חיפוש:   בכל האתר  בשמות הערכים  בקרדיטים     חפש  |  חיפוש תמונות בנושא:   חפש
   מפת האתר  |   כרגע באתר: 168 מבקרים   |  כניסה לדף האישי    
עורך: דייויד סלע
דבר העורך כתבו לעורך
| עמוד הבית | מי אנחנו | מרכז מידע לגולש | על נוסטלגיה ורטרו | קרדיטים | צרו קשר | גולשים כותבים
 

+   אביזרים וחפצים
+   אוספים ותחביבים
+   אז - וכעת
+   אירועים ושנים
+   ארכיון האישים
+   ארכיון הוידאו
+   ארכיון הישראליאנה
+   ארכיון הכרזות
+   ארכיון המצגות
+   ארכיון הקול
+   אתרי נוסטלגיה
+   בידור ופנאי
+   בקיבוץ
+   בריאות, טיפוח וניקיון
+   בשכונה
+   בתים ומבנים מספרים
+   גלויות בולים וסמלים
+   דירה ובניין
+   היום בהיסטוריה
+   המקום בו גרנו
+   העפלה ועליות לא”י
+   חג ומועד
+   טלוויזיה ורדיו
+   ילדות נשכחת
+   לבוש אופנה והנעלה
+   מוזיקה שיר וזמר
+   מזון ומשקה
+   משחקים וצעצועים
+   מתחם מורים
+   נוסטלגיה בצה”ל
+   ספורט
+   ספרות נוסטלגית
+   עבודה ומלאכה
+   פוליטיקה ובחירות
+   רדיו נוסטלגיה
+   רכב ותחבורה
+   רשת חברתית
+   שונות
+   שירותי גולש
+   שפה עברית
+   תיאטרון עברי
+   תקשורת מדיה ופרסום

האתר מוקדש לזכרו של
 יוסי פשרמן (פשי) ז"ל
2003 – 1954

מעל ל - 1100
סרטוני וידאו נוסטלגיים
בארכיון הוידאו שבאתר

יום העצמאות ה-7
 

הצוללת דקר
 

תל אביב הקטנה
 
 




מקצועות שהיו

צלם שבא הביתההרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

בזמנים ההם כשלא היו מצלמות בכל בית, היה צורך להשתמש בצלמים לכל ענין כמו אירועים משפחתיים שדרשו הנצחה. אבל הדרישה העיקרית הייתה לתצלומי הילדים, דור חדש בארץ חדשה שבה עניין ההנצחה היה רב משמעות. היה גם צורך לשלוח תמונות לדודים באמריקה, שאולי יענו באיזה חבילה עם מתנות....

 

 

 

 



 

היו שלוש אפשרויות עיקריות לצילומים הנ"ל לאלה שמצלמה לא הייתה בחזקתם: צילום אצל צלמי רחוב (האפשרות הזולה ביותר), צילום בפוטו (האפשרות היקרה ביותר) וצילום על ידי צלם שבא הביתה.

הצלם נקט בשיטות בדוקות כדי להתחבב על הילדים, ליצור אווירה רגועה ואפילו לגרום להם לחייך. הצלם היה מייצר העמדה ייחודית לילדים עם פריטים שהביא עימו, מצווה לחייך ומעודד את הילדים לשתף פעולה על ידי כל מיני משפטי מפתח כמו  "נו...תסתכל פה מותק, עוד מעט יבוא ציפור..".
לאחר מכן היה הצלם מקפל את ציודו, הולך לדרכו וחוזר אחרי שבוע עם מן הרמוניקה קטנה מקרטון בתוכה היו מסודרות התמונות בסט, תפארת לעיניים שמלאו דמעות, בעיקר של האימהות והסבתות.

 

 

 
זכרונות:
"...בשנים ההם לא הייתה מצלמה לכל אחד כמו היום. היו מזמינים את הצלם השכונתי/או מהעיר כדי לצלם את הילדים. לצלם היו כל מיני אביזרים כדי להעשיר ולעניין את התמונה. אחד מהאביזרים היה העגלה עם הסוסה. בצילום משנות החמישים עגלה עם סוסה /ניידת שהובאה עד לבית הילד המצולם...".

אהרון שרף
michali2@netvision.net.il
 

=====================================================================
 
"...עד היום יש לי את התמונות שצלמת אשר הגיעה הביתה צילמה. זה היה אירוע חשוב שסירקו אותי יפה, הלבישו אותי בשמלה הטובה ביותר ואחרי שגמרו לצלם (אפילו כאילו אני מדברת בטלפון שהיה צעצוע כי טלפון אמיתי לא היה) שלחו את הצלמת גם לשכנים. זו הייתה חגיגה אמיתית ויוצאת דופן. התמונות כמובן היו מוכנות אחרי שבועיים...".
 
