חיפוש:   בכל האתר  בשמות הערכים  בקרדיטים     חפש  |  חיפוש תמונות בנושא:   חפש
   מפת האתר  |   כרגע באתר: 153 מבקרים   |  כניסה לדף האישי    
עורך: דייויד סלע
דבר העורך כתבו לעורך
| עמוד הבית | מי אנחנו | מרכז מידע לגולש | על נוסטלגיה ורטרו | קרדיטים | צרו קשר | גולשים כותבים
 

+   אביזרים וחפצים
+   אוספים ותחביבים
+   אז - וכעת
+   אירועים ושנים
+   ארכיון האישים
+   ארכיון הוידאו
+   ארכיון הישראליאנה
+   ארכיון הכרזות
+   ארכיון המצגות
+   ארכיון הקול
+   אתרי נוסטלגיה
+   בידור ופנאי
+   בקיבוץ
+   בריאות, טיפוח וניקיון
+   בשכונה
+   בתים ומבנים מספרים
+   גלויות בולים וסמלים
+   דירה ובניין
+   היום בהיסטוריה
+   המקום בו גרנו
+   העפלה ועליות לא”י
+   חג ומועד
+   טלוויזיה ורדיו
+   ילדות נשכחת
+   לבוש אופנה והנעלה
+   מוזיקה שיר וזמר
+   מזון ומשקה
+   משחקים וצעצועים
+   מתחם מורים
+   נוסטלגיה בצה”ל
+   ספורט
+   ספרות נוסטלגית
+   עבודה ומלאכה
+   פוליטיקה ובחירות
+   רדיו נוסטלגיה
+   רכב ותחבורה
+   רשת חברתית
+   שונות
+   שירותי גולש
+   שפה עברית
+   תיאטרון עברי
+   תקשורת מדיה ופרסום

האתר מוקדש לזכרו של
 יוסי פשרמן (פשי) ז"ל
2003 – 1954

מעל ל - 1100
סרטוני וידאו נוסטלגיים
בארכיון הוידאו שבאתר

יום העצמאות ה-7
 

הצוללת דקר
 

תל אביב הקטנה
 
 




חפצים שהיו בבית

שמיכת קוץהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

שמיכת קוץ הייתה שמיכת צמר מאיכות איומה ונוראה, משהו שיצרו בתקופת  הצנע.
זו הייתה שמיכה דקה בצבע אפור או חום מגעיל, שאם היית מעביר ידך עליה (שלא לדבר על חלקי גוף אחרים)  התחושה המתקבלת הייתה כבמגע עם שיח קוצני. היה אפשר לישון עם השמיכה הזאת רק עם סדין שהפריד בין הגוף והשמיכה.

 

''...באביב היתה מכוסה בשמיכת קוץ עד הסנטר, בקיץ בסדין עד הסנטר, בסתיו שבה אליה הקוצית ובחורף שמיכת-המוך וגם היא עד הסנטר. כל עונות השנה מכוסה היתה תמיד...''.
נעמי פרנקל, "דודי ורעי", הוצאת עם עובד, עמוד 15.




שעון מטוטלתהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
בין המשפחות שעלו ארצה, בעיקר מגרמניה, היו כאלה שהצליחו להביא איתן בליפט רהיטים כבדים ומעוצבים וביניהם גם שעון מטוטלת גבוה, רהיט יוקרתי ומסקרן באופן פעולתו.
 
השעון עמד על הרצפה בחדר והיווה סמל למוצא המשפחה ולמעמדה החברתי, להבדיל ממשפחות שנאלצו להסתפק בשעון קוקיה או בשעון מכאני רגיל. המטוטלת נעה הנה והנה והשעון השמיע צלצולים נעימים לאוזן.   
היו גם שעוני מטוטלת קטנים יותר, שעברו בירושה מאב לבן וניתלו על הקיר.
 
