חיפוש:   בכל האתר  בשמות הערכים  בקרדיטים     חפש  |  חיפוש תמונות בנושא:   חפש
   מפת האתר  |   כרגע באתר: 152 מבקרים   |  כניסה לדף האישי    
עורך: דייויד סלע
דבר העורך כתבו לעורך
| עמוד הבית | מי אנחנו | מרכז מידע לגולש | על נוסטלגיה ורטרו | קרדיטים | צרו קשר | גולשים כותבים
 

+   אביזרים וחפצים
+   אוספים ותחביבים
+   אז - וכעת
+   אירועים ושנים
+   ארכיון האישים
+   ארכיון הוידאו
+   ארכיון הישראליאנה
+   ארכיון הכרזות
+   ארכיון המצגות
+   ארכיון הקול
+   אתרי נוסטלגיה
+   בידור ופנאי
+   בקיבוץ
+   בריאות, טיפוח וניקיון
+   בשכונה
+   בתים ומבנים מספרים
+   גלויות בולים וסמלים
+   דירה ובניין
+   היום בהיסטוריה
+   המקום בו גרנו
+   העפלה ועליות לא”י
+   חג ומועד
+   טלוויזיה ורדיו
+   ילדות נשכחת
+   לבוש אופנה והנעלה
+   מוזיקה שיר וזמר
+   מזון ומשקה
+   משחקים וצעצועים
+   מתחם מורים
+   נוסטלגיה בצה”ל
+   ספורט
+   ספרות נוסטלגית
+   עבודה ומלאכה
+   פוליטיקה ובחירות
+   רדיו נוסטלגיה
+   רכב ותחבורה
+   רשת חברתית
+   שונות
+   שירותי גולש
+   שפה עברית
+   תיאטרון עברי
+   תקשורת מדיה ופרסום

האתר מוקדש לזכרו של
 יוסי פשרמן (פשי) ז"ל
2003 – 1954

מעל ל - 1100
סרטוני וידאו נוסטלגיים
בארכיון הוידאו שבאתר

יום העצמאות ה-7
 

הצוללת דקר
 

תל אביב הקטנה
 
 




חפצים שהיו בבית

תקליטיםהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

לא לכולם היו תקליטים, כיוון שבשביל להאזין לתקליטים היה צריך לרכוש פטפון, וזו הייתה הוצאה לא קטנה. אך ככל שעברו השנים היה אפשר לראות יותר ויותר מהתקליטים הללו בבתים.

התקליטים היו עשויים מחומר פלסטי שחור שנקרא היה "בקליט", על שם ממציא החומר שנקרא בקלנד.

התקליטים הראשונים היו כבדים וקשיחים.
בהתחלה היו תקליטים שסבבו במהירות של 100 סיבובים לדקה אבל אלה הוחלפו במהירות על ידי  "תקליטי  78" ואם במקרה נשמטו תקליט כזה מידך, רב היה הסיכוי שהוא יתנפץ על הרצפה.
לאחר זמן שיכללו את שיטת היצור של התקליטים, התקליטים החדשים נקראו "תקליטי 33 " והם היו עשויים מבקליט דקה יותר וגמישה. תקליטי ה - 33 באו עם לוגו של "היי פידלטי" שהבטיח איכות ללא תחרות. והיו גם תקליטים קטנים של שיר או שניים שנקראו "תקליטי 45."

גודל התקליט נקבע על ידי היצרן גם בהתאם לאורך היצירה. לא בכל המקרים היה קשר ישיר בין גודל התקליט למהירות-הסיבוב שלו: התקליטים הגדולים ''הישנים'' ( עד להמצאת ה''לונג פליי'' בשנות החמישים) היו מיועדים למוסיקה קלאסית, והיה צורך להחליף את התקליט בכל 5 דקות במהירות, כדי שהקונצרט יימשך ברציפות.
גודל תקליט 33 ארך-נגן היה תלוי באורך הקונצרט: ליצירה קטנה הקדישו תקליט ארך-נגן קטן, או בינוני, ולקונצרט ארוך או צירוף של מספר יצירות מוסיקליות הוקדש תקליט 33 ארך-נגן גדול. כמובן, להבדיל מהתקליטור של היום ניתן היה להפוך את התקליט ולנגן גם מצידו השני.

התקליטים היו נשמרים בתוך עטיפת נייר שלאחר שנים הומרה בעטיפת ניילון, והתקליט העטוף היה מוכנס לעטיפת קרטון עבה ועליה צילום של הזמר או הלהקה.

 

 

 

 




 

 

 

 

 

 

 

 

 

 את כל התקליטים היו מאחסנים ביראת כבוד בארון התקליטים לבל יקרה להם דבר מה.

 



תקליטי הבקליט היו תופסים אבק שהפריע להשמעה ותמיד היה אפשר לראות עליהם טביעות אצבעות של המשתמשים. לכל בעל פטפון הייתה מן ספוגית עדינה בה היה מנקה בחרדת קודש את התקליט מאבק, לפני ההשמעה. המהדרין היו רוחצים את התקליטים באמבטיה בעזרת מים ומעט סבון. היו כאלה שהעדיפו לנקות את התקליטים בעזרת מברשת ניקוי מיוחדת מלבד שחלקה, התחתון הכיל שערות דקיקות. החזקנו את המברשת בקלילות מעל לתקליט מסתובב והשערות של המברשת אספו את כל האבק והלכלוך מהתקליט. 




עטיפת תקליט מקרטון של "שיר השכונה"

היו גם תקליטים רכים מקרטון. מאחר ובשנים ההם תקליטים היה מוצר לא זול, ניצלו חברות הפרסום את להיטות הצרכנים, והוציאו תקליטים של שיר אחד או שניים שנראו כ"סינגלס" כחלק ממסע פרסום למוצר, כאשר היו מוסיפים את תקליט הקרטון הזה למוצר עצמו. 
מאוחר יותר בשנות השבעים היו גם עיתונים מחו"ל כמו MAD אשר היו מחלקים תשורות למנויים אותן  היה ניתן לתלוש מהעיתון ולנגן.

היו כאלה שהצטרפו למועדוני תקליטים למינהם, שהקנו לבעליהם הנחות על תקליטים, בעיקר קלאסיים, ברכישה מרוכזת.




גם המערכת הפוליטית הישראלית הצטרפה לחגיגה:
לקראת הבחירות לכנסת השניה שנערכו ביולי 1951 הפיצה מפא"י תקליט מקרטון  בצורת גלויה, שהכיל את נאומו של בן גוריון. מאחר ואנשי התעמולה סברו כנראה שלא כל הקהל יבין מה זו הגלויה המשונה הזאת עם החור באמצע - הם הדגישו את הענין על ידי הוספת כיתוב בולט על גלויית התקליט הזאת: " שים לב - זהו תקליט".

מעל זה הוסיפו כותרת נוספת שנשמעת ממרחק של שנים מעט מאיימת: "דוד בן גוריון מדבר אליך!". 

גם המערך יצא עם תקליט מקרטון לקראת הבחירות ובו פנחס ספיר ויגאל אלון מדברים אל האזרח הבוחר.


 

 

 
ככל שעברו השנים החלו להצטבר אצל כל אחד ערימות של תקליטים. הם היו כבדים ותפסו מקום ואבק, ושמחנו להיפטר מהם לטובת התקליטורים.

אבל כפי שאמרתי כבר כמה פעמים לאורך אתר זה – הדברים הטובים חוזרים, ובשנים האחרונות אפשר לראות יותר ויותר מאזיני מוזיקה המעדיפים לשמוע את המוזיקה על גבי תקליטי בקליט במקום התקליטורים הדיגיטאליים. הם טוענים שהצלילים בתקליטי הבקליט עמוקים יותר, ולטובתם נפתחות חנויות המוכרות תקליטי בקליט מכל סוג ומין.

לחץ לשמיעת הג'ינגל

 

 



 

 

 

 

 

 

  

 

 

 

 

 

 

 

 
  

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

להקת הנח"ל שרה בשירם של ש.צ'יזיק / א. זילבר- "שרית הספרית":
"...אז תנגן את התקליט / אז תנגן את התקליט / שהיא כל כך אוהבת / שרית הספרית...".

 


לצפיה בכל התגובות - לחצו כאן

 

מעבר לפרק תקליטים שאהבנו




תתחקיר צרכנות בארץ ישראלהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

תרבות הצריכה והצרכנות בארץ ובמדינת ישראל -
תשעים שנים של מהפכות

מאת
דייויד סלע,
יו"ר,
המועצה לקידום המורשת הישראלית
וצוות תחקירני העמותה

 

בזמן זה (2020) אנו מציינים 90 שנות צרכנות בארץ ובמדינת ישראל, שהחלה למעשה בשנות ה-30 של המאה הקודמת, בתקופת המנדט. עד אז לא הייתה קיימת בעצם בארץ ישראל צרכנות לשמה, שכן הצרכים היו מועטים, הייצור והיבוא היו מינוריים והתושבים הסתפקו ברכישת מוצרים בסיסיים בלבד כגון מזון, יחד עם לבוש וריהוט מינימאליים.

