חיפוש:   בכל האתר  בשמות הערכים  בקרדיטים     חפש  |  חיפוש תמונות בנושא:   חפש
   מפת האתר  |   כרגע באתר: 175 מבקרים   |  כניסה לדף האישי    
עורך: דייויד סלע
דבר העורך כתבו לעורך
| עמוד הבית | מי אנחנו | מרכז מידע לגולש | על נוסטלגיה ורטרו | קרדיטים | צרו קשר | גולשים כותבים
 

+   אביזרים וחפצים
+   אוספים ותחביבים
+   אז - וכעת
+   אירועים ושנים
+   ארכיון האישים
+   ארכיון הוידאו
+   ארכיון הישראליאנה
+   ארכיון הכרזות
+   ארכיון המצגות
+   ארכיון הקול
+   אתרי נוסטלגיה
+   בידור ופנאי
+   בקיבוץ
+   בריאות, טיפוח וניקיון
+   בשכונה
+   בתים ומבנים מספרים
+   גלויות בולים וסמלים
+   דירה ובניין
+   היום בהיסטוריה
+   המקום בו גרנו
+   העפלה ועליות לא”י
+   חג ומועד
+   טלוויזיה ורדיו
+   ילדות נשכחת
+   לבוש אופנה והנעלה
+   מוזיקה שיר וזמר
+   מזון ומשקה
+   משחקים וצעצועים
+   מתחם מורים
+   נוסטלגיה בצה”ל
+   ספורט
+   ספרות נוסטלגית
+   עבודה ומלאכה
+   פוליטיקה ובחירות
+   רדיו נוסטלגיה
+   רכב ותחבורה
+   רשת חברתית
+   שונות
+   שירותי גולש
+   שפה עברית
+   תיאטרון עברי
+   תקשורת מדיה ופרסום

האתר מוקדש לזכרו של
 יוסי פשרמן (פשי) ז"ל
2003 – 1954

מעל ל - 1100
סרטוני וידאו נוסטלגיים
בארכיון הוידאו שבאתר

יום העצמאות ה-7
 

הצוללת דקר
 

תל אביב הקטנה
 
 




בתי מלון מספרים

ים המלח - מלון קליה
שתף 

קורותיו של המלון טוב והגדול במלונות האזור, מטבריה בצפון ועד מצרים בדרום החלו בעלייתם של רוזה והארי לוי בראשית שנת 1933. קליטתם המהירה בין ותיקי היישוב התאפשרה בעיקר עקב יכולתם הטבעית להתחבב על הבריות בעזרת אופים הנוח .ידיעותיהם הרחבות בנושאים שונים ומגוונים העמידו אותם כבני שיחה מעניינים ללא קשר לחוג החברתי בו נמצאו וגרמו לבני שיחם לחבבם חיש מהר.
ב-1934 לאחר כמה חודשים שבהם הועסק הארי לוי בחברת נחושתן, הודיע לו חבר מימיו בגרמניה, שחברת האשלג בים המלח מחפשת מנהל למסעדה ולמתקן תיירותי קטן. החבר ידע שהארי היה בעל ניסיון מלונאי ועל כן היה הארי הראשון שעלה בדעתו לפנות אליו. תוך פחות מ-48 שעות מקבלת הידיעה, נמצאו רוזה והארי לוי בדרכם לפגישה עם נציגי הבעלים בים המלח בנסיעה שערכה אז יומיים שלמים.

פגישתם הראשונה עם מתחם קליה בחלקו הצפון-מערבי של ים המלח העמידתם מול עולם אחר. הדממה והשלווה שפגשו היו "...כמזון לנפש שלא ניתן למצוא במקום אחר בעולם...". מתחם קליה השתרע על שטח של כשישים דונם בין הדרך- אם אפשר לקרוא לה כך- ובין הים. במתחם היתה מסעדה עם מטבח מצויד ומקום ישיבה לכמאה איש. בצמוד למסעדה, לאורך כל הבניין, היתה מרפסת נוחה ורחבה. כמאה מטר מצפון למסעדה עמד מבנה גדול אשר שימש עד 1931 כבית-אוכל מקומי והוסב לשמש כמחסנים וכמגורי עובדים.
בקצה השני, כמאה מטר מדרום-מערב למסעדה ניצבו ארבעה צריפים, ובכל אחד מהם שלושה חדרים גדולים. בנוסף לריהוט סביר, נהנה כל חדר מכיור עם מים זורמים, אך כמקובל באותה תקופה היו השירותים והמקלחות משותפים וממוקמים בבניין נפרד, במרחק-מה מהחדרים.

האירוח במתחם קליה היה אפשרי אך ורק על בסיס פנסיון מלא תמורת 22 גרוש לאדם ליום. האטרקציה המרכזית במקום היו המרחצאות הגדולים. מבנה המרחצאות היה עשוי מעץ מסיבי ושירת כמעט את כל הבאים לרחוץ בים המלח.
מתחם המרחצאות היה מחולק לשניים, ובכל חלק הוצע שירות באיכות שונה: ממש על הים, על כלונסאות, עם הפרדה בין נשים וגברים, עמדו לרשות המתרחצים תאים אישיים שננעלו במפתח וצוידו במקלחות, מגבות, כיסא נוח ומקום לאחסון חפצים אישיים.
בחלקו הזול יותר היו שני אולמות גדולים, האחד לגברים והשני לנשים, אשר צוידו במקלחות הפתוחות לחלל המרכזי וכן ספסלים לאורך הקירות שמעליהם הותקנו ווי תלייה לבגדים ולחפצים האישיים.

במתחם היה בניין אבן שכ?ונה בית-פשח'ה, והוא שימש גם כמחסן וגם כמכבסה, אשר למעשה היתה דוד נחושת שמוסגר בשכבת חימר מסיבית ובו הורתחו הכבסים בעזרת אש פחמים שחיממה את המים. יום אחד הגיע בריצה בחור נרגש אל הארי לוי וביקש ממנו בצעקות להגיע מהר לבית-פשח'ה "כי גברת הארי לוי מרביצה לכובס הערבי... בהגיעו לאחר ריצה קצרה נגלתה לעיני הארי תמונה שהעלתה חיוך רחב על פניו: רוזה לוי, שכל גובהה היה מטר ושישים, רודפת אחרי הכובס מסביב לדוד כשמקל הערבוב מונף בידיה. כשהצליח הארי לעצור את אשתו מהמרדף אחר הכובס השרירי שגובהו היה מטר ותשעים, התבררה לו הסיבה למרדף: הכובס הרתיח את מפיותיה הצבעוניות עם הסדינים הלבנים. מאותו יום היה ברור לכולם סדר הרתחת הכבסים!
בית-המנהל היה אף הוא בנוי מאבן ויועד למגוריו של מנהל המקום ובני משפחתו. הבית שכן ליד מגרש החנייה והיה מצויד היטב, גדול ונוח. היו בו ארבעה חדרים גדולים שסיפקו תנאי מחייה הולמים לבני המשפחה, יחסית לתנאי האזור ולתקופה.
החשמל למתחם סופק מתחנת הכוח של חברת האשלג, ובעת הפסקות החשמל, שהיו רבות, סיפק גנראטור קטן ומיושן חשמל לתאורת המתחם.

בעליו של מתחם קליה היה חברת האשלג ובראשה עמדו שלושה שותפים עיקריים: נובונורסקי, המופתי של ירושלים ומי שהיה קונסול הכבוד של הולנד, איש נעים הליכות בשם אבריסלנד.
דמי השכירות של המקום, אשר נקבעו לאחר בדיקת ספרי החשבונות של העסק ומשא ומתן קצר, עמדו על 50 לירות סטרלינג לחודש עבור כל המתקן וכללו את כל הוצאות האנרגיה והמים. להארי היו לא מעט חששות והוא לא רצה למהר לסגור את העסקה. עם זאת סברה רוזה כי למקום יש פוטנציאל וראתה בדמיונה את ההצלחה, ועל כן דחפה לחתימה על העסקה בו במקום.

תכונותיהם הטבעיות של הארי ורוזה הכתיבו את חלוקת התפקידים ביניהם כבר מההתחלה, וחלוקה זו תלווה אותם לאורך כל מפעלם המלונאי. אישיותו השמרנית והרגועה יותר של הארי הביאתו ישירות לתפקידי "חזית", ורוזה, שהייתה הרבה יותר דינמית ואנרגטית, לקחה על עצמה את תפקידי ה"עורף" - אף שדיברה רק גרמנית ויידיש. מעניין איך עובדיה - שרובם היו ערבים ובדואים- הצליחו להבין את דבריה.

