חיפוש:   בכל האתר  בשמות הערכים  בקרדיטים     חפש  |  חיפוש תמונות בנושא:   חפש
   מפת האתר  |   כרגע באתר: 147 מבקרים   |  כניסה לדף האישי    
דייויד סלע - עורך
דבר העורך כתבו לעורך
| עמוד הבית | מי אנחנו | מרכז מידע לגולש | על נוסטלגיה ורטרו | קרדיטים | צרו קשר | גולשים כותבים
 

+   אביזרים וחפצים
+   אוספים ותחביבים
+   אז - וכעת
+   אירועים ושנים
+   ארכיון האישים
+   ארכיון הוידאו
+   ארכיון הישראליאנה
+   ארכיון הכרזות
+   ארכיון המאמרים
+   ארכיון המצגות
+   ארכיון הקול
+   אתרי נוסטלגיה
+   בידור ופנאי
+   בקיבוץ
+   בריאות, טיפוח וניקיון
+   בשכונה
+   בתים מספרים
+   גלויות בולים וסמלים
+   דירה ובניין
+   היום בהיסטוריה
+   המקום בו גרנו
+   העפלה ומעפילים
+   חג ומועד
+   טלוויזיה ורדיו
+   ילדות נשכחת
+   לבוש ואופנה
+   מוזיקה שיר וזמר
+   מזון ומשקה
+   משחקים וצעצועים
+   מתחם מורים
+   נוסטלגיה בצה”ל
+   ספורט
+   ספרות נוסטלגית
+   עבודה ומלאכה
+   פוליטיקה ובחירות
+   רדיו נוסטלגיה
+   רכב ותחבורה
+   רשת חברתית
+   שונות
+   שירותי גולש
+   שפה עברית
+   תיאטרון עברי
+   תקשורת מדיה ופרסום

האתר מוקדש לזכרו של
 יוסי פשרמן (פשי) ז"ל
2003 – 1954

מעל ל - 1100
סרטוני וידאו נוסטלגיים
בארכיון הוידאו שבאתר

יום העצמאות ה-7
 

הצוללת דקר
 

תל אביב הקטנה
 
 

פורטל: בשכונה



השכונה שלי

זכרון יעקב - שיכון עמידר
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.

 

 

שכונת שיכון עמידר

 

 

זכרונות:

"...שיכון עמיד שנקרא גם - שיכון צריפים, נבנה כנראה סמוך לשנת 1950 או מעט לפני זה, והיה שיך לחברת עמידר. 

בשכונה היו עשרה צריפי עץ מאורכים בני קומה אחת, צבועים ירוק בנויים על מדרון ההר בשני טורים של 5 צריפים בכל טור. ובכל צריף שתי כניסות, שמדרגות עץ עלו והובילו לכל פתח, שהסתיים במיני מסדרון חיצוני ופתוח משותף, כ-2.5 מטר על 1.5- 1 מטר.

במסדרון זה היו 4 דלתות שפנו קדימה. אחת למקלחת ולידה דלת לשרותים. בתשעים מעלות לדלתות אלו, היו בכל צד של המסדרון, דלת כניסה לדירת החדר ומטבח קטנטן, שבו ברז מים קרים, קערת חרסינה לבנה וקטנה ושיש אחד קטן. החדר היחיד שימש כסלון וחדר שינה כאחד. כמובן, שישנו על מיטות סוכנות מברזל. במרכז החדר היה שולחן עץ גבוה עם כסאות עץ וארון בגדים ליד הקיר.
במטבח היה לנו שולחן קטן מעץ, ששימש אותי גם להכנת שעורי הבית. בנוסף במטבח היה מקרר על קרח. בתאו העליון הונח קרח בגודל רבע או שליש בלוק (אלו היו מידות הקרח, שנקנה אחת לכמה ימים ממוכר הקרח שהגיע עם עגלה רתומה לסוס ועליה ארגז עץ ענק, מצופה בפנים בפח),  וארגז שתי דלתות עץ מאחוריו. הארגז הכיל בלוקים של קרח. המידות של בלוק קרח היו בערך...אורך כ - 1 מטר,  ומהצד 20 ס"מ על 20 ס"מ. למוכר הקרח היה בידו דוקרן בצורת מברג מושחז שבעזרתו חילק את הבלוק ל-3 או ל-4 לפי רצון הקונה.

