חיפוש:   בכל האתר  בשמות הערכים  בקרדיטים     חפש  |  חיפוש תמונות בנושא:   חפש
   מפת האתר  |   כרגע באתר: 163 מבקרים   |  כניסה לדף האישי    
עורך: דייויד סלע
דבר העורך כתבו לעורך
| עמוד הבית | מי אנחנו | מרכז מידע לגולש | על נוסטלגיה ורטרו | קרדיטים | צרו קשר | גולשים כותבים
 

+   אביזרים וחפצים
+   אוספים ותחביבים
+   אז - וכעת
+   אירועים ושנים
+   ארכיון האישים
+   ארכיון הוידאו
+   ארכיון הישראליאנה
+   ארכיון הכרזות
+   ארכיון המצגות
+   ארכיון הקול
+   אתרי נוסטלגיה
+   בידור ופנאי
+   בקיבוץ
+   בריאות, טיפוח וניקיון
+   בשכונה
+   בתים ומבנים מספרים
+   גלויות בולים וסמלים
+   דירה ובניין
+   היום בהיסטוריה
+   המקום בו גרנו
+   העפלה ועליות לא”י
+   חג ומועד
+   טלוויזיה ורדיו
+   ילדות נשכחת
+   לבוש אופנה והנעלה
+   מוזיקה שיר וזמר
+   מזון ומשקה
+   משחקים וצעצועים
+   מתחם מורים
+   נוסטלגיה בצה”ל
+   ספורט
+   ספרות נוסטלגית
+   עבודה ומלאכה
+   פוליטיקה ובחירות
+   רדיו נוסטלגיה
+   רכב ותחבורה
+   רשת חברתית
+   שונות
+   שירותי גולש
+   שפה עברית
+   תיאטרון עברי
+   תקשורת מדיה ופרסום

האתר מוקדש לזכרו של
 יוסי פשרמן (פשי) ז"ל
2003 – 1954

מעל ל - 1100
סרטוני וידאו נוסטלגיים
בארכיון הוידאו שבאתר

יום העצמאות ה-7
 

הצוללת דקר
 

תל אביב הקטנה
 
 



רכבת / ים / אוויר

אוניות נוסעים של צים
שתף 
 
 
כמו כל מדינה נורמאלית, זמן קצר לאחר הקמת המדינה התחילו לחשוב על הקמת צי של אוניות נוסעים, לרווחת העם.

להבדיל מהיום - אז לא רק חשבו ודיברו, אלא גם עשו, והוקם צי של אוניות נוסעים לתפארת, שנשאו שמות ציוניים כמו "תאודור הרצל", "ציון", "ישראל", "קדמה" ועוד.
 

 
 
 

האמת היא שתפקידם העקרי והראשוני של אניות הנוסעים של צים היה להביא עולים ארצה, ורק מאוחר יותר שמשו כאניות נוסעים.

האניות היו קטנות וסגפניות משהו, אבל הן סיפקו את צרכיו המועטים של הקהל הישראלי.
האניות היו יוצאות מנמל חיפה, ומפליגות בים התיכון בעיקר לנמלי הים התיכון של צרפת ואיטליה. את זמנם של המפליגים הנעימו אנשי הבידור של הזמנים ההם, זמרים ובדרנים כמו פרדי דורה, ישראל יצחקי, אריק מחקה החיות ואחרים.


החלום של הישראלי המצוי היה לאסוף את הכסף הנדרש שיאפשר לו לעלות על סיפונה של אחת מאוניות הנוסעים של צים, ולהפליג עימה.

ביום ההפלגה היו מגיעים הנוסעים לנמל חיפה עם עדה מכובדת של קרובי משפחה ומלווים שהיו באים "להיפרד", כאילו הנוסעים יוצאים למסע סביב לעולם, או מה. אבל כולם רצו לגעת בחוויה המופלאה הזו שהריחה בריח הנפלא הזה של חוץ לארץ, בתקופה שחוץ לארץ הייתה עוד כל כך רחוקה.

בתחילת שנות ה-60 היה האי השכן קפריסין יעד פופולארי ביותר. האוניה הייתה מגיעה לקפריסין לאחר מספר שעות של הפלגה, הנוסע הישראלי היה שועט לעבר החנות הקרובה כדי לקנות מגהץ אדים, וחוזר מבסוט לארץ עם הרגשה של גביר, וחוויות לשנים רבות.
זוכרים את הטיסות שארגנה "אל על" מתישהו בשנת 2000 שנקראו "טיסות לשום מקום"? עולים למטוס, מריחים קצת חוצלארץ, טסים כמה שעות מעל הים התיכון והופ...חוזרים לנמל התעופה.  ובכן - צים המציאה את הפטנט הזה כבר בתחילת שנות ה-50, הכל כדי לעשות עוד גרוש או שניים מהאוניות שעגנו בנמל לחיפה. היו מגיעים לנמל, נפרדים מהמשפחה בחיבוקים ונשיקות, עולים לאוניה ומפליגים רחוק רחוק עד ל....תל אביב. בדרך חזרה היו מקבלים גלויה חתומה למזכרת על ידי הרב- חובל....
תעשיית הקרוזים הישראלית בניצניה...

 

שיאה של תעשיית הקרוזים הישראלים סימנה גם את סופה: בשנת 1964 נכנסה לשירות אונית נוסעים חדשה בשם "שלום" ששמה ניתן לה על ידי המשורר שלונסקי.
האוניה המפוארת נבנתה במספנות "שאנטייה דל'אטלנטיק" על חוף האטלנטי של צרפת, מספנות שהתמחו בבניית אוניות פאר, בין השאר נבנתה שם גם אונית הפאר "פראנס" שה"שלום" הייתה בעצם העתק מוקטן של האוניה ההיא. 
השלום הייתה אונית לוקסוס מפוארת ביותר בעלת כל האבזורים והפינוקים שהתאימו גם לצרכיו של התייר האמריקאי, כולל שני מטבחים.
השלום הייתה עמוסה ביצירות אומנות  ישראלית של אמנים ישראליים בולטים של התקופה ההיא כמו דני קרוון ויעקב אגם ואחרים, שהפכו את האוניה למוזיאון צף בעל ריכוז הגדול ביותר של אמנות ישראלית עכשווית של אמצע שנות השישים. 