פוטנציאל השוק הקטן, כושר הקנייה הנמוך והיעדר תשתית לזרם החשמל ברוב חלקי של הארץ - לא אפשרו בתחילת הדרך פיתוח תודעה צרכנית כלשהיא, בקרב התושבים.

במהלך 90 שנות צרכנות לפני ואחרי הקמת המדינה ועד ימיינו – חווה כאן עולם הצרכנות הקמעונאית מהפכות שונות, כל אחת מהן שינתה את שוק הצרכנות, והובילה אותו לשלב הבא, כמוצג בסקירה זאת:


פתח דבר
"....רבות הן החנויות בארצנו שאינן עומדות בסטנדרט המינימאלי הנדרש, חלקן אפלוליות ואחרות נראות כמו מחסן, הגיע העת שגם הקמעונאים יאמצו לעצמם נהלים חדשים ויתאימו את בתי המסחר שבבעלותם לרוח הקדמה והמודרנה ("חדשנות") השוררת כעת בארץ"....("המודרניזציה בחנות הקמעונאית", מרץ 1949)

לצד אין ספור מטלות שלקחה על עצמה המדינה כבר עם הקמתה היה קידום הצרכנות והמסחר הקמעונאי, במגמה לעודד את האינטראקציה בין המוכר והקונה, בתקופה של קיצוב ומחסור.

בתחילת מרץ 1949 השיק משרד המסחר והתעשייה בראשות השר אליעזר קפלן קמפיין לקידום מעמדה של החנות הקמעונאית, ששימשה כנקודת המפגש האחרונה שעל שרשרת הייצור והאספקה, בין היצרן/יבואן והלקוח הישראלי.

בהקדמה לחוברת מפורטת בת 56 עמודים בשם "המודרניזציה בחנות הקמעונאית" שהופצה לחנויות ברחבי הארץ, מוצגות סיסמאות פומפוזיות כגון "החנות היא קניינו של הלקוח", "ללקוח לא דאגת – לכיסך לא שלשלת", "למודרניזציה יש מחיר - אבל גם תמורה", ועוד

החוברת, הכתובה בלשון זכר, מעלה אין ספור נושאים ומציעה שפע של רעיונות לבעל החנות, כגון – עצות זהב למכירה החזותית ("לבוש נאה ואווירה נעימה יקדמו אותך לעבר המכירה"), אסתטיקה והיגיינה של המוכרן ("אל תימנע מהתזה על עצמך של מעט אודיקולון (בושם) בצאתך בבוקר לעמל יומך"), עיצוב החנות ("זכור, סידור נאה של חנותך מרמז ללקוח על אופייך ודמותך"), וגם נוהלי עבודה ("הקפדה על שעת פתיחה מוקדמת תעמיד אותך בעיני הלקוח באור חיובי אל מול המתחרה שלך"), ועוד ועוד.

בן פרקי החוברת הרבים יש גם אחד בנושא ניהול המלאי, ובו התראה לבעל החנות לבל יעמיס את חנותו בכמויות רבות מדי של פריטים שכן "בכך תפר את האיזון העדין בין יכולת הייצור והאספקה המשקית ויכולת הקנייה של הציבור, זכור: מלאי גדול עלול לחנוק אותך! ראה – הוזהרת!!!"...

התפתחות הצרכנייה המאוגדת אל מול המכולת השכונתית
ב 10 בדצמבר 1948 חגגו ב"ברית הקואופרציה הצרכנית" (ארגון הגג של האגודות הצרכניות השיתופיות בישראל) את הצטרפות החבר ה-100א לף לאחת האגודות הצרכניות הרבות שצצו בארץ מהקמת המדינה, כשבעה חודשים לפני כן.

אגודות אלה התפתחו במהירות עצומה, שכן הן פעלו בתחום שהיה החשוב והמעיק ביותר על משקי הבית באותם ימים - רכישת מזון ומוצרי יסוד אחרים. זאת על רקע מחסור ניכר באספקה ושגשוג של "השוק השחור", שבו פעלו ספסרים וספקולנטים שהפקיעו מחירים באופן חסר פרופורציות. תפקידה של האגודה הצרכנית השיתופית היה לאתר בעבור חבריה מקורות אספקה של מוצרים נדרשים, לנהל משא ומתן עם הספקים בנוגע למחירים, לדאוג להעברת הסחורה שנרכשה למחסני האגודה - ומשם להעבירה ישירות לצרכניות השונות שהיו חברות באגודה.

תנאי ההצטרפות לאגודות הצרכניות היו שונים בין אגודה לאגודה, אך בדרך כלל החבר המצטרף היה נדרש לרכוש מניה או להשתתף, בתשלום שבועי סביר, בעלויות התפעול של הצרכנייה - שכללו דמי שכירות, התקנת ציוד, משכורות עובדים ותשלום חודשי קבוע שאותו התחייבה כל צרכנייה להעביר להנהלת האגודה הצרכנית שאליה הייתה משויכת.

מאות הצרכניות שנפתחו במהירות ברחבי הארץ הוקמו בתחילה במחנות עולים, אחר כך במעברות ובעיירות פיתוח, ומשם התפשטו לריכוזי אוכלוסייה נוספים.

בראש כל צרכנייה עמד מנהל שהכיר באופן אישי את המשפחות החברות ואת הרגלי הצריכה שלהן, באווירה קרובה ואינטימית, שדמתה למערכת היחסים בין עקרת הבית ובעל המכולת בו נהגה לרכוש את המצרכים.

הצרכנייה הייתה גדולה יותר מחנות מכולת ממוצעת והתאפיינה בפשטות רבה:
קירות מסוידים לבן עם מדפי עץ עד גובה התקרה, ועליהם מבחר דל למדי של מוצרים, בעיקר קופסאות שימורים. במרכז הצרכנייה נמכרו מוצרים בתפזורת, והוצבו חביות דגים מלוחים לצד שקי סוכר, קמח וקטניות - שהלקוחות יכלו להעביר את תכולתם במצקת לתוך שקיות נייר חומות. במקרר אפשר היה למצוא מוצרי חלב בסיסיים דוגמת "גבינת קרש", גבינה מותכת או "לבניה" (לבּן בצנצנות זכוכית), ובצרכניות שהשתייכו לארגונים חזקים הוצעו גם מעט ירקות ופירות בעונתם.

בשנות ה-60 וה-70 של המאה הקודמת הלכו ארגוני הצרכנות ונסגרו, שכן היתרונות של הצרכניות מהאוגדות (מחיר זול יותר בשל הרכישה המרוכזת, אספקה שוטפת של מוצרים וכו') – כבר לא היו אטרקטיביים כמו בעבר. יחד עם האגודות הקואופרטיביות נסגרו חלק גדול מהצרכניות השכונתיות,  וחנויות המכולת הפרטיות

המהפכה הראשונה:

התרומה של הצבא הבריטי והעלייה החמישית להתפתחות תרבות הצריכה בארץ ישראל.
המהפך בתרבות הצריכה חל עם תחילת שנות ה-30 של המאה הקודמת: כל העליות עד אז הביאו בכנפיהן בעיקר יהודים ממזרח אירופה שלא רק שהיו חסרי אמצעים, אלא שתרבות הצריכה הייתה זרה להם. לעומת זאת, העלייה החמישית ("עליית הייקים", 1932-1939), הביאה לישראל 250,000 עולים רובם ממדינות מרכז אירופה, ומתוכם כ-80,000 עולים שבאו מגרמניה, אוסטריה וגם מארה"ב, שהגיעו ברובם ממרכזים אורבניים בארצות מוצאם, כשתרבות הצריכה הייתה לחלק בלתי נפרד מהווי חייהם.

זאת ועוד: חלק גדול מהעולים שהגיעו לארץ באותה התקופה מגרמניה ואוסטריה – הביאו עימם הון, (חלקם – הון עצום), בכספים ומכונות תעשייתיות שונות, וזאת בהתאם להסכם שנחתם בין הסוכנות היהודית לבין המשטר הנאצי, שרצה לראות ביציאת כל היהודים מגרמניה. ("הסכמי העברה" - 1933).
עולים אלה ביקשו לקיים בארץ ישראל אורך חיים שיהיה תואם לחייהם בגרמניה, כולל שימוש קבוע בקשת רחבה של מוצרי מזון וצריכה כלליים בתחומים שונים, להם הם התרגלו בארצות מוצאים. אולם, מיעוט בתי החרושת שהיו בזמנו בארץ ישראל סיפקו רק במעט מצרכי העולים ה"ייקים", שהקימו בעצמם תוך שנים ספורות, מאות בתי חרושת, קטנים ברובם, שהתפתחו במהירות באמצעות ההון הפיננסי, ההון האנושי, והמכונות לצד קווי הייצור שעולים אלה הביאו עימם לארץ, שסיפקו מכל הבא ליד מזון ושירותים רבים לעולים הייקים, לכלל תושבי ארץ ישראל ולהמוני חיילי הצבא הבריטי, ששהו בארץ בתקופת המנדט.

