כן, גם היום יש בתי קולנוע והם נמצאים בדרך כלל בקומפלקסים גדולים, אך המוסד השכונתי שהיה אהוב כל כך – נעלם ואיננו: אותם בתי קולנוע שהיו בשכונה או במרחק הליכה ברגל ממנה, שבחזיתם יריעת בד ענקית עליה ציור צבעוני "עבודת יד" שסיפר על הסרט, בכניסה חלונות ראווה קטנים עם תמונות מהסרט ובסמוך היה עומד מוכר התירס עם חבית מהבילה ממנה שלה עבורך תירס שהוגש עטוף בעלים ירוקים – כל אלה היו ואינם.
אחד ממקומות הבילוי של אז היו הגלידריות. היינו יושבים שם מאזינים לתקליטי קליף ריצ'ארד, אלוויס ושאר להיטי שנות ה-60, מלקקים גלידה או שותים תסס ומתכננים את מסיבת הריקודים הבאה.
גלידת תל חנן
על יד העיר חיפה, בעיירה נשר, על הכביש הראשי מכרו את גלידת תל חנן. מכול האזור הגיעו לאכול את הגלידה המהוללה הזאת.
הייתה מכונה כזאת עם שלוש ידיות, ומכל ידית יצא טעם שונה. ידית ימנית טעם וניל, ידית אמצעית טעם שוקו-וניל, וידית שמאלית רק טעם שוקו. המוכר היה לוקח את הגביע ושואל "באיזה טעם?", ואז היה מוריד את הידית עם הטעם הנדרש והגלידה הייתה מחליקה בצורת קונוס לגביע.
לסיום התענוג האלוהי הזה, היה מוכר הגלידה מוסיף סירופים בטעמים שונים, אגוזים מרוסקים, דובדנים ועוד ועוד....
הגלנטריה הייתה חנות קטנה לממכר פיצ'פקס. חנויות הגלנטריה היו בדרך כלל חנויות קטנות, לעיתים שכנו בקובות צנועות, אך לרובן היה שם גדול וארוך, משהו בסגנון "סאלאמיץ ובניו - בית מסחר וגלנטריה".
ומה היה לקנות בה, בגלנטריה הזו? חלק מחנויות הגלנטריה החזיקו קצת מכל דבר והיו בהן גם כלי בית, גם כלי עבודה, גם כלי תפירה גם כלי חשמל ועוד. אך רובן היו חנויות סדקית ובהן היה אפשר למצוא כפתורים, סוגרים לחזייה, גומי לתחתונים, חוטי תפירה, שרוכים, ריצ'רצ'ים ממינים סוגים צבעים וגדלים שונים, קרסים, גומיות, סיכות, אבזמים, עפרונות, מחברות, קלפים ועוד כל מיני פיצ'פקס, שהיו מאוכסנים בדרך כלל בקופסאות קרטון אפורות אחת על גבי השנייה בערמות, שהשאירו בקושי מקום למעבר בחנות הקטנה.
הגלנטריה הייתה עסק משפחתי ועבדו בו הבעל ואשתו שהיו מצטופפים בחלק הקטן שנותר מעבר להררי הקרטון. לבעל העסק היו בדרך כלל עיפרון עבה ושטוח שהיה תקוע לו מאחורי האוזן בשקערורית שבין האפרכסת לגולגולת, הוא היה בדרך כלל אנטיפת, אך אפשר לומר לזכותו שאי אפשר היה כנראה להיות נחמד מדי לאורך זמן, כשכל היום מבלבלים לך את המוח בשביל כפתור כחול עגול לפיג'מה של גרישה או עשרים סנטימטר גומי לתחתונים של מירל'ה...
"...סאלאמיץ ובניו -בית מסחר לגלנטריה -, כך כינה סאלאמיץ את המקום שלו, למרות שלא היו לו בנים והמקום עצמו דמה יותר לקובה זעירה מאשר לבית מסחר, בלי חלונות ועם חדרון קטן מאחור ופינה לשירותים שנסגרה בוילון..." מתוך הספר בשבוע הבא - אמריקה!!!מאת דייויד סלע
הימאים היו בעלי דוכנים באזור הקרוב לשער הכניסה לנמל חיפה. אלה היו למעשה רוכלים שכונו "הימאים" כי הגרסה הרווחת הייתה שהם אכן ימאים שנמצאים בחופשה, ומנצלים את זמנם למכור מוצרים ייחודיים שהבריחו לארץ ממסעותיהם. רק חלק מהסברה הזו הייתה נכונה, כפי שרק חלק מהרוכלים הללו היו אכן ימאים. חלק נכבד מהמרכולת שנמכרה בדוכנים המאולתרים הללו היו מוצרים שונים שרכשו הימאים מהעולים שזה עתה נפלטו מפתח הנמל.
