חיפוש:   בכל האתר  בשמות הערכים  בקרדיטים     חפש  |  חיפוש תמונות בנושא:   חפש
   מפת האתר  |   כרגע באתר: 143 מבקרים   |  כניסה לדף האישי    
עורך: דייויד סלע
דבר העורך כתבו לעורך
| עמוד הבית | מי אנחנו | מרכז מידע לגולש | על נוסטלגיה ורטרו | קרדיטים | צרו קשר | גולשים כותבים
 

+   אביזרים וחפצים
+   אוספים ותחביבים
+   אז - וכעת
+   אירועים ושנים
+   ארכיון האישים
+   ארכיון הוידאו
+   ארכיון הישראליאנה
+   ארכיון הכרזות
+   ארכיון המצגות
+   ארכיון הקול
+   אתרי נוסטלגיה
+   בידור ופנאי
+   בקיבוץ
+   בריאות, טיפוח וניקיון
+   בשכונה
+   בתים ומבנים מספרים
+   גלויות בולים וסמלים
+   דירה ובניין
+   היום בהיסטוריה
+   המקום בו גרנו
+   העפלה ועליות לא”י
+   חג ומועד
+   טלוויזיה ורדיו
+   ילדות נשכחת
+   לבוש אופנה והנעלה
+   מוזיקה שיר וזמר
+   מזון ומשקה
+   משחקים וצעצועים
+   מתחם מורים
+   נוסטלגיה בצה”ל
+   ספורט
+   ספרות נוסטלגית
+   עבודה ומלאכה
+   פוליטיקה ובחירות
+   רדיו נוסטלגיה
+   רכב ותחבורה
+   רשת חברתית
+   שונות
+   שירותי גולש
+   שפה עברית
+   תיאטרון עברי
+   תקשורת מדיה ופרסום

האתר מוקדש לזכרו של
 יוסי פשרמן (פשי) ז"ל
2003 – 1954

מעל ל - 1100
סרטוני וידאו נוסטלגיים
בארכיון הוידאו שבאתר

יום העצמאות ה-7
 

הצוללת דקר
 

תל אביב הקטנה
 
 

פורטל: בקיבוץ



נוסטלגיה בקיבוץ

אוהלהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

נמצא כיום בשימוש בעיקר בתנועת הנוער ובצבא. בעבר שימש האוהל את מייסדי עין השופט למגורים, לצד צריפי העץ הראשונים, בימי "חומה ומגדל".

זוגות ש"התקשרו" בשנות השלושים והארבעים במאה הקודמת קיבלו "אוהל משפחה", ששמר בקושי רב על האינטימיות ההכרחית. מאחר שבתקופה זו הייתה מצוקת דיור מתמשכת, הוכנס לא פעם ל"אוהל משפחה" חבר שלישי שכונה "פרימוס", ורק סדין דק או "שמיכת קוץ" שנתלו בתוך האוהל חצצו בין הזוג המבויש לבין "הפרימוס" הלוהט.

הריהוט העיקרי באוהל התאפיין ב"ארגזי תנובה" - ארגזים מסורבלים וחזקים שהובאה בהם תוצרת תנובה, בעיקר ירקות ופירות, או שנשלחה בהם תוצרת של הקיבוץ. שני ארגזים שחוברו להם יחדיו היוו ארון בגדים למהדרין, ארגז שוכב = שולחן סלוני; ארגז העומד על צידו = כיסא נוח.

 

 

זכורים למייסדי "הנקודה" לילות סערה וגשם זלעפות שעקרו את האוהלים ממקומם וצריך היה לגייס את החברים למבצע לילי להקימם שוב ולחזק את היתדות - בחזקת ...לבנות ולהיבנות, להירטב, ולהיאחז בקרקע, תרתי משמע.

עם בניית הבתים הראשונים ועם הקמת צריפים נוספים, נעלמו אט-אט האוהלים מנופה של "החצר" הקיבוצית.