במקביל ובאותו העשור, בשנים שבין סוף שנות ה-20 של המאה שעברה ועד סוף שנות ה-30, הפך המנדט הבריטי את ארץ ישראל למרכז ייצור של כל צרכי צבא האימפריה הבריטית, בכל רחבי המזרח הקרוב והרחוק. מאות בתי מלאכה ובתי חרושות שהיו כבר קיימים או שהוקמו במיוחד – סיפקו את כל צרכי הצבא הבריטי, משרוך נעל ועד שימורי מזון, מביגוד ועד אוהלים, מסכיני גילוח ועד כלי כתיבה, כל אלה הצטרפו למעגל הייצור בארץ ישראל, כשמאות יצרנים בארץ מתחרים ביניהם על ליבם של קנייני הצבא הבריטי, וכיסם של התושבים בארץ ישראל.

כל האירועים הנ"ל באו לידי ביטוי גם בהתרחבות המסחר הקמעונאי: בשנת 1930, כשהישוב מנה 170,000 נפש היו בארץ ישראל 3,100 עסקים קמעוניים שהעסיקו 6,200 נפש. בסוף שנות ה-30, היו כבר בארץ 8,350 עסקים קמעוניים שהעסיקו 19,200 נפש, ששירותו אוכלוסייה של כ-480,000 נפש, ושלוש שנים לאחר מכן – ב-1942, הועסקו במסחר הקמעונאי מעל ל-24,000 נפש!.

קנו רק מוצרים תוצרת הארץ, בפקודה!
באמצע שנות השלושים נחנך נמל בחיפה, שנבנה כנמל מים עמוקים והאוניות עגנו בו בצמוד לרציפים בתוך הנמל, בשונה מנמלי יפו ותל אביב, בהם עגנו האוניות בים מול הנמל. עובדה זאת, יחד עם התפתחות אמצעי הקשר בין ארץ ישראל ואירופה בנוסף להתפתחות הבנקאות – אפשרו את קידום היבוא לארץ ישראל, של מוצרים רבים, בכל תחומי הצריכה.

מחשש לאיבוד השוק המקומי הוקם בארץ "האגוד למען תוצרת הארץ", שמטרתו הייתה לחנך ולעודד את הצרכן הארצישראלי להתמקד ברכישת מוצרים תוצרת הארץ. פעולת הארגון הייתה רחבה, וכללה דרישה מהמוסדות והארגונים השונים בארץ על הקפדת תוצרת הארץ, בנוסף למסעות פרסום רבים שפנו מעל לוחות המודעות והעיתונים לבתי האב, עם טקסטים הפונים לרגש הציבורי , לדוגמא: "....זרענו וגם קצרנו, נטענו וגם בצרנו, מלאו כדינו חלב וסלינו בפרי האדמה, עמול עמלנו בסדנא ובבית החרושת, וכעת הנך האזרח אחראי על צריכת תוצרי הארץ בלבד, ובכך תבטיח את פרנסת האבות הרבים, העמלים ללא הרף כדי לספק פת לחם לבני משפחתם."....

התפתחות הצרכנות הקמעונאית במרכזי הערים, ותחילת הקמה של בתי הכל-בו הפרטיים.
תרבות הצריכה באותו הזמן התמקדה בעיקר במזון, מעט לבוש ופריטי בית ומטבח. לאספקת צריכת המזון התפתחו בארץ בשנות ה-40-30 מספר מוקדים, בעיקר בערים הגדולות: בירושלים, על מגרש גדול וריק בין רחוב יפו ושכונת נחלאות, החלו להגיע בשעות בוקר פלאחים ערבים מהכפרים הסמוכים, והציעו את תוצרתם החקלאית, במה שהתפתח לאחר מכן לשוק מחנה יהודה, אליו הגיעו גם רוכלים אחרים והציעו למכירה מכל הבא ליד.

בחיפה הוקם בסוף שנות ה-30 שוק גדול בשם "שוק תלפיות" (בתמונה) , בתל אביב פעל כבר משנות ה-20 של המאה הקודמת שוק ירקות ופירות קטן שהלך והתפתח להיות ל"שוק הכרמל" הידוע, שפעל במקביל לשוק בזל, בחלקה הצפוני של העיר.

באותן השנים התפתח מרכז העסקים הראשי של ירושלים, במה שידוע עד היום בכינוי ה"משולש" (הצטלבות הרחובות יפו-בן יהודה והמלך ג'ורג') ולאורך חלקי הרחוב שהרכיבו את "המשולש" הוקמו חנויות רבות.

לצד קולנוע ציון נבנה בשנת 1936 בניין מפואר בן שבע קומות, בו שכן בית מסחר גדול בשם "כל-בו שוורץ",  בו ניתן היה להשיג מכל הבא ליד: כלי בית, בגדים, מכשירי כתיבה ועוד.

ב-1934 עזבה משפחה ייקית בשם "שטוב" את פרנקפורט, שם היה בבעלותה בית כל בו ענק שהשתרעה על פני בלוק שלם. באפריל 1940 הם פתחו בירושלים בצומת יפו-קינג ג'ורג' בית כל-בו בשם "מעיין שטוב" שהשתרע על שטח של חמש חנויות, שחוברו יחדיו.

בחיפה נפתחו באותו הזמן שני בתי כלבו באותו הרחוב, רחוב הרצל, האחד נקרא חפציבה  והשני – משק בית, ולאורך הרחוב המקביל לנמל כמו גם ברחובות הרצל ונורדאו שב"הדר הכרמל"– נפתחו חנויות רבות.

 

בסמוך לכיכר דיזנגוף שבתל אביב נפתח באמצע שנות ה-30 הכל-בו הראשון בעיר, על ידי עולה מגרמניה, ייקה נוסף בשם אריך אקמן, שקרא לבית המסחר שלו על שמו, "אקמן".

רוב חנויות כל-בו אלה היו עמוסות לעייפה ומבולגנות, והיה אפשר למצוא בהן כמעט הכל, מחוטי שפגאט ועד נרתיק למשקפי ראיה, מבקבוק גומי למים חמים ועד גומי לתחתונים, ועוד.

ב-6.2.1950 התבשרו תושבי ישראל על חידוש מעניין בתחום הצרכנות: חנות בה הקונים משרתים את עצמם, שלא כרגיל בו בעל החנות משרת את הלקוח ומגיש לו כל פריט ומוצר שביקש. בעיתונות נכתב: "בחיפה החלה לפעול, ממש כמו באמריקה, חנות בשירות עצמי: כל קונה המגיע לחנות מקבל עם כניסתו סל, ואיתו הוא מסתובב להנאתו באופן חופשי בין המדפים הפתוחים המציגים לראווה מאות סוגי מוצרים, ומכניס לסלו את כל מה שחפצה נפשו. במדפי הפירות והירקות ארוזים המוצרים בשקיות מיוחדות עליהן מצוין משקלן. רק עם בואו של הקונה לצאת מהחנות נבדקת תכולת הסל, והתשלום מתבצע בקופה".

המהפכה השנייה:

הסופרמרקט הראשון
ב-28 לאוגוסט 1958 נפל דבר בישראל: חברה בשם "שופרסל", שעסקה עד אז בשיווק מזון לחנויות המכולת ברחבי הארץ - הקימה לעצמה חנות רחבת ידיים לצורכי מזון ברחוב בן יהודה 77-79 בתל אביב, וקראה למקום בשם "סופרמרקט".

אלפים שביקשו להשתתף ב"חווית הקניות כמו באמריקה" צבאו על דלתות הסופרמרקט כבר משעות הבוקר המוקדמות. כוחות משטרה שהוזעקו למקום ניסו לשמור על הסדר, ולהוריד מהכביש את ההמונים שחסמו את נתיב הנסיעה ברחוב. סדרנים מטעם ה"סופרמרקט" נעמדו בחזית המבנה, לאחר שדלתות החזית במקום נופצו בשל לחץ הקהל.

מעל ל-2,500 אנשים היו בין המאושרים שזכו להיכנס ביום הראשון להפעלת "הגן עדן לעקרת הבית", כפי שכונה המקום על ידי מנהליו, וזאת רק לאחר עמידה של שעות ארוכות בתור, שהשתרע לאורך מאות מטרים.

היה זה יום משמעותי בהיסטוריה של תרבות הצריכה בישראל, בו החלה מגמת צמצום של חנויות המכולת והצרכניות בישראל, לעומת התרחבות של חנויות הסופרמרקט, בכל רחבי המדינה.

