חיפוש:   בכל האתר  בשמות הערכים  בקרדיטים     חפש  |  חיפוש תמונות בנושא:   חפש
   מפת האתר  |   כרגע באתר: 169 מבקרים   |  כניסה לדף האישי    
עורך: דייויד סלע
דבר העורך כתבו לעורך
| עמוד הבית | מי אנחנו | מרכז מידע לגולש | על נוסטלגיה ורטרו | קרדיטים | צרו קשר | גולשים כותבים
 

+   אביזרים וחפצים
+   אוספים ותחביבים
+   אז - וכעת
+   אירועים ושנים
+   ארכיון האישים
+   ארכיון הוידאו
+   ארכיון הישראליאנה
+   ארכיון הכרזות
+   ארכיון המצגות
+   ארכיון הקול
+   אתרי נוסטלגיה
+   בידור ופנאי
+   בקיבוץ
+   בריאות, טיפוח וניקיון
+   בשכונה
+   בתים ומבנים מספרים
+   גלויות בולים וסמלים
+   דירה ובניין
+   היום בהיסטוריה
+   המקום בו גרנו
+   העפלה ועליות לא”י
+   חג ומועד
+   טלוויזיה ורדיו
+   ילדות נשכחת
+   לבוש אופנה והנעלה
+   מוזיקה שיר וזמר
+   מזון ומשקה
+   משחקים וצעצועים
+   מתחם מורים
+   נוסטלגיה בצה”ל
+   ספורט
+   ספרות נוסטלגית
+   עבודה ומלאכה
+   פוליטיקה ובחירות
+   רדיו נוסטלגיה
+   רכב ותחבורה
+   רשת חברתית
+   שונות
+   שירותי גולש
+   שפה עברית
+   תיאטרון עברי
+   תקשורת מדיה ופרסום

האתר מוקדש לזכרו של
 יוסי פשרמן (פשי) ז"ל
2003 – 1954

מעל ל - 1100
סרטוני וידאו נוסטלגיים
בארכיון הוידאו שבאתר

יום העצמאות ה-7
 

הצוללת דקר
 

תל אביב הקטנה
 
 



בתי מלון מספרים

חיפה - מלון ציוןהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

                  

 

מלון ציון היה מלון מרכזי בחיפה של שנות השלושים-ארבעים-חמישים - ממש כמלון דן בתל-אביב או כמלון המלך דוד בירושלים היום.

 

ראשיתו בעלייתם ארצה של דינה ואברהם דרזנר מרומניה ב-1934, שכלל לא תוכננה מראש. השניים עלו "הודות" לנאומו של אברהם כפעיל עלייה בפני חברי "אגודת מצדה", אשר התאספו לשמוע על הצורך בשימוש בסרטיפיקטים (אישורי עלייה). בנאומו ציין אברהם דרזנר, שאם לא יימצאו שישה אנשים שיעשו שימוש בהם, ייתכן מאוד שבשנה הבאה לא תקבל העיירה סרטיפיקטים כלל. בעוד אברהם נואם צעק אחד היושבים: ”אז מדוע אינך משתמש בהם..?"... באותה שנה הגיעו בני-הזוג לחיפה וברשותם כ-1.000 לירות סטרלינג.

 

כפי שקרה במקרים אחרים הבחינו בני-הזוג, בעודם בודקים את האפשרויות העסקיות בעיר, שכמעט אין בחיפה - על פי דעתם - בתי-מלון הראויים לשמם. לדברי בנם מיכאל, חיש מהר מצאו הוריו מקום מתאים להקמתו של אותו מלון ברמה אירופית, בו חפצה נפשם. את המגרש מצאו ברחוב לורנס או?ל?יפ?נט (כיום אבן סינא) בהדר הכרמל. ולו? רק לשם הפיקנטריה שבדבר יש לציין, שגבולות המגרש נקבעו על-ידי זריקת אבנים לשלושה כיוונים: לעומק המגרש, וכן ימינה ושמאלה מהמקום בו עמדו דרזנר ובעל המגרש הערבי. נראה שדרזנר ידע לזרוק אבנים, כי בסופו של דבר קיבל מגרש שגודלו קרוב לשלושה דונמים!

 

בראשיתו היו במבנה בן שלוש הקומות 29 חדרים, מהם ארבעה פינתיים, ולהם מרפסות גדולות וחדרי אמבטיה ושירותים צמודים. יתר החדרים היו מצוידים בכיור עם מים זורמים, ובכל קומה היו שירותים ומקלחות משותפים.

רהיטי המלון הובאו מאיטליה, ועיצובו התאים בצורה מושלמת לאווירה האירופית שרצו הבעלים להעניק למלון. ב-21 במרס 1935 פתח מלון ציון את שעריו, ומיד היה לגולת הכותרת של המלונאות היהודית החיפאית. במשך שנים רבות נשא המלון את התואר "גדול המלונות" היהודים החדשים של חיפה, וכזה נותר עד להקמת מלון דן כרמל ב-1963.

עם פתיחתו היה המלון למקום הבילוי המרכזי והאהוב על החיפאים. לא רק הצעירים, אלא אף הצעירים פחות - ולו רק צעירים ברוחם - באו להתרשם מאחת המעליות הראשונות והיפות של העיר. הגינה מלאת הפרחים שעל הגג היוותה אטרקציה לא פחותה עם כסאות הנוח ובית-הקפה הקטן שבה. חיש מהר החל גם חדר האוכל-מסעדה לעבוד בשתי משמרות בסופי השבוע: המשמרת הראשונה היתה מיועדת לאורחי הבית והחלה בשעה שבע, והמשמרת השנייה יועדה לאורחי חוץ, אשר נהגו להגיע לסעוד ארוחת ערב מאוחר יותר, עם תום הסרט בקולנוע המקומי.