את הלילה הראשון, וגם הרבה לילות וימים אחריו, בילו החלוצים באוהל.
על פני השטח סחוף הרוח והשמש ניטעו אוהלים מסוגים שונים, בחלקם גרו החברים והילדים במשך שנים ארוכות וחלקם שימש כמטבח, מחסן ומקום התכנסות.
היו דגמי אוהלי משפחה, אוהלי רווקים שפעלו ברובם בשיטת 'המיטה החמה' ועוד. האוהל היה לראשונים, מה שהיה הסיר לדור הראשון!




אולפן לעבריתהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

במסגרת האולפן שילבו העולים החדשים את לימודי העברית בעבודה בקיבוץ. חלק מתלמידי האולפן נקלטו כחברים לאחר תקופת מועמדות לא קצרה.




איזולציההרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

מה עושים בימינו כשהילד חולה? שולחים אותו (או אותה) הביתה, לטיפולם והשגחתם של ההורים.

ב'קיבוץ של פעם' היה הפתרון הזה בלתי אפשרי לחלוטין, משתי סיבות:
אל"ף - ההורים (שניהם) חייבים לעבוד.
בי"ת - להשאיר את הזאטוט להתעטש/להשתעל/להתגרד/לפרוח וכו' בבית הילדים, ולהדביק את שאר הילדים בסביבתו? לא בא בחשבון!
מה עושים? א י ז ו ל צ י ה (בידוד בלע"ז).

בכל קיבוץ היה בית ששימש ל'ארוח' של הילדים החולים - בד"כ למספר ימים (עד ההחלמה) - ובו מספר חדרי חולים, כשהטיפול נעשה בידי מטפלת החולים של הקיבוץ.
לתקופת האיזולציה, בנוסף למחלה הרשמית וסבלותיה, הייתה תמיד תוספת מייאשת: שעמום נוראי...
רק להורים היה מותר לבקר את ילדיהם אחר הצהרים וקצת לעודדם ולפנקם, ואפילו לצאת איתם לטיול קצר אם המצב אפשר (וגם אז היה עליהם, ההורים, ללבוש חלוק לבן וסטרילי כדי להפחית את סכנת ההדבקות למינימום...).

החלוצים שהגיעו מאירופה הקפואה אל ארץ ישראל הצחיחה והיוקדת, מבית חם אל אוהל פרוץ לכל רוח, חלו כבר בשבוע הראשון בקדחת, אנגינה ושאר מרעין בישין. באוהל היה צפוף וקר, ולכן פינו בדרך כלל צריף אחד, שבו הושכבו החולים בבידוד. כאשר נולדו הילדים הראשונים הוקמה איזולציה גם עבור הקטנים שהדאגה לבריאותם היתה בראש מעייני הכל.




אמבטיית בוץהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

פעילות קייצית כייפית לזאטוטי ה'קיבוץ של פעם' - מרטיבים עד כדי רוויה (שלוליות בוץ) שטח אדמה מתאים בקרבת בית הילדים, ושולחים את הקטנים הנלהבים להתפלש בבוץ... אחר כך, כמובן, באה שטיפה בצינור המים הקרירים, שהיא כיף קייצי בפני עצמו.
הגירסה ה'בוגרת' יותר, לילדי חברת הילדים ואפילו למוסדניקים צעירים, היא הרחבת המושג ל"יום בוץ". ימי בוץ היו נהוגים בקיבוצים גם אחרי שנות הנוסטלגיה, וכללו עיסוקי בוץ שונים: פיסול, מלחמת כריות בוץ, מסלול גלישה בוצי, היאבקות בוץ ועוד.




אמבטיית שמש.הרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

שמירת בריאות הילדים והחברים הוא אחד הנושאים המרכזיים בחיי כל קיבוץ -  בעבר ובהווה (ובקיבוצים ההולכים ומשתנים, כך מקווים-מתפללים חבריהם, גם בעתיד...). מה שהשתנה מאוד מאז תקופת הנוסטלגיה, הם כמובן הידע הרפואי בכללותו, הגישות, התרופות, המיכשור הרפואי, שיטות הטיפול וכדומה.


