חיפוש:   בכל האתר  בשמות הערכים  בקרדיטים     חפש  |  חיפוש תמונות בנושא:   חפש
   מפת האתר  |   כרגע באתר: 154 מבקרים   |  כניסה לדף האישי    
עורך: דייויד סלע
דבר העורך כתבו לעורך
| עמוד הבית | מי אנחנו | מרכז מידע לגולש | על נוסטלגיה ורטרו | קרדיטים | צרו קשר | גולשים כותבים
 

+   אביזרים וחפצים
+   אוספים ותחביבים
+   אז - וכעת
+   אירועים ושנים
+   ארכיון האישים
+   ארכיון הוידאו
+   ארכיון הישראליאנה
+   ארכיון הכרזות
+   ארכיון המצגות
+   ארכיון הקול
+   אתרי נוסטלגיה
+   בידור ופנאי
+   בקיבוץ
+   בריאות, טיפוח וניקיון
+   בשכונה
+   בתים ומבנים מספרים
+   גלויות בולים וסמלים
+   דירה ובניין
+   היום בהיסטוריה
+   המקום בו גרנו
+   העפלה ועליות לא”י
+   חג ומועד
+   טלוויזיה ורדיו
+   ילדות נשכחת
+   לבוש אופנה והנעלה
+   מוזיקה שיר וזמר
+   מזון ומשקה
+   משחקים וצעצועים
+   מתחם מורים
+   נוסטלגיה בצה”ל
+   ספורט
+   ספרות נוסטלגית
+   עבודה ומלאכה
+   פוליטיקה ובחירות
+   רדיו נוסטלגיה
+   רכב ותחבורה
+   רשת חברתית
+   שונות
+   שירותי גולש
+   שפה עברית
+   תיאטרון עברי
+   תקשורת מדיה ופרסום

האתר מוקדש לזכרו של
 יוסי פשרמן (פשי) ז"ל
2003 – 1954

מעל ל - 1100
סרטוני וידאו נוסטלגיים
בארכיון הוידאו שבאתר

יום העצמאות ה-7
 

הצוללת דקר
 

תל אביב הקטנה
 
 




עסקים שהיו

וימפי..הרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

 

 

שנים לפני שהגיע הנה מקדונלד הייתה כאן וימפי, רשת המבורגרים בריטית בעלת

צבעי הלוגו האדומים - לבנים.

הרשת לא החזיקה מעמד שנים רבות, ונסגרה כדי לפנות את הדרך למקדונלד והרשתות האמריקאיות האחרות.
 

 

   

 

 

 


לצפיה בכל התגובות - לחצו כאן

 

  

בקרו בעמוד הפייסבוק של אתר נוסטלגיה אונליין 




חברות ספנות עבריותהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

עתיד
הוקמה בשנת 1934. לאחר קום המדינה פעלה בשותפות עם "תרשיש-סלע". לאחר פירוק השותפות, המשיכה החברה לפעול עד שקשיי מימון אילצו אותה להחכיר את אוניותיה לצים.

תרשיש - סלע
נוסדה ב-1953 על ידי הקיבוץ המאוחד, שהיה בשעתו הארגון הקיבוצי הגדול בישראל ואשר ראה בימאות חלק ממשימות ההתיישבות. הקיבוץ המאוחד תרם גם לחינוך הימי, באמצעות הכשרה וקורסים ימיים וייסוד מגמות לספנות בבתי ספר.

החברה החלה את דרכה בימי אוניות המעפילים. רבים ממלוויהן וממפקדיהן היו חברי קיבוצים וחברי הפלמ"ח, ומאוחר יותר הפל"ים, שמרכז ההכשרה העיקרי שלו שכן בקיבוץ שדות ים. בתחילת שנות ה-60 ייסד הקיבוץ המאוחד חברה נוספת, "סלע", שהפעילה את האוניות וטיפלה בהיבטים המסחריים. שיתוף פעולה עם חברת צים, הוביל להסכמים עם צים, שקיבלה עליה את כל הפעילות המסחרית.