ומה היה אפשר למצוא בדוכני הימאים? מציתי רונסון, משקפי טייסים, מכנסי ג'ינס, מי גילוח ברוט, קלפי משחק עם תמונות של בחורות מעורטלת (שנקראו "קלפים של ימאים") , חולצות טי, רדיו טרנזיסטור ועוד. "
צריך להבדיל בין מקצוע הימאים הרוכלים בין מקצוע הימאי בפועל, שגם הוא היה בעבר ונכחד, יחד עם צי הסוחר וצי אוניות הנוסעים של ישראל שהיה ואיננו.
"...הם יצאו משער הנמל ועברו בין דוכני הימאים שעמדו דרך קבע בפתחו. אצ'י נצמד לדוכן הימאים הראשון והתרגשות רבה אחזה בו. הוא הצביע באצבע רוטטת על עט מהודרת שהייתה בתצוגה ושאל בהתרגשות: אמריקה??? אמריקה???...". מתוך הספר בשבוע הבא - אמריקה!!! מאת דייויד סלע
מטבעות לשון:
רק אצל הימאים מטבע לשון לפריט רב ערך שקשה להשיגו. "...זה ג'ינס אמיתי מאמריקה, אפשר להשיג כזה רק אצל הימאים..."
האיור מתוך הספר אבא שלך לא זגג -סלנג בניחוח נוסטלגי, דייויד סלע / הוצאת מודן. מאייר: אמי רובינגר
בשנות החמישים והשישים כשהקולנוע היה הבילוי העיקרי, זה לא היה דבר של מה בכך להשיג כרטיסים לסרטים המבוקשים.
האפשרויות שעמדו בפני המבקש לצפות בקולנוע היו להגיע לבית הקולנוע זמן רב לפני תחילת הסרט ו"לתפוס תור", או להגיע זמן קצר לפני תחילת הסרט ולקנות מספסר. בעבור האחרים, היו בכל עיר עסקים קטנים שהיו לא יותר מאשר חדרון קטנטן עם חור או חלון קטן הפונה לרחוב, ושם היה אפשר להשיג כרטיסים לקולנוע במכירה מוקדמת.
היום החיים קלים יותר, עם כל השירותים הדיגיטאליים של הקולנוע-פון ואחרים, אבל חווית הסרט של אז הייתה גדולה יותר, בגלל שהיה צריך לתכנן מראש, לקבוע יום, ללכת לדוכן לקניה מוקדמת ועוד כל שאר הבוג'אראס שנלווה לבילוי של אז, שהיום הוא כל כך טריוויאלי.
פעם יצאו בארץ עשרות עיתונים יומיים, לכל שפה עיתון משלה ולכל מפלגה ותנועה היה עיתון יומי או שבועי, וכל אלה התאספו לכמות עצומה של פרסומים יומיים ושבועיים.
הקיוסקים היו מחזיקים רק את העיתונים הנפוצים, אך בכל עיר היו בתי עסק קטנים בצורת דוכן עיתונים גדול שהכיל את כל העיתונים והפרסומים.
ככל שעברו השנים גוועו רובם של העיתונים כיוון שהדור שהיה מקוראיהם הנאמנים הלך ונעלם והדור החדש הסתפק "ידיעות אחרונות, או ב"מעריב", וכך נעלמו גם דוכני העיתונים הללו מנופי ערינו.
דוכני השנות טובות היו "מבשרי החגים" של הזמנים ההם: בכל שנה, כחודש לפני החגים, היה אפשר למצוא את הדוכנים הללו בקרנות הרחוב של השכונות המרכזיות, או ליד בית הכנסת המרכזי: שולחן מתקפל של ענג לדוכנים הקטנים, פלטה מוארכת הנשענת על "חמורים" לדוכנים הגדולים. שם היה אפשר למצוא מבחר עצום של שנות טובות מכל גודל וסוג, עם "זהבים" ובלי, שנות טובות פשוטות או מהודרות, המציגות מבחר של נושאים שנגעו לליבו של עמישראל בזמנים ההם.
שנות טובות מאת: ניצה וופנזון
בפינת הרחוב, מתחת לעץ, על המדרכה דוכן עמוס ''שנות טובות'' - כרטיסי ברכה. ידוע, חגי תשרי בפתח ויש להתכונן גם מי שבלוח השנה אינו מתבונן.
החופש הגדול חלף, קונים מחברות וספרים מבשרי הסתיו כבר פה, עלים מהעץ נושרים החצב שולח ניצניו אל על בצידי הדרכים ולשלוח שנות טובות הרי מוכרחים.
שמות, כתובות, מי עבר דירה או איננו חרדת קודש, אסור לשכוח איש מבינינו. נשלח לו? ברכה יפה שלח לנו? לשלוח לו? הרי שכח אותנו.
''שנת שלום לארצנו'' - עם זר פרחים מלבב ''שנה טובה ומאושרת'' - ברכה מכל הלב ''שנת גאולת ישראל'' – הרצל בתמונה המוכרת ''נחדש ימינו כקדם'' – מפרץ אילת שומם, למזכרת.
''גאולה וישועה'' - כל מילה על דף של ספר מצויירת ''לשנה טובה תכתבו ותחתמו '' - בגירסה אחרת. ''איחולים לבביים'' – א?גרת בפי יונה בשמים ''בניין ויצירה'' - קיבוץ, שדות ומגדל מים.
