חיפוש:   בכל האתר  בשמות הערכים  בקרדיטים     חפש  |  חיפוש תמונות בנושא:   חפש
   מפת האתר  |   כרגע באתר: 159 מבקרים   |  כניסה לדף האישי    
עורך: דייויד סלע
דבר העורך כתבו לעורך
| עמוד הבית | מי אנחנו | מרכז מידע לגולש | על נוסטלגיה ורטרו | קרדיטים | צרו קשר | גולשים כותבים
 

+   אביזרים וחפצים
+   אוספים ותחביבים
+   אז - וכעת
+   אירועים ושנים
+   ארכיון האישים
+   ארכיון הוידאו
+   ארכיון הישראליאנה
+   ארכיון הכרזות
+   ארכיון המצגות
+   ארכיון הקול
+   אתרי נוסטלגיה
+   בידור ופנאי
+   בקיבוץ
+   בריאות, טיפוח וניקיון
+   בשכונה
+   בתים ומבנים מספרים
+   גלויות בולים וסמלים
+   דירה ובניין
+   היום בהיסטוריה
+   המקום בו גרנו
+   העפלה ועליות לא”י
+   חג ומועד
+   טלוויזיה ורדיו
+   ילדות נשכחת
+   לבוש אופנה והנעלה
+   מוזיקה שיר וזמר
+   מזון ומשקה
+   משחקים וצעצועים
+   מתחם מורים
+   נוסטלגיה בצה”ל
+   ספורט
+   ספרות נוסטלגית
+   עבודה ומלאכה
+   פוליטיקה ובחירות
+   רדיו נוסטלגיה
+   רכב ותחבורה
+   רשת חברתית
+   שונות
+   שירותי גולש
+   שפה עברית
+   תיאטרון עברי
+   תקשורת מדיה ופרסום

האתר מוקדש לזכרו של
 יוסי פשרמן (פשי) ז"ל
2003 – 1954

מעל ל - 1100
סרטוני וידאו נוסטלגיים
בארכיון הוידאו שבאתר

יום העצמאות ה-7
 

הצוללת דקר
 

תל אביב הקטנה
 
 



בתים מספרים - ירושלים

מלון ורשבסקי-הרלינג
שתף 

 

במשך 61 שנות פעילותו שינה מלון ורשבסקי-הרלינג, מלונם של בני הרלינג, את שמו ואת מקומו לפחות חמש פעמים!

כדוגמת מלונות אחרים בעיר, החל המלון כבית-תמחוי ומתן סיוע לנזקקים, אשר הוקם על-ידי הרב יעקב יוסף הרלינג ב-1905, ככל הנראה ברחוב לייב דיין של היום, קרוב לשכונת מאה שערים. בספרו "חלוצי הישוב" מכנה תדהר את בית-התמחוי "בית אוסף נדחים", עקב מצבם הסוציו-אקונומי הירוד של מרבית דייריו, הזמניים והקבועים. על פי תדהר, ניתנו הלינה וכוס התה של הבוקר תמורת תשלום קטן. אף שהמחיר לא צוין במפורש, ניתן להבין מכינוי המקום שהמחירים בו לא היו גבוהים.

בשנת 1912 העביר הרלינג את בית-התמחוי, שבינתיים הפך לאכסניה, לרחוב דבורה הנביאה, ואחר כך מול בית-המרקחת "רחובות" בשכונת הבוכרים.

לאחר כמה שנים העביר יוסף יעקב הרלינג את המלון לרחוב יפו ושינה את שמו למלון ו?רש?ב?ה, על שם עיר הולדתו וארשה. בשנת 1916 העביר הרלינג את מלונו שוב ושינה את שמו למלון ורשבסקי-ירושלם. נראה שבשמו החדש של המלון ניסה הרב לבטא הן את מוצאו הן את הימצאותו בעיר הקודש... (מעניין מדוע דווקא השתמש הרב במילה "ירושלם" – ולא "ירושלים"). הפעם התמקם הרלינג ברחוב שבטי ישראל, בבניין בו פעל לפני כן המלון הבריטי "הנצמן", שכ?ו?נה גם "בית–אוליבט".

ממלונה? החדש הפעילה משפחת הרלינג שירות חריג, יחסית לגודלו של מלון ורשבסקי-ירושלם: שירות הסעות באוטומובילים בקו ירושלים-יפו-ירושלים. משום-מה לא תאמו מחירי שירות ההסעות של הרלינג את פילוסופיית החיים של מקימי אכסניות למעוטי יכולת: הרלינג דרש 78 ג"מ לכל כיוון, כאשר בשירות האוטומובילים הרגיל באותו קו דרשו באותו הזמן רק 45 ג"מ.

ב-1929 שכר אליעזר דב הרלינג, בנו של הרבי, מאת סאבא אל-אערג', ערבי-נוצרי, בניין מגורים ברחוב יפו פינת רחוב הלני המלכה והפכו למלון. כצפוי, גם לשם הגיע השם החדש-ישן: מלון ורשבה.

חיש מהר חובר הבניין למבנה נוסף, גם הוא בבעלותו של אערג', ומלון ורשבה החדש גדל פי שניים ושוב שינה את שמו: מלון ורשבסקי-הרלינג המחודש והמורחב.

שער הכניסה למלון הוזז לבניין השני, אשר פנה לרחוב הלני המלכה. הכניסה למלון היתה מקושטת באריחי קרמיקה שעוצבו בעבודת יד יפהפייה, וזו הקנתה לו פאר וסגנון מיוחדים במינם.

נראה שהמלון החדש נתקל בבעיית שיווק בנושא שמו החדש-ישן. הבעיה היתה כה חמורה, עד כי במשך חודשים רבים פרסם אליעזר דב הרלינג הודעת הבהרה בעיתונות המקומית... הציבור סבר שמדובר במלון ורשבסקי במקום ורשבסקי-הרלינג, ולא היה ברור באיזה ורשבסקי מדובר: הרלינג ורשבסקי או טאודורוס ורשבסקי!

משנות השלושים ועד הקמת המדינה נהגו להתגורר במלון זה רבים ממפקדי הצבא הבריטי, פקידי המנדט וכן עסקנים יהודיים. כ-15 שנים לאחר הקמתה של מדינת ישראל עדיין הלך שמו של המלון לפניו, וזה המשיך לארח אישים מרכזיים במדינה, ובהם בן-גוריון, בן-צבי, אליהו גולומב ולוי אשכול (על פי המסופר הוא חייב למלון כסף עד עצם היום הזה).
מלון ורשבסקי-הרלינג פעל בהצלחה עד שנת 1966, עת הוקמו בו אולמי אירועים וכנסים.




מלון מרכזי
שתף 

                 

מלונו של ירחמיאל אמדורסקי, היה מתחרהו העיקרי של מלון קמיניץ בירושלים, וכמלון קמיניץ, גם מלון זה מקורו במוסד תמחוי.
בשנת 1880 לערך, יסד הרב יוסף אמדורסקי מוסד תמחוי מול חצר "אורח חיים", "...שבו היה אפשר להשיג בעשיריה אחת קציצה מתובלת במיץ עגבניות, ובעד עשיריה וחצי, חתיכת-מח מבושלת. בית התמחוי הקטן היה אבן היסוד לענף מלונאות ירושלים, כי בן האלמנה, ר' ירחמיאל אמדורסקי, פיתח את ענף בתי המלון בירושלים, ומאות ואלפי תיירים חסו להנאתם בצל קורתם...".