לאחר כמה חודשים, בהם הפעילו בני הזוג לוי את המתחם, חזר הארי לנציגי הבעלים ואמר להם:  "...רבותיי, הספרים שהראתם לי לא היו מדויקים... הרווח הוא הרבה יותר גדול ממה שהראו הספרים, לכן לא הוגן שאני אשלם לכם רק 50 לירות!...". כה יק?ה היה הארי לוי. בעקבות מילותיו אלה לקהל שומעיו המופתעים החל שיתוף פעולה ארוך ופורה בין הארי ורוזה לוי לבין בעלי המתחם וכן היוו בסיס מוצק לקריירה מלונאית רבת-שנים ויוצאת דופן של הזוג לוי.
נציגי בעלי חברת האשלג היו כה מופתעים מיושרם של בני הזוג, עד שעשו אותם לשכירי החברה. החברה העמידה לרשותם מכונית חדשה, אישרה להם להמשיך לגור בבית המנהל, אישרה עוזרת אישית לעבודות הבית, כלכלה מלאה לכל המשפחה ועשרים לירות סטרלינג לחודש ובונוסים על בסיס הצלחה .

פרט לכמה בעיות מינוריות, כגון אי-סדירות בקבלת סחורות וחוסר האפשרות לעמוד על איכותם של מוצרים בטרם קבלתם, הפסקות חשמל מרובות וחוסר מקצועיותם של העובדים, היה מתחם קליה תוך זמן קצר להצלחתם הניהולית הראשונה של רוזה והארי מתוך הצלחות עתידיות רבות לבוא.
הצלחתם השיווקית הראשונה התבססה על מבצעים מיוחדים כגון "נשפי ליל ירח", שכללו סוף שבוע במרחצאות על בסיס פנסיון מלא, אם כי ייתכן שרביעיית המיתרים,  אשר החלה לנגן על המרפסת עם תחילת השקיעה, תרמה את חלקה להצלחה. כך או כך, בני משפחת לוי ורעיונותיהם השיווקיים ביססו את שמו של מתחם קליה בין בעלי האמצעים המקומיים, ומאוחר יותר - גם באירופה. ארוחות צהריים וערב הוגשו לעוברי אורח במחיר חמישה עד שבעה גרושים, וכמותן הלכה וגדלה מדי חודש בחודשו.

הצלחה גדולה זו אפשרה לבני-הזוג לוי להתוודע לבעלי הממון וההשפעה של היישוב היהודי, תושבים ערבים, דיפלומטים ואנשי המנדט הבריטי, ופירותיה יבואו בבוא העת. על יחסיהם ההדוקים של בני משפחת לוי עם שכניהם הערבים מספר בנם קורט: "...במאורעות של 1939 - כאשר המלון עוד לא היה בנוי וכולנו גרנו במתחם קליה - היה לאבי חבר טוב אשר נשא בתפקיד הגבוה ביותר שניתן לערבי במשטרת המנדט. שמו היה פאיז באה, והוא היה המפקד האחראי על אזור הרי יהודה וים המלח. בגלל מוצאו ומתוקף תפקידו, ידע פאיז לא רק כל מה שקורה בסביבה, אלא גם מה שעומד לקרות בה. אי לכך בכל פעם שמשהו ”התבשל“ באזור, היה פאיז בא לבקר בקליה, ובלי לומר הרבה מילים היה ”מזמין“ את אבי ואת אמי לשבת ולשתות תה עמו על המרפסת של בית המנהל… הוא ידע ששם יכלו כולם לראותו ישוב ומשוחח עם היהודים, כאשר רובהו מונח על השולחן ואקדחו נח לידו… הוא ידע בדיוק שאם מישהו מהכנופיות בא ורואה אותו יושב שם, דבר לא יקרה לחבריו היהודים…".

בעקבות הצלחתו העסקית של מתחם קליה, ובמיוחד בזכות תפוסת החדרים הגבוהה, הצליח הארי לוי לשכנע את הבעלים באפשרויות העסקיות הטמונות בבניית מלון ברמה אירופית במקום הצריפים הקיימים.
ב- 1938, ארבע שנים בלבד לאחר תחילת עבודתו, נסע הארי ללונדון כדי לגייס מימון לחברה החדשה שקמה על מנת לבנות את המלון האירופי הראשון בים המלח. לנסיעתו לקח הארי את תוכניות המלון העתיד לקום, טיוטות לפיתוח עתידי וכן תחשיבים כספיים של החזרי תשואה על ההון המושקע; אך כפי שמספרים כיום קרוביו, בסופו של דבר היו אלה אישיותו והגינותו, שכבשו את לב המשקיעים וגרמו להם ”לפתוח את כיסם“ להרפתקה המלונאית בים המלח.

למרבה הפלא, ב-1940 - 16 חודשים בלבד לאחר הנחת אבן הפינה, כבר היה חלקו הראשון של המלון בהרצה. היתה זו מהירות שיא לבנייה באתר כה מרוחק מכל מרכז עירוני-תעשייתי. בשלב הראשון כלל המלון 26 חדרים גדולים שרוהטו בשיא האופנה האירופית. כל חדר כלל גם חדר שירותים ואמבטיה צמוד - דבר שאפילו במלונות ירושלים ותל-אביב נחשב ללוקסוס באותה תקופה.
מכל החדרים אפשר היה ליהנות מנופו של הים ומפסלי המלח מעשה ידי הטבע. החדרים שכנו לאורך אגף נפרד בעל שתי קומות, אשר היה מקושר ישירות לשטחים הציבוריים של המלון. מאווררים גדולים שנתלו מהתקרה אווררו את החדרים והשטחים הציבוריים במרבית שעות היום והלילה.

למתבונן מן החוץ נראו השטחים הציבוריים גדולים מעבר לכל פרופורציה ביחס למספר האורחים שאפשר היה לארח ב-26 חדרים, גדולים ככל שיהיו. כמובן שהאורחים לא ידעו שמרחבים אלה תוכננו מראשיתם לשרת מאות אורחים, שהיו אמורים להתאכסן ב-150 חדרים עתידיים. הפרויקט נועד להסתיים כעשר שנים מתחילתו (השלב השני, בנייתם של 18 חדרים נוספים, הסתיים ב-1945).
עקב המדרון, שעליו היה בנוי המלון, היו מרבית שטחי השירות בקומת חצי-מרתף: מתחת לשטחים הציבוריים. עם פתיחת המלון כללו אלה טרקלין גדול מרוהט ברהיטים יפים וכבדים, שסודרו בטוב טעם על שטיחים פרסיים מרהיבי עיניים. באותה קומה היה בר משקאות עשיר, יחסית לזמנים הדלים, ספרייה וחדר קריאה, חדר עישון, חדר מיוחד למשחקי חברה וחדר אוכל, שעוצב על פי צו האופנה האירופית.

ריחוקו של המלון מספקי השירות וממקורות המצרכים אילץ את מתכנני הבניין להתחשב בנושאים, שבמקומות אחרים לא היו מובאים כלל בחשבון.
אחד מאלה היה אספקת החשמל. עוד טרם פתיחת המלון נבנתה והופעלה תחנת כוח, שסיפקה די חשמל על מנת לאפשר את התקנתם של חדרי קירור מודרניים בעלי נפח גדול, ואלה אפשרו לאחסן כמויות מזון גדולות לטווח ארוך (מאוחר יותר יותקנו גם תנורי בישול חשמליים).
מכיוון שהמלון לא היה תלוי במקור חשמל חיצוני, התאפשרה הרחבת שירותי המלון ושיפורם. למשל, ליד החניון הוקמה מכבסה חדשה, שהועתקה ממקומה בבית-פשח‘ה, ופעלו בה מעגילות ומכונות כביסה וייבוש חדשות, שהוזנו בחשמל מהתחנה הפרטית של המלון.
גברת לוי אומנם היתה מרוצה מאוד ממכונות הכביסה והייבוש וכבר לא רדפה אחר הכובס ומקל בידיה, אך עיקר גאוותה היתה על החידושים הרבים בציוד המטבח והקונדיטוריה המפוארים של המלון. במרחבו הנוח של המטבח עבד הצוות תחת עיניה הפקוחות של רוזה וקולו הצורם של שף המטבח היהודי-גרמני שטיינר. רוב הבישולים נעשו על גבי פרימוסים, עד שהארי הביא את הק?דמה גם לים המלח.
הוא נהג לרכוש רק את הטוב והחדיש ביותר למלונו האהוב, ושדרג את אופן הבישול במטבח. כך גם ”קנה“ את השף שטיינר, והביא למטבח את מכשירי ה"פ??רפ?קש?ן" - מעין פתיליות לבישול, שניתנו לחיבור לתנורים גדולים - מין מיקרוגל של אותן השנים. מאותו יום הפך הארי למושיע של שטיינר והקונדיטור.