"א.ק.שלום" גמעה את המרחק מניו יורק לנמל חיפה במהירות שיא של 12 ימי הפלגה. אבל ההוצאה העצומה לרכישת האוניה הייתה גדולה על צים קווי נוסעים והכניסה אותה לצרות פיננסיות. השנים היו שנות מיתון, הנוסעים הישראלים לא הסתערו על אוניות הנוסעים כמצופה, ופחות מארבע שנים לאחר ההשקה המפוארת של ה"שלום", נאלצה צים למכור אותה. האוניה נמכרה לחברת ספנות גרמנית. כבר בהפלגת הבכורה שלה בבעלות הגרמנים המשיך ביש המזל לפקוד את השלום, (ששמה שונה ל"האנזאטיק") והיא התנגשה במכלית נורווגית. לאחר מכן התגלגלה אוניית הפאר הזאת מיד ליד, אחת מהחברות שהחזיקו בה הייתה חברת ספנות מ...ערב הסעודית, אבל אף אחד לא ראה ברכה ממנה. לבסוף נגררה האוניה על ידי בעליה האחרונים אל חופו של כפר הודי באי אלאנג כדי לפרקה לגרוטאות אך אפילו ניסיון זה להרוויח ממנה כמה פרוטות כגרוטאה - לא צלח, כיוון שהיא טבעה בדרכה האחרונה לא הרחק מכף התקווה הטובה, ושקעה במצולות האוקיאנוס. השנה הייתה 1973 ובערך באותו הזמן  קווי הנוסעים הישראלים של צים טבעו גם הם, ואחד ממרכיבי חלומו של הרצל -צי של ספנות עברית, שקע במצולות.

"...הם הגיעו לנמל מלווים על ידי עשרות קרובים חברים ושכנים, כאילו הם מפליגים לעולם הבא ולא לאי השכן קפריסין. האוניה "שלום", פאר צי האוניות של צים, התנתקה מהמזח אך עשרות המלווים לא הפסיקו לנפנף במרץ ובידידות לזוג יגר, שנשען לו על הסיפון, התעלם מנפנופי קרוביהם והתמקד להנאתו בנוף העיר חיפה שהלך והתרחק. ואכן, משלחת המלווים המכובדת לא ראתה כל עמל בהשקעתה, כיוון שכאשר חזרו הזוג יגר מקפריסין, הם לא הביאו לאף אחד כלום...".
מתוך הספר בשבוע הבא - אמריקה!!! מאת דייויד סלע
 



מעיזבון האדריכל הימי אדמונד וילהלם ברילנט ז"ל




 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 






 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 
 

 

                            

 

 

 

 

  

                                      סרטון ללא קול  


זכרונות:

"...הייתי בת 10 ועליתי ארצה באוניה "מולדת" ואם אני לא טועה היא הייתה תאומה של ה"תאודור הרצל".
הגענו מבואנוס איירס לנאפולי (שלושה שבועות של הפלגה באניה איטלקית - פסטה ופיצה, פיצה ופסטה). העבירו אותנו לגנואה, ה"מולדת" באה לקחת אותנו לשייט של ארבעת הימים שנותרו עד נמל חיפה. באוניה האיטלקית ישבנו וצפינו בסרטים בחדר האוכל תוך כדי ישיבה על שולחנות..., פתאום ב"מולדת" יש כורסאות מרופדות לתפארת, וילונות קטיפה - אך אומרים היום: סוף הדרך, חבל על הזמן
....
איך שלא יהיה, בחודש פברואר מיצר מאסינה מאוד לא ידידותי והים הסוער טלטל קליפת אגוז כ"מולדת" (50 מטר אורכה) להנאתו ובאין מפריע...
כבר ביום הראשון קבלו את פנינו בארוחת בוקר י ש ר א ל י ת לתפארת!!!! עם כל מה שהיה לארץ הטובה הזאת לתת: החל מהדג המלוח לסוגיו שונים ועד לביצים המקושקשות והגבינות והסלטים והיוגורט ומה לא!!!
כולנו יהודים עולים מדרום אמריקה שרגילים הכי הרבה ל"מטה
" ( MATE) כמה עוגיות על הבוקר, פתאום ערכו לנו שולחן עמוס כל טוב..... כשהאמיצים שבינינו נגשו לשולחנות וניסו להכניס משהו לפיהם ולקיבתם הסוערת, נטתה המולדת על צידה וכל הכלים, האוכל הנהדר והריהוט המפואר עפו לכל עבר.
סתם חוויות וזיכרונות של ילדות.....".

גרסיאלה


====================================================================

"...אבי ז"ל - מנחם לוזיה, ליווה את העולים מצפון אפריקה, בדרכם מנמל מרסיי בצרפת לישראל. אבי היה דובר השפה הערבית ולכן גוייס ונאות למלא את המשימה הזאת.
אני זוכרת שאבא נסע בערך 5 - 10 נסיעות כאלה והבנתי שהיה צורך שיהיה מישהו על האוניה (אני זוכרת את השמות "קדימה" ו"ציון") שיוכל להסביר להם על ישראל ומה יש בארץ, בקיצור יכין אותם לבאות. מאוחר יותר אני מבינה שרובם ככולם באו ללא ידיעה מוקדמת לאן ומה הם "ימצאו" בארץ...".