השקת הסופרמרקט הראשון היה גם האות לגל מחאה ששטף את כל הארץ:
באותו הזמן פעלו בישראל כ-1,000 חנויות מכולת פרטיות, ובעליהן הצטרפו כעת למחאת בעלי חנויות הרחוב של המוצרים השונים, שנמחצו תחת עוצמת חנויות הכל-בו שנפתחו ברחבי הארץ במהלך שנות ה-50. חנויות אלה ידעו למשוך אליהן את הקהל הרב, בעיקר כיוון שחווית הקניה בחנויות הכל-בו הייתה כה שונה מחנויות הרחוב הקטנות והאפלוליות, זאת בנוסף למבצעי פרסום ועידוד מכירות של בתי הכל-בו ואח"כ גם של הסופרמרקטים, שמשכו את תשומת הלב ותנועת קונים גדולה.

למשל, חנות הכל-בו "אקמן" התל אביבית ערכה מבצע לאיתור "נערת אקמן", שסוקר בהרחבה בעיתונות וגרם להתרגשות רבה בקרב בנות תל אביב של שנות החמישים. (נבחרה לבסוף דליה לביא, שהפכה להיות לאחר מכן כוכבת קולנוע). חנות כלבו אחרת החליפה למספר ימים את הבובות בחלון הראווה לדוגמניות בשר ודם, דבר שגרם להתגודדות של קהל רב, שצפה בפה פעור ובעיניים סקרניות.

העיתונים העבריים של אותה התקופה התחרו ביניהם בכותרות סנסציוניות, כגון "הסופרמרקט ינשל אנשים ממקור פרנסתם", "הסופרמרקט הוא אמצעי להשתלטות השמאל על המסחר", ועוד. הפגנות ענק התקיימו ברחבי המדינה ובהן נאמו אישים פוליטיים שונים, ושלטים גדולים נתלו בחוצות הערים כגון ""הלאה בעלי הממון הקפיטליסטי - תחי אחוות הסוחרים הזעירים" ועוד. ברחבי המדינה הוקמו דוכני החתמה רבים שנשאו שלט שאמר "כן לצרכנות הוגנת בישראל", ועצומות עם המוני חותמים נשלחו למשרדי הממשלה הנוגעים בדבר.

ולמרות כל פעילות המחאה הענפה של החנויות הקמעונאיות – את הקידמה כבר אי אפשר היה לעצור: מהפכת הצרכנות שיצרה רשת הסופרמרקטים יחד עם חנויות הכל-בו הפרטיות – הייתה רק שלב אחד בהתפתחות שוק הצרכנות בישראל, שהוביל לשלב הבא, שלרשתות ה"מגה-חנויות".

המהפכה השלישית:

רשתות בתי הכלבו : חווית קנייה ב"מגה חנות".
כשבועיים לאחר הקמת המדינה במאי 1948 הוקם צה"ל, ואחת ממשימותיו הראשונות הייתה, (על פי הוראת ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון) להקים שירות לרווחת החייל על פי המודל של הצבא הבריטי, בצורה של חנויות קטנות, שנקראו "קנטינות".

ההתחלה הייתה צנועה, כשלתוך מכוניות טנדר סגורות הועמסו צרכי החייל והחיילת, פריטים כגון מוצרי היגיינה וטיפוח, בקבוקי מיץ וגזוז, חטיפים מסוגים שונים, ועוד. קנטינות ניידות אלה נסעו ברחבי הארץ והגיעו לכל משלט צבאי או בסיס. לאורך השנים הוקמו קנטינות גדולות יותר, בבסיסי צה"ל הגדולים. בשיאה החזיקה רשת השק"ם מעל ל-1,000 קנטינות נייחות וניידות מדן – ועד אילת.

שנים ספורות לאחר הקמת שירות הקנטינות הורה דוד בן גוריון לשק"ם להקים בערים חנויות כל-בו, לשרות משפחות החיילים ואנשי מערכת הביטחון. בן גוריון, שראה בצה"ל כצבא העם שתפקידו לא רק לשמור על הגבולות אלא לסייע לאוכלוסיות מוחלשות – דרש שחנויות השקם הראשונות יוקמו בעיירות פיתוח, ואכן, במהרה הוקמו חנויות מרווחות (בהשוואה לחנויות הרחוב של שנות ה-50 ) בירוחם, דימונה, מצפה רמון וקריית שמונה.

במהלך השנים הלכה רשת השק"ם והתרחבה ל-40 בתי כל-בו גדולים , חלק מחנויות השקם בערים היו ענקיות בגודלן, עם עשרות מחלקות שהשתרעו לעיתים על כמה קומות בשטחים כוללים של אלפי מ"ר, בהן נמכר מכל הבא ליד.

 

 

 

 

 במשך שנים שרתו חנויות השקם את אנשי צהל ושירות הביטחון בלבד. הכניסה לחנויות התאפשרה אך ורק באמצעות הצגה של פנקס בולי הנחה של השקם, שנמסר באופן אישי לכל משפחה שאחד מבניה שירת בצה"ל או בכוחות הביטחון. בזמן התשלום היה הקונה מוסר לקופאי מספר תלושים מתוך הפנקס, שאפשרו לו לקבל את המוצר בהנחה.
השקם נחשב במשך שנים כמעוז הצרכנות הישראלית, וכמקום בו אפשר להשיג את המוצרים, בעיקר מוצרי חשמל – הכי זולים בארץ. כל בית אב שתכנן רכישה של מוצר חשמלי כל שהוא – בדק ראשית את מחירו בשקם, וחלק מחנויות מוצרי החשמל הפרטיות שהלכו והתפתחו במרכזי הערים הכריזו מפעם לפעם על מבצעי הנחה שהודיעו ש"אנחנו מוכרים במחירי השקם".

במהלך השנים, וככל שהמסחר הקמעונאי בישראל התפתח והשתכלל והוקמו עוד ועוד חנויות למוצרי חשמל ובתי כל-בו גדולים, הלך וירד קרנה של רשת השקם, והיא איבדה את הזוהר שלה כמקום הקנייה הזול ביותר במדינה.

ארבע שנים לפני הקמת ה"שקם" , ב1944, החלה מהפכה בעולם הצרכנות הישראלי , ביוזמת ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל" (בקיצור – "ההסתדרות") שהודיעה, על כוונתה להקים רשת חנויות שיישאו את השם "המשביר לצרכן", וימכרו ישירות לצרכן מוצרים המיוצרים בבתי החרושת המסונפים להסתדרות.

ההתחלה הייתה מהוססת, והוקמו רק שתי חנויות, לנעליים, אחת בתל אביב (ברחוב הרצל) והשנייה בירושלים (במקום שנקרא לימים "צומת האיקסים).

בשנת 1947 הודיעה חנות כל-בו פרטית בירושלים בשם "חפציבה" על סגירתה. ההסתדרות, באמצעות "המשביר המרכזי", מיהרה להשתלט על המקום, והכריזה על תוכנית שאפתנית של הקמת רשת חנויות ענק ברחבי הארץ, במודל של כל-בו, שייקראו "המשביר לצרכן".
בהודעה לעיתונות נמסר בין השאר ש:"אנו נשנה את תרבות הצריכה בישראל על ידי כך שנתאים את מרכזי הקניות שלנו לצרכנות המודרנית כפי שאפשר לראות כיום בלונדון ובפריז, כשמקום גדול אחד מהווה עבור הצרכן  מרכז בו ירכוש את כל מה שחשקה נפשו, משרוך נעל דרך ריהוט לביתו ועד ציוד חשמלי, וזאת במקום כיתות רגליים בין חנויות קטנות לאורך הרחוב, בימי שמש לוהטת או ימי סגריר".

ואכן, רשת "המשביר לצרכן" יחד עם רשת "השקם" יצרו מהפכת ענק בהיסטוריה של תרבות הצריכה בארץ ובמדינת ישראל, כאשר באותו הזמן בו החלו הרשתות את פעילותן התבסס עולם הצרכנות בישראל על חנויות רחוב בגודל ממוצע של 16 מ"ר. בתי הכל-בו הראשונים חלשו על שטח ממוצע של 180 מ"ר, ואילו הרשתות הקימו במרכזי הערים בכל רחבי הארץ מגה-חנויות, ששכנו רובן במבנים ייעודיים של מספר קומות, והתפרשו על שטח של אלפי מ"ר. בשיא פריחתן בשנות ה-80 היו ל"משביר לצרכן" ול"שקם" יחדיו לא פחות מ-80 מרכזי קניות ברחבי הארץ, כשהחנות הגדולה בארץ הייתה חנות הדגל של "המשביר לצרכן" שהוקמה ברחוב אלנבי בתל אביב השתרעה על שטח בלתי נתפס בזמנים ההם, של 6,000 מ"ר.

תרבות הצריכה כפי שהתפתחה בבתי הכל-בו של "המשביר לצרכן" - סללה את הדרך להקמת הקניונים, החל מאמצע שנות ה-80.

"כל בו שלום"– גולת הכותרת! כלבו פרטי בשת"פ עם סלפדריג'ס....
ב-19 לאוקטובר 1961 נפל דבר בישראל: עיריית תל אביב חתמה על הסכם עם חברת "ככר הרצליה בע"מ" בשליטת משפחת מאייר, בנוגע ל"הקמת גורד השחקים הראשון בישראל, בניין של 30 קומות מעל האדמה ועוד 4 מתחת לפני האדמה, מגדל שיהווה את מרכז המסחר הצרכנות החדש של מדינת ישראל בכלל, והעיר תל אביב בפרט".