בשנות ה- 50, למשל, הייתה הנחייה ברורה של מוסדות הבריאות הקיבוציים לקלח את ילדי המשק במים קרים ("זה מחזק את מערכת החיסון שלהם",  טענו בחום המומחים) ואילו את הפעוטים שבהם - הייתה ההמלצה -  יש להשכיב בחוץ, עירומים לחלוטין, כדי לספוג את קרני החמה המיטיבות. הקרניים החמימות, כך האמינו אז, מחטאות את עור הגוף ומעניקות לו גוון שחום, יפה ובריא...

היום, כמובן, עם הידע הנרחב על נזקי הקרינה של השמש, לא תעולל אף אם קיבוצית לעוללה את מה שפעם נחשב חשוב ובריא - אמבטיית שמש.




אסיפה כלליתהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

ראו ערך שיחת קיבוץ




אספקה קטנההרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

שרוכים, סבון רחצה "שמן", משחת שיניים "שמן" סכיני גילוח "אדיסון", ליפה לניקוי, עפרונות, נייר טואלט, סוכר, סוכריות חמוצות, שוקולד פשוט, תה, קפה, סיגריות "סילון" או "נדיב" (בהמשך "אסקוט" ו"רויאל" המתקדמות, עם הפילטר) וכדומה - כל אלה ושאר מיני סדקית ניתנו לחברים ב'קיבוץ של פעם', ללא תשלום, על פי נורמות צריכה שנקבעו ע"י מוסדות הקיבוץ, במקום שנקרא בשם הכותרת (אספקה קטנה).

הזכות לקבלת הפרודוקטים השונים הייתה מבוססת על הערכה שבועית או חודשית: לכל חבר מגיע סבון פעם בחודש, משחת שיניים פעמיים בחודש וכדומה. רק צריכת הסיגריות הייתה אישית ובהתאם לכך גם חלוקתם (י. כ. מעשן "כמו קטר" ומגיע לו 14 חפיסות לשבוע, מ. ל. מעשנת רק כשהיא עצבנית ולכן מגיע לה 8 חפיסות בשבוע, ר. ר. לא מעשן בכלל ולכן לא מגיע לו סיגריות וכו').

מאבקם רב השנים, אגב, של הלא מעשנים בקיבוצים, לאפשר להם לקבל שוקולד במקום הסיגריות, לא זכה להצלחה - ככל הידוע - באף קיבוץ.

עם עליית רמת החיים בקיבוצים, המעבר לשיטת התקציב האישי הכולל, הרחבת שירותי המכירה וסל המוצרים ותמחור כל פריט, נעלם מוסד האספקה הקטנה מהנוף הקיבוצי, וחבל (מי, אם להודות על האמת, לא מוכן לקבל מתנות על חשבון חבריו??).

 

 


 

 

זכרונות:
"...בקיבוץ אפיקים הגיע חבר לאספקה קטנה וביקש משחת שיניים. יואל פרידמן, האחראי על האספקה קטנה בדק ואמר שלא מגיע לחבר משחת שיניים כי הוא כבר קיבל החודש, אבל הוא יכול לקבל משחת נעליים וסבון.
לאחר ויכוח של כמה דקות הוציא החבר המבקש את שיניו התותבות מפיו, שם אותם על הדלפק ואמר לפרידמן: " שמור לי את השיניים עד שיגיע לי לקבל משחה
"...

צביקה שגב




אקונומיההרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

ב'קיבוץ של פעם' הייתה האקונומיה (ענף המזון) מוסד מרכזי בחיי החברים.

האקונומית או האקונום של הקיבוץ, שהיו מופקדים על תכנון הארוחות לחברי וחברות הקיבוץ - קביעת התפריט השבועי, הזמנת מיני המזונות וחומרי הגלם לבישול, ניהול מלאי המזון והתקציב וכו' - היו בעלי מעמד מכובד והשפעה רבה בקיבוץ מחד ("...חברים, החל מהשבוע הבא אין יותר לקחת מנות בשר נוספות בליל-שבת הביתה. המנות מיועדות לאכילה בחדר האוכל בלבד!..."), אך גם מטרה קבועה לביקורת קטלנית מצד אוכלים לא מרוצים מאידך ("...האקונום הקמצן הזה... 'דגים וחמאה זה יקר מדי לקיבוץ שלנו' הוא אומר לי!...").