רינה  

בקרו בעמוד הפייסבוק של אתר נוסטלגיה אונליין 




האוניה שלום
שתף 

                                                מעזבונו של אדריכל ימי אדמונד וולהלם ברילנט
 

 

"השלום" - מגלומניה שהפכה לפיאסקו

מאת: דייויד סלע, עורך "נוסטלגיה אונליין"

 

 

 

בימים אלה (2003) מלאו ארבעים שנה להפלגתה הראשונה של האוניה "שלום", הזכורה לכולנו לטוב. סיפורה של ה"שלום" הוא סיפור מרתק ומדהים של חלום מגלומני, תקרית דיפלומטית,  משבר ממשלתי, תאונה ימית בסגנון הטיטאניק, דרמת מתח משפטית וסוף טרגי.

לפני סיפורה של ה"שלום" עצמה, מספר מילים על הרקע שקדם לרכישת האוניה המופלאה הזאת

 


התחלה ציונית ראויה

צי אוניות הנוסעים הישראלי, הוקם בשונה מכל מדינה אחרת בעולם, לא כדי להקים צי שיוט של קרוזים, אלא כדי להביא לארץ בדחיפות מאות אלפי יהודים, פליטי השואה באירופה. מה שבני הדור הראשון בארץ לא תמיד יודעים הוא, שחלק גדול מהעלייה לישראל לא הגיע דווקא על אוניות מעפילים, אלה בהפלגות סדירות מנמלי אירופה לחיפה. תפקידה הגדול של חברת צים עם הכרזת המדינה היה להביא את היהודים לארץ, וצים עשתה זאת על ידי השמשת אוניות מעפילים שעדיין היו כשירות לשימוש, אוניות כמו "קדמה", "קוממיות" "עצמאות" ואחרות.

האוניות הללו פעלו על ידי "שוהם"  שהייתה חברת בת של צים ואליה הצטרפו עם הקמת המדינה רבים מאנשי עליה ב' שעסקו בעליה הבלתי ליגלית, וכעת כישוריהם נוצלו לצורך העלייה הליגלית לישראל.

החבר'ה של עליה ב'  ניצלו את כישוריהם לאיתור דחוף של אוניות שיכנסו לשירות צים, ולצורך העניין  נרכשו אוניות שונות וחלקן אף משונות, כמו ה"נגבה" שהייתה במקורה אונית אספקה שפעלה באלסקה, ה"גלילה" שהייתה במקורה ספינת נהר שפעלה בנהר הדאלאוור  בארה"ב, האוניה "ארצה" שהייתה במקורה אונית שירות של הצוללות הנאציות במלחמת העולם השנייה, ועוד.

אוניות הנוסעים הללו פעלו הלוך ושוב בין נמל חיפה ונמלי אירופה, בעיקר מרסי וגנואה, וקווי הנוסעים של צים העלו במשך השנים  מאות אלפי עולים, למשל בשנת 1949 בלבד עלו בקווי הנוסעים האלה מעל 100,000 עולים.

 

 

הסכם השילומים על גרמניה בונה את צי האוניות העברי
לאורך שנות החמישים גדל צי קווי הנוסעים של צים בצורה משמעותית, בעיקר כיוון שלראשונה הגיעו לשירות הצי אוניות חדשות אל מול הגרוטאות ששירתו את צים עד אז.
היו אלה בעיקר 5 אוניות נוסעים שניתנו לישראל במסגרת הסכם השילומים עם גרמניה, אוניות כמו ה - "ישראל", "ציון", "ירושלים" , ה"מולדת"  ו"תיאודור הרצל".

אגב, סמל 7 הכוכבים של צי"ם עוצב בהשראת הצעתו של תיאודור הרצל לדגל המדינה.
לקראת סוף שנות החמישים ותחילת שנות השישים סיימה צים את משימתה הלאומית להעלאת התפוצה, הצרכים הידלדלו ופתאום מצאה את עצמה החברה עם צי אוניות - אבל בלי נוסעים. 

 

 

האוניות החלו לבלות יותר מדי זמן בנמל חיפה ופחות בימים. אז החלו בצים לפתח כל מיני פטנטים. למשל "שיט חופים": הנוסעים היו מגיעים מרוגשים על נשם וטפם לנמל חיפה, נפרדים בנשיקות ובחיבוקים מבני המשפחה, עולים לסיפון ומנופפים משם במרץ רב למשפחות שנותרו על המזח, אט אט הייתה האוניה מתרחקת מהמזח ליעד אקזוטי ומרוחב בשם ......תל אביב. היו עושים באוניות  "רונדל" חיפה - תל אביב, חוזרים, מקבלים מרב החובל  גלויה של האוניה ונשארים עם חוויות לכל החיים...

 


מפליגים לקנות מגהץ בקפריסין

בערך בזמן הזה החלו בצים לפתח גם את קו הנוסעים לקפריסין. הפלגה לקפריסין זה כבר משהו רציני יותר וכל מי שיכול היה להרשות לעצמו היה עולה על האוניה בחיפה, מפליג לאי השכן, קונה מגהץ אדים וחוזר לארץ שמח וטוב לב.
אבל קפריסין לא ממש ענתה על הצרכים של הצי, ולכן החלו לפתח  קו חיפה- מרסי גנואה - או נאפולי וחזרה, ובסוף שנות החמישים תחילת שנות השישים נכנסה צים לקו בין ניו יורק לאיים הקריבים, וכאן מצטרפת גיבורת סיפורינו לעניין, האוניה "שלום".


מאחר והפכנו כבר לאימפריה ימית לא קטנה, החליטו בצים ללכת על משהו גדול באמת. הוחלט להזמין אונית דגל גדולה חדישה ומרשימה, כיאה לצי קווי נוסעים עברי גאה. ואז הוזמנה האוניה "שלום", שהרבה שלום לא יצרה סביבה, אלה בעיקר "ברוך" אחד גדול לכל מי שהיה קשור ביצורה ובתפעולה.
 