גם אולם האירועים של המלון הפך למקום מפגש חיפאי, ובמיוחד היה ידוע בתחרויות הריקודים שנערכו בו. יש לזכור שבאותה עת היו מרבית המלונות המקומיים קטני ממדים, וכלל לא היה קיים טרקלין. כך היה גם ללובי חלק נכבד בהצלחתו של המלון. מיכאל מספר שכבר משעות הבוקר המה הטרקלין מבקרים, שחפצו להיטיב את לבם בעוגות ובמאכלים אשר הוגשו עד הלילה. הבר המצויד היטב היה ממוקם בצמוד לטרקלין, ובו ניגנה שלישיית מיתרים באופן קבוע. כה פופולרי היה, עד כי בסופי שבוע היה צורך להזמין מקום מראש על מנת לזכות לשבת בו.

נוסף על המעלית וגינת הגג נבע עיקר משיכתו של המלון מאולם האירועים חסר העמודים, שהיה הגדול ביותר בכל חיפה וסביבותיה, היה ל"המקום" בה"א הידיעה לעריכת אירועים ומסיבות, בהכילו יותר מ-150 סועדים ישובים בנוח!

בתקופת המאורעות עברו גם על מלון ציון זמנים קשים, אך להבדיל ממלונות אחרים התמלא בתקופת מלחמת העולם השנייה בעסקני היישוב, בקצינים בריטים ובפקידי המנדט.

בשנת 1946 הורחב המלון בפעם הראשונה. נוספו לו קומה וחצי, ומספר החדרים הגיע ל -49. בנוסף לעשרים החדרים החדשים נבנו עוד חמישה אולמות, מרפסת רחבת ידיים ואף חדר מאובזר, שנועד לישיבות רבות משתתפים. את הביקוש לחדר הישיבות החדש מתאר מיכאל דרזנר: "...המצב הגיע עד כדי כך, שהישיבות של הגופים העסקיים והרשמיים הגדולים בחיפה, התקיימו על פי התאריכים שבהם היה החדר פנוי".

באותה תקופה השתכנו במלון גם משרדי המדינה שבדרך בראשות הארי בילין, אשר שימש כקצין קישור בין מוסדות היישוב לבין מוסדות המנדט, האו"ם וגופים אחרים. לרשותו של המשרד עמדו חמישה חדרים קבועים במשך כשנתיים. עקב מקומם של משרדים אלה במלון התקיימו בו פגישות וישיבות רבות וחשובות, שתרמו להרחבת פעילותו ופרסומו של המלון, ואכן, זה משך קהל מבקרים רב-גוני.
אפילו השירותים הציבוריים של המלון עבדו למען המדינה שבדרך וההגנה! מרכזת הטלפונים הבינעירונית שכנה ברחוב הבורג', סמוך למלון, ועל כן התבצעו רבות מהחלפות המשמרות של מאזינות ההגנה בשירותים הציבוריים של המלון. צוותים אלה האזינו לשיחותיהם של הנכבדים הערבים עם מנהיגי הכנופיות.

איכותו של המלון ומגוון השירותים שהציע משכו אליו הרבה משלחות רשמיות ואנשי עסקים. אחת המשלחות החשובות, שהתארחה בו במשך יותר משנה, היתה המשלחת של משקיפי האו“ם לבדיקת תוכנית החלוקה בראשות המתווך הרוזן פולקה ברנדוט.

להדגשת הפופולריות של מלון ציון יש לציין, שאפילו האירוע החגיגי האחרון, שערכו הבריטים בחיפה לפני עזיבתם את הארץ, התקיים בו. בסלונים של המלון נמסרו מפתחות העיר בפגישה האחרונה בין הנציב העליון והקצונה הבריטית הבכירה לבין מנהגי היישוב, ובהם דוד הכהן, אבא חושי, גוט לוין ועוד רבים וטובים.

עם קום המדינה המשיך המלון לפרוח. מרבית האורחים הממשלתיים מחו“ל, שנלקחו לסיור באזור, הובאו ללון במלון, והוא המשיך להאיר כ"כוכב הצפון" של המלונאות החיפאית. אורחים כדוגמת מלכת בלגיה, שליטי חוף השנהב וניגריה, סנטורים אמריקאים, חברי פרלמנט צרפתים ואנשים מפורסמים כדני קיי - כולם התארחו במלון. אנשי היישוב, נשיאים ושרים, כגון חיים וייצמן, יצחק בן-צבי, לוי אשכול, זלמן שזר, מנחם בגין, גולדה מאיר, משה דיין, וכמובן בן-גוריון, נהגו להתארח בו, ואין זה סופה של רשימת האורחים המכובדים!

גם קבוצת אורחים אחרת של המלון זכורה עד היום לחיפאים הוותיקים: צוות השחקנים וההסרטה של הסרט אקסודוס, ובראשם פול ניומן, התארחו במלון בתשעת השבועות של צילומי הסרט, מלון ציון דאג לארגן קייטרינג לצוות כמעט בכל אתר צילומים - גם בעת הצילומים בעכו, ואפילו על האונייה באמצע הים - דבר שהיה חדשני ונדיר לזמנו.

בשנת 1951 רכשו הבעלים מגרש צמוד למלון, ועליו נבנה אגף חדש, שהוצמד למבנה הקיים. עם תחילת ההרחבה ועד לאחר פתיחתו של המלון המחודש, כשנה אחר כך, היה קורט לוי הצעיר מנהלו הכללי.

האגף החדש הקנה למלון אופי של מלון עסקים, וזה ילווה אותו עד סוף ימיו.

הרחבתו השנייה של המלון העלתה את מספר חדריו ל-110 וגינת הגג התרחבה פי שניים. כך התאפשר לערוך על הגג שמחות וערבי ריקודים המוניים (למורת רוחם של השכנים). הרחבה זו כללה גם את בנייתו של הג?ר?יל רו?ם הראשון בארץ. בין יתר הציוד שהובא מחו"ל הובא גם גריל חשמלי מסתובב לעופות - חידוש מהפכני ומרעיש. על החידוש הקולינרי הזה מספר מיכאל דרזנר: "...במשך חודשים רבים אנשי מקצוע באו בהתלהבות רבה לראות ולהתרשם מהמתקן המהפכני... לפעמים היה נראה לי שבאו בשביל לראות את הגריל המסתובב, יותר מאשר בשביל לאכול את העוף הצלוי".