לא היו במלון קליה כוס, גביע או כלי הגשה מזכוכית שלא היו מקריסטל. כל כלי החרסינה לשימוש האורחים יוצרו על-ידי חברת רוזנטל. כל הסכו“ם האישי וכלי ההגשה היו מצופים כסף. כל הרהיטים בחדרים ומרבית הריהוט בשטחים הציבוריים הובאו מאיטליה, ועל שטחיו הציבוריים הפנימיים של המלון נפרסו שטיחים פרסיים שנארגו בעבודת יד מובחרת.

בשנת 1942 חנכו רוזה והארי לוי את "מגרש הגולף" של המלון. היה זה מגרש הגולף הראשון באזור ים המלח והרי יהודה, וסביר מאוד להניח שגם ברדיוס של מאות - אם לא אלפי –קילומטרים. השמועה על האטרקציה התפשטה בקרב הלקוחות, וסיכויי מכירת היתר גדלו פלאים. מגרש הגולף היה עשוי מחול דק מהודק, ובו תשעה חורים עם תחנות מוגבהות. סביב החורים היה החול מעורבב בחצץ דק וסולר, וכך הפכה שכבת הקרקע רכה יחסית וחלקה לנוחיות הגולפאים.
לא רק צמרת הממשל הבריטי, אלא גם אנשי המעמד העליון החלו להגיע למלון קליה בתדירות גבוהה. עם בואם של הבריטים חובבי הגולף החלה להגיע גם הצמרת היהודית. זו ביקשה לא רק אוכל, שירות ואקלים משובחים, אלא גם ק?רבה לפקידי המנדט ולבעלי השפעה אחרים.
על רקע זה נרקמו בתחומי מלון קליה עסקאות רבות - מוצהרות ולא מוצהרות. לא ברור מי הגה את הרעיון להביא את המרחצאות לתוך המלון, אך בחודשים ספורים נבנתה בר?כת שחייה גדולה שהוזנה במי ים המלח. על גבעה קטנה מעליה הותקן מכל מעוצב לאגירת מים עבור הבר?כה, ואותו היו ממלאים בלילות בעזרת שני חמורים, שנשאו חביות הלוך ושוב מחוף הים למלון!

           

מאז המסעדה במתחם קליה פיתח הארי עוד אטרקציה: שתי ספינות שהשתייכו למלון קיימו הפלגת תענוגות ופיקניקים ימיים לאור היום, וכן הפלגות ירח בלילות: ה"ק?ל?ירו?י", בה יכלו להפליג עד שמונים איש, וה“מ?ינ?א?ה". עבודות הפיתוח והשיפורים לא נעצרו עם פתיחת מגרש הגולף ובר?כת השחייה, אלא נמשכו עוד ועוד. לו? רק היה להארי יותר זמן, מי יודע מה היה ממציא כדי להמשיך ולהעלות את קרנו של המלון...

בחורף 1944 הפך מלון קליה למעין ”מלון תעופה". המלון נעשה לתחנה עבור מטוסי ההידרו של חברת התעופה הבריטית B.O.A.C אשר טסו בין אנגליה להודו פעם בשבוע. בנוסף לארוחות ולינת לילה במלון היו הנוסעים והצוות מקבלים ארוחה ארוזה להמשך הדרך. גם צ‘רצ‘יל הגיע לחניית ביניים במלון קליה. האם גם הוא נשא עמו את אותה ארוחה ארוזה?
על קבלת המטוסים הקטנים היה אחראי איתן שפיר, אשר שימש גם כאלחוטאי וגם כמכוון לנחיתות ולהמראות. שפיר, לימים אחד מנציגי הברון בארץ, לא היה אלא איש ההגנה, ותפקידו בים המלח היה איסוף מודיעין...

הצלחתו של מלון קליה היתה כה גדולה, עד שקשה לתארה במושגים של היום. להצלחה המהירה היו אחראים איכות המלון ומתקניו, טיב השירות ומקצועיותו תחת עיניה הביקורתיות של רוזה, המזון והמשקאות של שטיינר, הפעילויות וההופעות שאורגנו על-ידי הארי, הסיורים הימיים, בר?כת מי ים המלח וכן מגרש הגולף.
שמו של המלון יצא למרחקים, והשוואתו למלון המלך דוד בירושלים עזרה לו לשמור על מקומו הגבוה בקרב המלונאות המקומית, אף להגדיל את מעגל לקוחותיו בצורה מתמדת.
המלך עבדאללה, המנצח האיטלקי המפורסם טוסקניני, בריטים רבי-מעלה, אנשי ממשל בכירים וכן אנשיו המפורסמים של היישוב - כולם התארחו במלון. את ההודעה לגבי חלוקת הארץ והקמת המדינה היהודית באו“ם ב- 29 בנובמבר 1947 קיבל בן-גוריון בעת שהייתו במלון קליה.
הצלחתו של המלון זירזה את רצונם של המשקיעים להרחיבו. לקראת חורף 1945 נוסף אגף נפרד שחובר למבנה המרכזי, ובו 18 חדרים נוספים. היות והשטחים הציבוריים ושטחי השירות תוכננו מראש למלון גדול יותר, לא נפגעה רמת השירות מהגדלת מספר המתארחים. נהפוך הוא; ההגדלה רק עשתה את החיים במלון לתוססים בהרבה.

מלון קליה היווה קרקע פורייה לפיתוח יחסיהם של רוזה והארי עם בכירי המנדט ועם אנשים בעלי השפעה הן מהיישוב הן מחו“ל - והם הכירו את כולם!
טרם הקמת המדינה נודעו שמותיהם של רוזה והארי לוי כמארחים מקצוענים בקרב יודעי דבר בארץ ומחוצה לה, ואנשי הממשל הבריטי החלו לפנות אליהם בבקשות מיוחדות לעזרה - בהן בקשות שלא מדברים עליהן ברבים - וכן לארח בנסיבות מיוחדות וחשובות גם מחוץ לכותלי המלון.
כך היה מלון קליה למעין חברת קייטרינג ואירועים אקסקלוסיבית ומבוקשת! באחד ממבצעי הקייטרינג האלה התבקשו הזוג לוי לצייד את מקום מושבה של ועדת אונסקו“פ - משלחת האו“ם לבדיקת תוכנית החלוקה של ארץ-ישראל, שמקום מושבה היה בירושלים. למשימה זו שכרה ממשלת המנדט את ”בית-קדימה“ בירושלים על 21 חדריו. לשירות המשלחת הובאו אל הבית לא רק עובדים מהמלון בים המלח, אלא גם כל הרהיטים, הטקסטילים והכלים. במהלך החודשיים, בהם ישבה המשלחת בירושלים, הפך ”בית-קדימה“ לשלוחה של המלון.
בתקופת הרחבתו של המלון הציעו הבריטים לבני-הזוג לוי לנהל את המלון של שדה תעופה לוד במסגרת חברת קליה (כיום נמל התעופה בן-גוריון). לאחר התייעצות קצרה עם מנהלי החברה הוחלט ”להרים את הכפפה", לא רק מכיוון שהמלון בשדה התעופה היה תחת ניהולו של מלון המלך דוד בירושלים...
עם קבלת ההצעה הבריטית הוחלט על חלוקת העבודה השנתית של רוזה והארי בחודשי החורף יישארו בני הזוג בים המלח ואילו בחודשי הקיץ יעבדו במלון שדה התעופה לוד.
בראשית 1947 הגיעה ההזדמנות המקצועית לעצמאותם הכלכלית בדמותו של משה דה שליט. זה סיפר להם על תוכניתו לבנות מלון על חוף הים בהרצלייה וביקש שימליצו בפני דירקטוריון חברת קליה לנהל גם את המלון שלו. העבודה במלון שדה התעופה הקטן נעשתה שגרתית מדי ורוזה והארי ביקשו לעבור לעבודת קיץ בהרצליה, וכך התקבל הרעיון בהתלהבות רבה.