החברה הימית להובלת פרי
ב-1960 נוסדה חברת דיג קטנה, אטלנטיק, שעסקה בדיג במים עמוקים באפריקה ובאוקיינוס האטלנטי. אוניות החברה היו מהגדולות והמשוכללות בעולם, בעלות מתקנים להקפאה עמוקה, מחסני קירור וציוד אלקטרוני לגילוי להקות דגים. לאחר התבססותה, החליטה החברה להתרחב לתחומי הובלת פרי ובשר וכך נוסדה בשנת 1962 החברה הימית להובלת פרי. החברה צמחה במהירות והגיעה למעמד של קונצרן עולמי.

בתחילת שנות ה-70 עסקה החברה גם בהובלת דלק, גז נוזלי, מימון ובניית אוניות וכן בפעילויות שאינן קשורות בספנות. החברה פעלה בעיקר בחו"ל ומניותיה נסחרו בבורסה של ניו-יורק, אך נוהלה ממשרדיה בחיפה. התפשטות והתרחבות לא מבוקרת של החברה, עם הזמנת אוניות חדשות במספנות ללא חוזים חתומים לתעסוקתן, הביאו לסגירת החברה בשנת 1975.

אל - ים
עם פרוץ מלחמת העצמאות הפסיקו חברות ספנות זרות להגיע לנמלי הארץ ומטענים המיועדים לארץ נפרקו בנמלים שונים בים התיכון. כדי להביא מטענים אלה ארצה, הוקם "קו ישראל-אמריקה" על ידי שלושה שותפים - צים, בנק דיסקונט וארגונים של יהדות אמריקה. לאחר פירוק השותפות, הוקמה בשנת 1953 חברת "אל-ים" בבעלות משפחת רקנאטי ושותפים נוספים. בידי החברה נותרו שלוש אוניות משא שהחלו לפעול בתחום "ספנות הנוד" (Tramp Shipping) וכן בהובלת גרעינים בתפזורת. במסגרת השילומים מגרמניה קיבלה אל-ים ארבע אוניות מטען כללי גדולות (1957).

אל-ים הייתה חלוצה עולמית בהובלה בתפזורת. בסוף שנות ה-50 הזמינה שבע אוניות צובר גדולות ומשוכללות. בהמשך נכנסה החברה לתחום ההובלה בקירור. בשנים 63-1961 נכנסו לשירות ארבע אוניות קירור, אך החברה התקשתה לעמוד בתחרות מצד חברות מונופוליסטיות.

בתחום הובלת הדלק הצליחה החברה יותר, ובשנות ה-70 פעלה בעיקר בקו איראן-אילת. בתחילת שנות ה-80, עם הקמת תחנת הכוח הפחמית בחדרה, החלה החברה גם להוביל פחם. בסוף שנות ה-90 צמצמה החברה את פעילותה; בעקבות משבר הספנות העולמי ופתיחת הענף לתחרות ירדו המחירים במידה ניכרת, והחברה הפסיקה בשנת 2002 את פעילותה בארץ.

גדות ים ספנות לכימיקלים
גדות ים נוסדה ב-1964, והיא בבעלות משפחת יוחננוף באמצעות חברת "גדות מכליות ומאגרים לכימיקלים בע"מ" הנסחרת בבורסת תל-אביב. גדות ים עוסקת בהובלה ימית של כימיקלים, חומצות, שמנים וחומרים פטרוכימיים בצובר. החברה היא חלק מקבוצת גדות העוסקת במגוון פעילויות בתחום הכימיקלים: הובלה יבשתית וימית, אחסון, אספקת חומרי גלם ומתן שירותים לוגיסטיים.

גדות ים מפעילה צי מכליות לכימיקלים מהמודרניות והמשוכללות בעולם, בעלות מכלי פלדת אל-חלד, בגדלים שבין 6,000 ל-20 אלף טון. החברה משרתת את השוק הישראלי וכן לקוחות גדולים בחו"ל, ומקיימת למעלה מ-120 הפלגות לישראל וממנה, ובהן היא משנעת קרוב למיליון וחצי טון בשנה. גדות ים עומדת בתקנים בינלאומיים מחמירים ומחזיקה בתו האיכות ISO 9001.