כמלון קמיניץ, גם מלונו של אמדורסקי - לימים מלון "צנטראל - מרכזי", עבר ממקום למקום כמה וכמה פעמים. המלון נוסד ב- 1894 וכבר בפרוס המאה ה- 20 עבר לרובע הארמני בעיר העתיקה: "...אתכבד להודיע לכל באי שער עירנו כי העתקתי את מושבי ואת ההאטעל לחצר שהיה דר בו הרופא המפורסם..." על טבעו של מלון זה ניתן ללמוד מדברי פ' גרייבסקי: "...ירושלים – 1900. עירנו משתכללת במסדיה, הנה זה ימים רבים מתנוסס בתוכה הוטעל ממדרגה ראשונה לאורחים עשירים מאחב"י, העולים לארץ לדרוש בשלמה, הוא ההוטעל המהלל של אחינו מר ל. קמיניץ, אך עוד חסרה היתה עיה"ק בית אורחים חשוב והגון לארחים מצוים אשר אין ידם משגת לעמוד במקום גדולים, ועתה נמלא החסרון הזה באופן נעלה על-ידי אחינו מר ירחמיאל אמדורסקי אשר כבר התמחה במלאכת הכנסת ארחים מכבר, כי הכין האיש הזה מארחה יפה ומהודרת המצוינת בסדריה ותכונת חדריה רחבי הידים, וכל הרוחה והנקיות וחופש האויר השוררים בה וטוב המאכלים המוכנים לפי חוקי הטעם ודרישת הבריאות, עד כי עליה יאמר: נחמד המקום למראה וטוב למאכל, והכל במקח השווה...".

לאחר שנים מעטות עבר המלון פעם נוספת. ביוני 1904 כתב ש' סלאנט: "...האדון ירחמיאל אמדורסקי נ"י אשר החזיק עד כה בית אש"ל לא גדול בעיר, הנקרא האטעל אמדורסקי, צעד עתה צעד גדול לפנים, ברכשו לו בשכירות את הבית הגדול אשר בו היה עד כה ההאטעל צענטראל, גם הוא בעיר פנימה, אבל במקום היותר רחב והיותר יפה, אצל הגראן ניו האטעל וסמוך לשער יפו. והבית גדול ורחב ידים ונהדר למאד, בו חדרים רבים תאים ואולמים גדולים מאד, כליו נאים, וסדריו טובים, והכל ערים לוח העת ולא יחסר בו כל הדרוש להאטעל מדרגה הראשונה...".

בתיאור מפורט יותר של המלון שהופיע ב-1909 נכתב שהמלון נמצא ברחוב דוד ליד שער יפו, שם בכל אחה"צ מנגנת תזמורת צבאית תורכית. הבניין כלל מרתף ושתי קומות...כאשר בקומה הראשונה היה חדר-אוכל מסעדה גדול במיוחד ובקומה השניה מוקמו חדרי אורחים וסלון גדול לפגישות עסקים, בו נהגו להופיע בערבים הרכבים מוזיקאלים.

במלון הזה תלה אמדורסקי לעיני כול אישור כשרות מאת הרב הגאון סלאנט: "מחזיק פה עיר קדשינו בית אש"ל הנודע בשם האטעל "אמדורסקי" זה איזה שנים, ועתה חלה פני להודיע את אשר אדע בהנוגע לעניני הכשרות, ונעתרתי לבקשתו, והנני מודיע בזה כי מכיר אני אותו לישראל כשר, ונוידע לי כי בית האש"ל שלו מתנהג בכשרות, וביכולים אחב"י להתאכסן שמה כטוב לבבום" לא בדיוק כתעודות הכשרות של ימינו, הפשוטות בהרבה...

כדוגמת מלון קמיניץ, גם מלון צנטראל הציע - בנוסף לשירותי לינה והסעדה - שירותי עריכת שמחות ואירועים, מקום נוח לישיבות, ואפילו בית-כנסת. כשהיה ז'בוטינסקי עצור בידי האנגלים בבית-המעצר שליד שער יפו בעת מהומות נבי מוסא ב-1920, כל מזונו נשלח אליו ממטבח המלון. חגיגות הנחת אבן הפינה לאוניברסיטה העברית ב-1918 התקיימו בסלון המלון.

חלקו של המלון בהקמת המדינה לא הסתכם אך ורק בהכנת ארוחותיו של ז'בוטינסקי או אירוח יוזמי הקמת האוניברסיטה. מאז הקמת השלוחה הירושלמית של ההגנה אחרי הצהרת בלפורי שימש המלון כתחנה קבועה ללוחמים בעת כניסתם לעיר העתיקה ויציאתם ממנה.

בפרעות פסח 1920, בהן התנפלו ערבים על יהודי העיר העתיקה, שימש מלון צנטראל כמקלט וכמחבוא ללוחמי המחתרת. לא ברור אם היה הדבר בידיעת בעל הבית או לא, אך המלון שירת את רחל ינאית ונחמן סירקין בעת ניסיונם לעזור לפליטי העיר העתיקה לצאת דרך שער יפו לפני סגירתו ע"י הבריטים.

במודעה, שראתה אור ב-1926 מציינת ההנהלה שירותים נוספים שהעניק המלון הירושלמי והביאוהו לרמה גבוהה אף יותר: בנוסף ל"...מטבח ממדרגה ראשונה, חדרי אמבטיות, מאור אלקטרי..." מצוין "...מכוניותינו מחכות להנוסעים על-ידי הרכבת כדי להסיעם למלון..." ואם לא היה די בכך על מנת למשוך תשומת לב, לא היה אפשר לפסוח על יתרונות מיקום המלון: "...מול מגדל דוד... ראה נהדר על פני העיר והסביבה מהחלונות ומהגזוזטראות של הבית... מקומות היסטוריים: מקום המקדש (מסגד עמר), כותל המערבי, הר- הזיתים, יד-אבשלום, הר-ציון, ברכת חזקיהו, קבר דוד המלך, בית לחם, קבר רחל אמנו, ברכות שלמה, חברון, יריחו, ירדן, ים המלח..." הייתכן שניתן היה לראות את כל המקומות האלה ממרפסות?..

ב- 1927 שוב עבר מלון צנטראל לרחוב דוד המלך של היום. המלון התמקם מרחק-מה ממלון המלך דוד תחת השם מלון "צנטראל החדש", ובו התארח הרבי מלובביץ' באוגוסט 1929.

באמצע שנות השלושים עבר המלון למקומו האחרון ברחוב בן יהודה 10, אך בפברואר 1948 התפוצצה מכונית תופת ברחוב בן יהודה, והמלון נפגע קשות ונסגר סופית.