 

 

נולד רעיון ה"שלום"
התקופה - תחילת שנות השישים - תקופת האביב המלבלב  ביחסים הדיפלומטיים בין ישראל וצרפת, ולכן היה זה אך טבעי שהאוניה תיבנה במספנות בצרפת. המספנות שנבחרו היו מספנות "שאנטייר דה ל'אטלנטיק" שבסנט-ניזאר בצפון צרפת. מספנות אלה בנו בזמנו את אונית הנוסעים המפורסמת "פראנס", שיחד עם ה"קווין אליזבת" נחשבה  בזמנו לאונית הנוסעים המפוארת ביותר בעולם. ואכן, ה"שלום"  נבנתה כדגם מוקטן של ה"פראנס".  בקיצור, הוזמנה אוניה של 25 אלף טון, (ענקית במושגים של הימים ההם שאוניית נוסעים ממוצעת הייתה של פחות מ - 10,000 טון) ל"שלום" היו עשרה סיפונים, תכולה לאלף אורחים וכחמש מאות אנשי צוות. האוניה  נבנתה בסטנדרטים הגבוהים ביותר בזמנו, עם מעליות בין הסיפונים, וטלוויזיות בחלק מהחדרים היוקרתיים. הרעיון העיצובי של האוניה היה להפוך אותה למוזיאון צף של אמנות ישראלית עכשווית, וחלק נכבד מסך 20 מילון הדולר שהיא עלתה - הלך לרכישות של עבודות אמנות רבות שפיארו את אולמות האוניה, עבודות של אמנים כגון: אגם וקרוואן ואחרים.

 


תקרית דיפלומטית

הכל טוב ויפה, אבל הבעיה הייתה שהמספנה לא הצליח להשלים את בניית האוניה בזמן. השקתה של האוניה נדחתה פעם ועוד פעם, עד שנקבעה לבסוף לאביב 1963.
כשהגיע מועד ההשקה התברר שהאוניה עדיין רחוקה מהשלמתה, ובעקבות זאת ארעה כמעט תקרית דיפלומטית בין ישראל לצרפת. הגברת פולה בן גוריון, לה ניתן הכבוד כאשת ראש הממשלה בזמנו, הייתה אמורה  להשיק את האוניה. אבל כשהתקרב המועד לחשו הצרפתים באוזנו של מי שהיה צריך, שאין לפולה מה להגיע, כי אין עדיין אוניה. הרכילות מספרת שפולה התעקשה לנסוע לצרפת, עם השקה של ה"שלום" או בלעדיה, ורגע לפני קרות תקרית דיפלומטית אכן נגררה ה"שלום" לנקודת השקה, כאשר היא עדיין בשלבי סיום של העבודות.
ההשקה בוצעה באביב 1963 אך האוניה נשארה לסיום העבודות במספנה. המועד החדש שנקבע כעת היה דצמבר 1963 ולמועד החגיגי הזה הוציא השירות הבולאי בול מיוחד. הבול יצא אבל האוניה הייתה עדיין תקועה במספנה, ורק בערך בזמן הזה לפני 40 שנה  - הגיעה האוניה "שלום" לנמל חיפה.

 


ה"שלום"  מגיעה ויוצרת משבר קואליציוני

יום הגעתה של ה"שלום" לחיפה היה אחד מימי השמחה היחידים שהאוניה הזאת חוותה או העניקה למפעיליה. ה"שלום" הציעה הפלגה מהירה לניו יורק תוך 12 יום. אבל בתקופה ההיא החלו להוזיל את מחירי הטיסות הטראנס אטלנטיות, ואלה שהיו צריכים להגיע לארה"ב וממנה, העדיפו את הטיסה על הפלגה, אפילו אם היא באוניה העברית המפוארת.
נוסעי תיור ונופש  ישראלים באותה תקופה היו מעט - להזכיר מדובר בתקופת המיתון של שנות השישים. התייר הישראלי הממוצע, יכול  היה אולי להרשות לעצמו הפלגה קצרה לקפריסין ואפילו רכישת מגהץ שם, אבל הפלגה לארה"ב הייתה עניין קצת כבד על הכיס של מר ישראלי של שנת 1964. 
תיירים אמריקאיים שיפליגו בשלום מארה"ב לישראל היו, אבל מעט ובעיקר יהודים. התיירים הגויים הרחיקו רגלם מהאוניה בשל עניין המטבחים שלה. כשהגיע ה"שלום" לארץ דרשו מיד הסיעות הדתיות שב"שלום" יוגש אך ורק אוכל כשר, דבר שגרם למשבר קואליציוני בזמנו. לבסוף הושגה איזו פשרה בסגנון "חצי תה-חצי קפה" אבל התיירים הגויים לא כל כך התפתו להיות תקועים על אוניה 12 יום בכל כיוון, עם אוכל שלא ערב לחיכם....

גם איגוד הימאים, איגוד חזק ואגרסיבי בשנות השישים תרם את חלקו לכישלונה של ה"שלום": כולם רצו לעבוד על השלום המפוארת והאיגוד אילץ את צים להעלות את התקנים של הצוותים לרמה לא פרופורציונאלית, כאשר המשכורות על ה"שלום" היו אסטרונומיות ומלצר הרוויח כאילו היה שף לפחות...
אי לכך כבר בחודשים הראשונים התברר להנהלת צים שהפרויקט השאפתני הזה הופך להיות ברווז צולע. אי לכך החליטו בצים להעביר את ה"שלום" לשירות בקווי הנוסעים מניו יורק לאיים הקריבים.