 

 

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

''...נכנס לחדר השני להביט בשעון-הקיר התלוי ומטוטלתו נעה בשלווה. אולי השעון שלי אינו מדייק? אבל שעון-הקיר...הורה חמש ורבע, מיהר בחמש דקות לעומת שעון היד...''.
אהוד בן עזר, "המחצבה"

 
 
תגובות:
"...כול שמונה ימים, אני מותח קפיץ של שעון קיר גרמני בן 85. וכול שמונה ימים שאני מותח, זה נראה כאילו שאתמול עשיתי את זה. היום פספסתי למתוח אותו בשעתיים וכשחזרתי מהעבודה, המטוטלת עמדה וחיכתה לי לתנופה. שמתי מפתח וסובבתי את הקפיץ ותוך כדי חשבתי לעצמי ש....הזמן שלנו טס, שוב עברו שמונה ימים..."
 
בועז רפאלי

יונה עטרי ואילי גורליצקי שרו ב"שוק המציאות" (נ. אלתרמן / א. ארגוב):
..."אורלוגין מטוטלת,/ טבעות של ענבר, / מפתחות ללא דלת, / מטריות בלי מטר...".

 



שעון מכאניהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

לפני היות שעון-קיץ ושעון-חורף, שעון חשמלי-דיגיטאלי ועל סוללות, היה בכל בית המכבד את עצמו בישראל  שעון מרכזי (ויחיד) שהוצג לראווה במקום ראוי. 
היו בתים בהם היה שעון מטוטלת (ייקים בעלי עבר או הווה אמיד) או שעון קוקיה (נובו-רישים של הימים ההם), אך ברוב הבתים היה פשוט, שעון מכאני.
 

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
היו אלה שעונים בעלי מנגנון מכאני שהופעל על ידי קפיץ שהיה נשבר מרוב שימוש, ואז היו שולחים את השעון לשען.

 
 
 
רובם של השעונים המכאניים הללו  היו נתונים בתוך מין קופסית ממתכת ולמהדרין היו שעונים במסגרות עץ מצוחצחת בפוליטורה שהוצבו על המזנון או בין הספרים על מדפי- הספרים. 

השעון היה מתקתק בעוז. תיק תק, תיק תק. בשעות הצהריים, בין שתיים לארבע, כשכולם הקפידו על "שלאף-שטונדה", היה אפשר לשמוע רק את השעון המכאני, ממשיך לתקתק על משמרתו. 
היו שעונים אשר היה להם שתי כיפות ממתכת בראש השעון וביניהם היה הענבל אשר היה מצלצל בשעה המבוקשת בקול חזק וצורם שהעיר גם את השכנים.  

 
 
 
 
 
 
 
היו כאלה שהשתמשו בשעון המכאני הזה כשעון שבת, או כפי שקראו לו בזמנו - שעון טרקטור.

השעון היה פריט חשוב בבית הישראלי של אז ואפילו נהגו לתת אותו כמתנה לחתונה, לעיתים עם אגרת ברכה בסגנון  ''שיראה לכם את הרגעים המאושרים'' .
תקתוקי השעון  הנעימו את הרגעים המאושרים של הזוג ואחר-כך של המשפחה המתרחבת. הדממה שנוצרה לפתע הודיעה לבעלי-הבית שמרוב טרדותיהם שכחו לסובב את הבורג רחב-הכנפיים מאחורי החזית של השעון, שכונן את הקפיץ - וכך השקט הפתאומי הכריח אותם להיזכר בעובדה המצערת, שהזמן חולף ללא שוב, ומה שנשאר ממנו הוא רק נוסטלגיה... 
 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

רטרו:
השעון המכאני חוזר היום והוא מופעל איך לא, ע"י סוללות.


שושנה דמארי שרה בשירם של  ל. קיפניס / מ. וילנסקי - "שעון בן חיל":
"...איזה שעון בן חיל? / אשר איננו נח! / ביום וגם בליל / דופק, דופק הוא כך: / טיק טק, טיק טק, טיק טק! / דופק שעון בן חיל / ביום וגם בליל / דופק, דופק הוא כך...".