נחזור לצריף...רצפת כל צריף הייתה עשויה מבטון יצוק שעמד על מספר עמודי בטון. רצפת הדירה בפנים הייתה מבטון. הקירות הפנימיים של הדירה היו מצופים מלוחות בריסטול קשה והתקרה הייתה מבריסטול רך. חלון אחד, דו כנפיי היה בסלון בחלקו האחורי שפנה לצד מערב. לצריף היה גג משופע מרעפי בטון אדומים תוצרת ישראל. חשמל לא היה בשיכון. לתאורה השתמשנו בעששיות נפט מזכוכית.

גם כביש לא היה בשיכון. רק דרך עפר-אדמה. בשנת 1954-5 לערך, עשו דרך מחול מחצבה כבוש בין שני טורי הצריפים אבל הדרך נסחפה בגשם... 
בכל צריף היו, כאמור, שני פתחים וגרמי מדרגות, מאחר והצריפים נבנו על מדרון ההר. בכל צריף היו 4 דירות ל - 4 משפחות. כל המשפחות היו עולים חדשים מ...רומניה, טורקיה, תימן, בלגיה, גרמניה, כורדים, ויותר מאוחר הגיעו משפחות יחידות ממרוקו וקוצין. השכנים הסתדרו היטב, ודברו עברית עילגת...ג'יבריש אלה עם אלה. לרבות מהמשפחות היו גינות ירק ליד מגוריהם. למשפחה תימנית אחת היו שתי עיזים לחלב.
שמעון פרדו ז"ל היה המצטיין בגננים. גידל בגינתו דלעות ענק, שמכר לחנות הירקן פסח. אימי הייתה אשת חיל וניהלה בחצר משק קטן של תרנגולות, תרנגולי הודו וברבורים. היה לנו לול מתחת לרצפת הצריף, ועודף הביצים נמכר לשכנים. אימי אף הדגירה תרנגולות.

כאמור, היו 10 צריפים. אנחנו גרנו בדירה מס' 10/1 ובצמוד אלינו גרה משפחת חיים וקלו אסטרוטי הטורקית, שילדיהם היו אסתר ואחיה הקטן ממנה.
בשנות ה - 60 נבנו בין הצריפים אסבסטונים ושוכנו בהם משפחות שחלקם ממרוקו. השיכון נעזב אט אט. עמד שומם שנים עד שנהרס. תחתיו נמצא היום רחוב סטרומה בשכונת מול היקב , בזכרון יעקב...".

יוסף
ababab1@g.co.il




חדרה - אגרובנק
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה


מעברת אגרובנק - רקע כללי

מעברת אגרובנק הייתה אחת משלוש המעברות שהוקמו בחדרה בתקופת קום המדינה, השתיים הנוספות היו מעברת נווה-חיים ומעברת ברנדיס.
מבחינת הרשויות הוכרו שלוש המעברות כמעברה אחת (מעברת אגרובנק), למרות שהיו מעברות נפרדות מבחינה טריטוריאלית, התושבים היו עולים פליטי שואה, יוצאי תימן, צפון אפריקה, עיראק ורומניה. שלושת המעברות הוקמו במקומם של מחנות הצבא הבריטי לשעבר, וזכו גם לקבל את שמם.

מעברת אגרובנק פורקה בשנת 1952 כשחדרה הוכרזה כעיר, והתושבים שנותרו בה באותה עת הועברו לשיכון גבעת אולגה שהוקם מערבית למעברה, באזור חוף הים של חדרה.


זכרונות:

"...כילד, אהבתי להסתובב במעברה הנטושה של אגרובנק. חיפשתי שם מציאות והעליתי בדמיוני מה יכול היה להיות שם. לאבי היתה באגרובנק מכולת, לפני שקיבל מעמידר את הזכות לרכוש בתשלומים, "מבנה חדיש" בגבעת אולגה ד'...".