מלון מרשק - עדן
שתף 

                                                            

למלון עדן חלק לא קטן בהיסטוריית ארץ-ישראל ומדינת ישראל.

סיפורו של המלון מתחיל במלון ירושלמי אחר, קטן וצנוע בהרבה, הלא הוא מלון מרשק. מלון זה שכן בנחלת שבעה, קרוב לכיכר ציון, והיו בו רק חמישה חדרים וטרקלין קטן, ששימש גם כחדר קבלה וחדר אוכל עבור האורחים ובעלי המקום. המלון היה שייך לזוג מרשק, ולהם בת, רוזה, והיא גדלה, התחנכה ועבדה במלון עם הוריה.

 

ב- 1919 עבר המלון לרחוב יפו ונוספו לו כמה חדרים. עם נישואיה של רוזה נכנס גם בעלה, אברהם ליפשיץ, לעסקי המלונאות המשפחתיים הפורחים.

ב- 1928, לאחר מות הוריה של רוזה, רכשו בני-הזוג הצעירים, ה"חמושים" בידע ובניסיון, בניין קטן ברחוב בן-יהודה, שיהיה למרכז הבירה ולמקום מפגש מרכזי של קובעי מדיניות ובעלי הון.

 


מלון עדן
על 25 חדריו נפתח בשעה טובה ברחוב בן-יהודה 5 ללא חגיגות מיותרות. לקוחותיו הראשונים היו אלה שהתאכסנו קודם במלון מרשק, אך הסדר והניקיון ששררו במלון המטופח ותבשיליה הטעימים של רוזה, אשר הוגשו לאורחים ביד נדיבה, הקנו למלון מוניטין רב בכל רחבי העיר.

 

א-פרופו מחלקת מזון ומשקאות במלון, מידיעה קצרה בעיתון אנו למדים, שליפשיץ "לא בדיוק" עבד על פי החוק: "...המלון נקנס בחמישים מיל על הצגת תפריט ללא מחירים, וב-25 מיל על חיוב יתר של אורח שהזמין טוסט ותה...".

הצלחתם הכמעט מיידית של רוזה ואברהם ליפשיץ בניהול המלון הביאתם להחליט על הריסת המבנה הקיים ובניית מלון חדש וגדול יותר במקומו. בכל חסכונותיהם ובעזרת הלוואה של 2,000 ליש"ט מ"בנק פויכטוואנגר" שכרו את האדריכל יוחנן רטנר על מנת שיתכנן את מלונם החדש ויפקח על בנייתו. הבנייה החלה בראשית 1937 ומלון עדן החדש נפתח לרווחת הכול ב-10 באפריל 1938.

לא עברו ימים ספורים, ובני הזוג ליפשיץ נתקלו בבעיה פוליטית גדולה: התנגדותו החריפה של המושל הבריטי בירושלים לשמו העברי של המלון! המושל קית' רואץ' רצה בשם בריטי מכובד, התואם לנסיבות, ו"הציע" שיקראו למלונם מלון קינג ג'ורג!
מוזרה הדרך, בה נפטרים לפעמים מבעיה מעיקה: רוזה ואברהם נחלצו מהצרה הצרורה רק הודות לתמיכתו של חוסיין חלדי, ראש העיר הערבי! סוף-סוף, למרבה הרווחה של כל המעורבים - פרט למושל, כנראה - שמר המלון על שמו העברי.

מאורעות 1936 – 1939 גרמו להפסקה בזרם התיירים ועולי הרגל לארץ ולירושלים בפרט, והאווירה המתוחה ערב מלחמת העולם השנייה ה?ר?עה את מצבו הכלכלי של המלון - במיוחד בגלל לחצו של הבנק לקבל את החזרי ההלוואה שנתן עבור בניית המלון. המושיעה הפעם היתה הסוכנות היהודית, ואחר כך - המדינה הצעירה: אלה היו ללקוחותיו העיקריים של המלון.

הוכחה למצוקתם הכספית של בני-הזוג ניתן למצוא במודעה, בה הוצעו הנחות מיוחדות דווקא לפקידים. הייתכן שצעד שיווקי זה הביא לעבודת המלון עם הסוכנות היהודית ועם הממשלה?..

בין אורחיו הרבים של מלון היו חיים וייצמן, דוד בן-גוריון, אורד ויינגייט, נחום גולדמן ועוד רבים מבני התקופה הידועים והמכובדים. סביר להניח שבין כתליו נערכו פגישות חשובות וגורליות לעתידה של המדינה הצעירה.

ב-22 בפברואר 1948 התרחש הפיגוע ברחוב בן-יהודה. ההתפוצצות העיפה את הדלתות הראשיות של המלון, ואברהם ליפשיץ, שהיה בקרבת דלפק הקבלה, נפגע.

במשך שנים לא היה כמעט אפשרי להשיג חדר במלון ללא הזמנה זמן רב מראש. קרבתו ל"בית פרומין", משכנה הזמני של הכנסת בירושלים, הגדילה את חוג לקוחותיו של המלון.

ב-1968 נפטרה רוזה ליפשיץ, ובתה חיה נטלה את מקומה, ועבדה במלון עד פטירתו של אביה בראשית שנות השבעים. ב-1974 נמכר המלון והיה למשכנו של סניף בנק ישראל ובשנות השמונים - למשכנו של משרד הקליטה.
בסוף המאה ה-20 הוצעה תוכנית עירונית לשימור הבניין, על פיה יועד המבנה לחזור לייעודו המקורי - בית-מלון ירושלמי ייצוגי. ב -2003 החליטו הגופים המעורבים להרוס את המבנה המקורי ולבנות במקומו את מלון עדן החדש בגובה שמונה קומות.

וקוריוז הנוגע למלון עדן: מאז הקמתו ב-1928 ועד סוף שנות השישים לא נמצאה מודעה אחת, אשר תציין את מקומו המדויק של המלון! בשנות העשרים והשלושים לא היה בכך חריג, אך החל בשנות הארבעים פרסמו המלונות את מקומם בצורה מדויקת. לעומתם ה?רבה מלון עדן להדגיש שהוא ”המלון המפואר בבירה", אך ציין רק מספר טלפון (ומאוחר יותר גם תא דואר) ללא כל כתובת! ההיה המלון עד כדי כך ידוע ברבים? מי יודע?..




מלון סלויה
שתף 

                                                  

הבניין של מלון סלויה תוכנן על-ידי האדריכל אנטול ברוצקוס ב שנות הארבעים כבית מגורים, והוסב לשמש כמלון רק תוך כדי בנייתו.
המלון נודע כמוקד למפגשים ולהחלפת מידע של מרבית הגורמים המעורבים בהקמת מדינת היהודים (בעד ונגד) וגם בגלל היותו "נסבל" מבחינת המחירים שנגבו בו. המלון שכן ליד כיכר סלמה (היום יד הרב ניסים), ועל אף היותו בבעלות ערבית נוהל בידיה הנאמנות של גברת כץ היהודייה.

