא הצליחו לשחזר את תהילת העבר. כיום (2010) פועלות הלהקות בעיקר במסגרות של צוותי הווי, והחומר שלהן הוא ברובו חומר ישן וממוחזר.

הלהקות הצבאיות ספקו במשך כל השנים אמנים רבים לשדה הבידור, התיאטרון, הקולנוע, הטלוויזיה והמוסיקה. עם זאת, כמה מבוגרי הלהקות עשו חיל בתחומים שונים לחלוטין, כמו שלי טימן (להקת פיקוד צפון) שהפך לשופט מחוזי, יהושע (שוקי) פורר (להקת גייסות השריון) שהיה למנכ"ל משרד התמ"ת וכיום ראש עיריית רחובות, או עודד בן-חור (להקת חיל הים) המשמש היום כשגריר ישראל בוותיקן.

להלן רשימה (חלקית) של הכוכבים שצמחו בלהקות הצבאיות:

להקת הבריגדה:
חנה מרון, יוסי ידיו, שמשון בר-נוי, צבי פרידלנד, מרדכי זעירא, זלמן לביוש, שלמה דויטשר-דרורי, אליהו גולדנברג.

להקת הצ'יזבטרון:
שייקה אופיר, נעמי פולני, גדעון זינגר, שלמה בר-שביט, שמוליק רוזן, יואל זילברג, רבקה קרמר, אוהלה הלוי, זהרירה חריפאי, מאיר נוי.

להקת הכרמל:
אריק לביא, שמעון ישראלי, יוסף (בומבה) צור.

להקת החי"שטרון:
יפה ירקוני, טולי רביב, בובי פנחסי, אהובה צדוק, זרובבלה ששונקין.

להקת הנח"ל (כולל צוות הווי נח"ל):
יוסי בנאי, גאולה גיל, דובי זלצר, יונה עטרי, שמואל שי, דרורה חבקין, חיים וגליה טופול , נחמה הנדל, גבי עמרני, אברהם מור, עליזה קאשי, אורי זוהר, אליהו ברקאי (ברקו), אריק איינשטיין, יוסי פרוסט, איתמר כהן, גאולה נוני, יהורם גאון, גבי אלדור, זוהר אוריין, אהר'לה קמינסקי, אמנון ברנזון, יורם ארבל, עליזה רוזן, דבורה דותן, ישראל פוליאקוב (פולי), גברי בנאי, חנן גולדבלט, יאיר רוזנבלום, חנן יובל, טוביה צפיר, אבי קורן, שלום חנוך, אלי מגן, מוטי פליישר, מנחם זילברמן, שולה חן, ששי קשת, מירי אלוני, צילה דגן, אופירה גלוסקא, , ירדנה ארזי, רותי הולצמן, לאה לופטין, יזהר כהן, ראובן גבירץ, גידי גוב, איציק בן-מלך, אלון אוליארצ'יק, מאיר פניגשטיין, אפרים שמיר, דני סנדרסון, יהודה עדר, צבי בומס, אסתי כץ, נירה עדי, א?סת?ר שמיר, מיקי קם, אורנה ומשה דץ, חני נחמיאס, נתן דטנר, נתן נתנזון, רחלי חיים, דפנה דקל, עירית ענבי, יואב צפיר, שרון חזיז, דנה ברגר, תומר שרון, גיל ססובר, דורית פן-שדה, עמוס טל-שיר.

להקת פיקוד צפון (כולל צוות הווי "גולני"):
יעקב בודו, לוליק, אתי גרוטס, נירה רבינוביץ', מולי שפירא, שלי טימן, גדי יגיל, אריה פלדמן (פפה), דני בן-ישראל, מוצי ועליזה אביב, חני ליבנה, דודו דותן, דובי גל, ראובן ברק, עירית דותן, יגאל בשן, עדנה לב, יהודה אליאס, יסמין גמליאל, מירי נבו, מיכל צפיר, דני שטג, נורית גלרון, אחינועם ניני, בני ברמן, כוכבה הררי, צדוק סביר, שרי צוריאל, קובי אשרת, אוהד נהרין, אריה מוסקונה.