ברבות השנים, ירדה חשיבותו וירד מעמדו של תפקיד האקונום. בקיבוצים של ימינו, בעידן של הפרטה ושל ארוחות משפחתיות לאורך כל השבוע (וביטול ארוחות הערב, השבת ואפילו הבוקר, ברוב קיבוצי הארץ, בעיקר בקיבוצים 'מתחדשים'), זהו כבר תפקיד 'קטן' ו'אפור' לעומת תהילת עברו המפואר.

 

 

זכרונות:
"...החדר של האקונומיה, היה מלא פחים מכוסים במכסים, ובתוכם מוצרי מזון הנחוצים להכנת הארוחות. לא היה רישום על הפחים המציינים את תכולתם. רק האקונומית רגינה (ז"ל) ידעה בע"פ איפה נמצא כל דבר. כששאלתי אותה איפה נמצא המזון הדרוש לבישול הארוחה, היא הייתה אומרת "שם בפח", ומצביעה לכיוון הפחים. בזמן שהקדשתי לחיפוש, הייתי יכולה לסיים את הבישול...

לעיתים, כשכבר נואשתי מלחפש, הייתה רגינה ניגשת אל הפח הדרוש מבלי להסס, מרימה את המכסה וחושפת את הפריט המבוקש כקוסם המציג את כישוריו...".

אורה איתן

 




ארוחת ארבעהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

למעשה היו שני סוגים של ארוחת ארבע - בבית הילדים מדי יום לאחר ההקמה, ובחדר של ההורים, גם בימי חול אך בעיקר בשבתות. התפריט של בית הילדים היה שונה מקיבוץ לקיבוץ (החל מתה ועוגיות "פרומין" פשוטות ועד לדליקטסים של ממש) וגם כמובן, בין משפחה למשפחה.

ארוחת הארבע אצל ההורים - בשעות שבין ארבע לחמש וחצי אחה"צ - הייתה נוהג משפחתי נפוץ בקיבוצים בתקופת הלינה המשותפת. סביב שולחן ועליו טוסטים, עוגה, פרי העונה, שתייה וכדומה, נפגשו בני המשפחה, ההורים והילדים, ושוחחו בענייני היום - הטיול שהיה בשבת ("איזו טיפשות זו, לארגן טיול   ב - 40 מעלות?"), ההכנות לחג המתקרב ("אוי ויי, דודה ברוניה שוב רוצה לעשות את הסדר פה, עם שמונה בני המשפחה שלה?"), התעודה שהביא הילד מבית הספר ("אתה לא מתבייש? 'נכשל' בגיאוגרפיה ובהיסטוריה, 'לא מספיק' בחשבון, אנגלית ותנ"ך ו'מצוין' בסדר וניקיון?"), המקרר החדש שקנו השכנים ("מאיפה יש להם כל כך הרבה כסף? הם בטח קיבלו ירושה ולא נתנו אותה לקיבוץ?"), השערורייה התורנית במשק ("שמעת שמישקה תקע אגרוף ליואל באמצע ארוחת הצהרים?") וכו'.

א
גב, במשפחות מסוימות, כמו זו של כותב ערך זה, הועמס שולחן ארוחת הארבע גם בבורקסים, שלושה סוגי סלט (אבוקדו, חצילים וירקות), כבד קצוץ, נתחי עוף ברוטב שמנת, תבשיל פטריות, עוגיות מלוחות ומתוקות, שני סוגי פשטידה, גבינה צהובה, חלבה, לפתן, מבחר דברי מאפה ופיצוחים למיניהם. במשפחות אלו - באופן טבעי - היו פחות דיבורים ויותר פעילות גסטרונומית.