אבן הפינה למלון השרון בהרצלייה הונחה ב-15 במאי 1947, והמלון נפתח לקראת סוף 1948. החלטה זו היתה בע?תה: מלון קליה עבד עד סוף 1947, ערב פרוץ מלחמת העצמאות. כל עובדיו היהודים והזרים פונו בצורה מסודרת, בעוד בני משפחת לוי וכמה עובדים נאמנים נשארים האחרונים לפינוי. מספר רפי שדה, נכדם של רוזה והארי: "...בתקופת פינוי המלון ישנו כולם על גג המבנה הראשי. הגישה לגג של הבניין שהיה הגבוה מכולם, התאפשרה אך ורק בעזרת סולם קיר קבוע אחד, שעליו שמרו במשך הלילה עם פטיש ביד. אילו היה ראש מופיע, הפטיש היה יורד עליו...".

מלון קליה אוכלס על-ידי פלוגת פלמ"ח בת ארבעים לוחמים עד שנעזב, ובסופו של דבר נהרס בידי חיילי הלגיון הירדני ב-1948.




יפו - אג`מין
שתף 

זכות הקמת האכסניה היהודית ביפו נתונה ליהודי התורכי האמיד ישעיה אג'מין, אשר הגיע לארץ ב-1820 על מנת לברך את ברכת הגומל, ולא זכה לראות את פרי נדיבותו: מיד עם שובו לקושטא העלילו עליו עלילת שווא, והסולטן, שרצה בהונו הרב, הוציאו להורג והחרים את כל רכושו.

 

אומנם האכסניה נקראה על שמו של אג'מין, אך היא מו?כ?רת יותר כ"חצר היהודים" ובערבית - כ"דאר אל-יהוד". בנוסף לשמה הרשמי ולכינויה בעברית ובערבית, כונתה האכסניה גם "בית העולים הראשונים", כיוון ששירתה אותם על מנת שלא יהיו תלויים בחסדם ובאכסניותיהם של הגויים.
מוסד זה הוקם באחד המבנים שרכש אג'מין ביפו, ועליו מספר ע' לוינסון בצורה נוגעת ללב: "...כשקרב התייר הנכבד, האדון ישעיהו אג'מין אל החוף, נשקפה מולו עיירה מזרחית עתיקה... אג'מין ירד מהספינה ונילקח אחרי כבוד אל סירה רעועה שהובילה אותו אל החוף... כשירד ביפו חיפש מלון ולא מצא. מלונותיה של יפו לא היו אלא כוכים חצובים במורד הגבעה, שבהם הסתופפו תיירים, חמורים וסחורות... מתוך רגש יהודי חם, החליט השר התורכי לפתוח ביפו מלון-אורחים. הוא בא בדברים עם הסוחר אהרון מטלון, אחד היהודים הראשונים שהתיישבו ביפו... ב- 150 הלירות התורכיות שהפקיד בידו השר, רכש מטלון בית דו-קומתי בקרבת הנמל, סמוך למנזר הארמני."

 

תיאור יותר "יהודי" על סיבות רכישת האכסניה, מוציאים בכתבי הרב יעקב שאול אלישר: "...בשנת תק"פ עלה ירושלמה הגביר סי ישעיהו אג'ימאן מקושטא, והאיש עשיר ונכבד מאד בעירו, כי הוא הי' השלחני לראש חיל האינטשירים, ובראותו כי היהודים הבאים דרך יפו מוכרחים להתאכסן - עד בוא הפקיד עם החמרים - בבית אחד הערלים, קנה הוא חצר, והוא חצר הקהל הנז' למעלה ויקדישהו להיות להכנסת אורחים בעד העולים לארה"ק והבאים מירושלם לרחוץ בים או ללכת לחו"ל. וחדר אחד ממנו הקדיש לביהכ"נ, כי אז היה כבר ביפו מנין מצומצם מאחינו, והחצר נכתב בערכאות ע"ש עדת הספרדים בירושלים".

 

מבנה האכסניה לא נשאר זמן רב בידי היהודים. בהסתמכו על מסמכים שנמצאו ב"ועד העדה הספרדית" בירושלים, כותב י' ינון שהאכסניה תופעלה על-ידי יהודים שנתיים-שלוש, ולא יותר.
לדברי החוקרת ח' רם, האכסניה הוחרמה על-ידי הצבא התורכי בעת מרד היוונים ב-1821 ולא הוחזרה לבעליה גם אחרי סיום המרד.
ח"ז הלוי הירשברג, גילה צו רשמי מאת הקאימקם של דמשק לממונה על מחוז יפו עם תזכורת בעניין "...הבתים אשר אתך, שידוע עליהם כי הם בתיהם של אנשי החסות היהודים שהיו בידי הצבא. בגלל דוחק מצבם חובה להחזיר הבתים הנזכרים לפקיד היהודים וזה יקבל את מפתחותיהם".

אם כך, מה באמת קרה?




יפו - אכסניית עמנואל
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.

 




יפו - המלון הלטיני
שתף 

בספר העלייה לרגל לארץ-ישראל מציג נ' שור תמונה מלונאית עגומה ביפו של אותה תקופה. הוא מצטט את שר האוצר האנגלי, האציל מוו?ס?סט?ר, שאמר בבואו ליפו ב-1458 שהיה עליהם לישון במעין מערות בהר ליד המצודה "...שכן יפו חסרה, פרט לשני המגדלים שבשימוש חיל המצב, מבנים אחרים לאכסון עולי הרגל...". המערות היו מלוכלכות ומצחינות, ובכל זאת הם נדרשו לשלם תמורת השימוש בהן.

ש' טולקובסקי מביא את דבריו של האביר הפלמי ז?'אן צ?וואל?ה?רט, אשר ביקר ביפו באוגוסט 1586. צוואלהרט מתאר את יפו כחרבה ומוזנחת, ומציין שכמקומות אכסון לאנשים שימשו מערות שיועדו בעבר לאחסון סחורות ולמקלט לבהמות, ברכס כורכר שבסמוך לנמל המוזנח: "...במערה השלישית והרביעית יושבים הם בעצמם ולעת הצהריים או בימות החום תחסה בהמתם בצלן. כמו כן הם מושיבים בתוכן את העולים מדי בואם".
ב??לת?ז?ר דה מו?נקו?נ?יס, הגיע ליפו בין השנים 1644-1647, מצוטט אומר: "...אולם אפילו בשנת 1647 עוד לא היה זכר לבתים קבועים". על פי דה מונקוניס כללה העיר רק מגדל עתיק-יומין ושלוש מערות חצובות בצלע. עם זאת, בכתובים מאוחרים של הנזיר נמצא כי בשנת 1654 קיבלו הנזירים הפרנציסקאנים רשות מהשלטונות לבנות מלון עבור עולי הרגל הנוצרים. לאותן מערות מתייחס ז'אן דה ט?ב?נו, אשר סייר בארץ לקראת אמצע המאה ה-17. דה טבנו תאר את פעולותיהם של הפרנציסקאנים הצרפתים ביפו ורמז על יציאתם מהמערות: "...שיפרו את תנאי המגורים במערות...". סברה זו מחוזקת על ידי דברי טולקובסקי הכותב שבשנת 1654 כנראה, קבלו הפרנציסקנים רשות לבנות מלון "...כי באותה שנה יסדו את מלון-האורחים הלטיני הקיים כעת.".