להקת פיקוד מרכז (כולל צוות הווי צנחנים):
אילי גורליצקי, משה טימור, שייקה לוי, עודד קוטלר, חדווה עמרני, מיכל טל, אושיק לוי, מוטי גלעדי, שלמה וישינסקי, עפרה פוקס, טמירה ודודו ירדני, נירה גל, קובי רכט, דודו זכאי, ניצה שאול, גליה ישי, אפרת לביא, דני וסלי, שם-טוב לוי, עמרי ניצן, שלמה בר-אבא, דני עמיהוד, דורון סלומון, שלומית אהרון, דורית ראובני, רוחמה רז, בני נדלר, אלי גורנשטיין, רונית אופיר, עוזי חיטמן, מזי כהן, עידן אלתרמן, תמיר הרפז, דוד ד'אור, גלית גיאת, ג'וקי ארקין, עמוס אטינגר, אריה לבנון, צדי צרפתי, עודד תאומי, דני כץ, איריס יוטבת, אורי הרפז, יואל לרנר, אורי שבח.

להקת פיקוד דרום:
אלברט כהן, מתי כספי, דני גרנות, גדי אורון, יעקב נוי, יונית שוהם, אביבה אבידן, דליה מנטבר, חנה לסלו , מאיר סוויסה, סימה עמיאל, יובב כץ, נוגה שלם, דורון מזר, יוריק בן דוד, חיה סמיר, דדי בן עמי.

להקת חיל הים:
רבקה זוהר, ריקי גל, דובלה גליקמן, שולי ארז, שלמה ארצי, חיה ארד, עודד בן-חור, אבי אוריה, יעל לוי.

להקת גייסות השריון / חילות השדה:
גבי ברלין, שוקי פורר, תרצה אתר, נורית הירש, ניסים עזיקרי, עליזה עזיקרי, אבי טולדנו, תיקי דיין, דודו זר, דורי בן-זאב, עזרא דגן, טליה שפירא, ריקי מנור, פנינה בריק, עירית בולקה, גבי שדה, דפנה ארמוני, אלי יצפאן,

להקת חיל האוויר:
גילת אנקורי, דייויד ברוזה, נתנאלה, דורין כספי, דני בסן.

להקת התותחנים:
יוני רכטר, יהודית שוורץ, יובל דור, קיקי רוטשטיין, עמי מנדלמן.

צוות הווי פיקוד ההדרכה:
יוני נמרי, רותי נבון.

צוות הווי גדנ"ע:
דודו טופז.

צוות הווי הנדסה קרבית:
יהודית רביץ, קורין אלאל.

מקהלת הרבנות הצבאית:
דודו פישר, בני רוזנבאום וישראל גוטסדינר ("צמד רעים"), משה גיאת.

לרשימת בוגרי הלהקות שעשו קריירה מחוץ לתחום המוסיקה והבידור יש להוסיף את:
דורית פן-שדה (להקת הנח"ל), כיום מעצבת אופנה, ועמוס טל-שיר (להקת הנח"ל), כיום פירסומאי.

 

תגובות:
אתר חמוד. אני מעריץ מטורף של הלהקות הצבאיות. אני בן 50, וכבר כילד בכיתה ב' הייתי שומע במצעדי הפזמונים את השירים. זו הייתה מלחמת ששת הימים ו"הייתי נער" של להקת הנחל היה ממש מושמע המון.
לימים, כשהייתי בצבא, התחלתי לאסוף תקליטים. יצא תקליט של חבורת הזמן פיקוד צפון -בלילה על הדשא - ורדה גורן הסולנית  -היא מכפר סבא מחוז ילדותי.
געגועים לימים אלה של שירים פשוטים ויפים גם המדינה הייתה צנועה יותר.