 


סיפור הטיטאניק הישראלי

ההפלגה הראשונה נקבעה ל - 25 לנובמבר 1964 כאשר על הסיפון של השלום היו כ 600 נוסעים. הלילה הראשון של ההפלגה היה ערפילי במיוחד, ובשעה 0200 בלילה דהרה ה"שלום" במהירות לעבר מיכלית הנורווגית בשם "סטול דאגאלי", נגחה בה בעוצמה וקרעה את חלקה האחורי של המיכלית, החלק בו היה גשר הפיקוד ומגורי המלחים. בדוח התאונה של משמר החופים האמריקאי נרשם  ש"...השלום עברה דרך הסטול דאגאלי כסכין דרך חמאה"...". החלק שנקרע מגוף המיכלית (כ - 40 מ' אורכו) החל לשקוע במהירות, חלומם הרטוב של המלחים הנורווגים  הפך למציאות איומה.  25 מלחים נורווגים הצליחו אמנם לחלץ עצמם מהתאים שהחלו להתמלא מים, אך 19 מלחים צללו לתהום.

באוניה "שלום" עצמה נוצר סדק מהחרטום ולאורך כ - 15 מטר, אך זה לא הפריע לה להפליג באיטיות חזרה לנמל ניו יורק. ה"ברוך" היה גדול, הן למוניטין והן לכיס של צים, שנאלצה להוציא הון עתק לפיצוי הנוסעים, לתיקון האוניה שארך כחודש, וגם לתשלומים כבדים לעורכי דין, במאבק המשפטי שבהתפתח בין צים והחברה הנורווגית.  
בשלב ראשון של העימות המשפטי נראה היה שצים עומדת לאבד את המכנסיים. התברר למשל שהצופה שהיה אמור לעמוד בחרטום האוניה באותו לילה ערפילי, עזב את משמרתו והלך לשתות קפה... והתברר גם שהראדאר של האוניה לא פעל כיאות באותו הלילה. אך הנורווגים לא יכלו להוכיח שה"שלום" עברה על התקנה של נסיעה במהירת מוגבלת בתנאי ערפל. צים לעומת זאת לקחה צוות משפטי גדול וזה שלח צוללנים לחלק הטבוע של המיכלית הנורווגית במגמה למצוא את ה"טאכומטר", אותו מתקן הקיים גם ברכבים כבדים הרושם את מהירות הנסיעה בכל זמן נתון. לתדהמת הצוללים שצללו לגשר הפיקוד של האוניה התברר שהוא ריק לחלוטין. מישהו הקדים אותם ובעבודה יסודית ניקה כל ממצא מפליל שהוא. המצב היה בכי רע עד שבאופן מקרי איתרו בלשים שהועסקו על ידי עורכי הדין של צים  קבוצה של חמישה צוללנים חובבים שצללו לקטע הטבוע של המיכלית - ימים ספורים לאחר שהיא טבעה. בסרט התת ימי שאותם צוללנים צילמו - רואים בבירור את ההגאים של המיכלית הנורווגית במצב של
Full steam ahead

שהוכיח שהמיכלית הנורווגית נסעה במהירות מרבית ובניגוד למותר באותו לילה ערפילי.
צים ניצלה בעור שיניה אבל כל הספור הזה עלה לה כמה מיליונים טובים, והוחלט להיפתר מה"שלום".  תוך פחות מ - 30 חודש מיום הגעתה לחיפה, היא נמכרה בשנת 1967 לחברה הראשונה ששמה כסף על השולחן. הייתה זו חברה גרמנית והעניין עורר תרעומת רבה בישראל, "...איך זה שאונית הדגל של צי הנוסעים העברי - נמכרת דווקא לצאצאי הנאצים..." נאמר בזמנו...

 


מברונית מכובדת לנערת רחוב זולה

ה"שלום" החלה מסע של התגלגלות בין כל מיני בעלים וחברות ספנות שונות. האוניה המפוארת הזאת, תפארת צי הנוסעים העברי, הפכה בין לילה מברונית מכובדת לנערת רחוב זולה, תוך שהיא נמכרת  מיד ליד לכל המרבה במחיר, ומשוטטת בכל מיני חורים ברחבי הגלובוס, תחת שמות שונים כמו:Hanseatic, Doric, Royal Odyssey, Regent Sun, Sun Venture, Sun

 


ה"שלום" ממאנת להיקבר

מצבה של האוניה הידרדר, הבעלים האחרונים שלה בשנת 1995 פשט את הרגל והיא נשארה תקועה במשך מספר שנים בנמל אירופאי כאבן שאין לה הופכין.
לבסוף הועלה רעיון לשפץ את ה"שלום" ולהפוך אותה למלון צף בנמל שטוקהולם, אך מסיבה לא ברורה לא יצאה התוכנית הזאת אל הפועל. דינה של השלום נחרץ, והוחלט להעבירה לגריסה. מאחר ומנועי ה"שלום" כבר לא היו מסוגלים למשוך את האוניה, הוחלט שהיא תיגרר על יד גוררת מאירופה דרך כיף התקווה הטובה ועדאי הודי בו היא הייתה אמורה לעבור תהליך של פירוק.
אבל ה"שלום" מיאנה למות בבית הקברות לאוניות, ובמעבר כיף התקווה הטובה החלו מים לחדור אליה, והיא טבעה במצולות הים, בשנת 2001.

כשה"שלום" טבעה, קווי הנוסעים של צים כבר לא היו קיימים מזה שנים, אבל סיפורה של ה"שלום" מרכז גם את סיפורה של "צים קווי נוסעים" חברה עם חזון גדול, עבר גדול אבל גם עם  חלומות מגלומניים שהביאו לסופה.

 


וה"שלום " - מה נותר ממנה???