כה עשיר באולמות ובשירותים היה המלון, עד כי היה למרכז האירועים של חיפה; וכה גדולה היתה  הצלחתו, עד שהפך לאבן-דרך בחיפה. מי שציין נקודה כלשהי בעיר עשה זאת ביחס למלון ציון: קרוב אליו או רחוק ממנו, מתחתיו או מעליו, שמאלה או ימינה ממנו, וכן הלאה.

סיבות עסקיות ואישיות הביאו למכירתו של המלון בסוף שנות השמונים, ובראשן אי-יכולתו של המלון להשתנות ולצעוד עם הזמן. פתיחתם של המלונות חדשים והגדולים, כגון דן כרמל ב-1963 ומלון נוף ב-1974, כרסמה קשות במאגר הלקוחות של המלון, וזה הלך והזדקן. מקומו נהיה פחות אטרקטיבי, ומצוקת החנייה פגעה בתפוסה באופן חמור. עלויות התחזוקה של הבניין ומערכות התפעול הישנות החלו להכביד על המאזן הכספי, וכאשר עלה על הפרק שיפוץ יסודי, לא הצדיקה ההשקעה שנדרשה ל"מתיחת הפנים" את עצמה.

ב-1987 נמכר המלון לעיריית חיפה, וכיום הוא משמש כבניין משרדים.

 

 

 

 

זכרונות:
"....איך ניצלו חיי בזכות מלון ציון: בילדותי גרנו בבית ששכן בצמוד למלון ציון, החצר שלנו גבלה בחצרו האחורית של המלון. כשבעליו של מלון ציון החליט לבנות למלון קומה נוספת, נערמו חומרי בניה בחצר האחורית, וערימות גדולות של חול פלשו משם אל תוך החצר שלנו. בסמוך הייתה גם החצר האחורית של בניין העירייה. בערב יום העצמאות התאמנה שם תזמורת "מכבי אש", ואני בקומה השנייה קמתי ממיטתי, פתחתי התריס לצפות בתזמורת, התכופפתי והתעופפתי מעבר לעדן החלון לחצר למטה.... למזלי נפלתי על ערימה גדולה של חול....לאחר עשרות שנים פגשתי את הבעלים של המלון והודיתי לו על כך ש"בזכותו" ניצלו חיי. ..."

דייויד סלע 

בקרו בעמוד הפייסבוק של אתר נוסטלגיה אונליין 




חיפה - מלון שולמיתהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.

 




חיפה - מלון תלפיותהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.




חיפה - מלון תנתוראהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

                                                      

 

ב-1904 כותב ביומנו א' קוסטיצקי על מנהגי בעל בית מלון תנתורא בחיפה: "...הלכנו למלון של ר' שלמה טאנטורער. זה היה המלון היהודי היחידי בחיפה. ור' שלמה טאנטורער היה מתנהג עם אורחיו בעריצות ובקפדנות רבה. היה מקפיד על כף מים, על גפרור, לא היה מרשה לאורח למזוג בעצמו כוס טוי (תה) מחשש שמא יקח יותר מדי תמצית. וכשהוא בעצמו מוזג הטוי היה מגביה בכל פעם הכוס לנגד עיניו לראות אם חלילה הוא לא טעה ונתן יותר מדי תמצית. ואם הרגיש שבאמת טעה ונתן תמצית יותר מדי - היה שופך מהכוס בחזרה אל הצאיניק (קומקום). והיה מדבר כמו לעצמו: לא טוב לשתות טוי חריף, זה מזיק לבריאות. וכוסות הטוי שלו היו גדולות ועבות, אבל הבית-קיבול שלהן היה פחות מהחצי של כוס רגילה. אינני יודע מאין לקח את הכוסות האלה, אולי היתה זו ירושה מבית-החרושת לזכוכית בטאנטורה, מייסודו של דיזנגוף. ובימים ההם, הצוקר (סוכר) שהיה בארץ לא היה כמו היום, חתיכות מנוסרות וארוזות בתיבות. אז היו מביאים צוקר מאוסטריה בשכים, חתיכות גדולות, וכל אחד היה שובר ומקצץ לחתיכות קטנות לפי צרכיו. וקודם רתיחת המיחם, היה ר' שלמה לוקח שק נקי, ופורש אותו על הרצפה ולוקח חתיכת צוקר מהשק ומקצץ אותה לחתיכות קטנטנות, ונותן אותן בכלי נחושת שהיה כנראה מיוחד לזה. ושואל לכל אחד: כמה כוסות כבודו רוצה לשתות? ומחלק הצוקר לכל אחד לפי מכסת הכוסות...".

 

רחל ינאית בן-צבי, אשר התארחה במלון תנתורא ב-1910 מספרת כך: "...דרך רחובות צרים ומרופשים אנו הולכים אל המלון היהודי הידוע טנטורה. מראהו כבית-סוהר - קירות אבן גבוהים, בהם מבצבצות אגודות אזוב. מעטים החלונות בכתלים - אין להבין לרוחם של הבונים האלה בחיפה: מדוע מסתירים את אור השמש מיושבי הבתים? בקומה הראשונה, הדומה למרתףמחסנים. אנו עולים לקומה השניה, הנראת אף היא כקומת-קרקע אפלה: שבכת ברזל על החלונות, חדר בתוך חדר, זה מאפיל על זה. אוירה של אכסניה זולה: הכל נכנסים ויוצאים ואין איש שם לבו לאורחים. מגישים לנו כוסות תה דלוח, ופתות ערביות טעימות. אין כתה לרוות את הצמא ואין כפיתה להשביע את הרעב...".

 

בצלאל ליפין מסכם את הרושם שהותיר תיאורה של רחל ינאית: "...בחיפה לא נמצאה אכסניא יהודית שתהא ראויה לשמה...".