צפריר
ts-limo@013net.net




לוחמה זעירה
שתף 

בסוף שנת 1954 העלה יצחק רבין, אז ראש אגף ההדרכה במטכ"ל, את הרעיון להקים קורס לקומנדו ולוחמה זעירה בצה"ל. לשם כך הוקמה מחלקה חדשה במסגרת ביה"ס לצניחה, ובראשה עמד מרסל טוביאס. הקורס נועד לקצינים והוא נמשך כחודש ימים בבסיס הצנחנים בתל נוף. הקורס הראשון נפתח ב- 1.1.1955 ובמסדר הסיום הוענקו לבוגרים כנפי צניחה על רקע ירוק, וסיכת בוגר. קורסי הלוחמה הזעירה נמשכו עד ראשית שנות ה - 60.
סיכת הבוגר עוצבה בתחילה בדמות סכין קומנדו מעוטרת בהילת פיצוץ, ומאוחר יותר נוסף לסמל גם מצנח.



 

 

 


רטרו
:
בראשית שנות ה - 70 הורד סמל הקומנדו הישן מה"בוידם", המצנח הוסר ממנו ובמקומו נקבע במרכז "העץ הבודד" של "גולני", וכך נוצר "אות הלוחם" של חטיבת "גולני" עד עצם היום הזה. הרי לכם גלגולו של ניגון...




סיירת אגוז
שתף 

סיירת "אגוז" הוקמה לראשונה בשנת 1956, כסיירת הפיקודית של פיקוד צפון על ידי אלוף פיקוד הצפון דאז יצחק רבין, בתקופת מבצע "קדש".
מפקדה הראשון היה סא"ל אריה גרדי. היחידה הורכבה אז מחיילים דרוזים בלבד, והיא עסקה בפעילויות הביטחון השוטף בפיקוד הצפון עד לפירוקה ב - 1957.

ב - 1964הוקמה סיירת "אגוז" מחדש.
עיקר התמחותה היתה בסיורי גבול ובהפעלת אמצעים מיוחדים למארבי לילה. במלחמת ששת הימים לחמה הסיירת בשכם וברמת הגולן, והיא היתה הכח הישראלי הראשון שנכנס לקונייטרה. לאחר המלחמה הפכה הסיירת לגדוד. היא פעלה בעמק בית שאן ובצעה פשיטות בדרום לבנון ובאזור ה"פתחלנד".
מבין לוחמי הסיירת באותה תקופה יש לציין את סרן יוסף דירהלי ז"ל שזכה לשני עיטורים: עיטור המופת ועיטור העוז. במלחמת יום הכיפורים לחמה הסיירת באזור קונייטרה וב"מובלעת".

ב - 1974 פורקה הסיירת, במסגרת המדיניות לפרק את כל הסיירות הפיקודיות.


רטרו:
יחידת "אגוז" הוקמה מחדש בשנת 1995, כחלק מחטיבת "גולני". היא הוקמה כיחידה ללחימת גרילה נגד ארגון החיזבאללה ברצועת הביטחון שבדרום לבנון.
לאחר הנסיגה מלבנון בשנת 2000 המשיכה היחידה את פעילותה בגבול הצפון, והתמחתה גם בלוחמה בגזרת הר חרמון, וכן שולבה בפעילויות של סיכול טרור בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה.
בשנת 2005 זכתה היחידה לצל"ש הרמטכ"ל על פעילותה המבצעית. במלחמת לבנון השניה השתתפו לוחמי "אגוז" בקרב הקשה במארון א-ראס.


להקת פיקוד צפון, עם הסולן יגאל בשן, שרה על "סיירת אגוז" (ד. ברק / א. נצר
):
"...למעלה בהר כבר השמש שוקעת / ורוח של ערב פורץ מן החום, / סיירת אגוז את הדרך יודעת, / כי בה היא הלכה גם אתמול, גם שלשום. / לסיירת אגוז יש קליפה קצת עבה, / אך לב של זהב והמון אהבה...".









 
הצטרפו אלינו גם בפייסבוק
עדכונים - בלוגים - אירועים - אלבומי תמונות - סרטונים נדירים


שלח דף זה לחבר תגובות, הערות, והוספת מידע, מושגים ונושאים למנוי חינם על מגזין הנוסטלגיה"כובע טמבל" הוסף למועדפים



כל הזכויות שמורות © לאתר נוסטלגיה אונליין ו/או לבעלי התכנים, הדימויים והתצלומים.