ה"שלום" הפכה להיות אחד האייקונים הנוסטלגיים החזקים של שנות השישים העליזות.
למרות שהיא מתה לפני שנים, היא עדיין חיה ונושמת כיום, כיוון שפריטיה הפכו להיות לאחד ממוצרי האספנות המבוקשים ביותר,  בקרב האספנים של הנוסטלגיה הישראלית.

 

 

  

 

זכרונות:
"...ביום בו התנגשה האוניה שלום בספינה הנורווגית הייתי בניו-יורק עם חבר נוסף.
בלילה, השאיר החבר את נעליו מחוץ לחדר וציפה שמישהו ידאג לצחצחן. בבוקר, התברר כי הנעלים נעלמו. נו, אין ברירה צריך היה לקנות נעליים חדשות. נסענו במונית, כאשר חברי הולך עם גרביו בלבד, ומצאנו חנות. נכנסו לחנות ומשעה ששמעו שאנחנו דוברי עברית, החליט מי שהחליט כי אנחנו ניצולי האוניה שלום, ומיד נאספו  סביבנו כל באי החנות והמוכרים, ובקשו לשמוע חוויות.
אכזבה גדולה הייתה להם כאשר
הסברנו מדוע חברי זקוק לנעלים בדחיפות. זה לא הפריע, אגב, לבעל החנות, שכנראה היה יהודי, לתת לנו הנחה גדולה על רכישת הנעלים...".

ד"ר ניסן לימור




וידאו - תולדות התעופה בארץ ישראל
שתף 




חברות ספנות עבריות.
שתף 

עתיד
הוקמה בשנת 1934. לאחר קום המדינה פעלה בשותפות עם "תרשיש-סלע". לאחר פירוק השותפות, המשיכה החברה לפעול עד שקשיי מימון אילצו אותה להחכיר את אוניותיה לצים.

תרשיש - סלע
נוסדה ב-1953 על ידי הקיבוץ המאוחד, שהיה בשעתו הארגון הקיבוצי הגדול בישראל ואשר ראה בימאות חלק ממשימות ההתיישבות. הקיבוץ המאוחד תרם גם לחינוך הימי, באמצעות הכשרה וקורסים ימיים וייסוד מגמות לספנות בבתי ספר.

החברה החלה את דרכה בימי אוניות המעפילים. רבים ממלוויהן וממפקדיהן היו חברי קיבוצים וחברי הפלמ"ח, ומאוחר יותר הפל"ים, שמרכז ההכשרה העיקרי שלו שכן בקיבוץ שדות ים. בתחילת שנות ה-60 ייסד הקיבוץ המאוחד חברה נוספת, "סלע", שהפעילה את האוניות וטיפלה בהיבטים המסחריים. שיתוף פעולה עם חברת צים, הוביל להסכמים עם צים, שקיבלה עליה את כל הפעילות המסחרית.

החברה הימית להובלת פרי
ב-1960 נוסדה חברת דיג קטנה, אטלנטיק, שעסקה בדיג במים עמוקים באפריקה ובאוקיינוס האטלנטי. אוניות החברה היו מהגדולות והמשוכללות בעולם, בעלות מתקנים להקפאה עמוקה, מחסני קירור וציוד אלקטרוני לגילוי להקות דגים. לאחר התבססותה, החליטה החברה להתרחב לתחומי הובלת פרי ובשר וכך נוסדה בשנת 1962 החברה הימית להובלת פרי. החברה צמחה במהירות והגיעה למעמד של קונצרן עולמי.

בתחילת שנות ה-70 עסקה החברה גם בהובלת דלק, גז נוזלי, מימון ובניית אוניות וכן בפעילויות שאינן קשורות בספנות. החברה פעלה בעיקר בחו"ל ומניותיה נסחרו בבורסה של ניו-יורק, אך נוהלה ממשרדיה בחיפה. התפשטות והתרחבות לא מבוקרת של החברה, עם הזמנת אוניות חדשות במספנות ללא חוזים חתומים לתעסוקתן, הביאו לסגירת החברה בשנת 1975.

אל - ים
עם פרוץ מלחמת העצמאות הפסיקו חברות ספנות זרות להגיע לנמלי הארץ ומטענים המיועדים לארץ נפרקו בנמלים שונים בים התיכון. כדי להביא מטענים אלה ארצה, הוקם "קו ישראל-אמריקה" על ידי שלושה שותפים - צים, בנק דיסקונט וארגונים של יהדות אמריקה. לאחר פירוק השותפות, הוקמה בשנת 1953 חברת "אל-ים" בבעלות משפחת רקנאטי ושותפים נוספים. בידי החברה נותרו שלוש אוניות משא שהחלו לפעול בתחום "ספנות הנוד" (Tramp Shipping) וכן בהובלת גרעינים בתפזורת. במסגרת השילומים מגרמניה קיבלה אל-ים ארבע אוניות מטען כללי גדולות (1957).

אל-ים הייתה חלוצה עולמית בהובלה בתפזורת. בסוף שנות ה-50 הזמינה שבע אוניות צובר גדולות ומשוכללות. בהמשך נכנסה החברה לתחום ההובלה בקירור. בשנים 63-1961 נכנסו לשירות ארבע אוניות קירור, אך החברה התקשתה לעמוד בתחרות מצד חברות מונופוליסטיות.

בתחום הובלת הדלק הצליחה החברה יותר, ובשנות ה-70 פעלה בעיקר בקו איראן-אילת. בתחילת שנות ה-80, עם הקמת תחנת הכוח הפחמית בחדרה, החלה החברה גם להוביל פחם. בסוף שנות ה-90 צמצמה החברה את פעילותה; בעקבות משבר הספנות העולמי ופתיחת הענף לתחרות ירדו המחירים במידה ניכרת, והחברה הפסיקה בשנת 2002 את פעילותה בארץ.