את המבנה המקורי, שיועד להיות בסיסו של המלון הלטיני שאת הקמתו הרסו סופית התורכים ב-1654, הרסו העות'מאנים בין השנים 1643 - 1644. על כך נכתב על ידי דה טבנו שב- 1642 "...קנו להם נזירים פרנציסקנים ישיבה בין החרבות, וכדי לתת לעולים מחסה מהוגן יותר, בנו חדרים אחדים מסביב למערות... ואולם התורכים האשימו אותם בזה, שיש להם כונה לבנות מבצר והכריחו אותם לסתור את כל אשר בנו...".
נוסע גרמני התאכסן במבנה זה לפני הריסתו ותיאר את אשר ראה: "...בית שהם קוראים בית הפרנקים; הוא גדול ורחב-ידיים; מבפנים יש כוכים בכל מקום, שבהם נותנים לעולים להניח את ראשם... יש להם בור (מים) מצוין. אולם הבניין לא נשלם, והרי הוא מט לנפול".
נראה שהמלון הלטיני, שלדברי הפרנציסקנים בנוי על אותו המקום שהיה שם ביתו של שמעון הבורסקי, פעל ללא הפסקה - בצורה זו או אחרת - שנים רבות, כיוון שהוא מוזכר לאורך תקופה ממושכת. נוסעים שהגיעו לארץ בתקופות מאוחרות בהרבה - כגון הצייר ההולנדי די-ברואין ב-1675, כומר גרמני שביקר ב- 1726 ותייר אירופי שסייר בארץ ב- 1738- כולם כאחד מזכירים את המלון הלטיני.
יתרה מכך, נזירי המנזר יודעים לספר שאפילו בתקופה הנפוליאונית של יפו, כשהכובש הצרפתי ופמלייתו התארחו באכסניה, המשיכה זו לפעול כרגיל.

במשך השנים כונה המלון הלטיני "הקזה נובה", ”ההוספיס הלטיני" ו”בית הפרנקים" כאות למוצאם של אנשי המסדר הפרנציסקאני. כיום עדיין עומדים שרידיהם של מבני המתחם הלטיני דאז.




יפו - ח`אן זונאדה
שתף 

הח'אן היהודי הראשון ביפו, המכונה ח'אן זונאדה וגם ח'אן זאנט, הוקם ב-1740 על-ידי איש העסקים והנדבן היהודי התורכי, ראש "ועד פקידי קושטא", יעקב ב"ר דוד זאנט, אשר כונה "ג'ליפי" (המפואר).

ח'אן זה היה אחד ממוסדות האירוח היהודיים היחידים בארץ, בו היה מקווה טוהרה. הרב חיים יוסף דוד אזולאי מציין ביומן מסעו לארץ-ישראל ב-1757, כי חנה ביפו "...בח'אן אשר בנה שם השר המעולה ג'ליפי יעקב זונאדה הי"ו השם ינצרו וישמרו בהשקט ובטח..." הרב יהושע מזלאזיץ, אשר שהה בארץ ב-1764, כותב כי זונאדה "...בנה בית חומה ביפו, בית אכסניה, והוציא עליו כמה אלפים, ואז היתה ליהודים אורח ומנוחה ומקום ללון...".

על פי המסופר, הותרה השהייה בח'אן למשך שלושה ימים בלבד. אף שאת הקמת הח'אן מימן יהודי, לא היה זה בבעלות יהודית. בשנת 1785 עברו ניהולו של הח'אן וגביית המסים בו לידי יווני-ארמני, שנתמנה על-ידי השלטונות על מנת להשגיח על עולי הרגל היורדים בנמל.

פרדריק ה?ס?לק?וויסט, תייר אשר שהה ביפו בתקופה זו, מתייחס ליווני זה, שמצבו שפר עליו: "...שקיבל רישיון מקושטא לשקם בתים באזור הנמל... בנה גם את רציף הנמל וסלל רחוב שעליו הקים מחסנים לסחורות ואכסניות לצליינים יוונים וארמנים."

אך מצבו של הח'אן המפואר הורע עד מאוד. על כך ניתן ללמוד ממכתביו של המשורר הצרפתי ל?אמ?ארטין, אשר עבר ביפו ב-1832: "...ח'אן עלוב בעיר שמתאכסנים בו כל אלה שלא מצאו מקום במנזרים או בבתיהם של ארמנים ויהודים עניים מתושבי העיר."

עד אמצע המאה ה-20 לא הוברר מה עלה בגורלו של מתחם ח'אן זונאדה. היו שסברו כי נהרס במהלך הקרבות הרבים שעברו על יפו מאז. בשנת 1948 התגלה הח'אן, כאשר קבוצה מעולי לוב שהגיעה ליפו חיפשה מקום להתפלל בו. מסופר שנזיר פרנציסקני מקומי העביר לרשותם מפתחות של בניין, באומרו שזהו בית-כנסת יהודי ישן. ואכן, בבדיקה שנעשתה במקום נתגלה בו מקווה טוהרה.

כיום  (2011) משמשים שרידי הח'אן את באי בית-הכנסת של עולי לוב, ורק שלט זיכרון קטן מזכיר את קיומו של הח'אן בימים עברו.




יפו - ח`אן מנולי (מנעולי)
שתף 

קיימים מאות תיאורים ציוריים על ח'אן מנולי, הנקרא כך על שם הק?ו?ואס (המשרת האישי) הארמני של הקונסול האוסטרי בירושלים, שהאה מלוליאן.
הח'אן נבנה במחצית המאה ה-19 והיה ממוקם ליד שוקא-דיר ברחוב אשל של היום, והיה המבנה הגדול והפרטי הראשון שנבנה מחוץ לחומות העיר.
אם כי ח'אן מנולי היווה אכסניה עבור יהודים שנזקקו למקום לינה לא יקר ונגיש, ייחודו העיקרי בכך שהיה "מרכז העניינים היהודיים" של יפו. הוא שימש כתחנה מרכזית, ממנה יצאו השיירות לירושלים, כמרכז מידע למתיישבים, כשוק אזורי, כמרפאה מאולתרת, כמקור ידיעות וחדשות, וכנקודת מפגש חשובה לתושביהן היהודיים של יפו, ירושלים והמושבות.

בראשית שנות התשעים של המאה ה-19 החכיר שהאה מלוליאן את הח'אן על כל תכולתו לזוג ישרואל ורבקה כהן. בעקבות השכרת הח'אן ליהודי בעל השם י?ש?רו?א?ל (ישראל ביידיש), ש?ם שהמקומיים התקשו בהגייתו - החל שמו של הח'אן להשתנות, ובסופו של דבר הוכר כח'אן "ס?רו?ר".
ד' תדהר תיאר את אווירת הח'אן כך: "...שימש בימים ההם מרכז לחיי המסחר של יפו העיר. ואז בטרם כלי רכב ממונעים, שימשה חצר כזו, על אורוותיה ומחסניה למספוא ובאר המים, אכסניה לעגלות, לדיליז'אנסים, לבהמות רכיבה והובלה. לכאן באו ברכב וברכיבה פלחים ערבים מהכפרים ויהודים מהמושבות, וכאן היה מקום-מפגש לבני העיר והמושבות, כמו ב"הול" של בית מלון בימינו...".

ח'אן מיוחד זה היווה לא רק אכסניה חמה עבור היהודים. מ' סמילנסקי מתאר שימושים נוספים של הח'אן: "...כאן, בח'אן מנעולי, היה גם זכר לתחנת-מרפא, חולה או פצוע כי הובא מאחת המושבות על חמור או בעגלת-זבל, היו משכיבים אותו כאן, עד שימצאו רופא (בכל יפו היה בעת ההיא רק רופא יהודי אחד) או עד שיתפנה לו מקום בבית-החולים הקטן והיחיד "שערי ציון". בקרן זוית אחת של הח'אן, במקום גבוה במקצת מעל פני שטח החצר, המלאה עד אפס מקום גמלים, סוסים, חמורים ובקר, עגלות, חבילות, ארגזים וגלילי בהמות - היתה פרוסה מחצלת נקיה, וארבעה כלונסאות היו תקועים בארץ בארבעת קצותיה ועליה תלויה מחצלת שניה למחסה ולצל משמש... וכאן היו מושיבים או משכיבים את החולים והפצועים עד בוא תורם".
א' דביר כותב כי הח'אן היה גם מרכז התכנסות לתושבים המקומיים ולאלה הבאים ליפו ומצטט: "...בראשית שנת תרנ"א, כשבאתי בראשונה אל הארץ, עדיין לא היו ביפו, מרכזו של היישוב החדש, לא ספרייה ולא בית עם, לא קלוב ולא שום מוסד ציבור אחר... אבל היה דבר מה מעין זה... הח'אן שימש בימים ההם את אנשי הישוב החדש, ובמידת מה נעשה להם מרכז, עד שנוצרו המרכזים הציבוריים והתרבותיים ביפו היהודית".