חנויות משכיתהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 



 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

"משכית" היתה חברה ממשלתית שהוקמה בשנת 1954 במטרה לספק תעסוקה לעולים חדשים וליצור שפת עיצוב ישראלית מקורית הן בבגדים והן בחפצים שימושיים.
היו''ר היה טדי קולק ורות דיין מונתה למנהלת. בניהולה הפכה "משכית" למפעל שבזכותו נכנסה ישראל למפת האופנה הבינלאומית, ויחד עם זאת  שו?מרה המסורת האמנותית והפולקלורית
של העדות השונות שהביאו איתם מארצות מוצאם.

מוצרי היודאיקה והתכשיטים  של הצורפים התימניים הפכו לשם דבר וכן נוצרו שטיחים, אריגים טוניסאיים ואחרים, רקמה מסורתית, מפות ומפיות  וכלי נוי אתניים שונים. משכית היתה כעין כור היתוך ובצד העולים החדשים הועסקו גם בדואים באריגה. מעצבי אופנה ידועים  יצרו אופנה ישראלית ייחודית על ידי ניצול חמרי גלם מקומיים.
הלהיט הגדול ביותר של משכית בשטח זה היה ''מעיל המדבר'' בעיצובה של פיני לייטרסדורף. המעיל נתפר מאריג מיוחד  וגזרתו היתה מבוססת על יריעת בד אחת שמסביבה נתפר סרט גימור.


במקומות שונים בארץ הוקמו מפעלי אריגה, תפירה, רקמה ותעשיית כפתורים ועובדי "משכית" התגוררו בכפרים ובישובי עולים. לאחר מלחמת ששת הימים דאגה רות דיין לצרף לייצור גם את "רקמת עזה" ו"רקמת בית - לחם".

 

 


תוצרת "משכית" נמכרה בארץ בחנויות "משכית", וכן נחלה הצלחה בחוץ לארץ ותרמה רבות לתדמיתה החיובית של מדינת ישראל.

בראשית שנות השמונים נקלעה "משכית" לקשיים, נמכרה ושינתה את מטרותיה ודרכה. מאז שינתה גם האופנה הישראלית כולה את פניה, ויוצריה קשובים יותר לצו האופנה המקובל בחוץ לארץ.
חובבי הנוסטלגיה זוכרים בגעגועים את ימי "משכית" המקורית, אך לא כולם הצליחו בזמנו לרכוש מוצרים משלה שהיו יקרים למרות שהיתה כוונה  שיהיו עממיים.  מי שברשותו שטיח, שמלה רקומה כלי קרמיקה או תכשיט תימני שומר עליו כעל בבת עינו ומתמלא אושר כאשר שואלים אותו ''...באמת? זה של משכית"? איך הצלחת לקנות?...''
 
 
 


תצוגת אופנה בחנות משכית, שנות השישים.
כרזה - דוגמנית נורית בת-יער

 

רטרו:




חנות אתאהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

 

חנות "אתא" מכרה את תוצרת מפעל אתא, מוצרי טקסטיל והלבשה בסיסית כמו מכנסי כותנה בצבע חאקי, חולצות עבודה כחולות לעבודה או חולצות לבנות לשבת, תחתונים גופיות גרביים ועוד, הכל תוצרת מפעל "אתא" של הנס מולר בקרית אתא, שלאחר שהלך לעולמו הלך מפעלו גם למקום ממנו לא חוזרים, ורשת החנויות נסגרה והתחסלה.

(עוד מידע על "אתא" ראה בפרק לבוש ואופנה במושג אתא). 

 

 

 

זכרונות:
"...חנות "אתא" הראשונה ברעננה, שייכת הייתה לסבתי ולסבי, חיה ויעקב פיינר. אני זוכרת, כיצד במוצאי השבתות, היו שניהם ישובים ליד שולחן האוכל, מסדרים על-פי סדר קבוע וידוע מראש את פתקי המכירה של פרטי הלבוש השונים, ומחשבים בקודים (שידועים היו רק להם, מן שפת סתרים שכזו..) את פדיון השבוע שחלף. היו זמנים...".