ראובן רפ
rap_insr@014.net.il

========================================================================

"...מעברת אגרובנק היתה בשבילנו "הבית" הראשון בארץ ישראל, לאחר שירדנו בחיפה מהאניה נגבה באחד מימי חודש דצמבר 1948, שהביאתנו מאירופה לאחר מלחמת העולם השניה.

באותו יום, לאחר רישום וחיטוי בד.ד.טי.(שלא ראינו בזה דבר פסול) קבלנו "פינת משפחה" במבנה ארוך עם גג עגול, בחדר שבו בכל פינה שכנה משפחה אחרת וביניהם חצצו שמיכות תלויות על חבלים להרגשת "פרטיות".

היינו 4 נפשות, אני בת 8 ואחותי בת שנה.
למחרת יצאתי וראיתי חולות זהובים ונעימים מאופק לאופק, ופה ושם כמה עצים גבוהים שלא היכרתי כמותם. רצתי ונהניתי מהחול כי לא היה משהו אחר, ובאחד הימים מצאתי מטבע "שילינג" שזה היה הרבה כסף באותה תקופה, ואימי שלחה אותי לקנות דברים ב
מכולת או קיוסק שהיה בקרבה.
כך למדתי מה זה "לדר" ואת טעמן של סוכריות "שחורות" (
ליקריץ).

בלילות הראשונים לא ישנו, וישבנו בפינה בפחד מהקולות שהגיעו אלינו מהחושך שבחוץ. קולות של יללות ובכי ולא ידענו מה זה, עד שמישהו מהדיירים האחרים שהיו דוברי שפה גרונית שלא הבנו אותה, הסבירו בפנטומימה שאלה הם מין כלבים שבוכים בלילה (תנים) זה היה מפחיד וקשה להתרגל.
באחד הימים הראשונים מישהו מהשכנים סיפר בפנטומימה שיש בארץ מלחמה ו"
תל-אביב בום בום בום" ולנו זה לא היה קל. אבל מתרגלים ולומדים שזה מה יש.

אחרי תקופה של כמה חודשים, כשכבר למדתי להנות מהסביבה והחולות (להורים המצב היה הרבה יותר קשה ומסובך) עברנו לגור בלוד בבתי ערבים ריקים, ואחרי זמן עברנו לאזור פ"ת, שבה אני זוכרת בתים מוגנים בשקי חול ותעלות חפורות והרבה בחורים מסתובבים בבגדי
חאקי וכובעי צמר.
כמובן באותם ימים היינו שומעים קולות מוסיקה ו
רדיו "של אחרים" עם השירים האופיניים של אז.

כך התחיל בשבילי תהליך "הישראליזציה" וההתאקלמות...".

חוה שוורצפלד
hava@qos.net.il




חדרה - בית אליעזר
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה


שכונת בית אליעזר - רקע כללי

בית אליעזר היא שכונה בחלקה המזרחי של חדרה.
השכונה הוקמה בשנות החמישים ונקראת על שם שר האוצר הראשון אליעזר קפלן.

לרוב בתי השכונה היו משקי עזר אשר הוקמו על ידי עולים מרומניה, מרוקו ותימן. בשכונה היה בית קולנוע קטן ואולם מופעים מקומי.

 

זכרונות:

"...אני ילידת 1953, גרתי בבית אליעזר כ-5 שנים. זכורים לי הבתים הדו משפחתיים עם החצרות הגדולות. הדירות עצמן היו פצפוניות. חדר + שירותים, כמדומני, בחצר גידלנו עצי פרי, ירקות ובוטנים. המון בוטנים. היינו מייבשים אותם כשהם תלויים בשירותים...".

שרה אלוש (ארליך)
sa.kernir@gmail.com




חדרה - ברנדס
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה


שיכון/מעברת ברנדס

 

זכרונות:

"...שיכון ברנדס בחדרה בו גדלתי בשנות ה - 50, הוקם כפיתרון דיור ליוצאי מעברת ברנדס.