שעון מתקפלהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

השעון המתקפל החליף את השעון המכני הגדול , זה שתיקתוקו הרעשני העיר את המתים כל לילה. שעון זה היה קטן וקומפקטי ובעל צלצול יקיצה נעים לעומת זה המכני שדמה לצלצול פעמון בית הספר, והכי חשוב - הוא היה מתקפל ושיווקו אותו כשעון "המתאים לנסיעות", בתקופה שבה כמעט אף אחד לא נסע לשום מקום.

                                  

 




שעון קוקיההרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

בשנות ה-50 ובשנות ה-60 היה תלוי ברוב פאר והדר לצד הגובלנים, העיצוב השוויצרי הזה על הקירות עם הטפטים כמעט בכל בית בישראל שעון הקוקיה.

השעון סימל סוג של רמה כלכלית ותרבותית. בדרך כלל הוא הובא משוויץ או מאוסטריה או אפילו מגרמניה בתקופה שנסיעות לארצות אלו נשאו איזה טעם של חטא כמוס. השעון, שהיה קיטשי למדי, הוווה מטרד רציני עם קריאות הקוקיה מדי מחצית השעה וכל שעה עגולה.
השעון עבד על משקולות בצורת איצטרובלים שהיו תלויות על שרשרות ארוכות והוו פיתוי מתמיד לילדים לשחק בהן ולהרוס את הקוקו (כמו שאמא אמרה). הבעיה הזו יחד עם ההסתבכות של המשקולות גרמו לכך שהרבה שעונים כאלו היו קישוט בלבד.

''...מתוך שעון-הקיר יצאה בכל רבע שעה קוקיה בלי ראש והשמיעה קול שהיה דומה לנביחה ניחרת...''.
עמוס עוז, "הר העצה הרעה", הוצאת עם עובד, עמוד 41.

שולה חן שרה על "ביתו של סבא" (מ. אגסי / מ. כספי)"
"...בבית של סבא שלי שבכפר / היה שעון קוקיה ששר / קוקו כזה שמיד נאלם / וסבא שלי עישן וחלם..".

 

רטרו:

 

בקרו גם בפרק פריטים אישיים




שעון שבתהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

דגם מתקדם יותר לשעון שבת טרקטור היה שעון שבת מכני המופעל בזרם החשמל.

בשעון זה היה דיסק מתכת עליו צוינו 24 שעות היממה כולל חלוקה פנימית לרבעי שעות. הדיסק משלים סיבוב שלם ביממה ועם התקדמותו, הרוכבים המוברגים עליו (בתמונה: אחד כהה ואחד בהיר) מפעילים מנגנון מכני המכבה ומדליק את האורות במעגלים החשמליים אליהם חובר.

לפני שבת היו מהדקים את הרוכבים למקומם ע"י ברגים, ליד השעות בהן נדרשו הכיבוי בליל שבת וההדלקה בשבת לפנות ערב. בשלב שני כיוונו את השעה בשעון ע"י סיבוב הדיסק כך שהחץ (בדגם הזה, מימין, למטה) יהיה מול השעה הנכונה (בתמונה החץ מורה על השעה 16:00). השעון שבתמונה מאפשר כיבוי אחד (בתמונה מכוון לשעה 22:30) והדלקה אחת (מכוונת לשעה 14:45). כדי לכבות ולהדליק פעם נוספת (לדוגמה: להדלקת האור לפני התפילה בבוקר שבת בבית הכנסת וכיבוי אחרי מועד סיום התפילה) ? היה צורך לרכוש עוד זוג "רוכבים" נוספים ולהתקינם על הדיסק.

בגלל המנגנון המכאני לא התאפשרו כיבוי/הדלקה אלא בהפרש של שעתיים לפחות בין הפעולות (לעומת רבע שעה עד חצי שעה בשעוני הפלסטיק של היום). הדלקה וכיבוי ידניים לצורך בדיקה לפני שבת ? נעשו ע"י לחיצה על אחת מלשוניות המתכת שמימין או משמאל לפס המתכת שמתחת לדיסק השעות (הלוחית שעליה כתובים פרטי השעון).

כדי למנוע כיבוי והדלקה בשאר ימות השבוע ? הותקן ליד שעון השבת מפסק שגרם לעקיפת המעגל החשמלי שעבר דרך מגעי השעון או שניתק את המנוע החשמלי מהזרם. כיום מהווה המפסק חלק בלתי נפרד משעון השבת המכני.