בברכות שעל הדוכן, לעיני המוכר, נברנו באלה עם צבע ו?פ?רו?ר?ים מבריקים בחרנו. לקראת יום כיפור חזרנו ועמדנו בתור - ''גמר חתימה טובה'' רק ב??צ?ב?ע שחור.
המוכר והדוכן חזרו מדי שנה אך הברכה היתה כבר שונה. זכינו, כבר נוסדה מדינה, תודה לאל ''שנת שלום ואושר במדינת ישראל''.
תמונות אלופי צה''ל וגיבורי החיל הם השומרים עלינו יומם וליל. דגל על תורן, מצדיעים חייל וחיילת הברכה לשלומם מייחלת.
''שנות טובות'' רשמו היסטוריה בחג ומועד ירושלים השל?מה, הנה הגדוד צועד. אט אט חדל המנהג, הדוכן כבר לא שב רק העץ עדיין מ?ש??יל ע?ל?יו בסתיו.
הברכות על גלי האתר נמסרות ולדורות הבאים אינן נשארות. השלום עוד לא בא, מהסס כשיבוא נודיע ב??א?ס א?ם א?ס.
כיום, כשכל ילד בן עשר שולט בכל מערכות המחשב ויכול בקלות להיהפך למוציא לאור מהמחשב השולחני בביתו, קשה לדמיין איך הוציאו לאור והדפיסו בזמנו. ובכן, בזמנו הדפיסו בדפוס בלט, שבו היה סדר הדפוס בונה כל מילה שורה פסקה ועמוד, מאותיות בלט ששכנו במגירות גדולות ושטוחות בבית הדפוס.
בתי דפוס בלט אלה נעלמו מעולמינו כשהדפוס התפתח והשתכלל בעיקר משנות השבעים ואילך. כל מה שנשאר מתעשייה גדולה זו שהעסיקה אלפים רבים של עובדים, הם אותן המגרות הגדולות בעלות החללים הקטנים הרבים בהן ששימשו לאחסון אותיות הבלט. אפשר לראות את המגירות הללו בבתים של "יאפים" תל אביביים ואחרים, תלויות על הקיר ובחללים הקטנים מאוכסנים כל מיני פיצ"פקס.
זכרונות:
"...אבי היה בעל דפוס בלט בתל אביב. את המקצוע - סדר דפוס רכש בגרמניה לשם נסע אחרי שהרב קוק שלח אותו לבית דפוס בירושלים שם חיפשו סדרים יודעי עברית. בשובו עבד כסדר בדפוס א.ב. ובדפוס אמנות (של מש' פרסיץ). הוא פוטר מעבודתו בגלל המצב הכלכלי הקשה שהיה בארץ בשנות ה-40 הראשונות. אמי הייתה כורכת ספרים. הם החליטו להקים בית דפוס קטן. אז הם התגוררו בתל אביב עם תינוק שנולד ב-1937, בדירת חדר.
הורי קנו מכונת דפוס 1/8 גליון וניירות. אותיות ושולחן סדר קטן. המכונה ושולחן הסדר עמדו בפינת החדר והניירות מתחת למיטה של התינוק. עם פרוץ מלחמת העולם - אבי החל גם בהדפסת כרוזים מטעם האנגלים וגם עבור ההגנה. הפרנסה הייתה רבה והם העבירו את הדפוס למקום גדול יותר, קנו מכונת גליון והעסיקו עוד סדרים ומדפיס. כאשר הייתי בת 8 עברנו לרחוב דיזנגוף ושם כבר היה בית הדפוס מורחב ב-2 קומות - אחת סדר ואחת מכונות ההדפסה. נוספו עוד מדפיסים. אבי הדפיס מכרטיס ביקור קטן עד מודעות גליון. כל המי ומי של תל אביב הדפיסו אצלנו. הוצאות ספרים- יבנה, יזרעאל, אמנות ועקד. שחקני הבימה והקאמרי, רופאים גרפיקאים ואדריכלים ועוד...
הדפוס היה נודע בשל הסבר הפנים של הורי ובשל הטיב ואיכות ההדפסות. אחרי שאבי נפטר ניסה אחי הצעיר להמשיך עם אמי, אך הופעת המחשב והשיטות החדשות של ההדפסה הביאו למכירת המכונות ושלל האותיות הרב. השם של בית הדפוס היה דפוס י.מ.לוריא...".
על יד העיר 
טעם שוקו.
היה בדרך כלל אנטיפת, אך אפשר לומר לזכותו שאי אפשר היה כנראה להיות נחמד מדי לאורך זמן, כשכל היום מבלבלים לך את המוח בשביל כפתור כחול עגול לפיג'מה של גרישה או עשרים סנטימטר גומי לתחתונים של מירל'ה...
ב
האפשרויות שעמדו בפני המבקש לצפות בקולנוע היו להגיע לבית הקולנוע זמן רב לפני תחילת הסרט ו"לתפוס תור", או להגיע זמן קצר לפני תחילת הסרט ולקנות מ
פעם יצאו בארץ עשרות 
.jpg)