מי שהיה בעל הזכויות היה אבא שלי, שהגיע ממחנה המעצר בקפריסין עם הקמת המדינה, הכיר את אמי, הוותיקה, ובזכותו קיבלו דירת חדר עם מטבחון ושרותים ומקלחת משותפים. ריהוט לא היה, אלא רק ארגזים שעשו הסבה לרהיטים, ומיטות סוכנות ואיזה שולחן מתקפל במטבח.לא הייתה מכונת כביסה ואמי כיבסה בדוד בחצר הבית. הבית חומם בתנור נפט.

בשכונה היו הרבה ניצולי שואה. רובם הקימו כאן או בדרכים משפחה והיו נורמטיביים בהתנהגותם. אבל היו אחרים, חריגים שצחקנו להם והיום אני מבינה איזה סודות איומים הם נצרו עימם.

השכונה היתה מוקפת בשדות חיטה ונהגנו לשחק מחבואים בתןך החיטה. טיילנו גם לפרדסי האיזור והיו גם כלניות וצבעונים בעונתם...".


יונה ניצן
1356nitsan@walla.com

========================================================================

"...אני בעצמי הייתי כילדה בבית עולים, כך קראו לזה כשהגענו ארצה בספטמבר 1949. אין לי ולו תמונה אחת מתקופה זאת, יש בודאי בארכיונים תמונות רבות. אני אישית מחפשת תמונה של האוניה גלילה, עד כה לא מצאתי, אשמח מאוד אם יש באפשרותכם להציג תמונות של אוניות שהגיעו לחופי חיפה עמוסות בעולים נרגשים

מה שבעיקר אפיין את בית העולים או המעברה היו - חלוקת הארוחות והתורים הארוכים, ברזיות לשטיפת כלים, מקלחות ללא שום פרטיות, כיתת לימוד ששימשה גילאים שונים, סניף קופ"ח אליו היינו מגיעים עם כל שריטה וחתך, השיטפונות בימי החורף שחדרו לתוך האוהלים והמים זרמו מתחת למיטות הסוכנות המפורסמות או מיטות ברזנט מתקפלות, השלג בתחילת 1950 שמכובד משקלו היו אוהלים שהתמוטטו ועוד.

אני התגוררתי עם סבתי, אמי ואחותי בבית עולים ברנדס בחדרה. זכור לי אפילו שמו של המנהל ח' פרידמן שהיה איש מקסים עם אוזן קשבת. כשהאוהל שלנו התמוטט מכובד השלג מר פרידמן "אירח" אותי ואת אחותי בביתו עד שהחורף הסתיים.
עם כל הצרות והקשיים שהיו בתקופה ההיא, אני דווקא זוכרת הכול לטובה, היינו פשוט חדורי תקוה והתגשמות הגיענו לארץ ישראל...".

בתיה גבאי (רוטנשטרייך)
batyaga@netvision.net.il




חדרה - גבעת אולגה
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.

 

שכונת גבעת אולגה - רקע כללי

גבעת אולגה היא שכונה במערב העיר חדרה. השכונה הוקמה בשנות החמישים וקרויה על שם אולגה חנקין, אשתו של גואל אדמות חדרה יהושע חנקין. השכונה נמצאת על חוף הים התיכון.

בשנותיה הראשונות התיישבו בשכונה בעיקר עולים חדשים מצפון אפריקה, וכיום היא מורכבת בעיקרה ממשפחות ברוכות ילדים.

 

זכרונות:

"...נולדתי ב - 1955 ואת ילדותי עשיתי בגבעת אולגה. גבעת אולגה שלי היתה שכונה עם ריחות, טעמים, חוויות וזכרונות שאין היום.

שיחקנו במגרש החול הקטן שבין הבתים בכדורגל, "שערים קטנים" ובמגרש הגדול יותר "שערים גדולים" והקפות, טיפסנו על עצים ובנינו שם "בתים", שיחקנו משחקי מלחמה, אבל לא ברובים אלא בחרבות, שיצרנו מענפי עץ או מקרשים מושחזים.