מוסד בתוך מוסד - אשר לדעת רבים היה גם ה"לב" של הח'אן - היה חנותו של יחזקיאל סוכובולסקי. בחנותו אפשר היה לקנות על הפנקס מכול וכול: החל בשקי תפוחי אדמה דרך סרדינים ועד סוכריות. בנוסף היתה החנות נקודת המפגש החברתי של הציונים מהמושבות. ייתכן שקשה היום להאמין, אבל בחנות זו התקיימו מרבית ישיבות ה"פרלמנטים" של המושבות, עד כי הפכה החנות למעין עיתון חי, וכל הנכנס יכול היה להתעדכן מיד בכל הקורה ביפו ובמושבות. סוכובולסקי וחנותו היו חלק כה בלתי נפרד מהנעשה בח'אן ובמושבות, עד כי י' זיו-אב כתב: "...חאן מנולי בלי חנותו של סוכובולסקי חסר את הנשמה...".  הוסיף ז' חביב, מאבות המושבה ראשון-לציון: "...סביב סוכובולסקי, בחנותו, באקלים ציוני ספוג חלומות, קיימנו מעין מועדון של חלוצי המושבות, וכולם אחוזים ודבוקים באישיותו המיוחדת... בלעדיו אין תמונת יפו של אז שלמה".

גם חנות הגלנטריה וכלי הבית של האחים רבינוביץ קנתה את מקומה בהיסטוריה של הח'אן ושל הארץ. חנותם של הרבינוביצ'ים לא היתה במה לפוליטיקאים ולציונים כגון חנותו של סוכובולסקי, אלא שימשה כמקום מפגש לצעירים. מסופר שלא מעט זיווגים מוצלחים התחילו בה, אך היא מוזכרת בעיקר כקן לתיאטרון היהודי: ב-1894 קם בה, בין הסירים והבשמים, בניצוחו של הביל"ויי חיסין, תיאטרון "יודעי שיר". ההצגה התקיימה מול קהל של ארבעים צופים משולהבים באולם בית-החרושת המכני של שטיין ביפו וזכתה לתשבחות רבות - אך הצגה שנייה לא התקיימה, כיוון שהגשם שטף את התפאורה...

בעל הבית האמיתי של הח'אן היתה הגברת רבקה רחל כהן, אשתו של ישרואל. רבקה עמלה קשות על ניהולו של הח'אן וכונתה בפי כול "סרו?ריכיה" (אשת סרו?ר), אך נפטרה ממחלה בטרם התגשם חלומה לעבור לנחלה באחת המושבות, בה יחיו היא ובעלה את ימיהם האחרונים. בעלה לא היה יכול להמשיך ולנהל את העסק לבדו, ולכן החזירו למלוליאן.
ישראל כהן "סרור" הספיק להגשים את חלומה של אשתו: הוא נפטר ב-1939 בנחלה, אליה חלמה סרוריכיה להגיע, ונקבר בבית-הקברות של נחלת יצחק. בעקבות בני הזוג כהן הלך לעולמו גם הח'אן.

עם התמורות הטכנולוגיות - הופעת האוטומוביל והשיפור ברשת הכבישים המקומית - הפסיק הח'אן להיות חיוני, סיים את תפקידו ונשכח. רק קשתות יפהפיות שרדו מהמבנה, והן נראות עד היום ברחוב חנינא בן דוסא.




יפו - מלון בלה ויסטה
שתף 

מלון ב??ל?ה ו?יסט?ה נבנה ב-1903 על-ידי המומר שלמה פיינגולד בשכונת יפה נוף מדרום-מערב לנווה-שלום, ותקופת-מה נחשב גם הוא כמלונה? המפואר של יפו. בתרגום לעברית שמו של המלון הוא: יפה נוף, אך אומרים שפיינגולד השתמש בשם השכונה לבית המלון כדי לפרסם אותו בקרב תיירים מחוץ לארץ, "...היות וטעמו האירופאי של השם הלועזי היה מושך בהרבה...".

מלון בלה ויסטה היה מלון המרפא הראשון באזור. ציוד חדיש הובא מאירופה, וגישות רפואיות הידרותרפיות חדישות הובאו היישר מאנגליה. פיינגולד כה התמקד בייעוד זה, עד כי בנוסף למגוון הטיפולים הנטורליסטיים, הציע המלון גם חמאם תורכי.
על שירותים מהפכניים אלה הודיע פיינגולד במודעה בלוח ארץ-ישראל 1907: "...התרופות ההידראטראפיות הערובות על-ידי רופא מסמך ומצוין ועוזרים מומחים, הן מרחצי ים חמים, מרחצים חשמליים, מאסאזש, מרחצים תורכים, מרחצים רוסים, מרחצים בשמיים, דושים קרים וחמים ועוד...".

מלון בלה ויסטה היה המלון היפואי הראשון שנהנה מאספקת חשמל - אם כי בעזרת גנרטור. הוא ניצב על חוף הים ונוהל על-ידי אחיו של פיינגולד, יצחק. אך על אף כל תפארתו נראה ששיווקו לא היה מן המוצלחים: לא חלפו חמש שנים מיום חנוכתו ושנה מפרסום שירותיו ההידרותרפיים, והמבנה הושכר לירחמיאל אמדורסקי, אשר משפחתו הפעילה את מלון צנטראל בירושלים. הודעה על כך ראתה אור בעיתון חבצלת במרס 1908: "הזמנה. ביום גי ב' אדר אחוג בהאטעל "יפה נוף" ביפו את חג העברת ההאטעל הנ"ל לרשותי, וכל אוהבי ומכירי מתבקשים בזה לכבדני להמנות בין הבאים לקחת חלק בהחגיגה הזאת בשעה 4 אחה'צ בדיוק, י. אמדורסקי בעל בית."

ראשית כול שינה אמדורסקי את שם המלון. אורחי "מלון אמדורסקי" היפואי נהנו מנופו של חוף הים, ולרשותם עמדו רבים משירותי התקופה: חדרים למשחקי קלפים וביליארד, אולם ריקודים ואירועים, וכן ברכת שחייה, סביבה הוגשו בערבי קיץ ארוחות ערב מפוארות, והאורחים רקדו לצלילי תזמורת רבת נגנים. במלון הופעל גם ה"סינמטוגרף" (אולם קולנוע) הראשון של יפו והסביבה. בית-הקפה האופנתי והמפואר של המלון הפך "...מקום מפגש האינטליגנציה של יפו והסביבה..." ברבות הימים היה המלון למקום השעשועים והבידור של בני יפו ואחוזת בית. עשירים ונכבדים מיפו היו באים לשם, בדרכם לים או בטיול של שבת, לשבת על המרפסת, לשתות תה חם וליהנות מטעמה של מסעדה אירופית.

גם דוד בן-גוריון הזכיר את המלון באחד ממכתביו: "...שלשום לפנות בקר (29.3.1909) בא המשורר ח. נ. ביאליק... ביום רעשה כל העיר, ובערב נהרו המונים להוטל יפה נוף, ששם נערך נשף לכבוד האורח. האולמים הגדולים היו צרים מלהכיל את כל ההמון, היו מוכרחים להעביר את האספה לחצר."

לא כולם התייחסו כך למלון ולמשמעותו: חלוצים צעירים "...חלפו על פני מלון בלה ויסטה, ונראה בעיניהם המלון מעין קאזינו של ערי הריביירה באירופה, שכן תזמורת ניגנה שם ובני טובים של יפו רקדו שם עם בנות טובים. והכריזו הפועלים הצעירים בכעס ובלהט, שהנה גם כאן, בארץ הנבנית, יש כבר בורגנות מנצלת, הנהנית מעמלם של המדוכאים".

גדולתו של המלון נמשכה עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה. אז הוחרם על-ידי התורכים, והם הסבו את חדריו היפים לבית-מעצר עבור נתיני הארצות הזרות, אשר סירבו להתעתמן, עד לגירושם הסופי מהממלכה. עם כיבוש הארץ על-ידי האנגלים שב פיינגולד, אך נוכח מצבו של המלון התייאש ומסר אותו לחברת הבנייה "קדם", המשכה הרעיוני של "האגודה הברלינאית" הגרמנית לבניית הארץ, וזו השתמשה בחדרי המלון כמשרדים.