אורנה שובל, ראשון לציון 

================================================================== 

  ".....הציפו אותי זיכרונות ילדות מתוקים דווקא, שסיפרו בקצרה כמה פשוט היה אז לקנות בגדים.
אבי עליו השלום, עבד במפעל הטקסטיל אתא עליו השלום, והיו לנו 20 אחוזי הנחה עליהם השלום גם כן. אחת לשנתיים היינו דוהרים במהירות 50 קמ"ש עם הסוסיתא שנת 63' יד שנייה מרופא, היישר לסניף המרכזי בחיפה, שם המתינה לנו המוכרת - חלוקה אפור, שיניה זהב, והיא מציעה בפנים יגעות מבחר דל וקבוע: חולצת פלאנל, שתי מידות גדולות ממני כדי שאגדל לתוכה, מכנסי ג'ינס, 90 אחוז אסבסט כדי לדכא את מיניות הנעורים המתפרצת, ותחתונים, שהיו למעשה שק עם גומי חזק. זהו. חצי דקה. קליל, מהיר ובריא....."

צחי גושן YNET 23.10.08  

 

 בקרו בעמוד הפייסבוק של אתר נוסטלגיה אונליין  




חנות בוליםהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

חנות הבולאות הייתה בית עסק קטן בו ישב מאחורי דלפק קטן יהודי זקן שדיבר עברית קלוקלת במבטא גרמני או הונגרי או רומני. בחלון הראווה הקטן של החנות הוצגו תמיד כל מיני סוגי בולים ו"מעטפות יום ראשון" חתומות על ידי הדואר. בחנות היה אפשר לרכוש בולים מכל הסוגים והמינים, לרכוש אלבומי בולים או זכוכיות מגדלת או מדבקות קטנות שהיו מדביקים לגב הבול, או פינצטה קטנה מיוחדת לתפיסת הבול, שהיה אסור בתכלית האיסור לתופסו ביד.

החנות גם שימשה אבן שואבת לכל מיני כאלה שאוסף בולים היה התחביב שלהם, ובזמנים ההם רבים רבים אספו בולים. שם היה אפשר לקבל מידע אצל מי אפשר להשיג בול כזה או אחר שהיה חסר להשלמת האוסף, מי מאספני הבולים הלך לעולמו והשאיר אחריו אוסף בולים, האם האלמנה "קשה", או שהיא תשמח להיפטר מערימות האלבומים, ועוד כל מיני זוטות ורכילויות בענייני בולאות.


 




חנות ביציםהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

חנות ביצים הייתה מסוג "חנויות המומחה" - חנות שמכרה מוצר אחד בלבד, שבעליה היה מומחה גדול בתחומו.

בעל החנות היה מוסגל לבחון כל ביצה ולדעת צפונותיה. הייתה לו עין מיומנת למיון הביצים, לשון חלקה וסבלנות רבה לכל עקרות הבית, שהיו ממששות בוחנות בודקות ולעיתים גם שוברות את הביצים...

בבני ברק וברחובות עדיין יש חנות ביצים שכזאת. 

 

 

 

 

 

 

 

 

לחץ לשמיעת הג'ינגל

 



 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


התמונה באדיבותIsraelimages.com / Hashomer Hatzair © .

 

 




חנות ויצ”והרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.

 




חנות טפטיםהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.




חנות כובעיםהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

ראו בערך כובען בפרק מקצועות שהיו


לצפיה בכל התגובות - לחצו כאן




חנות כל בוהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 
אין הכוונה לבתי הכלבו כמו "המשביר לצרכן", אלא חנויות כלבו של שנות החמישים ותחילת שנות השישים. היו אלה חנויות של קומה או שתיים, עמוסות לעייפה ומבולגנות, שהיה אפשר למצוא בהן הכל, מחוטי שפגאט ועד נרתיק למשקפי ראיה, מבקבוק גומי למים חמים ועד גומי לתחתונים.

בירושלים היו את "מעיין שטוב"  ו"כל בו שוורץ", בתל אביב הייתה חנות כל בו בשם "חפצי - בה" ואחרת בשם "אקמן", כל-בו חפצי - בה היה גם בחיפה, שם הייתה גם חנות כל- בו נוספת בשם "משק בית".