הלכנו ל"ביצה" (שלולית החורף) שליד מסילת הברזל של תחנת הרכבת של חדרה מערב, ושטנו שם ברפסודות (אדני רכבת ישנים), או שחינו בעירום כדי שהבגדים לא ירטבו.
כאשר עברה רכבת - נכנסו מלוא קומתנו למים כדי שהנוסעים לא יראו את מחמדינו.
בתום השיט והשחייה, היינו מתלבשים במהירות ושבים הביתה לייבש חלק מהבגדים שבכל זאת נרטבו,  "שאמא לא תרגיש".

לקולנוע "גל" שבמרכז, היה מקום מרכזי בחיינו. שם הוקרנו הסרטים הכי מודרנים.
בקולנוע "בית ההסתדרות" הקטן יותר, הוקרנו הסרטים הפחות מבוקשים. במוצאי שבת היה משתרך תור ענק לפני הקופות לרכישת כרטיסים. מבוגרים וצעירים כאחד היו יוצאים לבילוי השבועי. מי שמע אז על איסור עישון בקולנוע? ועל האיסור לפצח גרעינים ביציע, ממנו ניתן לפזר את הקליפות על ראשי היושבים למטה?


יום שישי היה היום של הילדים. אחר הצהריים ביום שישי, היה סרט של חוזליטו, או השמן והרזה, או צ'רלי צ'פלין, או איזה סרט הסטורי על הרקולס או מצ'יסטה.
כולנו היינו מצטופפים בכניסה לקולנוע ומחליפים חוויות והתרגשויות בתום הסרט, ואח"כ ממהרים לחזור הביתה כדי להתקלח ולהתייפות לפני כניסת השבת.
איזו אכזבה זאת היתה אם לא הצלחת להשיג כרטיס. והיו גם מקרים כאלה...".

ראובן רפ
rap_insr@014.net.il

========================================================================

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מיכל
bomzem@015.net.il

====================================================================

"...ברחוב שלנו - שיבת ציון, גר אדם שקראנו לו דרידדון. הוא היה קבצן ועל כתפיו שק יוטה חום. ילדי השכונה היו קוראים בשמו ובורחים. יום אחד הדפק דרידדון על דלת ביתי הנעולה. ההורים לא היו בבית נכנסנו לחרדה צרחנו אני ואחי. עבורנו דרידדון נדמה כשד. במקביל, הייתה גם אישה שקראנו לה אודי מסודי. היא נהגה לחטט בפחים. באחד הימים נאמר לנו שדרידדון נפטר וכשערכו ניקיון בביתו מצאו בתוך מזרון הסוכנות שלו כמיליון לירות, עד היום איני יודעת מי הוא באמת דרידדון ומי היא אודי מסודי.

הרחוב שלנו היווה מעבר לים. כל באי הים ידעו כי יש להם אפשרות להתעכב בגינה שלנו ולקבל מקלחת צוננת מצינור הגומי.

לפני שמלאו לחדרה 80 הייתה תחרות חיבורים ארצית בנושא השכונה שלי. אני כתבתי חיבור שפתח ב"אוי לי אימי כי ילידתיני כך אמרה גבעת אולגה לאמא חדרה. הייתה תחושה שאולגה היא הכבשה השחורה של חדרה.."..

חנה פלגי
apalgi@walla.co.il

================================================================== 

 "...עלינו ארצה מהודו ב- 1966 ומיד חווינו את מלחמת ששת הימים. עדיין זוכר שהלכתי אם אבי למכולת השכונתית ומפאת אי ידיעת השפה לא ידענו איך לבקש חלב וביצים, יעצתי לאבי להשמיע את הקולות של הפרה וקוקוריקו המפורסם של התרנגולת וזה עבד.

בשנת 1968 עזבנו את גבעת אולגה ועברנו לגור בלוד (אבא התחיל לעבוד בתעשיה האווירית) אני זוכר את הבילויים בים לאחר לימודי בית-הספר והשכנים הנפלאים שהורידו אותנו למקלט עם השמע צפירת באזעקה עם תחילת מלחמת ששת הימים.
הזיכרונות מתקופה זו ענוגים למרות הקשיים הרבים וכל פעם שיש לי זמן בנסיעה צפונה על כביש החוף אני נכנס לאולגה וחולף ברחוב שבו גרנו וצופה על הבית שגרנו בו בשנתיים הראשונות שלנו בישראל...".