חיפה - סיפורי אהבההרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

סיפור האהבה המלונאי של רחוב החלוץ מבוסס על "חתונתם" של שני מוסדות אירוח: פנסיון הלברשטדט ופנסיון סאימן.

קשר קצר ביניהם נוצר ברחוב החלוץ, וכבר באמצע שנות השלושים עברו יחד תחת השם הלברשטדט-סאימן לבניין משפחתי ומכובד ברחוב יחיאל. נראה שהיכרויות קצרות אינן מתכון מוצלח לתקופה ארוכה של חיים משותפים, כי הם נפרדו לאחר שנים מעטות בלבד.

שני זוגות נוספים התמקמו ברחוב ארלוזורוב באמצע שנות השלושים: הפנסיון של משפחות זלצברג-מונץ - בבניין מספר 30, והפנסיון של משפחות יקובינסקי ובלוך – במספר 10.

הנישואין הראשונים בין פנסיון זלצברג-מונץ ופנסיון יקובינסקי-בלוך נמשכו רק חמש או שש שנים, אך הנישואים אמיתיים בין נציגי הפנסיונים הגיעו כמעט לחתונת הכסף.




טבריה - האכסניה הסקוטיתהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

                

 

אכסניה נוספת מסוגה של הקזה נובה בטבריה, הייתה אכסניית הכנסייה הסקוטית של מסדר "סנט אנדריאוס", הקרויה כיום "מלון הסקוטים".

ב-1884 החל הרופא דייוויד ו?אט טו?ר?נ?ס במפעל התיישבות מיסיונרי. פלאי הרפואה המודרנית היו הדרך הקלה ביותר להגיע אל לבבותיהם של המקומיים, ועל כן הוקם בניין בן שתי קומות, שיועד להיות בית-חולים כללי. בניין זה היווה בסיס להקמת האכסניה.

בהמשך הוקמו סביב בניין הכנסייה כמה מבני אבן בזלת, ששירתו את הסקוטים בחייהם היומיומיים. בניינים אלה (הנקראים היום בית-הרופא ומגדל החוף), וכן בית-הקברות של העדה והגינות המטופחות שסביבם, מהווים את חלקו העיקרי של מתחם סנט אנדריאוס בטבריה.

כבמקרים אחרים, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הוחרם גם בניין בית-החולים של הסקוטים על-ידי שלטונות המנדט, ובמשך כמה שנים שימש כמועדון עבור חיילי הברית וכאכסניה לקצינים תחת השם סנט אנדריאוס. כשהוחזר המתחם לידי הכנסייה הסקוטית, הפכה זו את בית-החולים הכללי לבית-יולדות, תפקיד אותו מילא עד 1959. ב-1961 פתח הבניין את שעריו כאכסניה לצליינים ומבקרים מכל הדתות עד עצם היום הזה.

בראשית המאה ה-21 חידשה הכנסייה את המבנים הישנים ובנתה בית-מלון רחב ידיים בחלק הדרומי של הגינות, ליד אכסניית מיוחס - הוא מלון "הסקוטים".




טבריה - מלון אסטוריההרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

שלא כנסיבות הקמתם של מלונות משפחתיים אחרים, הסיבה האמיתית להקמתו הייתה... כאבי רגליים של בעל הבית!

 

זיגמונד זנדברג הגיע לארץ בסוף 1932 במסגרת עסקיו ליבוא פרי הדר מפלשתינה לאירופה, כשמטרתו העיקרית הייתה לרכוש פרדסים לגידול הפרי. כשהתהלך באחד הימים ברחובות תל-אביב, החליק על המדרכה, ואחת מרגליו נפגעה. רופא טיפל ברגלו במשך כמה ימים והמליץ לו להגיע לחמי טבריה ולטבול במימיהם על מנת להקל את כאביו. כך אמר הרופא - וכך עשה זנדברג, מבלי לדעת שנסיעה זו תקבע את קורות חייו וחיי משפחתו.

 

בהגיעו לטבריה התארח זנדברג במלון אדלר, בקרבת-מה למקורות ”המים המרפאים". בינואר 1933, כמה ימים לאחר הגעתו לעיר המרפא וכשרגלו מחלימה בהדרגה, עלה היטלר לשלטון בגרמניה.
בראותו את המציאות החדשה ואת השלכותיה על היהודים שם, החליט זנדברג לא לחזור לעיר מולדתו המבורג, אלא לחסל את עסקיו בה ולהביא את משפחתו ארצה.
בעודו מבצע את הסידורים הדרושים להבאת המשפחה נהג זנדברג להתהלך להנאתו ברחובות טבריה במשך כשעה-שעתיים אחרי הטיפולים ההידרו-תרפויטיים, כהמלצת רופאו התל-אביבי. באחד מטיוליו שמע את קולו של היטלר בוקע מאחד מחלונותיו של בית פרטי בקריית-שמואל, ונצמד אל החלון על מנת להאזין לדבריו של הרודן. בעל הבית, שהבחין בזר הנשען על קיר ביתו ומקשיב לנאום, הסתקרן ויצא אליו. לאחר חילופי מילות נימוס וברכה הוזמן זנדברג להיכנס, להתכבד במשקה ולשמוע בנוח את דבריו של היטלר.
בשיחה שהתפתחה סיפר זנדברג לבעל הבית עד כמה היטיבו עם רגלו מי המעיינות, ושטח בפניו את פליאתו על כך שאין בטבריה מספיק מלונות ברמה אירופית. לדבריו של יהודה זנדברג, בנו של זיגמונד, עוד באותו ערב הציע לו בעל הבית, אביו של מנחם גולן, את אחד ממגרשיו ואת עזרתו, אם יסכים לבנות מלון אירופי במקום.