מלי הרצנו
malilati52@gmail.com
 
 
 

 
חלוצי הצילום בארץ ישראל

כשבאים לבדוק מיהם הראשונים שצילמו בארץ ישראל, אי אפשר לדמיין שסיפורם קשור בטביעה של אוניה באוקיינוס האטלנטי, אפנדי ערבי ירושלמי שיוצא מדעתו, הקמת הסטארט-אפ הטכנולוגי הראשון בארץ ישראל, ביקור של מלך......

 
למידע המלא

מתוך ''שו?ק המציאו?ת''  - בשיר ''הצלם'' של נתן אלתרמן / דב זלצר - יונה עטרי ואילי גורליצקי שרים:
''...תצטלמי במטוס?? חוסר טעם! / תצטלמי בסירה?? זה ישן! / ...לחייך, לא לנוע, כך יאמר הצלם, / רק טבעי, לא מתוח / זה מנהג העולם, / לא למשוך בכתפיים, / ליישר את הראש, / זהו זה! אחת שתיים, / -לא לנוע ? שלוש?...''.




קוטף טבקהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.




קוטפת פרי הדרהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

בשנות ה-30 ו ה-40 היו קוטפות מקצועיות, נשים שהיו מאורגנות בקבוצות עבודה של קוטפות ועובדות עבודה עונתית בפרדסים.




קונה נחושתהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

היו כמה כאלה בכל עיר. הם היו סובבים בשכונה עם שק גדול,  (וצועקים  בקול "נחושת...נחושת") או נמצאים בכוח קטן שלהם מטר על מטר שבו ערימות של חוטי נחושת עד התקרה. אהבנו את קונה הנחושת, בדיוק כמו שאהבנו את בק-בוקים. היו אלה בעלי מקצוע שחלק גדול מפרנסתם התבסס על נמלים אוגרות קטנות, אנחנו, ואלו חלק גדלו מהקניות שלנו בקיוסק המקומי - באו מהגרושים שקיבלנו ממוכר הנחושת. היינו מלקטים עבורו חוטי  נחושת  ממגוון מוצרים, בעיקר משיירים של חוטי חשמל. על מנת לחשוף את הבידוד שהיה, (פלסטיק, בד מצופה זפת) היינו עורמים ערימה של חוטים ומציתים אותה עד להמסת הפלסטיק.
היינו מגרדים מטר מפה ושני מטר משם, ולפעמים אורך החוטים לא היה מספק אפילו לא למעות קטנות, ואז היינו עושים כמה חברים "קופה" יחד של חוטים, הולכים יחד ל"נחושת", כפי שקראנו לו, ומשם ישר לקיוסק.




קופאי באוטובוס.הרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

ראו בפרק "רכב ותחבורה", במושג: קופאי באוטובוס.

 

 




קלופשטוקהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

מעיר לתפילת אשמורת ראשונה. מקור השם - מקל, איתו היה הקלופשטוק דופק בתריסים כדי להעיר את המתפללים.




רופא נודדהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

בזמנים בהם נקודות הישוב בארץ ישראל היו קטנות ומרוחקות הרופא הנודד היה מבקר מפעם לפעם בישוב זה או אחר, ומטפל בחוליי החלוצים.

הוא היה מגיע רכוב על חמור או סוס, ואיתו באמתחתו נשא ארונית קטנה מיטלטלת ובה תרופות  ושיקויים שונים, שכן הרופא הנודד היה גם רוקח.

מקצוע זה היה קיים עדיין גם בשנים הראשונות של המדינה, ורופא נודד היה מגיע לנקודות המרוחקות בהם לאל הו שירותי רפואה, אם כי בשנות המדינה היה מגיע על רכבו, ולא על סוס כמו בשנים קודם.

 

 

 

 

 

 

 

 




רוקמת חולצותהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

רוקמת חולצות הייתה בעלת מקצוע שהתמחתה בריקמה והייתה רוקמת תוספות על חולצות נשים.

חנות תל-אביבית שהתמחתה ברקמה תימנית מהודרת (לרבות חוטי זהב וכסף) הייתה "ארצי" ברחוב נחלת בנימין. בעלי החנות והעושים במלאכה היו בני זוג שנשאו את השם התימני המשובח פרוידנרייך, הלוא הם הוריו של איש הטלוויזיה דניאל פאר.




רוקע נחושתהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

 

גם מקצוע זה הוא של אמנות ואומנות. בדרך לשוק "מחנה יהודה" בירושלים, בינות לפחחים ולמסגרים, פעל בחדרון צפוף, רוקע הנחושת. כלים מכילים שונים ניצבו לפתחו ואף גלשו אל המדרכה. אומנתו הייתה מגוונת שכן עסקה בריקועם וקישוטם של טסים גדולים, אסוכים, פינג'נים וכלי נחושת דקורטיביים. חלק ניכר ממרכולותו היה משיג מקונה הנחושת אשר היה מסתובב בשכונות וקונה את שאריות הנחושת.