שמואל פיין
payne0103@gmail.com




חדרה - גבעת בילו
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע למושג זה


שכונת גבעת ביל"ו - רקע כללי

בסמוך לשכונת נחליאל התפתחה שכונה של עולים מתימן, שהגיעו אחרי קום המדינה ב"מבצע על כנפי נשרים".




חדרה - האוצר
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.

 

 

שכונת האוצר

 

 

תגובות:

 

השכונה נוסדה בסוף שנות ה- 40 של המאה הקודמת, והיא קיימת עד היום, אף כי שינתה מאד את אופייה ופניה.

השכונה גבלה מצפון בפרדס של משפחת חנקין שמאחריו עבר תוואי מסילת הרכב, וממערב בפרדס אחר (שכמובן נעלמו מאז). בהליכה רגלית לא ארוכה צפונה ניתן היה להגיע לנחל חדרה שהיה אז נחל חי ולא מזוהם, שלגדותיו היו שדות נרקיסים נרחבים.

בלב השכונה היה גן ציבורי גדול מאד שנקרא גן יהושע (ע"ש יהושע חנקין) שהיה מרכז המשחקים והמפגשים של ילדי השכונה. רוב ילדי השכונה למדו בבי"ס ארלוזורוב. משפחתי גרה בשכונה בין השנים 1951 עד 1958.

אהוד פ
ehudf@bezeqint.net




חדרה - מרכז העיר
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה


מרכז העיר

 

זכרונות:

:...בחדרה בראשית דרכה- 1919 עדיין לא היו שכונות, כל המושבה היתה קטנה.

סבי שימש כרב הראשון של חדרה, וכן השוחט והמוהל. הבית שלו נבנה כשנתיים לאחר בוא המשפחה לחדרה בצומת הרחובות הרברט סמואל/הלל יפה במרכז חדרה הישנה.
אבל בתחילה גרו בבית בן 2 חדרים (הורים וחמישה ילדים). הבית היה בית סמולניק (ששופץ ונמצא היום ברח' הרצל מול בנק לאומי), בחדר אחד גר סמולניק ובשני כל המשפחה. ברצותו להגיע לחדר היה סמולניק עובר דרך החדר של המשפחה. על הרצפה נפרסו מחצלות לשינה,
מנורת נפט האירה את החדר. השירותים היו בפחון ללא מים זורמים - בחוץ. המטבח היה גם כן בחוץ: טבון (שהאמא הכינה במו ידיה מאדמת החמרה והתבן), פתיליה לבישול ומדף עץ קטן לידם.

במרכז המושבה עמדו חנות או שתיים, בית כנסת קטן, בית ספר, מרפאה בת שני חדרים ובאר מים. בשנים הראשונות היו המצרכים מובאים מזכרון יעקב בעגלה. גם רוכלים משבט בדואי הסמוך לחדרה היו מגיעים ומציעים ביצים, חלב עיזים, וירקות. מהחלב היו מכינים גם יוגורט וגבינה בתוך שקיות בד תלויות. את המים היה מביא איש עם חמור עליו תלויים 4 פחים.
לאחר זמן כדי לשפר את מצבם הכלכלי היות ולא היו חקלאים כשאר תושבי חדרה באותם ימים, בנה הסב בעזרת בניו רפת לפרה, את הלבנים הכינו בעצמם, חפרו באדמה בור עד שהגיעו לאדמת הלס ובשילוב עם קש יצרו לבנים ואז רכשו פרה נותנת חלב. כמובן שעם הזמן נאלצו להתמודד עם גניבת הפרה על ידי הבדואים שבסביבה אך היות והיו בעצמם גם דוברי ערבית הצליחו להסתדר עמם ולהחזירה בחזרה.

האזור היה חקלאי ובעת תקופת קטיף החיטה והשעורה ושאר קטניות, היו האיכרים מביאים בעגלות את התבואה לגורן. ערמות ערמות פוזרו, וכל איכר על סוסיו או פרדותיו או חמוריו מסתובבים על הערימה וכשכל המסלול הפך לתבן החלו לזרות ברוח את המוץ ולאסוף הגרגירים. הנשים ישבו עם נפות גדולות ואספו הגרעינים לשקים. מאפיה עוד לא היתה אך היתה מטחנה קטנה וחלק מהגרעינים נטחנו באבני ריחיים.