 

מכאן הייתה קצרה הדרך למלון אסטוריה, על שם המלון האמריקאי ולדורף אסטוריה. לא עבר זמן רב מאותה שיחה, וזיגמונד זנדברג רכש את המגרש שהוצע לו ותכנן בעצמו את המלון. לקראת סוף אותה שנה, 1933, בעוד אביו של מנחם גולן מבצע את כל עבודות החשמל בבניין, נפתח המלון החדש.
מלון אסטוריה המקורי נבנה כבעל קומה אחת בלבד, ובו תשעה חדרים גדולים, טרקלין רחב ידיים ששימש גם כחדר אוכל, וכמובן - בר משקאות עשיר. המלון הופעל על-ידי זנדברג ואשתו לאה, שהגיעה מגרמניה עם ילדיהם.
בשנת 1939 הוחרם המלון על-ידי הצבא הבריטי על מנת לשמש כמגורי קצינים, והם תפעלוהו בעצמם. לא נשארה למשפחה בררה, אלא למצוא מקום מגורים חלופי. הם שכרו חדר בבית משפחת קוטנר, מטרים ספורים מהמלון (כדי לשים עליו עין).

 

עד אמצע שנת 1940 עברה משפחת זנדברג צרות לא מעטות, שכן התשלום מהבריטים עבור השימוש במלון איחר להגיע. חששותיו של זנדברג מהעתיד התעצמו, כאשר בבוקר קיץ 1940  נקרא למלון. הדבר האחרון, שיכול היה זנדברג להעלות במחשבתו באותו בוקר, היה כי התשלום המיוחל הגיע - אך כך היה. באותו יום לא ידעה שמחתה של המשפחה גבולות, ולאחר ארוחה דשנה ותשלום חובותיה לשכנים ולחברים - הוחלט לקנות מגרש נוסף בכסף שהתקבל, וכך להרחיב את המלון! לך תבין מלונאים...

 

כבר למחרת היום התחיל זנדברג להתעניין ברכישת אחד המגרשים הצמודים למלון, ותוך פחות מחודש היה המגרש רשום על שמו. על חלקה זו נבנה האגף המזרחי של המלון, ובו 11 חדרים נוספים. עם סיום הבנייה הועברו גם חדרים אלה לשימושם של הקצינים הבריטים.

 

ב-1941 רכש זנדברג מגרש נוסף ביתרת הכסף, ועל מגרש זה תכנן להקים את ברכת השחייה של המלון כדוגמת מלונות באמריקה! זיגמונד זנדברג תכנן - אך בנו יהודה חשב אחרת. במגרש שהיה מיועד לברכת השחייה ארגן יהודה עבור ההגנה "סליק", - ממש מתחת לאפם של האנגלים שהתגוררו במלון! התחמושת וכלי הנשק הובאו מחיפה לנקודת איסוף בכניסה למלון זלצמן, ומשם היה יהודה מעבירם בלילות ל"סליק", שנחפר במגרש הבריכה. למחרת בלילה, אחרי התיאומים הרלוונטיים, היה יהודה מחלק את הציוד לקבוצות הלוחמים הפזורות באזור.

בסוף מלחמת העולם השנייה עזבו הבריטים את המלון. בעזרת הכספים שקיבלו שיפצו בני משפחת זנדברג את החדרים הקיימים, ובעל הבית -אשר כבר רכש ניסיון גם כקבלן בנייה- החליט להקים קומה שנייה לשני הבניינים הקיימים.
ב-1946 הגיע מספר החדרים ל-41 משפחת זנדברג (המלונאית או הקבלנית תלוי בנקודת המבט) המשיכה לתפעל את מלונה, ש"צמח" פי ארבעה ויותר בתוך 13 שנה. בעת מלחמת העצמאות אירח המלון את הילדים והנשים שפונו מהקיבוצים גשר ועין-גב.

בראשית שנות החמישים קיבל לידיו יהודה זנדברג את ניהול המלון. אחד השינויים התפעוליים הראשונים שהנהיג היה הסעה עבור אורחיו... יהודה נהג להסיע את אורחיו הלוך וחזור לחמי טבריה כמה פעמים ביום ללא כל תשלום, ובדרך חזרה מהמעיינות היה עוצר בתחנת אגד וממתין לאוטובוסים המגיעים. כמלונאים אחרים היה זנדברג הצעיר מנסה לשכנע את הנוסעים, שזה עתה ירדו מהאוטובוס, לבוא ולהתארח במלונו!

השינוי המבני המשמעותי הבא התרחש אחרי מלחמת ששת הימים. ב-1968 נרכש עוד מגרש, והמלון הורחב שוב. חנכה אותו לא אחרת מאשר גולדה מאיר! יהודה עוד זוכר שימים ספורים לאחר סיום עבודות ההרחבה, בעת אחר צהריים חם במיוחד וללא כל התרעה מוקדמת, נכנסה גולדה מאיר. בספרו את האפיזודה מחייך יהודה זנדברג ואומר: "...ובפשטות האופיינית לה, בקשה שתי כוסות תה ושתי מנות עוגה, האחת בשבילה והשנייה לנהגה..". לא עזרו כל בקשותיו להזמין את גולדה לפחות לכוס תה ועוגה: "...היא התעקשה לשלם עבורם. היו זמנים...".

השינוי הבא התרחש כשנכדו של זיגמונד זנדברג, אבי, התמנה למנכ“ל. בראשית שנות התשעים שופץ המלון שיפוץ מקיף, הן בחדרים הן בשטחיו הציבוריים. נוספו מעליות, נהרסו חדרים ישנים, הוספו תשעה חדרים חדשים, ומספרם הגיע ל-65. הרחבתו האחרונה של המלון התבצעה ב-1998, ונוספו עוד 23 חדרים בתוך חמישה חודשים בלבד.

בניסיון למתג את המלון מחדש לאחר שיפוץ נרחב נוסף בראשית שנות האלפיים שונה שמו ל“אסטוריה גליליי" - מלון אורחים.

תולדותיו של מלון אסטוריה, אשר נבנה טלאי על גבי טלאי בהתאם למצב הכלכלי ולציפיותיה של המשפחה, מאפיינות בצורה בולטת ביותר את המלונאות המשפחתית של אותה תקופה לא רק בטבריה, אלא בארץ-ישראל כולה...