ר' גולדברג, לוחם ההגנה, מספר: "...חזרתי לתל-אביב ומצאתי לי מעון בבית קדם בנווה שלום. שם זה נקרא על הבית, שלמעשה היה ידוע בשם בלה ויסטה, מפני ששכנו בו משרדי קדם -חברה לבניין של בעלי הון מגרמניה- וכן גרו בו פקידיו של משרד זה...". חברת קדם הפכה את אולם הראינוע לאולם שרטוט, ואת חדריו למשרדים ומחסנים, בעוד בית-הקפה והמסעדה הפכו לאולמי תצוגה... לאחר מכן שימש הבניין כמקלט ומחסה ליהודי יפו חסרי האמצעים, ולוחמי ההגנה השתמשו בבניין כעמדה קדמית במאורעות תרפ"ד.
12 שנה מאוחר יותר, במאורעות תרצ"ו, נבזז המבנה ונשרף עד היסוד.




יפו - מלון בקר
שתף 

הפרק היפואי-מלונאי בחייו של חיים יהושע גולדברג, אשר כונה ”ב??ק?ר" (אופה ביידיש) החל ב-1859. בשנה זו עבר בקר, אופה במקצועו, מירושלים ליפו, שם הקים חנות מכולת עם שותפו חיים פינסקר. לאחר שנרצח פינסקר על-ידי קבוצת ערבים, ונוכח המחסור הגדול במקומות אכסון בעיר, סגר בקר את המכולת, ובמקומה פתח בית-מלון.

מלונו של בקר שכן בבניין דו-קומתי ישן ורעוע, ובו חדרים מעטים, שההכנסה מהם היתה דלה. על כך פיצה בקר בייצור שמן שומשומין, ובית-הבד שכן במרכז טרקלין ה"מלון"!.. ואם אין הדבר רדיקלי דיו לאווירת בית-המלון המיוחד, ”אורח קבוע" בטרקלין הבית היה גמל, שסובב את אבני הטחינה!.. לא פלא שעם מלונות ומלונאים כאלה לא היתה יפו בתקופה ההיא המקום המומלץ ביותר ללון בו.

תיאור רגוע יותר על אשר קרה במלונו הינו מאמר פרי עטו של מ"ז פוחצ'בסקי: "...החבריא הובילה אותנו לבית המלון היחידי, שנמצא בכל העיר יפו -זה בית המלון של חיים בקר הידוע, שהיה תחילה ממונה מטעם חברת "עזרה" להמציא את העזרה הראשונה לזקנים העולים בחוף יפו מאלה שבאים למות בארץ-ישראל... מלונו של חיים בקר היה בית עתיק יומין, זה נשאר לפלטה מימי הרעש שהיה כארבעים שנה לפני בואי, ושהחריב כמעט את כל יפו. הבית היה בעל 2 קומות. בדיוטה התחתונה נמצא בית-הבד לשמן שומשומין, והמניע היחיד של כל המנגנון היה – גמל. הריח המיוחד של בית-חרושת מעין זה היה ממלא את כל האוויר מסביב וביחוד את הקומה העליונה, שם היה המלון המאסף אל תוכו את כל העולים לארץ. עיקר המלון שימש הגג השטוח רחב הידים, והיה כעין המשך לסיפון האניה, בהבדל זה שהוא חסר תנועה. כאן השתטחו הנוסעים הזקנים עם חבילותיהם וחיכו לתורם עד שירכיבו אותם על דבשת-גמלים או על עגלות-משא, שרסקו את עצמותיהם במשך ארבעים עד חמישים שעה, עד בואם ירושלימה. לנו, בתור יוצאי מן הכלל, הוקצו חדר בפנים הבית, שכל רהיטיו היו - שולחן עץ לבן ארוך ואילו כסאות, והמותר מחצלות, המשמשות בעת ובעונה אחת במקום מיטות, ספות דרגשים ועוד מיני רהיטים שנוצרו למנוחת אדם...".

על פי המסופר נהג בקר לרדת מדי בוקר אל הנמל ולחפש לקוחות בעלי ”צרכים מיוחדים" כמקור הכנסה נוסף... תמורת 2 פראנקים היה בקר משיג אשרות כניסה לעולים הבלתי לגאליים או מצליח להבריחם בעזרת פקידי המכס. ואם לא היו חייו של בקר צבעוניים די?ם, הרי בשנת 1883 מונה ל"מוכתאר" של האשכנזים ביפו! מאוחר יותר שימש גם כסוכנו של הברון רוטשילד לענייני המושבות. יש הטוענים שבמסגרת תפקידו זה, היה בקר נוהג להטמין את מטבעות הזהב והכסף בתוך סלים מלאי ירקות ופירות ויוצא במסעות ארוכים לחלק את הכספים על פי רשימות הברון.

במלון בקר היפואי נוסדה גם המושבה ראשון-לציון: ב- 19 במרס 1882 התאספו במלון, ביוזמתו של זלמן דוד, שליחי אגודות המבקשות להן אדמות להתיישבות בארץ-ישראל. באספה זו הוקם, בין היתר, ועד חלוצי יסוד המעלה, אשר לימים יקים את ראשון-לציון

חיים יהושע גולדברג, המכונה "ב??ק?ר", הלך לעולמו בשלהי מלחמת העולם הראשונה, וגורלו של המלון נותר לוט בערפל; אך סביר שלא היו -וכנראה גם לא יהיו- מלונאים יהודים ססגוניים כל כך!




יפו - מלון דו-פארק
שתף 

 

 

                  

 

בשנת 1878 השתקע ביפו הברון הרוסי פ??ל?טו?ן פון או?ס?ט?ינו?ב בבניין תלת-קומתי יפהפה בסגנון ארמון תורכי על גבעה, בה שכנה המושבה האמריקאית, ואחריה המושבה הגרמנית הטמפלרית.

במקומו של בית-העם האמריקאי בנו הטמפלרים בניין מפואר בן שתי קומות בצורת ח', ששימש להם כבית-העם וכבית-ספר. על המבנה הזה הוסיף הברון קומה שלישית, ועליה מיקם דירת גג. הברון שיפץ ושינה את המבנה עד כי לבניין הוקנה מראה של ארמון רוסי עם רצפות שיש וגזוזטרות. כל העיטורים המאפיינים את הסגנון הרוסי הובאו במיוחד מ"אמא רוסיה" ליפו. 

               

עם תום השיפוצים, בשנת 1885 לערך, החל הברון לתפעל את המבנה כמלון, תחת השם "מלון דו פארק". שמו של המלון המפואר, אשר שכן ברחוב הראשי של המושבה, בא לו בעקבות הגן הבוטני המטופח והמרהיב ביופיו, ובו קופים, תוכים וממצאים ארכיאולוגיים נדירים. את הגן הקים הברון בתכנונו של ניסים בכור אלחדיף, הבוגר הראשון של בית-הספר החקלאי מקווה ישראל. בעת ההיא טרם היו ביפו גנים ציבוריים, ועד בואו של הברון לא הכירו המקומיים גנים בגודלם וביופי?ם של גני מלון דו פארק. אין פלא שהגן הפורח משך אורחים אמידים ורבי-מעלה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה גברו געגועיו של הברון למולדתו, ועל אף רצון משפחתו להישאר בארץ החליט לעזוב - ולא שב. עקב קשיים כספיים הועמד ציוד המלון ב-1924 למכירה פומבית על-ידי נציגות הבנק האנגלו-מצרי. הפרסומים המודיעים על השכרת הנכס הופיעו במשך חודשים רבים, וכנראה לא היתה למשפחה בררה אלא למכור את הנכס כולו.

בסופו של דבר נמכר המלון לאגודה, שייצגה פלח של הכנסייה האנגליקנית, וזו מחזיקה במגרש ובמבנה עד היום. אגודה זו הקרויה People Church's Ministry Among the Jewish- הפעילה בבניין משנת 1926 עד 1936 את בית-הספר האנגלי לבנות. ב-1936 הוחרם המבנה על-ידי שלטונות המנדט, ואלה השתמשו בו כתחנת משטרה.

עם עזיבת הבריטים את הארץ עבר הבניין לרשות צה"ל, וזה החזיק בו עד 1954. כשהוחזר הבניין לאגודה האנגליקנית, המשיך המוסד לארח אורחים עד אמצע שנות השישים, הן כמרכז הכנסייה ביפו והן כמקום מגורים עבור ילדי בית-הספר הסקוטי בעיר.

תקופת-מה שימש הבניין למטרות שונות, ובראשית שנות השמונים הפך למרכז היהודים המשיחיים. מאז פועלים במקום אכסניית בית-עמנואל ואחד ממכוני המחקר וממרכזיה הקהילתיים של תנועת היהודים המשיחיים בארץ.