גדות ים ספנות לכימיקלים
גדות ים נוסדה ב-1964, והיא בבעלות משפחת יוחננוף באמצעות חברת "גדות מכליות ומאגרים לכימיקלים בע"מ" הנסחרת בבורסת תל-אביב. גדות ים עוסקת בהובלה ימית של כימיקלים, חומצות, שמנים וחומרים פטרוכימיים בצובר. החברה היא חלק מקבוצת גדות העוסקת במגוון פעילויות בתחום הכימיקלים: הובלה יבשתית וימית, אחסון, אספקת חומרי גלם ומתן שירותים לוגיסטיים.

גדות ים מפעילה צי מכליות לכימיקלים מהמודרניות והמשוכללות בעולם, בעלות מכלי פלדת אל-חלד, בגדלים שבין 6,000 ל-20 אלף טון. החברה משרתת את השוק הישראלי וכן לקוחות גדולים בחו"ל, ומקיימת למעלה מ-120 הפלגות לישראל וממנה, ובהן היא משנעת קרוב למיליון וחצי טון בשנה. גדות ים עומדת בתקנים בינלאומיים מחמירים ומחזיקה בתו האיכות ISO 9001.




חסקה
שתף 

החסקה הייתה כלי תחבורה ימי, ששימשה חותרים מיומנים בעלי שרירים תפוחים, שהיו עומדים יציב בקצה האחורי של החסקה שנבנתה מפלטת עץ קל, מפעילים משם בעמידה משוט אימתני.

החסקה הייתה מקור גאווה לבעליה, שרבים התקנאו בשרירים שלהם, בגוף המעוצב, בשיזוף הכהה ובעיקר ביפיפיות שהיו תמיד שרועות על החסקה, בעוד בעליהן חותר במרץ, פעם משוט לשמאל ופעם לימין.

החסקה שימשה במשך כל השנים גם את המצילים במלאכתם, אך לאחרונה אלה מעדיפים כלים אקזוטיים יותר (לדעתם) כמו אופנועי ים.

אפרופו - מקור השם "חסקה" הוא מהשפה הערבית ופירושו: שדרית של דג.
בעברית נסתה האקדמיה לקרוא לחסקה "חמקה", שם שלא זכה כידוע להצלחה מסחררת...

 

 

 

 

על החסקה שרה בזמנו להקת חיל הים:
"...חסקה, חסקה / בלי סיפון או מעקה...".


לצפיה בכל התגובות - לחצו כאן




כרמלית
שתף 
 
הכרמלית שבחיפה הייתה הניסיון הראשון והאחרון בארץ (נכון לזמן כתיבת ערך זה-2012), לצרף את ישראל לחבר המדינות המפותחות על ידי בניית רכבת תחתית.
הכרמלית מוזכרת כאן למרות שהיא עדיין כלי תחבורה קיים, אך כיום נוסעים בה בודדים לעומת שנות השישים, עת הייתה הכרמלית כלי תחבורה עיקרי בעיר חיפה.


באמצע שנות החמישים, בתקופת ירח הדבש ששרר אז בין ישראל וצרפת, הציעו הצרפתים לבנות את הכרמלית בחיפה, מתוך ראיה "מרחיקת לכת" מבחינתם, שסברה שתקיעת יתד בחיפה תאפשר לצרפת לבנות את כל מערכת הרכבות התחתיות בישראל המתפתחת.
יכול להיות שהצרפתים הבינו בזמנו ברכבות תחתית, אבל בבירוקרטיה ובסרבול השלטוני הישראלי - לא הבינו כלום.

למרות זאת, החלו באמצע שנות החמישים לבנות מנהרה גדולה שתחילתה הייתה בעיר התחתית בחיפה, וסופה לאחר חמש תחנות, הייתה במרכז הכרמל.


אבא חושי, (במרכז) ראש עיריית חיפה בזמן בניית הכרמלית, מבקר את כורי המנהרה בזמן החפירות

הכרמלית נחנכה בסוף שנות החמישים ומחירי הנדל"ן של הדירות ברחובות הקרובים לתחנת כרמלית האמירו פלאים, כמה שיותר קרוב לתחנת כרמלית - יותר יוקרתי...
הכרמלית הפכה להיות גאוותה של העיר חיפה, שהרבה לא היה לה מה להציע הן לתושביה והן למבקריה חוץ מהנמל, מקדש הבהאיים ו...רכבת תחתית (עלק...).

הכרמלית הפכה במהירות להיות אטרקציה עצומה, ואנשים רבים, מחיפה ומכל רחבי הארץ, היו מגיעים בתחילת שנות השישים כדי לחוות את הנסיעה בתחתית הזו.

בתקופת הפעלתה הראשונה של הכרמלית היה אפשר לנסוע באסימון אחד הלוך ושוב, מתחנת "גן האם" שבמרכז הכרמל ועד תחנת "ככר פריז" בעיר וחזרה, עוד ועוד.
ככה היו יושבות להן משפחות שלמות, שהיו מגיעות מצוידות עם הדודות והסבתות ועם תרמוס וסנדביצ'ים, ונוסעות מעלה ומטה.

התלהבות גדולה במיוחד הייתה בנקודת המפגש במנהרה של שתי הרכבות, זו שעולה לכרמל וזו שיורדת לעיר. בקטע זה הייתה המנהרה מתרחבת כדי לאפשר לשתי הרכבות לחלוף אחת על פני השנייה, וכל הנוסעים בכל אחת מהרכבות היו מנפנפים במרץ לעבר הנוסעים ברכבת השנייה.