טבריה - מלון גוברמןהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה הוקם בעיר העתיקה מלונו הראשון של עולה ממזרח אירופה, אשר יהיה לאחת מאבני היסוד של המלונאות היהודית החדשה בעיר: מלונו של גוברמן.

 

בראשית דרכו פתחו גוברמן ושותפו, פינקלר, באחת הסמטאות ממזרח לרחוב הגליל מלון קטן ובו כמה חדרים ומסעדה, וקראו לו "קדימה". השותפות בין שני החברים לא עלתה יפה, ותוך זמן קצר התפרקה. המלון המשותף נשאר תחת תפעולו של פינקלר, וזה לא הסתיר את עובדת היפרדותם במודעה לעיתונות: "...מלון מסעדה קדימה מקודם גוברמן-פינקלר, עכשיו רק פינקלר...".

 

            

גוברמן לא התייאש מכישלונו הראשוני. הוא שכר מהמופתי של טבריה, סעיד א-שייח' טברי, בניין ברחוב הגליל, שהיה ממוקם בין בניין הדואר לבית-החולים, ושיכן בו את מלון "הגליל טבריא", אותו הפעיל עד 1921.

נראה שמלון זה הצליח לא רע, כי לדבריו של י' ריפמן, מוותיקי מלונאיה של טבריה, שכר גוברמן באותה שנה בית גדול עוד יותר... מלונו השלישי שכן בבניין, שזה עתה הסתיימה בנייתו ברחוב הגליל, והפעם קרא למלון על שמו.
המבנה השתייך למשפחה ערבית מצפת וכלל שמונה חדרי שינה, טרקלין מרווח וחדר אוכל, מטבח גדול ושאר השירותים הנחוצים. גם כאן הצליח גוברמן לא רע, כי לא עברו שלוש שנים - וקומה שנייה נבנתה, ובה כעשרה חדרים נוספים.
הגדלת המלון לא שיפרה רק את ההכנסות, אלא גם את רמת השירותים והמוניטין. חשבון, שהוכן ב-1927 לאורחים, מלמד על מגוון השירותים שהוצעו במלון - וגם על חוסר ידיעת השפה האנגלית, אם לא מצד בעלי הבית, לפחות מצד בית-הדפוס, אם כי אין הדבר מעיד בהכרח על ליקויי איכות... ועוד באותו עניין: בחשבון כונתה ארוחת הבוקר "פת שחרית".

 

        

לדבריו של נ' עב, עודדה הצלחת המלון את גוברמן לשכור ב-1931 בית גדול יותר משייח' חאג' חר-טביל ולמקם בו את מלונו הרביעי. בניין זה היה בנוי לאורך בלוק שלם ברחוב הגליל, ובו פעל עד תחילת המאורעות עם שלושים חדרים. כה "מודרני" היה המלון, עד כי לחלק מהחדרים היו אפילו שירותים צמודים - ממש סוויטות!
חיש מהר הפך מלונו הרביעי של גוברמן - שבינתיים השתלט על כל קומתו השנייה של המבנה - למקום מפגש של ה"מי ומי" המקומיים, נוסעים ותיירים, וכן אנשי היישוב.
במלון היו חדר אוכל שהופעל גם כמסעדה, וכן טרקלין גדול מרוהט בטוב טעם, והמלון היה ידוע באזור בשל טיב המאכלים שהוגשו בו. זמן קצר לאחר עזיבתו של גוברמן יוחרם מבנה זה על-ידי שלטונות מדינת ישראל.

 

עוד בטרם הקמת המדינה העתיק גוברמן את מלונו החמישי לקריית-שמואל, וכך "חסך" מעצמו אי-נעימויות רבות עם שכניו הערבים, כדוגמת הפצצה שהתפוצצה ליד המלון באוגוסט 1936.


בעודו מתכנן ומארגן משאבים לבניית מלון משלו על צלע ההר הצופה לכנרת, המשיך גוברמן להפעיל את המלון בקריית-שמואל במקביל למעורבות המלון במאורעות ובמלחמת העצמאות.
בתקופה זו "אירח" מלון גוברמן את מטה הפיקוד העירוני ואת כוח המשימה הנייד, שהוקם לצורך פעולות מיוחדות. מטבעה של מעורבות זו ברור, שבאותה תקופה היה במלון גם סליק...

 

את מלונו החמישי של גוברמן, מלון גוברמן, (איך לא?), נכנה מלון גוברמן ה"זמני" על מנת להבדילו מהאחרים. המלון היה קרוב למלון שלום פלאזה של היום, ובו כבר עבד גוברמן עם בנו ישראל. עם עזיבתו של גוברמן את המבנה ה"זמני" בשנת 1963 (לאחר כעשרים שנה!), נמכר המבנה לבעלים חדשים, ואלה המשיכו להפעילו כמלון "שרה" עד שנות השבעים.

עזיבת המלון ה"זמני" ב-1963 הביאה את גוברמן לאחר כ-45 שנים למלון משלו. מלון "גולן" - אשר בראשיתו נקרא מלון גוברמן גרנד - היה לא רק המלון הראשון בבעלותו המלאה של גוברמן, אלא גם הגדול במלונותיו.
המלון נבנה על פי ניסיונו המעשי של גוברמן, התנשא לגובה שמונה קומות, והיו בו, בנוסף ל-72 חדרים, חדר אוכל שתפקד גם כמסעדה (נראה שקיומה של מסעדה במלון הפך למסורת משפחתית), בר עשיר ולובי גדול, שטחי ציבור רחבים - וגם ברכת שחייה!

הצלחתו של המלון אפשרה לגוברמן להגדילו כעבור שנים מעטות בשתי קומות נוספות, ומספר החדרים במלון הגיע ל-99.

מפעלם המלונאי של גוברמן ובני משפחתו הסתיים בשנות השמונים, בהן נמכר המלון לחברת נסיעות Near East Tours שהייתה אחת החברות הגדולות לתיירות נכנסת במזרח ירושלים.

 

 




טבריה - מלון גלי כנרתהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

            

מלון טברייני שהטביע את חותמו והפך לסמלה המלונאי של טבריה בזמן מלחמת השחרור, הוא מלון גלי כנרת הוותיק.