"מגדל שלום" נחנך בספטמבר 1965, ובו שכנה גם חנות רחבת ממדים בשם "כלבו שלום", שהשתרעה על פני מס' קומות בשטח כולל של 2,500 מ"ר, והוקמה בשותפות עם צ'ארלס קלור, איש עסקים יהודי בריטי שהיה בין השאר הבעלים של רשת בתי הכלבו הבריטית הידועה "סלפדריג'ס".

קלור הביא למיזם המשותף מניסיונו העצום בניהול בתי כלבו, ויחד עם המנהל הנמרץ, שי מאייר (בן משפחת מאייר בעלת מגדל שלום), הפך המקום לחנות המכירות הידועה והאהובה ביותר בישראל של שנות ה-60 , ועד אמצע שנות ה-80, עם עשרות מחלקות מכירה בכל תחום כמעט, מבצעי מכירות וקידום מוצרים שלא נראו מעולם כמותם בארץ, וחידושים שיווקיים מרתקים שהותאמו באופן מושלם לתרבות הצריכה הישראלית.

הפופולאריות העצומה של החנות במגדל שלום נשענה גם על האטרקציות שהוקמו במרחב הפיזי של המגדל, כגון המצפה שעל גגו, בנוסף למוזיאון השעווה והלונה פארק שמשכו אליהם המונים. בעקבות הפופולאריות של "כל בו שלום" הקימה ההנהלה רשת חנויות באותו השם, שמיצבו את עצמן במרכזי ערים רבות . "ההכנסות של כלבו שלום היו עצומות" כך מספר שי מאייר, מנהלו של בית כלבו שלום במגדל שלום מאיר, "כה גבוהות עד שלאחר ניכוי הוצאות התפעול – נותרה בידי ההנהלה מדי חודש יתרה כספים משמעותית, שמימנה את המשכנתא על בניית המגדל שנאלצנו לקחת, לאחר שקומות המגדל התמלאו בעצלתיים בשל תקופת המיתון הקשה שהייתה בישראל, בשנות ההקמה של "מגדל שלום".

 

 

קידום מוצרי הצריכה הקמעונאית בארץ בעידן ה"רקלמה"("מודעת פרסומת", בגרמנית)
באמצע שנות העשרים של המאה הקודמת הקים בירושלים בנימין לבינסון את משרד הפרסום הראשון בארץ ישראל. שנים ספורות לאחר מכן, ב-1934, עלה מפראג במסגרת "העלייה החמישית" גרפיקאי צעיר ומוכשר בשם אוטה וליש,שהקים ברחוב נחלת בנימין בתל אביב סטודיו לגרפיקה ופרסום, שנשא את שמו.

ממש באותו הזמן עלו לארץ מלטביה צמד אחים בשם גבריאל ומקסים שפטלוביץ', שהיו בעלי סטודיו לגרפיקה בארץ מוצאם. בישראל הם שינו שמם ל"שמיר" והקימו בתל אביב בסמוך להגעתם את "סטודיו האחים שמיר".

 

 

שלושת בתי עסק אלו,  לבינסון, וליש והאחים שמיר, יחד עם הצלם המוכשר רוּדי וַיסנשטין שעלה מצ'כיה באותן הזמן, יצרו בארץ ישראל את המסד לתעשייה גדולה של פרסום וקידום, והשפיעו באופן מהותי על תרבות הצריכה בארץ ובמדינת ישראל של מוצרים ושירותים רבים, אליהם הצטרפו עוד ועוד משרדי פרסום, שעסקו בעיקר בקידום מוצרים, באמצעות מספר ערוצי תקשורת שהלכו והתפתחו במהלך השנים ההן:
בראש ובראשונה - העיתונות העברית היומית, כשלקראת אמצע שנות ה-40 החלו להתפרסם בה מודעות פרסומת למוצרים, שהיו טקסטואלית בלבד שכן הצילום לא חדר עדיין לעיתונות באותו הזמן, ומאחר ועלות הפרסום הייתה גבוהה – דאגו מפרסמי המוצרים להכניס בקוביות הפרסום הקטנות טקסט פרובוקטיבי, כדי למשוך את עיני הקוראים. לדוגמא ( כותרת באותיות גדולות ) - "אל תתגרש מאשתך", (ואז בהמשך באות רגילה) - "בואו לבחור בחנות שלנו את המיטה המתאימה, שתפתור לכם את כל הבעיות".... או דוגמא אחרת המתחילה בכותרת "גברת שלומיאל", וממשיכה בטקסט שאומר "לא לחינם בעלך עוזב את הבית והולך לרעות בשדות זרים! בשלי עבורו מאכלים בשמן "מגד" - ותופתעי מהשינוי המיידי שיחול בהתנהגותו"...
לוח המודעות השכונתי, שהיה מרכז המידע לתושב של הימים ההם, היווה כר נרחב של קידום מוצרים ושירותים באמצעות מודעות וכרזות פרסום.

כך גם בבתי הקולנוע, כשלפני הסרט הוקרנו לקהל שקופיות שקידמו מוצר זה או אחר, ובהפסקה, כשהצופים ביקרו בשירותים הם מצאו שם על המראות, סוגי פרסומות שונות שהודבקו על חלק משטח המראה, כגון - "הגילוח נעים וחלק- רק עם קרם גילוח שרף", או – "מרוצה אני וגם גרוני- שכן אני מעשן את סיגריית עדן עם הפילטר החדש - המומלצת על ידי בכירי הרופאים"....

ב-1958 הוקם הרדיו המסחרי הראשון במדינת ישראל בשם "שידורי התחנה המרכזית". התחנה הוקמה על ידי יזם בשם משה שורק, שחתם הסכם עם עירית תל אביב שהקנה לו, בתמורה לתמלוגים נמוכים, זכות לשדר בכל שטחי התחנה המרכזית בתל אביב, משעות הבוקר המוקדמות ועד הערב.
שורק הקים במקום אולפן, והתחנה שידרה להנאת העוברים והשבים מוסיקה, בשילוב פרסומות. הייתה זאת הפעם הראשונה בישראל שבה שודרו פרסומות, אמנם לא באמצעות גלי האתר אלא בתקשורת חוטים מהאולפן לרמקולים שנתלו על עמודים, בכל אחד מרציפי התחנה הרבים.

חלק מהמגישים ששידרו בתחנה הפכו במהלך השנים לשדרים יידועי שם כמו שרי רז ומשה טימור, שהשמיעו להנאת הקהל הרב גם פרסומות של מוצרי החשמל תוצרת אמפא, וגם את מוצרי בלו-בנד, עץ הזית, יפאורה, מוצרי הניקוי של קוויק ועוד ועוד. "אלה היו עשר שנים נפלאות", כך סיפר מביתו שבפלמה-דה-מיורקה היזם משה שורק, "אני הייתי רץ בין הפירמות השונות ומשכנע אותן לפרסם את המוצרים שלהן בתחנה שלנו. הם לא ידעו איך לאכול אותנו, כי פרסום מוצרים ברדיו היה דבר שהם שמעו עליו רק בחו"ל, ולא ידעו איך הקהל יקבל את זה. אבל הציבור אהב את החידוש המרענן ששידרנו, ומאחר והתחנה המרכזית של תל אביב הייתה בזמנו המקום בו עבר הכי הרבה קהל ביום אחד – הדבר השתקף גם בעליה במכירות המוצרים. היצרנים עמדו אצלנו בתור, בעיקר לפני חגים. שכללנו את שיטת העבודה, וקבענו תמחירים שונים לפרסומות שרק הוקראו על ידי השדרן לעומת פרסומת מושרת ("ג'ינגל), והחגיגה הייתה גדולה".

זמן לא רב לאחר מכן, ב-3 באפריל 1960, החל גל ב' של קול ישראל (לימים – "הגל הקל") לשדר פרסומות של מוצרי צריכה שונים. בתחילה הפרסומת הוקראה על ידי השדרים, תוך הקפדה על 15 שניות לכל פרסום ולא יותר מסך של 10 דקות פרסום ביום, אולם המגבלה נפרצה במהירות, כשהתחילו לשדר בגל הקל זמרירים (ג'ינגלים"), שחלקם היו קליטים מאוד, כגון – "מפה לשם, משם לפה - אין כמו טקסטיל שמפו, או "דור הג'ינס – שותה קווינס", ועוד רבים.

בשנות ה-60 החלו להציג בעיתוני סוף השבוע חידונים לקידום מוצרים ושירותים, ("חידון הסמלים") בהם נדרש האזרח לזהות עשרות סמלילים ("לוגו") של פירמות מסחריות שונות בארץ, ולשלוח את התוצאות למערכת מתוך תקווה לזכות באחד הפרסים.