 

על אוכלוסייתו המיוחדת של המלון מספר העיתונאי ג' צפרוני: "...התגוררו בו עיתונאים זרים... גם אנשי מודיעין של ההגנה והמחתרות הסתובבו פה." ת' שגב הגדיר את יושבי המלון כ"...מהגרים ומבקשי מפלט מעצמם, מתקני עולם, חורשי מזימות, טרוריסטים, משוררים ופקידים בריטים, עיתונאים זרים מרחבי העולם, חומדי ויסקי וסיפורי קרב...".

 

עם הקמת המדינה, ובהיעדרה של ה"קליינטורה הרגילה" של המלון, שרד המוסד שנים מעטות בלבד. לאחר תקופת הפסדים תפעוליים רכש אותו בשנת 1958 הרב יצחק ניסים על מנת להקים בו ישיבה תורנית, ומאז 1982 שוכן בבניין המוסד ללימודים תורניים ”יד הרב ניסים".

 




מלון סמירמיס פארק ליין וקלארידג`
שתף 

המלון נקרא על שם מלכה אשורית, אשת מינוס מייסד בבל, שנודעה בחוכמתה וביופייה. על מלכה אגדית זו, שבנתה את בבל ונטעה בה גנים על מדרגות גבוהות - הגנים התלויים - מסופר שנולדה באשקלון.
בשם "סמירמיס" כונה גם מלון יפואי, ששימש בראשית ימי המדינה כמשכנו של אגף התובלה בחיל האוויר, והיום כמשכנה של תחנת הרדיו הצה"לית.

מלון המלך דוד לא היה היחיד, שסבל מפעולותיהם של ארגוני המחתרת טרם הקמת המדינה. סבל מכך גם מלון ס?מ?יר?מ?יס, ששכן בפינת הרחובות החי"ש ומחלקי המים בשכונת קטמון. בניין המלון היה בבעלות משפחת אבו-סואן הערבית- נוצרית.

בעת ההיא שימש המלון גם כמטהו של מפקד ירושלים הערבית ודודנו של המופתי הירושלמי, עבד אל-קאדר אל- חוסייני. המלון נודע כמוקד להתכנסויותיה ולתכנון פעילויותיה של כנופיית הערבים בקטמון, ועל כן ביקשה ההגנה לפוצצו, כפי שביקשה לפוצץ את מלון קלארידג'.

באזור מלון סמירמיס, המרוחק יחסית מהמרכז המלונאי של העיר, פעלו באותה תקופה מוסדות אירוח נוספים, בהם מלונות פארק ליין וקלארידג'. מלונות אלה דמו זה לזה באופן מפתיע: שניהם פעלו בשכונת קטמון בתקופת המנדט; שניהם נחשבו למלונות ברמה אירופית טובה לתקופתם; שניהם נשאו שמות של מלונות לונדוניים איכותיים; ושניהם שימשו כעמדות לחימה ותצפית עבור המחתרות.

אך שלא כמלון פארק ליין, שימש מלון קלארידג' כעמדה ערבית, ואחר כך כמושבה של מפקדה ערבית - ואילו מלון פארק ליין שימש כעמדה של אנשי ההגנה בירושלים.

אף שבמלון קלארידג' נפגשו עסקנים ערבים וממנו צלפו רובאים ערבים בקביעות על השכונות היהודיות, ניצל מלון זה מגורלו של שכנו, מלון סמירמיס.

לאחר התלבטות רבה בחר מישאל שחם במלון סמירמיס כיעד, ובליל 5 בינואר 1948 פוצץ המלון על-ידי חברי ההגנה. יש הטוענים שאנשי ההגנה חשו שהיישוב נזקק לפעולת ראווה לשם חיזוק רוח הלחימה שלו, ועל כן תוכנן פיצוצו של המלון, וכי מעשה זה היה שיא פעולותיו היזומות של מישאל שחם בחי"ש ירושלים.

יחידה מגדוד מוריה, ובראשה יואל קרסני-רשף, ביצעה את הפעולה. 26 אנשים שישנו במלון נהרגו, ובהם בעלי הבית, תיירים תמימים והקונסול הספרדי בארץ, מ?נו?א?ל א?י?ינד?ה ס?ל?ז?אר, וכשישים איש נפצעו. בספר תולדות מלחמת הקוממיות טוען ענף ההיסטוריה במטה הכללי של צה"ל, שהפעולה בסמירמיס גרמה לשינוי פני תהליך ההפרדה בין אזורים יהודים וערבים: עד אותה פעולה עזבו יהודים שכונות מעורבות, ונוצרה סכנה להיעלמותם משכונות אלה, אך לאחר הפעולה החלה נטישת התושבים הערבים תוך כדי יצירת "איזון" בין תושביהן היהודים והערבים של השכונות המעורבות.

בחלקו היה בניין מלון קלארידג' תלת- קומתי, וחלקו בן שתי קומות בלבד. הוא נבנה בסוף שנות השלושים ברחוב חזקיהו המלך ונוהל על-ידי משפחת פ?ר?ייג' עד קום המדינה. מ-1949 עד 1999 היה המבנה בידי הסוכנות היהודית, והיא החזיקה בו משרדים ואת ספריית המכון של מחלקת מדריכי הנוער.
אחר כך פעלו בו אולפן מטעם "הנוער החלוץ" ו"המכון למדריכי נוער מחו"ל על שם חזקיהו". מספטמבר 1999 פועל בבניין "מכון גולד" ללימודי קודש וארץ-ישראל.

מבנהו בן שלוש הקומות של מלון פארק ליין שכן ברחוב הפלמ"ח פינת רחוב חרל"פ, וגם הוא הפסיק לפעול כמלון עם תום המנדט. כיום משמש מבנה המלון את תנועת "הנוער הלומד והעובד", אך בהשוואה לבניין של מלון קלארידג' אין בחזותו רמז כלשהו לעברו המלונאי.




מלון סן רמו
שתף 

מלון סן רמו, בן תקופתו של מלון פאלס, נבנה ברחוב הנביאים על-ידי אמינה אל-ח'אלדי, קרובת משפחתו של ראש עיריית ירושלים באותה תקופה, פח'ירי אל-ח'אלדי, בין השנים 1935-1936. כבמקרים רבים אחרים שו?נה ייעודו של בניין זה תוך כדי בנייה, ומבית דירות להשכרה היה למלון.

עם זאת - להבדיל מרוב המקרים האחרים - החליטה אמינה להוסיף למבנה המתוכנן אגף נוסף שישמש כמלון. אגפו המרכזי היה בגובה ארבע קומות, ודירותיו נועדו להשכרה. חלקו האחר, בגובה שתי קומות בלבד, נבנה ברחוב שטראוס ויועד לשמש כמלון. אגף זה השכירה אמינה לזוג עולים בשם נוימרק, והם העניקו למלון את השם "סן רמו" על שם עיירת הנופש האיטלקית.

אולי בשל זהות מפעיליו שימש המלון בשנותיו הראשונות בעיקר כאכסניה עבור עולים חדשים, שעלו לארץ מגרמניה ומאוסטריה הנאציות. לאחר מכן היו רוב אורחיו של המלון חיילים אמריקאים, שלחמו במלחמת העולם השנייה ונשלחו לפלשתינה למטרת מנוחה ונופש.