מקימתו ומנהלתו הראשונה הייתה הגברת לוטה אייזנברג, ורבים מגברי היישוב הרימו גבות: אישה מנהלת מלון גדול?...
את ימיו הראשונים ראה המלון בראשית עונת החורף של 1947, עם סיום עבודות הבנייה שהתנהלו תחת שרביטו של הארכיטקט קמפינסקי במימון חברת "אפריקה-פלשתינה". זהו המלון הראשון שהוקם צמוד לחוף הכנרת - אז במרחק רב לכיוון דרום מהיישוב היהודי שהחל להתרכז במעלה ההר.

 

בניין המלון על שתי קומותיו התפרס על שטח גדול ונוח להליכה, ורוהט לפי טעמה האירופי המעודן והאלגנטי של לוטה אייזנברג: שטיחים פרסיים כיסו את רצפות השטחים הציבוריים במבנה, ומנורות רבות-זרועות עשויות ברונזה האירו את החללים. כורסאות וספות נוחות בצמוד לשולחנות תה מעוטרים עבודות קרמיקה ארמנית כיכבו בטרקלין ובבר המלון.

בתיאורה את ראשיתו של המלון מספרת גברת אייזנברג, שעקב חוסר תקציב ומתוך אהבתה לסגנון הישן והטוב רכשה לא מעט פריטים עתיקים בשוק הפשפשים ביפו ובעיר העתיקה בירושלים. לוטה הייתה אספנית אמנות נלהבת, ועל כן הלך וגדל אוסף הציורים והליטוגרפיות של ציירים מקומיים על קירות המלון, עד שפנים המבנה כולו נהפך למעין תערוכת אמנות קבועה.

 

מהטרקלין הראשי נפתחו דלתות זכוכית גדולות למרפסת רחבת ידיים, תחתיה נפרסו מדשאות ירוקות עד למזח שעל שפת האגם, שאליו נקשרה ספינת טיולים שעמדה לרשות האורחים.
בזכותם של המנהלת, העובדים והמתקנים נוצר תוך עונה אחת בלבד מוניטין של המלון הטוב ביותר בטבריה, עם מחירים סבירים... שמו הטוב ופרסומו ברבים הכריעו את הכף, וחברת ”אפריקה-פלשתינה“ - בעלת הנכס - הסכימה להצעתה של לוטה להגדיל את מספר החדרים.
לאחר עונת החורף הראשונה נסגר המלון במשך הקיץ החם והלח למטרות הרחבה, ונפתח מחדש ובו כתשעים מיטות, כאשר בכל החדרים מקלחות וכיורים.

 

במקום לחנוך את האגף החדש של המלון בתפוסות יפות, נותר המלון ללא אורחים ועם מעט עובדים בגלל הדיונים על תוכנית החלוקה, ואחריהם הכרזת האו“ם על חלוקת ארץ-ישראל.

על אף כל הסכנות, שארבו למלון ולעובדיו בגלל ריחוקו מהיישוב היהודי בטבריה וריכוזי אוכלוסייה עוינת בינו לבין העיר, לא עזבוהו העובדים והמנהלת. על אף המאורעות שפרצו באזור לא רק לא נסגרו שעריו, אלא שעל פי המסופר הגיעה אליו קבוצת אורחים מטעם המגבית היהודית, והמלון אירח את מייג‘ור אוונס מהמטה הבריטי המקומי ואת ידידו, ראש משטרת המנדט באזור הצפון.
אף מלונאי אינו רוצה לראות מלון סגור, וכאשר התעניין אוונס וביקש לדעת אם המלון פתוח, נענה על-ידי גברת אייזנברג שאכן המלון מקבל אורחים... לא עברו שעות מספר מהגעתם למלון - ורעש יריות והתפוצצויות העירם בבהלה. ניסיונותיהם ליצור קשר טלפוני עם מפקדותיהם על מנת לבקש פינוי מאובטח נשאו פרי רק לאחר זמן-מה. שני הקצינים פקדו על חייליהם לבוא לפנותם בשני משוריינים בליווי "התותח הגדול", ואכן תוך זמן קצר הגיע הכוח לקחתם לטבריה.

 

 