חשוב להדגיש שכל אמצעי הפרסום הללו לקידום מוצרים ושירותים בישראל הצעירה, נפלו על אוזניים קרויות של צרכנים מעוניינים: הצריכה של בתי האב בזמנים ההם הייתה מתבצעת בדקדקנות ובקפידה, שספונטניות לא אפיינה אותה. כמעט בכל מטבח בישראל היה תלוי על הקיר תבליט גבס שדימה עוזרת בית שחורת עור שכונה בשם "כושית", כשבמקום הסינר היה ממוקם פנקס, בו רשמה עקרת הבית במהלך השבוע פריטים חסרים שנדרשים לרכישה במכולת. לעקרות הבית שראו את עצמן כ"מודרניות" יותר היה מתקן פלסטי שטוח בשם "ארגונית קניות", כשעל החלק הקדמי והאחורי שלו היו רשומים כ-80 פריטים שונים, מבולי דואר ועד בצל, כשליד כל פריט הייתה מן יתד פלסטיק זעירה שאפשרה לעקרת הבית לסמן לעצמה מה היא צריכה לקנות, ביציאה הבאה מהבית.(התמונה- מאוסף הדי אור)

רכישות שמעבר לפריטי מכולת וכדומה היו נחלת הגבר שבמשפחה, שהעמיק באגירת מידע אודות כל פריט חשמלי שביקש לרכוש, תוך קריאה עד האותיות הקטנות של כרזות הפרסומת שהודבקו על גבי לוחות המודעות, התייעצות עם חברים ושכנים, וביקורים במספר בתי מסחר עד שקבע את דעתו הסופית לגבי המוצר אותו הוא מבקש לקנות, ואת בית העסק בו תתבצע הקנייה.

מתפתחת שיטת המסחר בתשלומים
בתחילת שנות ה-50 הודיעה "התאחדות הסוחרים הכללית בישראל" על כוונתה להקים מערכת פנימית שתטפל במכירות בתשלומים בכל חנויות הסוחרים החברים בארגון.
שיטת התשלומים לא הייתה מוכרת עד אז בארץ, ויו"ר ההתאחדות, זלמן גלר, הודיע ש"הגיע הזמן שישראל תצטרף למתוקנות שבמדינות העולם, בהן מתאפשר לצרכן לשלם עבור מוצר הצריכה - בתשלומים לשיעורין, במקום בתשלום אחד. בדרך זאת נקל על הצרכן ונמריץ את מחזור המכירות של בתי העסק השונים בישראל".

המכירה של סחורות בתשלומים התקבלה על ידי הציבור בהתלהבות גדולה. השיטה פעלה כך:
הלקוח שביקש לרכוש מוצר או שירות היה חותם הסכם עם חברה מממנת, שהייתה מעבירה למוכר את התשלום במזומן, ואילו הקונה החזיר לחברה המממנת את חובו – בתשלומים.

בתל אביב בלבד היו בשנת 1951 לא פחות מ-200 חברות ועסקים קטנים שטיפלו במימון תשלומים עבור לקוחותיהם, במחזור חודשי מצטבר שהוערך בכ-100,000 לירות, סכום עצום בימים בהם אפשר היה לרכוש דירת שניים וחצי חדרים בתל אביב בכ-2,500 לירות.

הרווחים של חברות המימון הגיעו משני מקורות: הראשון – הנחה שהם קיבלו מבית המסחר במחיר המוצר שנרכש על ידי הלקוח עבורו שילמה כאמור חברת המימון במזומן, בעוד הלקוח היה מחזיר לחברת המימון את מלוא עלות המוצר ללא ההנחה, בתוספת ריבית שנגבתה ממנו עבור ההלוואה שהועמדה לטובתו, אותה החזיר כאמור בתשלומים.

שיטת ה"בתשלומים" הפכה להיות כה פופולארית בישראל עד שבמהלך שנות ה-50 הוציא הזמר הידוע אלברט (אברהם) מוגרבי שכונה בשם פִלפֶלאל-מַסְרי שיר על שיטת התשלומים, שהפך ללהיט גדול והושר בכל בית.

 


המהפכה הרביעית:

"יותר חשמל פחות עמל", אבל מתי יהיה כבר חשמל?...

שוק מוצרי הצריכה החשמליים בארץ ובמדינת ישראל הלך והתפתח באיטיות רבה. מעבר לסיבות אובייקטיביות כגון שוק צרכני קטן, הגבלות ייבוא, מס גבוה על מוצרים מיובאים ("מס מותרות"), ערך קניה נמוך של המטבע המקומי ועוד, עמדה בפני סוחרי מוצרי החשמל בעיה מהותית, של מחסור משמעותי בחשמל בבית הלקוחות הפוטנציאליים שלהם.

בתקופת המנדט התפתחה רשת החשמל רק בחלק משטחי ארץ ישראל, בעיקר במספר ערים, אך כושר ייצור החשמל היה נמוך ובהתאם לכך גם התפוקה. לאחר שסופקו צרכי החשמל לתאורה ברחובות, שאיבת מים בבארות ולצרכי החקלאות – לא נותר כוח חשמל משמעותי לאספקה לבתים, וברי המזל שחוברו לרשת החשמל - סבלו באופן קבוע מתקלות והפסקות תכופות של זרם החשמל. אלו שיכלו להרשות לעצמם עשו שימוש בגנרטורים, וכל האחרים - המתינו במשך שנים רבות לחיבורם לזרם.

מצב משק החשמל עוד הלך והחמיר, עם הקמת המדינה: יום לאחר הכרזת המדינה פלשו צבאות ערב, ב-15.5.1948, לשטחי ארץ ישראל, ותחנת הכוח "נהריים" שהוקמה על ידי "חברת החשמל לפלשתינה" שפנחס רוטנברג היה מנהלה - נפלה בידי הצבא העיראקי. 25% מכושר ייצור החשמל בישראל נגרע, בשל הפסקת הפעילות ב"נהריים".

אי לכך נערך משק החשמל במתכונת חירום, במסגרתה הוגבלה צריכת החשמל, כך שרמת הצריכה תאמה, פחות או יותר, את כושר ייצור החשמל באותה העת.

אולם עם סיום המלחמה באמצע 1949 וחזרת הסקטור העסקי / תעשייתי לפעולה מלאה – יחד עם גלי העלייה העצומים והקמת מאות ישובים חדשים ברחבי הארץ - כל אלה יצרו עלייה דראסטית בביקוש שחברת החשמל התקשתה, החל מתחילת 1950 – לספק. אי לכך הוחמרו מאוד ההגבלות על צריכת החשמל במשקי הבית, בתעשייה ובחקלאות, שהפכו את החיים לבלתי נסבלים: פקחים מטעם סבבו במקומות הישוב ודאגו לאכוף בנחישות את ההגבלות, לדוגמא, די היה בכך שמשפחה לא עמדה בצו שחייב שימוש של מנורה אחת בלבד בחדר שלא תעלה על 40 וואט – כדי לזמנה למשפט.

כספי השילומים מגרמניה שהגיעו החל משנת 1953 סייעו להקמת עוד ועוד תחנות כוח לייצור חשמל, ולקראת תום העשור, כשהתברר שישראל בעלת כושר ייצור הגבוה מהצריכה - התהפכה המגמה ב-180 מעלות: מהגבלות בצריכת חשמל – לקמפיין כלל ארצי לעידוד השימוש במוצרי חשמל, שכותרתו בישרה ש"יותר חשמל – פחות עמל"...

נוסעים לקנות בקפריסין מגהץ חשמלי ...
ב-3.5.1950, יצאה לדרכה ההפלגה הראשונה מנמל חיפה לעבר נמל פמגוסטה שבקפריסין, כשעל סיפון האונייה "גלילה" מתארחים 480 נוסעים נרגשים.

הם נסעו לטיול של 48 שעות, הלוך וחזור. עם הגעתם לאי השכן יצאו הנוסעים לטיול קצר, ואחריו הוסעו מייד וללא כל שהיות למרכזי קניות גדולים, שם הם רכשו בהתלהבות גדולה מוצרי חשמל שאינם מיובאים לארץ, או כאלה שמחיריהם בישראל יקר במיוחד.
הלהיט היה מגהץ אדים חשמלי, בזמנים בהם רוב נשות ישראל עשו עדיין שימוש במגהצי הפחם הכבדים. מגהץ כזה הפך להיות סמל סטטוס, ולצידו רכשו הישראלים שיכלו להרשות לעצמם מוצרי חשמל נוספים כגון מייבש שיער, מיקסר ידני ומכונת גילוח חשמלית. בעקבות הביקוש הגדול יצאה אוניה מנמל חיפה לכיוון קפריסין במשך שלוש פעמים בשבוע, וההפלגות המשיכו במשך שמונה שנים רצופות, עד שנת 1958

כולם רוצים מקרר חשמלי
למרות המצב הכלכלי הקשה והצנע, הגיע בקיץ 1950 הביקוש למקררים חשמליים לשיאו. באותו הזמן לא היה עדיין בארץ ייצור מקומי של מוצרי חשמל לבנים, ומחירי המקררים המיובאים נעו בין 150 ל-250 לירות, בין שלושה לחמישה משכורות חודשיות נטו של מורה.