המלון זכור בגלל ה"הלשנה", שהביאה ללכידתו של דב אפרת, מפקד כוחות האצ"ל בירושלים, על-ידי הבריטים. בספטמבר 1945 קבע אפרת פגישה במלון עם שליח, שבא מתל-אביב לירושלים ובידי "חבילה" עבורו. הידיעה על הפגישה המתוכננת הועברה לבולשת הבריטית על-ידי מפקדי ה"הגנה", ואלה לכדו את אפרת ואת בן-שיחו בסיום פגישתם במלון.

ב-1956 נסגר המלון. אחרי עזיבת הזוג נוימרק שכרה הסוכנות היהודית את המבנה והפעילה בו מכון למדריכי נוער.
כיום משמשים חדריו של מלון סן רמו לשעבר כדירות מגורים ומשרדים.




מלון סנט ג`וליאן
שתף 

מלון סנט ג'וליאן, ובו כ-80 חדרים שנפרסו על פני ארבע קומות, היה אחד המלונות הגדולים של שכונת טלביה.
מלון זה השתייך למשפחת הו?ג?ס הנוצרית, ונבנה בראשית שנות השלושים ברחוב וו?קו?פ? (כיום רחוב הס) ויועד בעיקר לספק מקום לינה ובילוי איכותיים לנוסעים נוצרים - בניגוד מוחלט לנוהג שרווח עד אז ביחס לאירוח הצליינים הנוצרים.

לקראת סוף 1936 הוחכר בניין מלון סנט ג'וליאן ושימש את משרדי הממשל הבריטי עד לעזיבתם את הארץ. ב-1948 השתכנו במלון משרד החינוך (הוא עזב לאחר זמן-מה) והאגף הירושלמי של משרד הבריאות (שנותר שם עד שנות האלפיים).
לאחרונה הוחכר מבנה המלון לאגודה נוצרית, וזו הפכתו לאכסניה.




מלון פאלאס
שתף 

למלון  פאלאס סיפור עצוב וקצר יחסית.
בשנת 1928 שוכן המלון במבנה מהודר להפליא, אשר בנייתו נמשכה רק 11 חודשים - מהירות שיא ביחס לתקופתו ובהתחשב בפארו הרב. עם זאת לא עמד לו כוחו בתחרות שהתפתחה עם הקולגה הירושלמי, מלון המלך דוד, שנחנך ב-1931.
מלון  פאלאס התהדר במקום מרכזי - בפינת הרחובות אגרון ודוד בן-שמעון, בשלוש מעליות, במערכת חימום מרכזית, באולמות מפוארים, בטרקלין גרנדיוזי, במגוון שירותים שעמדו לרשות אורחיו, בשטחיו הציבוריים רחבי הידיים, המפוארים והאופנתיים, בחדר האוכל הגדול והיפה, במסעדה יוקרתית, בית-קפה ובר, בחדרי קריאה, עישון ומשחקים, וכן בחדרים גדולים, ובהם שירותים ואמבטיות צמודים.
למרות כל אלה נכשלו היזמים הערבים במטרתם להפוך את מלון  פאלאס לאחד המלונות המובילים בירושלים. לא תרמה להישרדותו אפילו חזיתו המעוצבת באוסף של סגנונות אדריכלים אוריינטאליים ומערביים והמקושטת בקישוטים יפהפיים.

כיום מוזכר מלון  פאלאס גם כמונומנט ללאומיות הפלשתינית. משמעותו הפוליטית והסמלית של המבנה ניכרת בכתובת המסולסלת, בערבית-ספרותית, המתנוססת בחזית המבנה: "...נעש?ה ונבנ?ה כאשר עשו ובנו הם - והמבין יבין... עם זאת נבנה המבנה בחלקו על בית-קברות מוסלמי מימי הביניים...".

הקבלן היהודי ברוך קטינקא היה שותף, המפקח והממונה על הבנייה מטעם היזמים, והוא מיהר לספר על כך לנציג של המופתי הירושלמי, חאג' אמין אל-חוסייני. הוראתו של זה היתה ברורה וחד- משמעית: להסתיר את הממצאים ולהמשיך את הבנייה ללא דיחוי!

זוויות מבט שונות על הפרשה מציג א' וולף: "...פעם היה שם מלון, ובהקמתו היו שותפים כמה מבחירי היישוב היהודי. אחד מהם, קבלן ירושלמי ושמו קטינקא, שהיה גם גיסו של חיים ויצמן... הציע לצרף למשקיעים גם נכבד ערבי, כדי שיעזור להשיג את האישורים הדרושים ויעשה על הבריטים רושם של שיתוף פעולה ערבי-יהודי. הנבחר היה נציגו של המופתי של ירושלים... הבריטים לחצו לסיים את הבניין מהר. כדי לחצוב את היסודות לבניין, ואחר-כך כדי להניח את קו הביוב, דאג חוסייני להשתיק את דבר העברת עצמות הנפטרים המוסלמים מן החלק הדרום-מזרחי של בית קברות וריכוזם בחלק הצפון-מזרחי".

בראשית חודש ינואר 1933, תוך פחות מחמש שנים מיום הקמתו, התקיימה מכירת החיסול של הטובין - החל בטקסטילים דרך חרסינה וכלי כסף ועד יינות - של מלון  פאלאס.
ארבע קומותיו של המלון, על 145 חדריהן, חולקו מחדש והיו לבית-משרדים פרטי. בשנת 1935 שוכנו בבניין משרדי בנק אנגלו-פלשתינה וכן יחידות ממשלתיות וצבאיות של המנדט הבריטי, ובהם משרדי הבולשת והמכס ותחנת הרדיו של המנדט, ממנה נוצר השידור הרשמי הראשון בעברית.

בבניין הזה התכנסה וניהלה את רוב ישיבותיה ועדת הלורד פיל ב-1936 כדי להציע פתרון מדיני לשאלת ארץ-ישראל. במאמרו "הארמון - מושבה של ועדת פיל", כותב א' שוויקי: "...המהנדס קטינקא בא בדברים עם מהנדס החשמל של המלון, והלה התקין רשת מיקרופונים סמויים בתברוגת של נורות החשמל מעל שולחן הישיבות. מכשיר קליטה מיוחד שהותקן במקום סתר בבניין רשם על גבי סלילים את תוכן הדיונים שהועברו מדי יום לנציגי המוסדות הלאומיים...". כך הצטרף גם מלון  פאלאס הירושלמי למשפחת המלונות המעורבים בהקמת מדינת היהודים!

עם עזיבתם של הבריטים עבר האתר לרשותה של ממשלת ישראל, וזו שיכנה בו כמה משרדים. המשרד לנפגעי המלחמה פעל בו שנים ספורות; משרד האספקה והקיצוב וכן משרד החקלאות פעלו בו בשנות החמישים; ומשרדי המסחר והתעשייה נמצאו בו עד שהבניין נהרס.