לאחר ארוחת הארבע נפנו בני הבית לעיסוקיהם השונים ובהמשך, בערב, חזרו הילדים הצעירים בלווי הוריהם לבתי הילדים שלהם בקיבוץ, לקראת ההשכבה לישון, והנערים חזרו אל פנימייתם (בית הספר התיכון).

בשיר "ארבע אחרי הצהרים" - י. טהרלב / י. רוזנבלום, שרה להקת הנח"ל:
"...כבר חמש ושש ושבע, / עין חרוד, בית אלפא, גבע, / נס קפה, עוגה וגלידה / מה נאמר ומה נגידה, / בארבע אחרי הצהריים
!...".




בגדי בוקרהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 


התמונה באדיבותIsraelimages.com / Hashomer Hatzair © .

פירוש המונח - בגדים לשעות הבוקר, שאפשר ללכלך.

בבית הילדים לא היה הרבה מקום לבחירה אישית של הלבוש. בבוקר לובשים בגדי בוקר, איתם מתגלגלים בארגז החול ושאר פעילויות, ובערב הולכים לחדר של ההורים בבגדי הערב - זה היה סדר הדברים הקבוע. מקרים מיוחדים הצריכו הסבר מיוחד (המטפלת: "היום לובשים בגדי בוקר בערב, כי מחר יום שישי ומקבלים בגדי שבת חדשים").

את בגדי הבוקר כינו, בצדק מסוים, בגדי בוץ. ילדי הקיבוץ הכניסו 'תוכן' לבגדים, בדרך כלל בצבע חום.
עין לא מנוסה הייתה לעתים מתבלבלת בין בגדי הבוקר לבגדי הערב, על כן רקמו עובדות מחסן הבגדים (בצד הפנימי של המכנסיים ועל צווארון החולצה מאחור) את האות ע' או ש' - לבגדי הערב/שבת, ואת האות ב' - לבגדי בוקר או בוץ? 
(באדיבות האתר "סיפורי גבעת ברנר") 




בגדי נסיעההרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

בגלל עליבותם של בגדי הילדים ב שנות ה - 50, היה ב'קיבוץ של פעם' מחסן מיוחד, בדרך כלל צמוד לקומונת ילדים, שבו היו בגדים יפים לנסיעה אל העיר הגדולה - בגדים ש'קולפו' מילדים שהגיעו עם הוריהם להשתקעות בקיבוץ ומעולים חדשים.

מי שנסע לדודה/סבתא/ וכיו"ב - היה הולך לפני כן עם אמו לבחור בגדי נסיעה (שכללו לעתים גם נעלי נסיעה...). בדרך כלל, יש לציין, שנאו הילדים הנוסעים את הבגדים ה'מוזרים' הללו וכינו אותם בבוז "בגדי עיר".




בולבניקהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

זהו הכינוי הגסטרונומי - שמקורו לא ידוע (פולין? רוסיה?) - של אותה פשטידת תפוחי אדמה מופלאה ובעיקר זולה, שהייתה מוגשת בארוחות צהרים קיבוציות רבות מאוד (למעשה, ה מ ו ן ארוחות!) בתקופת הנוסטלגיה.

המתכון הקלאסי של הפשטידה הנ"ל: תפ"א מרוסקים בחיתוך גס, מעורבבים יחד עם ביצים, בצל וקמח, מטוגנים בשמן המצלית הגדולה של המטבח ומוגשים לחברים ריבועים-ריבועים, במידות של 10 x 10 ס"מ וכ- 2 ס"מ עובי.

שתי דעות עיקריות והפוכות היו לחברים בנושא הבולבניק - האחת שזו מנה איומה וחסרת טעם ('יציקה' על פי שונאיה), והשניה שזהו מעדן הנחשב למזון אלים ממש, במיוחד כאשר הוא מוגש בתוספת שמנת.... מ-מ-מ-ם!




בילויהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

בילוי היה מונח מקובל בימי הלינה המשותפת לשעות המפגש אחה"צ, של הורים וילדים -  היה ב'קיבוץ של פעם' על טהרת האפשרויות המקומיות: ארוחת ארבע, משחקי כדור על הדשא שבחוץ (אם מזג האויר איפשר) או משחקי בית בחדר ההורים, שיחות משפחתיות, האזנה לרדיו, קריאה בספרים, הכנת שיעורי בית וכדומה.
בילויי ייחודי, בעיקר בימי הולדת, היה נסיעת כייף עם סוס ועגלה (בשנים מוקדמות) או טרקטור ועגלה (בשנים מאוחרות) - כל הקבוצה של בעל/ת השמחה בליווי מספר הורים -  לטיול בשדות המשק או בבריכות הדגים...

בילוי משפחתי בקיבוץ של היום (לינה משפחתית-מחשב-אינטרנט-קניונים-בתי קפה-רכב צמוד וכו'), הוא כמובן שונה לחלוטין. הבילוי נעשה לרוב במסגרות נפרדות, הורים לחוד וילדים לחוד -  פרט לטיולי שבת משותפים או נסיעה לפסטיגל -  על פי הפירוט הכללי הבא:
ילדים -  משחקי מחשב וצ'טים באינטרנט או בסלולרי, טלוויזיה (סדרות ריאליטי,"כוכב נולד", סדרות סבון וכו'), סרטי פעולה ואימה בקולנוע הסמוך, פיצה והמבורגר במשלוח הביתה וכדומה.
הורים -  גלישה אינטלקטואלית ואחרת באינטרנט, טלוויזיה ("לונדון וקירשנבאום", "סקס והעיר הגדולה", "הבורגנים" ועוד), דרמות רומנטיות בדי.וי.די, בתי קפה ומסעדות בעיר הסמוכה וכו'.


 




בירור במזכירותהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

הממסד הקיבוצי (מזכיר, מזכירות) והאסיפה הכללית, היו אלה שהכתיבו את נוהגי החיים ושמרו ביד רמה על הכללים מפני "פורעי חוק" ב'קיבוץ של פעם'. נוסף לתקנון הקיבוץ הכללי - זה העוסק באושיות החברה הקיבוצית כאגודה שיתופית והמשתמע מכך -  לכל נושא בחיי הקיבוץ היה תקנון: תקנון עבודה ותקנון ימי חופש, תקנון תורנויות וגיוסים ותקנון נסיעה לחוצלארץ, תקנון חתונות ותקנון אבלות, תקנון בריאות ותקנון שיפוצים, תקנון כלבים ו? בקיצור, כל תחומי החיים.
אבל, כצפוי, כמו בכל ארגון, היו-נמצאו תמיד אותם חברים שקיימו הלכה למעשה את משנתו של אותו חכם זקן (או שמא היה זה חוליגאן צעיר?) שקבע ש"חוקים ותקנונים נוצרו על מנת לעקוף אותם?".

וכך אומנם קרה: פלוני בקיבוץ אחד לא התעורר אף פעם לפני עשר בבוקר לעבודת יומו, אלמוני בקיבוץ שני רכש טלביזיה צבעונית ומכשיר וידיאו שנתיים לפני שכולם עשו זאת, פלמוני, בקיבוץ שלישי, 'עקף' את התור של הנסיעות לחו"ל ונסע במימון פרטי, רחמנא ליצלן, ללא אישור המוסדות ועוד ועוד ועוד...

השלב הראשון בתגובה היה תמיד המידע ה'לוהט' על העבירה, שעבר כאש בשדה קוצים במפגשי החברים/ות על המדרכות וב'שיח המרפסות' של הקיבוץ.
השלב השני, לאחר שחברים אחראיים דאגו להעביר את העניין לטיפול המזכיר, היה זימונו של החבר הסורר לבירור במזכירות. בירור זה (של העובדות, בין השאר) הוביל בדרך כלל להשמעת סידרת משפטי תוכחה של המזכיר באוזני הפושע ואלה, באופן טבעי, גררו כתגובה את דעתו-הצהרתו של הנאשם - אם טרח להופיע לבירור - ש"...התקנון ממש לא מעניין אותי ואף אחד לא יגיד לי מה כן לעשות ומה לא לעשות...
".