את הביקוש הגדול למקררים חשמליים צפו כבר ב-1949 חברות "הארגז" ו"אמפא", שהקימו, בהון משותף של 200,000 לירות, ($600,000 בערכי 1950) את "אמקור" לייצור מקררים ומוצרי חשמל אחרים. בנובמבר 1949 נורתה אבן הפינה לבית החרושת בשטחה של חברת "הארגז" בשכונת נחלת יצחק בתל אביב, בסמוך לוודי מוסררה. (כיום – מגדל אמפא, ברחוב יגאל אלון).

באוגוסט 1950 החלו 80 פועלי "אמקור" בהרצת ניסיונית של הרכבת מקררים, כשהחלקים וגם המנוע היו תוצרת החברה האמריקאית "פילקו", ש"אמפא" הייתה נציגתה בארץ. בדצמבר באותה השנה החלה "אמקור" לשגר מקררים לבתי האזרחים, אלה שנרשמו ברשימת המתנה שנפתחה באולם תצוגה ש"אמקור" הקימה, בדרך פתח תקווה שבתל אביב.

מחירו של מקרר "אמקור" ב-1950 היה 150 לירות.

במהלך אותה השנה ובמסגרת תוכנית העבודה של "חברת החשמל", פורסם ש"בתל אביב יש כ-10,000 מקררים חשמליים, כל השאר עושים שימוש בארגזי קרח בהם קירור המזון מתבצע באמצעות בלוקים של קרח".

באותו הזמן היו בתל אביב כ-70,000 בתי אב, והפוטנציאל הגדול קרץ ליזמים רבים:

בעמק זבולון נחנך באוגוסט 1950 בית חרושת לתיקון מקררים ישנים שיגיעו מארה"ב וישווקו בארץ לאחר תיקונם, וחברת המקררים האמריקאית "קרוסלי" הודיעה ב-24.8.1950 שהיא מעניקה לקבוצת משקיעים ישראליים שפרטיהם לא נמסרו - זיכיון להרכבת מקררים מתוצרתה בישראל.

במהלך שנות החמישים הפכה "אמקור" ליצרנית הגדולה בישראל של מכשירי חשמל, ושיווקה, בנוסף למקררים, גם מגהצים, מקלטי רדיו, תנורי אפיה, מיקסרים, תנורי חימום, טרנזיסטורים, מזגנים ועוד, חלק מהמוצרים יוצרו על ידי חברת בת בשם "אמרון".


 

 

 

 

 

 

 

 

 

שוק כלי הרכב: סוסיתא? לא רק...
בתקופה שלפני הקמת המדינה היו בארץ אזרחים מועטים שהיה בבעלותם כלי רכב: העלויות הגבוהות, הדרכים הרעועות והמחסור הקבוע בדלקים - עמדו כמכשול בפני התרחבות שוק ה"אוטומובילים"הישראלי".

בתקופה ההיא נעו בדרכים כלי רכב של שלטונות המנדט והצבא הבריטי, לצד רכבים של פקידי ממשלה, אנשי עסקים, משפחות בעלות אמצעים, ותושבים זרים.
עם הקמת המדינה, ובשל המחסור העצום במטבע זר ממנו סבלה הממשלה, נאסר על יבוא מכוניות לארץ "ללא סיבה מספקת". רישיונות יבוא הוקצו רק לאנשים שהייתה להם "פרוטקציה" בחלונות הגבוהים, או כאלה שהצליחו להמציא לרשויות סיבה מיוחדת שדורשת את היותם בעלי רכב, כמו רופאים למשל. בנוסף, רישיונות יבוא הרכב סופקו בקמצנות רבה, תוך הקפדה על יבוא של מכוניות בעלות נפח קטן בלבד!

סיום מלחמת העצמאות ביולי 1949 גרם לפרץ של תיירות נכנסת לישראל, בעיקר של יהודים מאמריקה בעלי אמצעים, שכן הטיול לארץ בזמנים ההם היה יקר מאוד. חלק מהם שבאו לתקופה של מס' חודשים - דאגו לשלח את מכוניתם באונייה מבעוד מועד, כדי שתוכל לשמש אותם בטיולים בארץ, ובאותה העת לנקר את עיני קרובי המשפחה והחברים.....

הלחץ להיהפך לבעלים של מכונית אצל אלה בישראל שיכלו להרשות לעצמם היה גדול, והראש היהודי – המציא פטנט:
בפתחי בתי המלון הגדולים, בעיקר בתל אביב, נעמדו "מאכערים" (ספסרים), שפנו לכל תייר נכנס ויוצא בשאלה – האם הגיע לישראל עם רכבו, ולכל מי שהשיב בחיוב – הציעו הספסרים לתייר "קומבינה" מעניינת: התייר היה מוכר את מכוניתו למאעכר בתום הטיול ולפני שובו לביתו שבחו"ל, ומקבל לידיו פי שניים מערכה של המכונית בארץ מוצאו. או אז היה המאכער מאתר במהירות קונה מעוניין וכאמור – היו רבים כאלה, שגם לאחר תשלום המכס בעבור המכונית ועמלתו של הספסר – היה לקונה עדיין משתלם לבצע את הרכישה בתוספת עמלת הספסר, שכן רוב מכוניות התיירים היו בעלות נפח גבוהה, שיבואם כאמור נחסם על ידי המכס.

שנת 1951 נחנך בסמוך לעיירה נשר שליד חיפה מפעל הרכבת המכוניות הראשון בישראל, בבעלותו של התעשיין והיזם אפרים אילין. מפעל זה, "קייזר אילין" היה שמו, הרכיב במשך 18 שנים רצופות בממוצע כ-300 מכוניות בחודש, מדגמי "קייזר מנהטן" "הנריג'יי", ויליס, "דופין", קונטסה, לארק וטנדר בריסקה, שחלקם נמכר בשוק המקומי וחלקן הלך לייצוא. סה"כ הרכיב "קייזר אילין" בשנות פעילותו 56,000 כלי רכב.

בשנת 1957 הקים איש העסקים יצחק שובינסקי את מפעל "אוטוקרס", שייצר וגם הרכיב במשך 25 שנים מכוניות בהן שולבו בתוך מסגרת מתכת לוחות פיברגלס, בדגמים כגון הסוסיתא "קופסא", סוסיתא סטיישן, טנדר סוסיתא וגם מכונית ספורט כחול לבן בשם "צברה", בנוסף למכוניות בדגם "רום" כמו רום כרמל ורום דוכס שסופקו לצה"ל, וגם מכוניות שהורכבו מ"קיטים" שנשלחו למפעל מחו"ל על ידי חברת "פורד", כשהמכונית המבוקשת ביותר בשוק הישראלי הייתה ה"פורד אסקורט".

המהפכה החמישית:

ישורת אחרונה
בחצי השני של שנות ה-50 חלה קפיצה משמעותית בצריכה של בתי האב בישראל, שנבעה מכמה סיבות:
נחתם הסכם השילומים עם גרמניה שהזרים לכיסי משפחות רבות סכומי כסף משמעותיים, ובנוסף - תשתית החשמל בארץ התרחבה מאוד ואפשרה כמעט לכל בית אב שיכול היה להרשות לעצמו להתחיל לחבר ל"שטקר" מוצרי חשמל שונים, כמאמר הסלוגן של חברת חשמל שהודיע בזמנו ש"יותר חשמל – פחות עמל".

משטר הצנע של ההגבלות על הצריכה הלך ושכך, רמת התעסוקה עלתה, כמות הכסף בידי הציבור גדלה, והצריכה – בהתאם. הכלכלה הישראלית החלה להתייצב לאחר שגלי העלייה העצומים מתחילת שנות המדינה הצטמצמו. השוק נהנה מ"פרוספריטי" ("שגשוג") שגם המיתון הגדול של 1966-1967 רק האט את רמת הצריכה הגבוהה, שכן מתום מלחמת ששת הימים שלטה בארץ אופוריה גדולה שהעלתה את המשק לגבהים, בייצור, יבוא, וצריכה.

מלחמת יום כיפור ותוצאותיה הרות האסון היוו גם אסון לעולם הצרכנות הישראלי, שהצטמצם באופן משמעותי. במשך מס' שנים נראה היה שהאבל הצער והתדהמה, תוצאות המלחמה גרמו ליותר ויותר אנשים להתכנס בתוך עצמם, הצריכה התמקדה יותר ויותר במוצרים בסיסיים, ומצב רוח הקודר לא עודד במיוחד את חלק מבתי אב לצרוך מוצרי צריכה חדשים.

בתחילת שנות ה-80:, לקראת הבחירות לכנסת העשירית שנועדו להתקיים ב-1981 החל שר האוצר יורם ארידור (ממפלגת הליכוד), ליישם הלכה למעשה את אמרתו הידועה של בגין שהודיע, החל מהמהפך בבחירות 1977, ש"באנו להיטיב עם העם". מרידור הכריז על מדיניות "הכלכלה הנכונה", שהתאפיינה בגידול בתקציב המדינה בסעיפים הקשורים לרווחת התושבים, בהקטנת נטל המס ובנכונות גוברת של הממשלה להיענות לתביעות שכר במגזר הציבורי.