כיום (2012) עומד מלון  פאלאס לקום לתחייה: משפחת רייכמן, מבעלי מלון פנינת ירושלים, רכשה את שרידי המבנה בשנת 2005 והחלה לבנות את מלון  פאלאס החדש, כאשר רק חזיתו נשמרה על מנת לספר על תקופתו המפוארת.




מלון פאסט
שתף 

ב-1898 רכש הפטריארך של העדה הארמנית, חלקת אדמה גדולה בסמוך לשער יפו, אם כי מחוץ לחומות. על חלקה זו הקימו הארמנים בניין גדול בסגנון אירופי. היה זה הבניין השני בעיר, שכבר בעת תכנונו יועד לשמש כבית-מלון.

 

היות והכנסייה היוונית האורתודוקסית כשלה בניהול מלון גרנד ניו הוטל, אנשי הכנסייה הארמנית החליטו להחכיר את מלונם החדש מיד עם חנוכת המבנה. זכות הראשונים נפלה בידי איסכנדר עווד, מרוני אמיד ממלטה אשר כונה "הווארד", ובאותה התקופה היה לו מלון מצליח ביפו.

מסיבות לא ידועות נכשל הווארד בשיווק ובניהול של המוסד - על אף גדולתו של הבניין החדש ומתקניו המודרניים. אורו החדיש של המלון, כבה מהר - אם בכלל הספיק לדלוק. בראשית המאה ה-20 עזב הווארד את ירושלים, ניהול המלון הושב לידי הכנסייה הארמנית, וזו השכירה אותו שוב 


ראשית שינה בעל הבית החדש את שם המלון ל"דו-פארק", אך נראה שהדבר לא עזר. זמן-מה לאחר מכן הושכר המלון שוב, וגם בעל הבית החדש שינה מיד את שם המלון - הפעם ל"מלון לויד". מעניין מדוע בחר בעל הבית לקרוא למלון דווקא על שם שתי חברות בינלאומיות גדולות של התקופה: האחת לביטוח והאחרת לתיירות... אם סבר ששמה של חברת התיירות יביא לו הצלחה, ושמה של חברת הביטוח -ביטחון להצלחה, לא כך היה.

לא עברו אביבים מעטים, ושוב הושכר המבנה - הפעם למשפחת פאסט. לעומת כשלונותיהם של הארמנים במציאת מפעיל מוצלח למלון, הצליחה משפחת המהגרים הטמפלרים בניהול המלון עד מאוד.

 

בנוסף להיותו מלונאי היה אברהם פאסט אמיד, וייתכן כי הצלחתו התבססה לא מעט על מעורבותו הפעילה בקהילה הגרמנית בירושלים ובארץ בפרט, ובגרמניה ובארצות דוברות גרמנית בכלל. מסופר שפאסט נהג להירתם עם מלונו לטובת נזקקי הקהילה ולטובת פעילויות חברתיות למען בני ירושלים כולם. פאסט שמר על קשרים טובים עם העות'מאנים, ויש האומרים שלאחר מותו ב-1923 הצליחו בניו לשמור במשך תקופת מה על "יחסים בילטראליים" מבוססי מודיעין עם הבריטים...

בנוסף לפעילותיהם המלונאיות והחברתיות של האחים הרמן ופרידריך פאסט, שימשו השניים בשנות השלושים בתפקידים ניהוליים ב"התאגדות לפיתוח התיירות בארץ-ישראל".

 

באותה תקופה התבססה תפוסתם של רוב מלונות הארץ על תנועת הצליינים והתיירים, אך זו היתה דלה. עם זאת דווקא בימי מלחמת העולם הראשונה שגשג מלונם של בני משפחת פאסט. אברהם פאסט הקים את סוכנות הנסיעות "טרייסטינו", הפעיל במלון ואף מיקם בו נציגות של חברת הספנות "אוריינט שיפינג".

 

בהנהלת המשפחה "ויתר" המלון על אירוח תיירים וצליינים והחל לארח את המטכ"ל הגרמני, וכן היה למרכז הבילוי של הקצינים הגרמנים והתורכים בעיר. ב-1915 שימש המלון כמושב למטכ"ל אחר לגמרי - המפקדה למלחמה בארבה...

 

אחת ממשתתפות המסיבות שהתקיימו במלון בעת הזו היתה יפהפייה מבנות המושבה הרחוקה זכרון-יעקב, היא שרה אהרונסון. באותם אירועים הצליחה הצעירה היהודייה להקסים את הקצינים השתויים. אלה ניסו להרשימה, ובתוך כך חשפו את סודות יחידותיהם. את המידע הסודי והיקר שהצליחה שרה ללקט העבירה לחבריה למחתרת ניל"י שהתקבצו בעתלית, ומהם עבר המידע לאנגלים...

 

למלון פאסט גם קשר הדוק עם אדמות הר הזיתים: במלון נהג להתגורר הציוני ומתווך הקרקעות בנימין בן ישראל ברשטיין, ובו התנהלו מרבית השיחות המקדימות לרכישת קרקעותיו של סר ג'ון גריי היל בהר הזיתים. על קרקעות אלו תקום מאוחר יותר האוניברסיטה העברית הראשונה בארץ-ישראל.

 

עם כיבוש הארץ על-ידי האנגלים ב- 1918 הוחרם מלון פאסט והיה למושב מפקדתו של גנרל אלנבי, ולאחר מכן - למשכנו ומטהו של המושל האנגלי הראשון, רונלד סטורס.

 

ב- 1920 הושכר מבנה המלון שוב, והפעם - ליהודי בשם ג'ורג' ברסקי. שמו החדש של המלון "אלנבי", ילווה אותו כעשור. בנושא שמו החדש של המלון יש לציין, שהמושל הצבאי הבריטי סטורס כתב לאלנבי וביקש רשות לקרוא למלון על שמו בטרם קביעת השם: "...אפשר כמובן לקרוא לו "קונטיננטל" או "בריסטול" "סבוי", אך אלה שמות סרי טעם. למרבה הצער כבר יש בירושלים פונדק נידח (כך מכנה סטורס את אחד המלונות היהודיים הטובים של העיר) השייך ליהודי אחד בשם קמיניץ ושמו מלון ירושלים. מלון ציון יהיה כמובן מגמתי מדי, מבחינה פוליטית..."

 

ת' שגב תיאר את טבעו וחושיו העסקיים של ברסקי המלונאי: "...איש עסקים יהודי מקהיר ושמו ברסקי תבע לקבל את המלון עם הריהוט וכל הציוד, אבל הריהוט והציוד נמצאו ברשות האפוטרופוס על נכסי האויב: האחים פאסט היו גרמנים, בני כת הטמפלרים. הם עצמם כבר הסכימו למכור לברסקי את הריהוט והציוד; העסקה נסגרה הודות לשירותיו הטובים של הקונסול ביובאר... אבל האפוטרופוס עיכב אותה. ברסקי אמר שללא הריהוט והציוד אין עסקה... הוא הסכים לחדש את מעורבותו בעסקה רק בתנאי שוועד הצירים יסדר לו הלוואה נוחה מאוד. הוועד לחץ על בנק אנגלו-פלשתינה; הבנק הציוני הציע שהוועד יישא בחלק מהוצאות ההלוואה. עכשיו העמיד הוועד תנאים משלו: המטבח של המלון צריך להיות כשר. המשקיע לא הסכים. הבנק הציע פשרה: יהיה מטבח כשר ומטבח לא כשר ושני חדרי אוכל, רמת השירות ורמת המחירים תהיה שווה בשניהם. ועד הצירים העמיד עוד תנאי: התפריט צריך להיות מודפס בעברית. הסכימו שיודפס גם בעברית וגם באנגלית...".