בתי מסחר אלה התחרו על לב הצרכן אל מול החנויות הקטנות, והיו שנואות על ידי בעלי העסקים הקטנים, שלא יכלו להילחם את מול ה"טייקונים" של הזמנים ההם. בתי כל-בו אלה התמקדו במבצעי פרסום ועידוד מכירות, שמשכו תשומת לב ותנועת קונים.
למשל חנות הכל-בו "אקמן" התל אביבית ערכה מבצע לאיתור "נערת אקמן", מבצע שגרם להתרגשות רבה בקרב בנות תל אביב של שנות החמישים. (נבחרה דליה לביא שהפכה להיות לאחר מכן כוכבת קולנוע).

חנות אחרת החליפה למספר ימים את הבובות בחלון הראווה לדוגמניות בשר ודם, דבר שגרם להתגודדות של קהל רב, שצפה בפה פעור ובעיניים סקרניות.

 

 

 

היו גם בתי כל-בו שערכו כבר אז מבצעי קידום מכירות בעזרת כרטיסי גירוד. היה צורך לגרד את הכרטיס, לחשוף את האות ולצרף את האותיות לכלל צירוף כל שהוא. הזוכים המאושרים קיבלו הנחה ברכישת פרימוס או פיילה, או פריט חשוב אחר.

בשנת 1965 נפתחה ברעש גדול חנות כלבו ענקית בתל אביב, שמוקמה במגדל שלום שנבנה על חורבות "הגימנסיה הרצליה". לחנות הכל - בו החדשה קראו "כל-בו שלום".

 
חנות הכלבו הזו שהשתרעה על מספר קומות ועל שטח של 2500 מ"ר, יצרה סגנון חדש במסחר בישראל בכלל ובחנויות הכלבו בפרט. החנות התמקדה במבצעי מכירה ופרסום רחבים, כאשר הסגנון היה ריכוז של מכירות בשבועות ספציפיים, "שבוע בלבן" בו מכרו כלי מיטה במבצעים ומחירים מיוחדים, "שבוע אמריקה" בה קיבלה החנות אופי של רחוב במנהטן, שבוע תימני ועוד ועוד.
החנות שקקה חיים ועשתה עסקים מצוינים במשך שנים רבות, אך נסגרה לאחר שהיא נאלצה להיכנע לתנועת האוכלוסייה, שנדדה ממרכזי העיר הגדולה לערי הפריפריה, והעדיפה לנהל את קניותיה בקניונים באזורים הקרובים למקום המגורים, בבתי כלבו חדשים ובקניונים.
 
 
 

 

 

 

 

 

 

 


 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 




חנות מכולתהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 



גם המכולת השכונתית נעלמת מנוף חיינו.

עדיין יש עוד פה ושם מכולת כאלה ואחרות, בהן יש ריח של פעם, שבה המכולתניק מדבר אידיש או רומנית והוא שומר ללקוחות הקבועים לחם וחלב וגם רושם בפנקס שחור מסמורטט. אבל הכל זמני ודוהר לכיוון אחד, כאשר הרשתות המרכולים והמיני-מרקטים משתלטים על כל פינה טובה, ומשלחים את אחרוני המכולות האותנטיות לעולמן.



ראו גם בפורטל בשכונה, בפרק בשכונה, בערך מכולת שכונתית.


לצפיה בכל התגובות - לחצו כאן




חנות מכשירי כתיבההרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.

  

זכרונות:

"...את ציוד בית הספר קנינו בעצמנו. הייתה חנות שכונתית בקרית מוצקין שקראו לה "מולדת". כל ותיקי הקריה זוכרים אותה ואת בעלת החנות, אישה מבוגרת ורצינית.  אנחנו, הילדים, כינינו גם את בעלת החנות בשם "מולדת" חשבנו שזה היה שמה. הלכנו תמיד וקנינו בעצמנו ממולדת כלי כתיבה ואת כל הנדרש. אהבתי שם את ריח כלי הכתיבה שעמד תמיד באוויר...".

מרי נתן
marienathan@bezeqint.net

 

 









 
הצטרפו אלינו גם בפייסבוק
עדכונים - בלוגים - אירועים - אלבומי תמונות - סרטונים נדירים


שלח דף זה לחבר תגובות, הערות, והוספת מידע, מושגים ונושאים למנוי חינם על מגזין הנוסטלגיה"כובע טמבל" הוסף למועדפים



כל הזכויות שמורות © לאתר נוסטלגיה אונליין ו/או לבעלי התכנים, הדימויים והתצלומים.