השלב השלישי בפרשה היה סעיף מס' 2 בסדר היום של שיחת הקיבוץ הקרובה, לאמור: "...נסיעתו של מנחם הולץ לקפריסין ללא אישור הקיבוץ...".
סופו של שלב זה - עד לנסיעתו של מ.ה. לחופשת סקי בשוויץ כעבור חצי שנה ובירור נוסף בעקבותיה - הייתה קבלת ואישור סיכום המזכירות ש"...הקיבוץ מגנה את מנחם על נסיעתו לחוצלארץ שלא על פי התקנון הקיים בקיבוצנו, וקורא לו לפעול להבא לפי המקובל ובהתאם להחלטות הקיבוץ בנושא...".




בית הארחההרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.

 




בית ילדיםהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

בית הילדים של פעם, בתקופת הלינה המשותפת - בקיבוצי "הקיבוץ המאוחד" וה"איחוד" הוא נקרא 'כולל' או 'בית כולל' - היה כל מה שצריך שיהיה 'בית': היו בו חדרי שינה, אולם אכילה, שירותים, מקלחות, כיתת לימוד, חדר מטפלת, חדר משחקים ויצירה, ארונות לרוב (לביגוד, לכלי מיטה, לצעצועים וספרים וכו') ועוד ועוד.

ליד בתי ילדים רבים גם טופחו - ע"י הילדים והמטפלות - גינות פרחים קטנות ואפילו גינות ירק של גזר, צנוניות, אפונה, בצל ירוק וכדומה.

זה היה הבית האמיתי של ילדי הקיבוץ (בית ההורים נקרא 'חדר'...) - שם, בבית הילדים, הם ישנו, למדו, אכלו, שיחקו, התקוטטו, התרחצו, הכינו שיעורי בית... משם יצאו לטיולים, לבילויים, לפעולות תנועה... שם התמודדו עם קשיים, בעיות, הצלחות, כשלונות... (בעזרת המטפלת)... משם יצאו אל המשך החיים...

עם המעבר ללינה המשפחתית ובשלב מאוחר יותר המעבר של רוב הקיבוצים למסגרות חינוך ולימוד איזוריות, הפסיק למעשה בית הילדים להיות 'בית'. ברבים מהקיבוצים הוסבו בתי הילדים ה'מיותרים' לשמש לפעילויות שונות של הקיבוץ (משרדים, חדרי טיפול וחוגים למיניהם וכו') והחלק האחר של הבתים הוסב לשמש כבית מפגש ופעילות למספר קבוצות ביחד - לשעות שלאחר יום הלימודים הרשמי ולתקופות החופש - במסגרת של החינוך המשלים.




בית כולל/כיתה כוללתהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

ראה במושג בית ילדים.




בית שימוש ציבוריהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

בשנים שלא היו שירותים בבית הקיבוצי (היום, כמובן, יש בהרבה דירות/וילות קיבוציות שני חדרי שירותים), היו פזורים ברחבי המשק שירותים ציבוריים ושמם בית שימוש ציבורי.

בראשית ההתיישבות היה זה פחון בגודל 2X1 מטר שהונח מעל לבור ספיגה בעומק של שניים-שלושה מטר. בריצפת העץ - שעליה עמדו/כרעו הנצרכים לצורך הפעולה ה'שירותית' - נוסר חור מרובע במידות המתאימות, ועל הקיר נקבע מסמר שעליו שופדו מרובעי נייר עיתון ששימשו כנייר טואלט.

בשנות הנוסטלגיה היותר מאוחרות הוקמו מבני שירותים שצדם האחד לנשים והשני לגברים ובהם הותקנו אסלות ממש, עם מים זורמים, וגם 2 משתנות (בצד הגברי).

חשוב לציין שלנקיון בתי השימוש הציבוריים הוקצבו ימי עבודה תחת הסעיף 'סניטריות' בסידור העבודה והתפקיד נעשה, מסיבות מובנות, בתורנות (לרוב ע"י חברות קיבוץ צעירות או בנות גרעין).