 

בהמשך להסכם הנ"ל פרסמה רבנות ירושלים ב-29 בינואר 1922 חדשה מרעישה: בניגוד לרוב המלונות שהיו בידיים יהודיות, נשללה הכשרות של מלון אלנבי הגדול, המפורסם והמפואר! ברסקי הוזהר מפגיעה במלונו, אם יפתח מסעדה לא כשרה בתחומו, אך ככל הנראה לא ויתר על מאבקו העיקש ברבנות - בניגוד למוסכמות התקופה.

 

עזיבתו של ברסקי את מלון אלנבי הביאה את הבניין לידי המופתי הירושלמי, חאג' אמין אל-חוסייני ושותפיו, אשר באותה עת עסקו בבניית מלון פאלס החדש. הם שינו את שם המלון ל"אלנבי פאלס", אך נראה שגם במקרה הזה לא עזר השינוי לעסקים. זמן קצר לאחר מכן הועבר הבניין לבצלאל אברהם קמיניץ, והוא שיכן בו את "מלון ירושלים" הידוע.

 

ב-1925 ניתן האישור לחזרתם של הגרמנים שגורשו מהארץ בעת המלחמה, ובני משפחת פאסט - שמאז החרמת מלונם על-ידי הבריטים ב-1918 לא עסקו ישירות במלונאות - עברו לנהל את מלון סנט ג'ון ברחוב סנטה הלנה.

 

לקראת סוף 1928 עברה המשפחה לנהל מלון אחר - גם הוא תחת השם פאסט - ברחוב המלך דוד ליד בניין ימק"א. ב-1929 שבו בני המשפחה לבניין, שבינתיים הספיק להיות משכנו של מלון ירושלים בניהול בצלאל אברהם קמיניץ, של מלון אלנבי בניהולו של ברסקי ושל מלון אלנבי פאלס בניהולו של אמין אל-חוסייני, והפעילוהו מחדש תחת השם "פאסט". מלון הווארד, אם כך, הפך למלון דו-פארק, כונה מלון פרקר, היה לתקופה קצרה מלון לויד ומלון ירושלים, הפך למלון פאסט ואחריו למלון אלנבי ולמלון אלנבי פאלס, ומשפחת פאסט ניהלה אותו שוב מ-1929 עד מעט אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה.

 

 

בספטמבר 1939 נסגר המלון עקב המצב הכללי ששרר בארץ אשר שם קץ לתנועת התיירות. כפי שקרה בעת מלחמת העולם הראשונה, כך גם קרה עם פרוץ מלחמת העולם השנייה עם הטמפלרים: עקב היותם גרמנים, גורשו בני משפחת פאסט מהארץ.

 

בתקופת מלחמת העולם השנייה הפך הבניין למושבו של חיל המשלוח האוסטרלי בארץ ולקפטריה ומועדון של יתר חיילי צבאות הברית. עם תום המלחמה שוכנו במבנה המלון משרדי המסחר והתעשייה הבריטיים.

 

עם עזיבת הבריטים ופרוץ המאבק על הקמת מדינת ישראל, נהרס המלון באופן חסר תקדים, ולמעשה חדל מלהתקיים. חלקיו של הבניין נהרסו בין 14 ל-17 במאי 1948, בעיקר עקב מקומו האסטרטגי בקרבת הכניסה הראשית לעיר העתיקה. מבנה המלון נתפס על-ידי ערבים, ואלה ירו מחלונותיו הרבים אל כוחות לח"י, שעמדו להסתער על אכסניית נוטר דם, על מנת לנטרל את עמדות הצלפים הערבים שבבניין, אשר הפכו לבלתי נסבלות עבור הכוחות היהודים, הסתערו כוחות לח"י על המלון וכבשוהו בטרם פתיחת ההתקפה המסיבית על בניין נוטר דם.

 

עם קום המדינה וחלוקת ירושלים בעקבותיה, נשאר מבנה המלון הרוס ופרוץ עקב מקומו האסטרטגי החדש - על הגבול החם שבין ירדן לישראל עד 1967. משנות החמישים ולמשך כעשרים שנה "אירחו" חדרי המלון - או מה שנשאר מהם - עולים חדשים, שפלשו למבנה והתגוררו בו בתנאים תברואתיים ופיזיים קשים. ב-1968, בעקבות מלחמת ששת הימים והרחבת שטחה המוניציפלי של ירושלים, ניתן לבניין צו הריסה, והוא הוצא לפועל ב-1975 עם פינוי אחרון הפולשים.

 

ב-1981 נרכש שטח המלון, שבעבר היה מקור גאוותה של העיר, על-ידי המשפחה הירושלמית הוותיקה דריימן. משפחת דריימן החזירה עטרה ליושנה, ובשנת 1991 הקימה על המגרש בית-מלון בן מאה חדרים. המלון כונה ”פנינת ירושלים" ונמסר לניהולה של רשת "מלונות דן" תחת השם פנינת דן ירושלים. עד שנת 2004 נוהל המלון באופן עצמאי על-ידי הבעלים בשמו המקורי. בשנת 2007 נמכר המלון ליזמי נדל"ן צרפתים יהודים, בשנת 2008 נסגר לשיפוצים, ונכון להיום (2014) הוא עדיין סגור.

 

 

תגובות:

אבי, יליד הולנד, סיים לימודי משפטים שם ב-1935, השתלם באנגליה במשפט אנגלי ומנדטורי עד 1938, ובפברואר 1939 שהה בארץ להשתלמות במשפט עברי ובמשפט תורכי (שבחלקם היו תקפים בזמן המנדט). באפריל 1939 טס עם חברת ק.ל.מ. להולנד כדי להביא את אימי ואחותי הגדולה לארץ. במאי עלו כולם לארץ על מטוס ק.ל.מ. כמובן. הטיסה כללה המון חניות ביניים ובכל פעם אבי השביע את הטייס שינחת בעדינות כי אמי הייתה בהריון. הפואנטה: אמי שאלה את אבי כיצד יצליחו להגיע בשלום משדה התעופה לירושלים? אבי אמר לה שאין שום חשש! הוא דאג להם להסעה במכונית הבטוחה ביותר בפלשתינה: מכוניתו של סוכן ק.ל.מ. בפלשתינה - הלוא הוא מר פאסט, המלונאי הירושלמי!