היום כבר ניתן לרכוש שעוני שבת אלקטרוניים המאפשרים תיכנות לשבוע ימים, קביעת מספר פעולות הדלקה וכיבוי ביום, בשעות שונות - בכל יום מימי השבוע.




שעון שבת טרקטורהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

לפני שהומצאו שעוני השבת המתוחכמים לתועלתם של שומרי השבת - היו בשימוש שעוני שבת מהסוג המכונה "טרקטור".

היו מתקינים מפסק ראשי לאור בדירה. מפסק כמו של פעם - ידית קטנה שעולה ויורדת. היו מתקינים מדף קטן מתחת למפסיק הראשי, ועליו מניחים את השעון המעורר. ואז היו קושרים שרוך נעליים (!) אל הידית שהיתה מכוננת את השעה שבה היה השעון צריך לעורר, ובקצהו השני היו מכינים לולאה שאותה היו מלבישים על הידית שבמפסק הראשי. כאשר הגיע השעה היעודה - בדרך כלל עשר בערב - היה השעון מצלצל , הידית היתה מסתובבת אחורה ומושכת באמצעות השרוך את ידית המפסק כלפי מטה, ואז - היה האור כבה בכל הדירה.

למותר לציין ששעון כזה לא היה מדליק למחרת את האור, וביום שבת אחר הצהריים היו אוכלים את הסעודה השלישית  באור קלוש של בין הערביים.




תבליטי נחושתהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.




תיבת כלי צחצוח לנעלייםהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.




תיבת מגירותהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.




תיבת נסיעותהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.




תנור נפטהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

 

תנור הנפט היה "אחיו " הגדול של תנור הפיירסייד. גם תנור זה פותח על ידי חברת פרידמן ירושלים.

 

 

 



 

 

התנור ניצל את אפקט הארובה שבו לשריפה יעילה של הנפט שהיה במיכל בתחתיתו. להפעלת התנור היה צריך להפריד בין החלק העליון (הגבוה, כעין ארובה) ובין החלק התחתון על ידי הרמת החלק העליון, יציקת נפט לתוך המיכל, המתנה עד שהפתיל ספג את הנפט, הדלקת הפתיל והשגחה שלא ייעשן. את הפתיל ניתן היה להגביה ולהנמיך ואתו את עוצמת הלהבה. אמנם תופעת ההדלקה היתה מלווה בריח נפט, אבל אחרי פרק זמן קצר הדפנות המצופות אמאיל התלהטו ופלטו חום נעים והתנור הגיע למצב יציב וכמעט נטול ריח. על התנור אפשר היה להכין צ'ולנט לשבת, תוך כדי חימום הבית בלילות החורף.

על חלקו העליון של התנור היה אפשר להניח קומקום להרתחת מים לתה, וגם קליפות פרי הדר ואז ריח נעים היה ממלא את חלל החדר.
השימוש בתנור זה היה נפוץ עד לשנות החמישים המאוחרות ואף עד לתחילת שנות השישים.
 

''...ויהיה להם בית שנעים לחזור אליו, ובערבים הקרים הוא ידליק תנור של נפט בסלון שלהם, יניח עליו סיר עם מים ובתוך המים ישים קליפות של תפוזים ואשכוליות.....וכשריח הנפט יתערבל בריח ההדרים ויתפשט ברחבי הבית כמו לחישת חום רעננה...''.
דורית רביניאן, "החתונות שלנו", הוצאת עם עובד, עמוד 225.


רטרו:

 









 
הצטרפו אלינו גם בפייסבוק
עדכונים - בלוגים - אירועים - אלבומי תמונות - סרטונים נדירים


שלח דף זה לחבר תגובות, הערות, והוספת מידע, מושגים ונושאים למנוי חינם על מגזין הנוסטלגיה"כובע טמבל" הוסף למועדפים



כל הזכויות שמורות © לאתר נוסטלגיה אונליין ו/או לבעלי התכנים, הדימויים והתצלומים.