                   




יפו - מלון ירושלים
שתף 

                 

 

המושבה הטמפלרית השנייה בארץ קמה בעיר הנמל יפו, על גבעה קטנה מצפון-מזרח לנמל, ובראשה עמד קריסטוף הו?פמ?ן.
שטחי המושבה היפואית וכל מבניה נרכשו תמורת 65 אלף פראנקים שווייציים מנציג מיסיון עולה הרגל השווייצי, לאחר שמקימיה האמריקאים עזבוה בשנת 1869. בעת זו היו בה בנייני מגורים, טחנת קמח, בית-חולים קטן, תחנת קיטור ואכסניה.

 

לאחר התארגנותם בביתם החדש ביקשו חברי הקבוצה להרחיב את האכסניה שהותירו האמריקאים ולהפעילה מחדש.
בתחילה ניהל הטמפלרי ארנסט ה?רד?ג את האכסניה בעזרת אמריקאים שנותרו מהקבוצה המייסדת, אך מהר מאוד עזבו אלה, והרדג נותר כמנהלה היחיד. במרוצת הזמן שיפץ, שיפר והרחיב הרדג את המבנה, עד כי הפך את האכסניה, שנקראה "גרנד הוטל", למלון יוקרתי בשם ”ירושלים".

 

תוך זמן קצר יחסית עלה המוסד לכותרות, התפרסם בשירותו הטוב ובניקיונו ונודע ברבים כמלון אירופאי לכל דבר. בראשית דרכו של המלון סומנו חדריו המקוריים בדרך מיוחדת: לא על-ידי מספור, כמקובל היום- אלא בשמות 12 שבטי ישראל עבור 12 החדרים הקדמיים, ובשמות השליחים מבשרי הנצרות עבור החדרים האחרים.

 

בתולדות מלון ירושלים היתה תקופה אחרת, פחות נעימה, בה עמדו חדריו לרשות הבולשת הבריטית. בתקופת המנדט, בעיקר טרם עזיבת הבריטים, הועברו למלון ירושלים עצורים רבים לצורך חקירות, ולפחות חלקן נוהלו תחת עינויים קשים.

 

סביר להניח שהבריטים השתמשו במלון למטרה זו גם עקב מקומו הנוח: בניין הבולשת שכן במרחק לא רב - פינת אוורבוך ודרך יפו-תל-אביב. מלון ירושלים היה צמוד למלון דו פארק של הברון אוסטינוב, ועל כן כאשר "התמלאו" כל המקומות במלון ירושלים, השתמשו הבריטים גם במרתפי מלון דו פארק למטרותיהם אלה.

 

עם זאת יש להבהיר, שבאותה עת היה מלון ירושלים בידיו של ערבי נוצרי מחיפה בשם בוטאג'י, ולא בידי הטמפלרים. בוטאג'י קיבל את המלון בחכירה ישירות מהאפוטרופוס הבריטי, אשר הפקיעו כרכוש אויב מהטמפלרים.

 

המלון הסתייע במקומו הנוח והמאוורר על ראש גבעה, קרוב לתחנת הרכבת, לים, לעיר ולנקודת התכנסות השיירות לקראת יציאתן מיפו דרומה, צפונה ומזרחה. עקב מרכזיותו של המקום נבנו בסמוך שני מלונות נוספים: דו פארק והפנסיון של הטמפלרי פרנק פו?ן מט.

 

עד היום שוכנים ברחוב אוורבוך 6 שרידי הבניין בו שכן מלון ירושלים, ובהם מבנהו המקורי והרחבותיו המאוחרות. במעלה הרחוב ניתן להתרשם מבניין מלון דו פארק, המתפקד כאכסניה מטעם היהודים המשיחיים, ומבניין הפנסיון המשוחזר של משפחת פרנק.




ירושלים - אכסניית בנימין
שתף 

לא רק מלונות ופנסיונים ברמות שונות עמדו לרשות המבקרים בעיר הקודש של ראשית המאה ה-20, אלא גם בתי-אירוח פשוטים וזולים, ובהם אכסניית הנשים הרוסית על שם בנימין.

אכסניית הנשים הרוסית על שם בנימין היתה חלק מ"מגרש הרוסים" ושוכנה ברחוב הנביאים 43, לא רחוק מפנסיון וינטר ב"בית-כהן" וממלון רוטמן ברחוב צ'נסלור (כיום רחוב שטראוס) - מלון ששגשג בעיקר בין השנים 1934 – 1940 עקב הקונצרטים שנוגנו בטרקלין.

בניין אכסניית בנימין נבנה בשלהי המאה ה-19 ביוזמת האגודה הארץ-הישראלית הרוסית-אורתודוקסית הקיסרית, וייעודו היה לארח צלייניות עקב מחסור במקומות אכסון מכובדים עבור רבבות הצלייניות הרוסיות שהגיעו באותה תקופה לארץ. האכסניה הוקמה בשלושה מבנים דו-קומתיים מחוברים ביניהם, אך קיבולתה לא היתה גדולה, וסיפקה שירותי אכסון רק לכחמישים צלייניות בו-זמנית.

אכסניית בנימין תוכננה על-ידי האדריכל הירושלמי אלכסיי פרנגיה ב-1891 ובשנת 1976 הפך הבניין למרכז הארצי של "אגודת יד שרה". בשנת 1998 הועברו רוב משרדי יד שרה מהמקום, וכיום משמש המתחם את אחד הסניפים של האגודה, ובו גם חנות מתנות בבעלותה.




ירושלים - אכסניית סרגיי
שתף 

               
         

בשנת 1890 נבנתה ברחוב הלני המלכה אכסניית "סרגיי" היפהפייה על שני מגדליה הגבוהים. האכסניה נקראה על שם הדוכס הרוסי סרגיי אלכסנדרוביץ', אחיו של הצאר אלכסנדר השלישי, שעמד בראש "החברה האימפריאלית הפרבוסלבית הרוסית למען ארץ-ישראל".

 

האכסניה נבנתה לאור רצונם של השלטונות להפריד בין רבבות הצליינים פשוטי העם, שהתאכסנו במגרש הרוסים ובמקומות אחרים, לבין אזרחים רוסים חשובים, בעלי תפקידים רמי-דרג ובני האצולה הרוסית.

 

בתקופה ההיא לא היו בארץ מוסדות אירוח רבים בעלי חדרים ברמות איכות שונות, וכמובן - מחירים שונים. לכן ייתכן שזהו אחד המלונות הראשונים של ירושלים, שהציע חדרים באיכויות שונות תחת קורת גג אחת.

 

באכסניה היו עשרות חדרי אורחים, חדר קבלה וטרקלין ראשי, בית-מרחץ כה גדול, עד כי היום הוא משמש כאולם הרצאות, סלונים, ומסעדה חדר-אוכל. עוד הציעה האכסניה קפלה קטנה, ספריית ספרי דת וחנות ספרים, חנות איקונות, אורוות סוסים, חנות מצרכים, ובבניין אף שכנה תחנת כיבוי אש קטנה.

 

בתקופת המנדט הוחרם גם מבנה זה על-ידי הבריטים לשימוש משרד ההגירה, משרד התיירות, מחלקת העבודות הציבוריות ומחלקת הייעור המנדטוריים. בחצר המבנה נבנו צריפי מגורים עבור הקצינים הבריטים, שהעכירו את האווירה האצילית של המתחם.

 

כיום (2010) משמש הבניין את משרדי רשות שמורות הטבע והגנים, החברה להגנת הטבע ומשרד החקלאות. הצריפים והמבנים שהוצמדו למבנה לא הוסרו, אך מכיוון שרשות שמורות הטבע והגנים והמועצה לשימור אתרים שוכנות בהם, כולנו תקווה שלפחות ישמרו על הבניין...









 
הצטרפו אלינו גם בפייסבוק
עדכונים - בלוגים - אירועים - אלבומי תמונות - סרטונים נדירים


שלח דף זה לחבר תגובות, הערות, והוספת מידע, מושגים ונושאים למנוי חינם על מגזין הנוסטלגיה"כובע טמבל" הוסף למועדפים



כל הזכויות שמורות © לאתר נוסטלגיה אונליין ו/או לבעלי התכנים, הדימויים והתצלומים.