פעם בשבוע היו עושים
כביסה. מעמידים בחצר דוד מתכת על 3 אבנים. מרתיחים המים ומכבסים. כדי להתקלח היו הולכים או לנחל הקרוב או למקווה.

האזור של חדרה היה משופע בביצות. התושבים נטעו עצי אקליפטוס לייבוש הביצות אך עד שגדלו חלו רבים בקדחת המלריה ורבים לא שרדו. התרופה היחידה היתה כדור כינין שהיו לוקחים בעת המחלה...".

נעמי זינגר
neomi.singer@ducart.co.il

=======================================================================

"...ברחוב הגיבורים 80 (המספר לא בטוח) הייתה חצר מגורים גדולה בשם "בית קולודני". כל המתגוררים בה גרו בשכירות, והמשכיר היה מר שמאי קולודני.

לידינו היה בית חרושת לקרח. היינו הולכים לשם כדי לחזות בייצור של גושי הקרח הענקיים שהיו נתלים אחרי הייצור על ווי מתכת כדי לשווקם. בחצר עצמה היה מתבן לייצור אספסת, הייתה נגריה גדולה, וכך חיינו בין המפעלים.

מאחורי בית החרושת לקרח עומד עד היום, בית הכנסת הגדול ובו ה"חאן" ההיסטורי. בחגים היינו פוקדים עם ההורים את ביהכנ"ס ומתרועעים על משטח הדשא הגדול.

חנות המכולת שלנו הייתה החנות של סגל (אבא של גאריק) ברחוב הראשי, ולמעלה הייתה המכולת של ברכה.

בתי הקולנוע של העיר שאליהם הלכנו לראות המון סרטים (זו הייתה התקופה של טרום טלביזיה) ומופעים היו: "חוף" ו- "גן זוהר".

הבנות ששאפו להיות פרימה בלרינה למדו בלט אצל פנינה סמסונוב.

מרבית הילדים מ"בית קולודני" למדו בביה"ס היסודי "ארלוזורוב". אחד המחנכים הדגולים שלנו, שמונה עם הזמן למנהל ביה"ס, מר יהודה דוגמא, נפטר לאחרונה.

היה הווי של משפחה גדולה, ומתוך הקרבה הגיאוגרפית היינו מעורים ומעורבים אלה בחיי אלה. עברנו יחד ימים קשים וימים משמחים יותר. פעמים רבות אני נזכרת בימים אלה ובאירועים שונים, ומנסה לדמיין מה מעשיהם היום של האנשים מהחצר.

אני זוכרת עד היום את רוב המשפחות שגרו בבית קולודני, ואציין אותן כאן. אשמח אם מישהו מבני ובנות המשפחות האלה ייצור קשר. בחלקן אני זוכרת בבירור את האנשים אך לא את שם המשפחה: משפחת גרוס, משפחת כרסנטי, משפחת יפרח, משפחת פיונטק, משפחת איזנמן, משפחת לבנר, משפחת פורמן, משפחת קראוס, גברת פלאם, משפחת טרטנר, אבא פויו, אמא והילד יצחקה'לה, מעלינו גרה משפחה שרק שמה הפרטי של הבת הבכורה זכור לי: טובה.היא הייתה מטפלת באחיה במסירות גדולה.
דרישת שלום לכולם...".

מירי שוסטר
miry267@013net.net




חדרה - נווה עובד
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.

 

 

שכונת נווה עובד

 

 

זכרונות:

 

"...נולדתי בחדרה, ומלבד הפסקה של כמה שנים של שירות באזור הצפון, ומגורים בצפת במשך 4 שנים, אני עדיין תושבת העיר.