בנוסף, הורדו המכסים והמיסים על מרבית מוצרי הצריכה, ופתאום חש חלק גדול מהציבור שיש באפשרותו לרכוש מוצרים שעד אז נראו כיקרים מדי עבורו. שוק הצריכה גאה ושגשג, רכישות המכוניות והנסיעות לחו"ל המריאו, וכל זאת עוד לפני החלטת הממשלה על ביטול "המחיקון"...

המחיקון היה רכיב זדוני שהתווסף למערכת השידורים של הערוץ הראשון (היחיד שהיה אז), ו"מחק" את הצבע מכל מה ששודר. הייתה זאת הוראת הממשלה לרשות השידור, שבאה כדי למנוע את האפשרות לצפייה בצבע בשידורי הטלוויזיה הישראלית, מתוך מטרה לצמצם את מכירת מקלטי הטלוויזיה הצבעוניים, שכן, על פי דעת ממשלת בגין הראשונה, טלוויזיות צבעוניות מבליטות את הפער בין עשירים לעניים, רכישתם מעודדת יבוא מיותר ומדלדלת את יתרות המטבע בקופת המדינה.

ביטול המחיקון יחד עם הורדת המיסוי על טלוויזיות צבעוניות, הכל בהתאם ל"כלכלה הנכונה" מבית מדרשו של ארידור, יצרו היסטריה צרכנית: תוך ימים ספורים אזל כל מלאי הטלוויזיות הצבעוניות אצל היבואנים ובכל חנויות מוצרי החשמל ברחבי הארץ. הזמנות דחופות של מאות מכולות נשלחו בהולות ליצרנים השונים במזרח הרחוק, וכדי להיענות לביקוש המטורף ללא צורך בהמתנה עד הגעת אוניות המשא לישראל - החלה לצאת ממחסני המפעלים במזרח רכבת אווירית של מטוסי ג'מבו, מלאים בטלוויזיות צבעוניות, מכל הסוגים הגדלים והמינים.

עם ישראל חגג, ובגדול, בעלים של חנויות חשמל גדולות הפכו לעשירים גדולים במהירות, במחזור עסקים קמעונאי שלא היה כמותו אי פעם. "כשהייתי מגיע בבוקר לבית העסק כבר עמדו שם אנשים מחוץ לדלת והמתינו, אפילו קפה לא הצלחתי לשתות על הבוקר" סיפר בעלים לשעבר של חנות מרכזית למוצרי חשמל, שביקש לא לפרסם את שמו, והוסיף: "במשך היום לא נגסתי אפילו לא בחצי פיתה, הייתי צריך למנות סדרן בדלת כי אנשים הלכו ביניהם מכות, כי הם פחדו עד שיגיע תורם ייגמרו הטלוויזיות, עבדתי עד חצות, והייתי הולך עם כל הפדיון הביתה, כי פשוט לא היה לי זמן להגיע לבנק".....

אולם דווקא חגיגית הצרכנות הגדולה הזאת החלה לבשר את תחילת הסוף של רשתות הקמעונאות הגדולות של ה"מגה חנויות", שתוך שנים ספורות יושלכו רובן כפגר לבית הקברות. בשיא חגיגות המכירות המטורפות לא הצליחו בעלי הרשתות להפנות את המבט לעבר הקרחון הענק שהלך והתקרב במהירות והטביע תחתיו כל מי שנקרא בדרכו.

המהפכה השישית:

פילץ, פלטו שרון ודוד עזריאלי - יוצרים מהפך בעולם הצרכנות הישראלי.

בשנת 1977 ולאחר 5 שנות בנייה, נפתח בתל אביב מרכז קניות מסוג שלא היה קיים בארץ עד אז: קניון דיזנגוף סנטר.

איש העסקים פלטו שרון חבר למשפחת פילץ, ויחד הם הקימו מתחם ענק בן 400 חנויות, בנוסף למסעדות בתי קפה אטרקציות בילוי ועוד.
אריה פילץ, קבלן תל אביבי ושותף בפרויקט אמר בזמנו ש"אנו מבקשים להקים במקום מרכז חוויתי שייענה על כל צרכי המבקר, מתוך מגמה לגרום לו ליהנות כאן במשך כמה שעות, כשהקניה היא רק אחת משפע האטרקציות שאנו מתכוונים להציע כאן".

דיזנגוף סנטר זכה להצלחה עצומה, ומיום פתיחת הדלתות מבקרים בו קבוע כ-10-12 מיליון נפש בשנה. ולמרות ההצלחה הגדולה, נרתעו משקיעים אחרים באותו הזמן להיכנס ל"הרפתקה פיננסית", כך אמרו, כדוגמת הסנטר שאכן דרש השקעה עצומה, בזמנים בהם הקניון היה הראשון במדינה, ורבים המתינו לראות "איך הדברים יתפתחו".

באותו הזמן הגיע לישראל יזם ואיש עסקים בשם דוד עזריאלי, שחי את רוב חייו בקנדה. שלא המתין דקה: הוא ניגש למלאכה והקים את קניון איילון הידוע והמוכר. השנה הייתה 1985, ובישראל היו באותה העת מס' רשתות צרכנות שונות, ושני קניונים מצליחים.

בעוד שהרשתות הגדולות כמו "השקם", "המשביר לצרכן" ועוד נותרו על עומדן באזור הנוחות הקמעונאית שלהן, שינו שני הקניונים הראשונים (דיזנגוף סנטר ואיילון) לחלוטין את תרבות הצריכה בישראל, כשהקניון הופך למרכז הצרכנות הישראלית, בעוד האטרקטיביות של הרשתות הולכת ופוחתת. במהלך 9 שנים, בעוד עולם הקניונים בישראל הולך ומתפתח, ניסתה רשת שקם להשיב מלחמה על ליבו של הצרכן הישראלי בכל דרך, כולל רכישות, התמזגויות, פיתוח ענפים חדשים ועוד, עד שניגפה ומשרידיה נותרה רק קבוצת חנויות למוצרי חשמל.

רשת ה"מגה חנויות" השנייה, "המשביר לצרכן" התעלמה אף היא מתופעת הקניונים כמרכזי צריכה אטרקטיביים, עד שלקראת סוף שנות ה-90 ובמיוחד משנת 2000 החלה הידרדרות בהוצאות הכספיות של הרשת, כשסדרה של פעולות עסקיות שגויות הביאו אותה לבית המשפט, בבקשת פירוק. הרשת נרכשה לבסוף על ידי איש עסקים פרטי, ומתופעלת על ידי חברת אחזקות בורסאית, הפועלת במגוון תחומים מסחריים.

המהפכה השביעית:

סוף דבר, או רק ההתחלה?
עולם הצרכנות בישראל החל את דרכו לפני כ-90 שנים, במהלכן הלכה המערכת הצרכנית והתרחבה, לעיתים עקב בצד אגודל ולעיתים בשינויים מהירים ודרמתיים.
במהפכה הצרכנית שהתרחשה כאן לאורך השנים על כל שלביה, אפשר לראות שכל מערכת צרכנית חדשה שטרפה ופירקה את המערכת הישנה לפניה- הפכה להיות מטורף לנטרף במהפכה צרכנית נוספת, שהגיעה בהמשך.

המערכת הקמעונאית של נקודות הקצה, החנויות, שהפגישו בין היצרן והקונה לאורך כל השנים – הלכה והתפתחה, הלכה וגדלה והשתכללה, ונמצאת כיום בשלב המהפכה השביעית היסטוריה של הצרכנות בישראל. בנקודה מרתקת זאת מנסה הצרכנות הקמעונאית לגשש דרכה בתקופה בה נשאב עולם המסחר אל תוך עולם הסייבר.

האם יצליחו הקניונים, התוצר הבולט והמשוכלל של מהפכת הצרכנות הקודמת, להשתלב במהפכה החדשה, השביעית, על האתגרים שהמסחר האינטרנטי מציב בפני החנויות הפיזיות?

ימים יגידו.

סוף

דייויד סלע,
יו"ר,
עמותת  המועצה לקידום המורשת הישראלית









 

סוף הפרק חפצים שהיו בבית

לפרקים אחרים בפורטל אביזרים וחפצים:

   
חזרה לפורטל אביזרים וחפצים

חזרה לעמוד הבית


הצטרפו אלינו גם בפייסבוק
עדכונים - בלוגים - אירועים - אלבומי תמונות - סרטונים נדירים


שלח דף זה לחבר תגובות, הערות, והוספת מידע, מושגים ונושאים למנוי חינם על מגזין הנוסטלגיה"כובע טמבל" הוסף למועדפים



כל הזכויות שמורות © לאתר נוסטלגיה אונליין ו/או לבעלי התכנים, הדימויים והתצלומים.