בית תינוקותהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

    
התמונה באדיבותIsraelimages.com / Hashomer Hatzair © .

נשים יולדות ב'קיבוץ של פעם', לאחר שחזרו מבית החולים, היו מוסרות את התינוקות שלהן לטיפולן והשגחתן של מטפלות בית התינוקות.

בבוקר היו התינוקות שוהים במרפסת מוארת היטב עם חלונות מסביב שיקבלו שמש (מלבד אמבטיות שמש בהן הושכבו עירומים בחוץ), בלולי עץ שבהם היתה המטפלת משכיבה את התינוקות לישון.

תפקידה של האם-היולדת, מעתה ואילך, היה להגיע בשבועות הראשונים מדי כמה שעות להנקה כל 4 שעות ולא יותר ובשלב הבא, לאחר הגמילה, רק לביקורי שעת אהבה קצרצרים. החלפת חיתולים, האכלה, משחקי תינוקות, רחצה, מעקב וטיפול בריאותי-רפואי ועוד, כל אלו היו באחריותו הבלעדית של צוות בית התינוקות עד לשלב הבא - יציאת הפעוטים/ות מבית התינוקות והמעבר לפעוטון.

בקיבוץ ה'מודרני' עוברים התינוקות רק לאחר חופשת הלידה לבית התינוקות, והוא משמש להם כאכסניה של כמה שעות בלבד ביום - עם ביטול הלינה המשותפת חזרו האמהות הקיבוציות (וההורים בכלל) להיות ככל האמהות (וההורים) בעולם...

 

בשירו של שלום חנוך  "לילה" נאמר בין היתר:
"...בביתני התינוקות / מייללים בהפסקות, / נצבט הלב / "הי, אימא, עורי" / אומר הלילה ושוכב...".




במקוםהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

שלא כבימינו - כשהמטבח הקיבוצי מציע ללקוחותיו שפע ומגוון של אוכל בארוחת הצהרים, כולל 6 - 7 סוגי מנות עיקריות, 2 - 3  סוגי תוספות, 2 סוגי מרק, מבחר ענק של סלטים וכו' - בשנות ה- 50 וה- 60 היה התפריט בחדר האוכל 'צנוע' ביותר. הייתה רק מנה עיקרית אחת בכל ארוחה - דג בקלה  נורבגי וזול, או קציצה בהרכב של 20% בשר ו- 80% לחם, או בולבניק (פשטידת תפו"א) בתוספת גביע לבן רזה, או קלופס (פשטידת בשר טחון עם ביצה קשה במרכז המנה) וכדומה.
חשוב להזכיר שהמנות של אז חולקו אישית לכל סועד,  ע"י תורן ההגשה  שעבר בין השולחנות עם עגלת הגשה מיוחדת לכך.

מי ש'מנת היום' לא הייתה לטעמו, היה צריך לבקש מנה חלופית, הלא היא ה'בימקום' ("מה יש היום לאכול?" - "קציצת בשר".   "ומה יש 'בימקום'?"  - "הקציצה מאתמול?").


להקת הנח"ל שרה ב"סרנדה לעדה" - ל. נאור / מ. וילנסקי:  
"...אנחנו אותך אוהבים, עדה, עדה, / כמו לחם טרי עם ממרח שוקולדה. / ואם לא תגישי זאת, כלל לא נתרגזה, / נאהב אותך "במקום" כמו מיונזה...".









 
הצטרפו אלינו גם בפייסבוק
עדכונים - בלוגים - אירועים - אלבומי תמונות - סרטונים נדירים


שלח דף זה לחבר תגובות, הערות, והוספת מידע, מושגים ונושאים למנוי חינם על מגזין הנוסטלגיה"כובע טמבל" הוסף למועדפים



כל הזכויות שמורות © לאתר נוסטלגיה אונליין ו/או לבעלי התכנים, הדימויים והתצלומים.