 

התגוררתי עד גיל שנתיים בנחליאל, אצל משפחה תימנית שהשכירה חדרים למשפחות ניצולי שואה, ואז עברנו לרחוב אחד העם, ומגיל 9 התגוררתי בשכונת נווה-עובד, באחד הבתים הישנים, שכלל חצר ענקית ובית צמוד קרקע שחולק בין שתי משפחות- ואנחנו זכינו לכל הקומה הראשונה.

 

מה שזכור לי זאת חדרה כמושבה, וגם כשהתפתחה וגדלה, אבי ז"ל היה נוהג לומר שהוא הולך ל"מושבה", ולא לעיר. מה שזכור לי אילו האיקליפטוסים, שאת עליהם נהגנו לחרוז, עצי תותים ענקיים שצמחו ברחוב אחד העם, קולנוע חוף שהציג את כל רבי המכר, וקולנוע גן-זוהר שהיה מציג לרוב סרטי מלחמה ואקשן.

המורה שלנו לזמרה היה אוטו גרוניך, (כן כן, אבא של שלמה), וזכורה לי הופעה של הבן, שלמה, בקולנוע חוף, כשהיה בן 18 בלבד, עם סיום התיכון. הוא הופיע בטקס מסוים, וניגן בחצוצרה, וכבר אז, בתור בני נוער, התפעלנו מאד מהכישרון הלא ידוע...

 

לסיכום - חדרה של אז זכורה לי לטובה כירוקה מאד, עם עצי איקליפטוס, כאמור, ועם המון פרדסים, וכבישים לא עמוסים בתנועה, שבהם היינו יכולים, כילדים, לרכוב על אופניים, מה שהיום הוא משימה בלתי אפשרית. אחחח... הנוסטלגיה!!...".

 

חיה אופיר
hayaofir@gmail.com




חדרה - נחליאל
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע למושג זה


שכונת נחליאל - רקע כללי

נחליאל היא שכונה בצידה הצפון-מזרחי של העיר. נוסדה על ידי עולים מתימן ומעדן בשנת 1923.




חולון - אגרובנק
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע למושג זה


שכונת אגרובנק - רקע כללי

אגרובנק נבנתה בשנות ה - 30, כוללת את מרכז העיר, רחוב סוקולוב, ז'בוטינסקי וכיכר השבעה, הקרויה על שם שבעה נוטרים שנהרגו במלחמת העצמאות.

מפעל לודז'יה המפורסם, היה ממוקם בה עד שנות ה - 60, עת נהרס, ובמקומו נבנה מרכז מסחרי "צמרת", כיכר עירונית וקבוצה של בניינים רבי קומות.




חולון - ג`סי כהן
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.

שכונת ג'סי כהן - רקע כללי

נבנתה בשנות ה ? 50 כשכונה לשיכון עולים. (הייתה גם מעברה בסביבה שנקראה מעברת ג'סי כהן).

במשך שנים רבות בגלל אוכלוסיית העולים שבה, רכשה השכונה מעמד של שכונת מצוקה. 
מקס וג'סי כהן היו עסקנים ונדבנים יהודים מארצות הברית, שתרמו למטרות שונות בחולון בתחילת שנותיה של המדינה. על שמם נקראה השכונה.

רוב ילדי השכונה הלכו לשני בתי ספר יסודיים בסביבה. בית-ספר ויצמן לחילונים ובית ספר חב"ד לדתיים.
בשכונה היה מועדון נוער אחד מתנ"ס לזרוס ובו שכנה ספריה. מועדון הנוער היה חברתי וטכני. היו בתי כנסת של עדות שונות תימני, עירקי, מרוקאי, טוניסאי, פרסי וכו'.
באותם ימים היה במרכז בית קולנוע בשם רו, והסרטים היו בעיקר הודים, טורקים, מערבונים, טרזן, ומידי פעם סרטים שונים.

ברקוביץ הדסה
hdash150@walla.co.il









 
שלח דף זה לחבר תגובות, הערות, והוספת מידע, מושגים ונושאים למנוי חינם על מגזין הנוסטלגיה"כובע טמבל" הוסף למועדפים
פייסבוק





כל הזכויות שמורות © לאתר נוסטלגיה אונליין ו/או לבעלי התכנים, הדימויים והתצלומים.