מעבר לכל אלה שהיו מעבירים בנסיעה בכרמלית ערב שלם של בידור ובילוי, היו כאלה שהשתמשו בה לנסיעות רגילות. הכוונה היא לתושבי חיפה שנסעו משכונותיה לעיר התחתית או לכרמל. אך ככל שעברו השנים ירד זוהרה של הכרמלית, עד שנסגרה לשנים מספר ונפתחה שוב, רק כדאי לשרת פנסיונרים משועממים ומנומנמים, שנוסעים בכרמלית למעלה ולמטה, (והמכונה כעת "ויא-דה-סקלארוזה")  ונזכרים בוודאי בימים טובים יותר, גם שלהם וגם של הכרמלית....
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
תגובות:
אם שמתם לב  באחד הצילומים שפרסמתם הכרמלית-הכוונה לדגם הראשון-נסעה על צמיגים כאשר בכל קצה של הרכב יש כבל. עכשיו הכרמלית הייתה עמוסה מאוד באותם ימים כשהיא הייתה עולה לתחנת גן האם במרכז הכרמל (התחנה הסופית שלה) היא נכנסת לתחנה באיטיות כזאת, נוסעת בקושי רב ולנוסעים שדחוסים בפנים לא היה ברור אם הם יורדים עוד רגע בתחנה או נוסעים "אקספרס" בלי עצירה העירה...
פינחס מיכאלי 
 
 



מטוסים
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.




מצגת - אווירון ימי
שתף 

בין השנים 1931 - 1942 נחתו טיסות סדירות באגם הכינרת והוא תיפקד כנמל תעופה לכל דבר.

נוצר על ידי: בני גבירצמן.
מס' תמונות: 33.

זמן עליית המצגת 25-20 שניות. מומלץ ללחוץ על אפשרות SAVE לשמירת המצגת במחשבך.

לכניסה למצגת - לחצו כאן




מצגת - הרכבת בפלשתינה
שתף 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הרכבת בפלשתינה באזור חיפה וירושלים בין השנים 1898-1939

נוצר על ידי: דובה פרימרמן.
מספר תמונות: 77.

זמן עליית המצגת 25-20 שניות. מומלץ ללחוץ על אפשרות SAVE לשמירת המצגת במחשבך.
לכניסה למצגת - לחצו כאן




סנפירית
שתף 

ב - 1963, כאשר המוני בית ישראל החלו לגלות את חו"ל ונהרו לקפריסין כדי להביא מגהצי אדים, נוספה לצי הישראלי ספינה שנועדה בדיוק לענות על הצורך הזה.
היתה זו ה"עלי-גל", ספינה מסוג "סנפירית" (HYDROFOIL), שטסה על כנף תת-מימית שהרימה אותה מעל הגלים במהירות 45 קשר (כ - 80 קמ"ש) וגמאה את המרחק בין חיפה ללימסול בשעתיים וחצי.

הסנפירית זכתה לפופולריות רבה ובעונת החופשות היא דהרה הלוך ושוב בין שני הנמלים, אולם סיפור ההצלחה הזה נקטע באיבו כאשר לאחר פחות משנת פעילות אחת עלתה הסנפירית על שרטון וניזוקה ללא תקנה (מה שנקרא "טוטאל לוסט"). מאז חזרנו כולנו להשתמש בכלים יותר קונוונציונליים...




פרימוס.
שתף 

הרעש האופייני של הפרימוס הפך למשל ושנינה בזכות עצמו והזכיר את הפרימוס הבייתי. וכך, ערב עצמאות ישראל, זכו מטוסי הסיור הראשונים של חיל האויר (שנקרא אז "שירות האויר") מסוג "אוסטר", לכנוי "פרימוסים", בשל מנועיהם המטרטרים. 
שימו לב: המטוס עודנו מסומן בסימני הרישוי האוירי המנדטורי VQ-PAS.


בשיר "נגן אקורדיון" - י. טהרלב / א. קריב, שרה להקת פיקוד מרכז:
"...והיום מה נשאר מכל אלה? / הן בקושי נשאר זיכרון / בין השרמן הסטן והפרימוס / שם מוטל לו גם אקורדיון...".




קטר קיטור
שתף 


"בתחנה בבאר-שבע עמד קטר / ומספרו שבעים-ארבע-מאות-ארבע-עשר / קטר קיטור תשוש, קטר קיטור ישן / עמד בתחנה והעלה עשן / הוווו...".
 
הרכבת החלה לפעול בארצנו עוד מזמן התורכים, וליתר דיוק - ב - 1892, עם פתיחת הקו יפו-ירושלים. 

היא הלכה והתפתחה עם השנים ובתקופת המנדט הבריטי עברו כאן קוי רכבת בינלאומיים כמו קו קנטרה-ביירות או קו חיפה-דמשק.

הקטרים שמשכו בעול כל אותן שנים היו קטרי הקיטור הוותיקים. בתקופה העותומנית היו הקטרים מתוצרת גרמניה, ובתקופת המנדט - מתוצרת בריטניה וארה"ב.
עם קום המדינה ירשה רכבת ישראל את המערכת המנדטורית על קטרי הקיטור שלה, עד אשר, בעקבות חתימת הסכם השילומים עם מערב-גרמניה, סופקו לישראל קטרי דיזל וקרונות חדישים החל מ - 1955, ואלה החליפו  את קטרי הקיטור המיושנים.



מוקדש בהוקרה לזאב (וולוו) גלבלום ז"ל  (1898-1989), איש העליה השלישית, שהיה נהג קטר בארץ בשנים 1921-1965

 









 
הצטרפו אלינו גם בפייסבוק
עדכונים - בלוגים - אירועים - אלבומי תמונות - סרטונים נדירים


שלח דף זה לחבר תגובות, הערות, והוספת מידע, מושגים ונושאים למנוי חינם על מגזין הנוסטלגיה"כובע טמבל" הוסף למועדפים



כל הזכויות שמורות © לאתר נוסטלגיה אונליין ו/או לבעלי התכנים, הדימויים והתצלומים.