למען ההגינות חייבים לציין, שהקצינים הבריטים השאירו את התותח על צוותו וציודו על מנת לשמור על המלון. אחד מקציני ההגנה, שהגיע מאוחר יותר לבדוק את שלומם של המגינים, כה התפעל למראה התותח הבריטי המגן על שער הכניסה, שאמר: "...ובפעם הראשונה בתולדות שלטון המנדט, הוא (התותח) לא היה מכוון כלפי היהודים אלא כלפי הערבים... מה קורה כאן..? זו הפעם הראשונה שהאנגלים לצידנו...". על כך ענתה לו לוטה אייזנברג: "זה קשור בהכנסת האורחים הרגילה של מלוננו". בספרו "המאבק על טבריה מתאר נ' עב את אירוח קבוצת האורחים מהמגבית: "...יום 19.2.48 נתקבלה הודעה שהמ"פ שוסטי יגיע לטבריה וכי עלי להמתין לו במלון גלי כנרת, כי בפיו הודעה חשובה. הוא בא בשעה עשר בבוקר ומסר לי שמשלחת מטעם המגבית היהודית מארצות הברית תבקר בטבריה והאחריות לביטחון חבריה בעת ביקורם בטבריה והאזור מוטלת עלי... בשעה עשר נכנס לחצר המלון אוטובוס משוריין, מדופן בלוחות פלדה שנועדו למנוע חדירת קליעים. מהאוטובוס המשוריין ירדו כחמישה עשר אנשים כסופי שיער... התקשרתי אל מפקדת העיר, שם המתינה הנציגות הטבריינית... הפגישה התקיימה בלובי של המלון בהשתתפות כל חברי המשלחת, הנציגים הטבריינים העלו באוזניהם את בעיות הביטחון שהטרידו את טבריה, הן לטווח קצר והן בראייה לעתיד.
חברי המשלחת הקשיבו לדברים בתשומת לב מרובה ורשמו בפנקסיהם רישומים שונים... יצחק שוסטרמן הגיע למלון ומסר לי ידיעה מהש“י על כך שנודע לערבים על הימצאות המשלחת היהודית והם ינסו כנראה לתקוף ביריות את בית-המלון מכיוון בית-הקברות... תדרכתי את החבר'ה מה נעשה במקרה של התקפה... מלבד המ“פ שוסטרמן, אנוכי ושבעת הבחורים, איש לא ידע דבר על העומד להתרחש... גברת אייזנברג, מנהלת המלון, דאגה שתהיה ארוחת ערב חגיגית כיד המלך, שהשתתפו בה אנשי המשלחת והחבר‘ה שהוזמנו להיות שותפים לחגיגה... האווירה מסביב לשולחנות הערוכים היתה מכובדת כיאה למלון גלי כנרת. אנשי המגבית התייחסו לחברה בהערצה רבה והרימו כוסות לחיי המולדת ולחיי הבחורים הלוחמים... הבחורים פתחו בשירה עברית וניסו לגרור את הקשישים האמריקנים להצטרף לשירה ולריקודים. רובם נעתרו ורקדו ושרו... לפתע נקטעה השמחה על-ידי קולות ירי עזים. בהיותי המפקד והאחראי במקום, הוריתי לכבות האורות ולהשתטח על הרצפה... הבהלה בקרב האמריקנים שלנו היתה מאופקת והם נשמעו להוראות ופעלו בהתאם... אני וארבעת הבחורים תפסנו עמדות במלון מול בית-הקברות והשבנו אש. הירי נמשך מספר דקות ואחר פסק. במלון שררה דממה והכל היה חשוך לחלוטין. האנשים שכבו על הרצפה והמתינו להוראות. ביקשתי להדליק אור ואמרתי כי עכשיו הכל בסדר ואין מה לדאוג.
האורחים האמריקנים התאוששו מההלם הראשוני ושיבחו את בחורינו על אומץ ליבם ותושייתם בהדיפת התוקפים... בבוקר שבו אנשי המשלחת לאוטובוס המשוריין... הם נפרדו ממני לשלום ונסעו לגליל העליון ולצפת להמשך סיורם...".

צורכי ההגנה בעת הקרבות על טבריה חייבו את הפקעת המלון, וזה הוחזר לבעליו בסתיו 1948.

הקמת הבית הלאומי ליהודים הביאה למלון חיים עסקיים מחודשים ופוריים יותר מכפי שהיה בעונתו הראשונה. מלון גלי כנרת היה לבסיסם הקבוע של משקיפי האו“ם, שהגיעו לטבריה לפקח על קיום שביתת הנשק. הישארותם במלון לזמן ארוך יחסית פיצתה, ולו במעט, על ההפסדים הקודמים. עם סיום הקרבות וההתייצבות הפוליטית-בטחונית חזרו גם החיים במלון למסלולם.

הקמתה של הממשלה הישראלית הראשונה הביאה לגלי כנרת גם את הצמרת של המדינה. בין אורחיה הקבועים של גברת אייזנברג היו בעלי הון מן הארץ ומחו“ל ודיפלומטים רמי-מעלה; אך מי שנהיה לאורח הקבוע של המלון היה דוד בן-גוריון.

בן-גוריון ואשתו פולה היו מקבלים במלון מערכת חדרים דומה לזו של כל אחד אחר, אך עם לוקסוס אחד ויחיד: קו טלפון מיוחד, שהיו מתקינים בבואם ומפרקים בעוזבם. כשמדובר במזונו של בן-גוריון, גם במטבחו של גלי כנרת - כמו בכל מלון אחר בו התארח הזוג, והם התארחו בלא מעט מלונות...- הורגשה השפעתה של פולה בענייני הקולינריה המקומית. "התעניינותה" נמשכה במשך כל שהותם במלון, ונכון יהיה להגיד שלא היתה ארוחה אחת עבור בן-גוריון, שפולה לא בדקה ו"שיפרה".

ב-1968, לאחר הרחבות ושיפוצים, רכשה חברת "הכשרת היישוב" את מרבית מניות השליטה. בנובמבר אותה שנה נסגר המלון לשיפוץ המקיף הראשון מאז 1948, וכן הוספו למתחם שישים חדרים.



את הפרק על גלי כנרת אי-אפשר לסיים בלי להזכיר מבצע אנושי ומרגש - וגם שיווקי באופן יוצא מגדר הרגיל- שביצעה מנהלת אחרת במלון, הגברת נאוה ביבי.
סוד ההצלחה של רעיונה של גברת ביבי היה בעצם פשטותו: יום אחד החליטה נאוה לשחזר את ההיסטוריה על-ידי הבאתם של בני האורחים הראשונים של המלון, וכן בני- בניהם! בדרכים-לא-דרכים, בעזרת רישומים ארכיוניים, במודעות מעל דפי העיתונות, במשדרי רדיו ובעזרת שרשרת אנושית של העברת מידע מפה לאוזן הצליחה נאוה, לאחר מפגשים מרגשים ביותר, לייסד מסורת חדשה במלון: בניהם של אורחי המלון מאז הקמתו (אלה ששיחקו במתקניו כילדים) הביאו עמם למחוז ילדותם את ילדיהם, נכדיהם, ואפילו את ניניהם.




טבריה - מלון גנוסרהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 




טבריה - מלון גני חמתהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.

 




טבריה - מלון גנתוןהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.

 









 
הצטרפו אלינו גם בפייסבוק
עדכונים - בלוגים - אירועים - אלבומי תמונות - סרטונים נדירים


שלח דף זה לחבר תגובות, הערות, והוספת מידע, מושגים ונושאים למנוי חינם על מגזין הנוסטלגיה"כובע טמבל" הוסף למועדפים



כל הזכויות שמורות © לאתר נוסטלגיה אונליין ו/או לבעלי התכנים, הדימויים והתצלומים.