בעזרת אימומי ברזל נוצרו הכלים ואזמלים שונים הטביעו בם תצורות אורנמנטליות. בנוסף נעזר רוקע הנחושת בכלי הלחמה של בדיל ונחושת במקומות החיבור של ידית הכלי או בקו התפר שלו. מלאכה זו קיימת בצפון אפריקה ובארצות המזרח. 




רפדהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.

 

 

זכרונות:

"...אבי היה רפד. אצל הרפד היו מזמינים כסאות מרופדים, מיטות מרופדות, כורסאות מרופדות או סתם מזרון. היו באים לרפד ומזמינים מה שרצו, ובמידות הרצויות. היו בוחרים את בד הריפוד, ואת השלד של המוצר אבי היה מזמין אצל הנגר. בריפוד עצמו היו מכניסים קפיצים ממתכת שהיו בגדלים שונים ובגובה שונה, תלוי מה הזמינו. את הקפיצים היו מחברים עם מסמרים לשלד ובין הקפיצים היו מכניסים מן קש כזה שנקרא "עשב ים". במוצרים משובחים יותר וכמובן שמחירם היה רב יותר היו מכניסים גלילי כותנה...".

מיה

=======================================================================

"...רפד!!! מגיל 14 הייתי שוליה של רפד!! אימי שלחה אותי ללמוד רפדות בדרום תל אביב. למדתי לקשור קפיצים !! לתפור במכונת תפירה ש ק י ם !! שק של תפו"א ! אז היו תופרים שקים מחתיכות וככה היו מצפים את המזרונים של הקפיצים שהיינו קושרים! לקשור קפיצים הייתה אומנות!! מי שידע לקשור קפיצים ולעשות מזרון זה היה נקרא רפד! עם השנים הוחלפו הקפיצים בגומאוויר שזה הספוג !!

M O M O
sabamomo@gmail.com

======================================================================= 

"...אבי גם היה רפד עוד מחוץ לארץ. בארץ הקים מרפדיה מלול תרנגולות שהפך למרפדיה שהעסיקה עובדים וגם למדו את מקצועו. אני כילד בגיל כ 8 הייתי עוזר לאבי לאחר הלימודים ועד גיוסי לצה"ל ולאחר מכן המשכתי בריפוד ועד היום. כיום יש לי מרפדיה ואני דור שני לרפדים שעבדו עם עשב ים .חילפה. רוסה למי שמכיר את החומרים דאז.
תודה לכולם והמשיכו במלאכת האומנות שנקראת ריפוד...".

שמואל וסרמן
wasserman9@walla.com

 

================================================================


 "...אבי היה רפד, מכין שמיכות ומזרונים עבודת יד ,את השמיכות הכין בבית מבד משי בתפירה מיוחדת בעזרת מקל עבודה מיוחד שנקרא "אוס", השמיכות עוצבו לפי בקשת הלקוח באיזו דוגמא לתפור את השמיכה...".

חיה
hahu16@walla.com




רצעןהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

מקצוע הרצען היה מקצוע מבוקש בזמנים ההם, כשעגלות שנמשכו על ידי בהמות משא (חמורים וסוסים) היו כלי תחבורה מקובלים, בעיקר לנשיאת משאות והעברתן ממקום למקום.

הלקוח העיקרי של הרצען היה הבלגולה, בעל העגלה, שאצל הרצען הוא היה קונה מתאים או מתקן רצועות עור ל"נהיגת" העגלה (נקראו "מוסרות") חישוקי עור להלבשה על ראש הבהמה (נקראו "סימלון"),  רצועות שהולבשו על ראש הבהמה, בעיקר הסוס, לצורך שליטה בו (נקראו "ראשיה") ועוד.
הרצען גם היה מייצר את אותם השוטים ששימשו לדרבון הבהמה, לשמושם של העגלונים, מוכרי הנפט מוכרי הקרח ועוד.

גם כיום יש בעלי מקצוע המתמחים בעבוד עור, אבל התמחותם מנותבת לכיוון ייצור תיקים מהודרים ודברים  אחרים שכאלה, שהפכו להיות יום - יומיים כפי שרצועות העור לנהיגת העגלה היו, בזמנים ההם...




שדכן.הרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.









 
הצטרפו אלינו גם בפייסבוק
עדכונים - בלוגים - אירועים - אלבומי תמונות - סרטונים נדירים


שלח דף זה לחבר תגובות, הערות, והוספת מידע, מושגים ונושאים למנוי חינם על מגזין הנוסטלגיה"כובע טמבל" הוסף למועדפים



כל הזכויות שמורות © לאתר נוסטלגיה אונליין ו/או לבעלי התכנים, הדימויים והתצלומים.