סיפור המשך: מר פאסט ביקש את סליחתם, אבל יש לו עניין לסדר במושבת הטמפלרים וילהלמה (בני עטרות של היום) הסמוכה לשדה התעופה. מה קרה באותו זמן אבי לא ידע אלא כעבור זמן, כאשר אבי הסיע לשדה התעופה קרוב או מכר שרצה מאד לטוס ב-ק.ל.מ., אבל לא היה לו מקום בטיסה. באותו זמן לא הייתה הפרדה חמורה בין היוצאים והנכנסים, ולכן הסוכן של ק.ל.מ. כשראה את אבי דרש ממנו לא להתקרב אל הטייס, ובוודאי לא לשוחח איתו! רק לסוכן מותר להחליט מי עולה על המטוס! אבל מה לעשות- הטייס הבחין באבי והכיר את ה"נודניק" הנחמד שדאג לאשתו ההרה. כבר מרחוק קרא אליו: "כמה אני שמח! אתה חי!! כולם בסדר?". אבי נדהם מהשאלה ושאל מה פישרה? והטייס אמר לו שבהמראה אחרי שהגיעו לארץ הטייסים ראו את הכביש לירושלים ובדיוק ראו הבזק של פיצוץ ורכב נפגע. "ידעתי שפניכם מועדות לירושלים, ואמרתי לטייס המשנה שלי- אוי ואבוי! הלכה המשפחה הנחמדה שהבאנו איתנו!". עד סוף ימיה (בגיל 97) אמי שאלה את עצמה אם מר פאסט ידע שמשהו עומד לקרות על הכביש לירושלים, או חמור יותר, אם התייצבותו בוילהלמה נועדה כדי להודיע שאין חשש שפעולת טרור ברגע זה תפגע בו... סיומת: הטייס שאל את אבי מה מעשיו בשדה הפעם? ואבי ענה שיש איתו מישהו שרוצה לטוס להולנד אבל הסוכן אמר שהמטוס מלא. "מלא במי? מלא בפקידים וקצינים גרמנים!- אבל אני הקברניט! ואני המחליט! לידידך יש כעת מקום בטיסה! ושהגרמני יחכה לטיסה הבאה!"...

 

חנן
hanan.b@gmail.com




מלון פלטין
שתף 

בעוד מלון תל-אביב פועל ברחוב יפו, החזיקו האחים ורשבסקי במשך תקופת-מה ארבעה מלונות בירושלים, בהם מלון פלטין, ששכן ברחוב אגריפס, בקרבת שוק מחנה יהודה.

בשנת 1935 החליט ורשבסקי לבנות מלון על קרקע שהשתייכה לו - להבדיל מיתר מלונותיו, אשר היו בשכירות. החליט - ואכן כך עשה; אך מאורעות 1936 פגעו קשות בתיירות הנכנסת, ובמלונאות בפרט. מחוסר ברירה הגיע ורשבסקי להסכם עם קוקיא, שהיה בעליו של מבנה מלון תל-אביב: קוקיא ירכוש את הבניין החדש, ו?ורשבסקי ישכור אותו מקוקיא. וכך אכן היה: במלון החדש היו 38 חדרים, טרקלין עם בר, סלון גדול לאירועים ובית-קפה ומסעדה בקומת הקרקע.

תחילה נוהל המלון על-ידי שני בניו של ורשבסקי, אברהם ומרדכי. מרדכי ורשבסקי ניהל את המלון מאמצע שנות השישים ועד יומו האחרון. עם מותו בינואר 1985 החלה אלמנתו לנהל את המלון, וזאת עשתה עד שירדה קרנו. הוא נמסר לשוכרים חיצוניים, ואלה מפעילים אותו עד היום.




מלון קמינץ
שתף 

מדריכו של א"מ לונץ - מורה דרך לארץ-ישראל וסוריה (1891) מתרכז רק במלון יהודי אחד בירושלים: "בית-אש"ל ירושלים". מייסדו של מלון בית-אש"ל ירושלים היה הרב מנחם מנדל, אשר עלה ארצה ב-1833 מהעיר ק?מיניץ שבליטא, ונחשב כאחד המייסדים של המלונאות היהודית בארץ-ישראל.

שורשיו של מלון בית אש"ל ירושלים בבית הכנסת אורחים שהקים הרב מנחם מנדל בשנת 1842 בעיר העתיקה בקרבת שער יפו. אכסניית צדקה זו שכנה בדירה קטנה ודלת אמצעים, בבניין בקרבת מגדל דוד בתוך העיר העתיקה. על אף דלותה היה בה מקום לבית-כנסת קטן, אשר עמד לרשות המשפחה, באי ביתה ואף הציבור היהודי כולו.

על האכסניה ועל טוב לבם של הרבי ואשתו ציפה נאמר: "...כל יהודי שנכנס לבית המלון מצא מיטה נקייה וארוחה חמה גם אם לא הייתה הפרוטה מצויה בכיסו..." דרך הכנסת האורחים הוכיחה את עצמה, ובתוך זמן קצר יחסית היה צורך להרחיב את האכסניה.

בראשית שנות השבעים של המאה ה-19 הועברו האכסניה ומגורי המשפחה לרחוב חברון, סמוך לישיבת תורת חיים, ורבי מנחם מנדל שינה את שם המוסד ל"ירושלים". באותה הזדמנות חנך הרב לצד אכסנייתו שהפכה למלון מסעדה ומאפייה, אשר הופקדו בידיה הנאמנות של אשתו. שמם של בני-הזוג יצא למרחקים - במיוחד ש?מעה? של ציפה, אשר ממאכליה נהנו הנזקקים ללא תשלום.

רבי מנחם מנדל נפטר בשנת 1873, אך בנו, אליעזר, המשיך לנהל את עסקי המשפחה. בשנת 1883 העביר אליעזר את המלון למבנה סמוך לשער יפו. אך עקב הצלחתו הרבה והביקוש שבא אחריה, עבר המלון ב-1885 לבניין גדול יותר שהיה בבעלותו של הבנקאי חיים אהרון ו?אל?ירו?, במקום בו עומד ”מרכז כלל" כיום. לאחר כחמש שנים ועקב אותה סיבה, עבר מושבו של המלון לבית-ברגהיים ברחוב יפו.
עם העברת המלון למשכנו החדש שו?נה שם המלון לבית-אש"ל ירושלים בעברית, ובלועזית -מלון ירושלם. למרות שינויי שמו לאורך השנים כונה תמיד המלון בפי הירושלמים "הוטל קמיניץ".

במושגים המלונאיים של התקופה הפך אליעזר קמיניץ את בית-ברגהיים לא רק למלון מפואר, אלא גם למעין מרכז תרבותי, פוליטי-חברתי, סיעודי וכלכלי של הקהילה היהודית בירושלים, ולמקום מפגש עם יהודי התפוצות בעת שהייתם בארץ.
עקב התפוסה הגבוהה-תמידית, נוסף למלון לאחר שנים לא רבות אגף חדש. איש הספר א"מ לונץ מתאר את המלון המורחב וחלק משירותיו בכתבה שהופיעה  עיתון חבצלת: "...בעל חדרים מרווחים ומפוארים, מאכלים טובים וערבים לכל, יש בו גן גדול לטיול, ומרכבות מיוחדות להוליך האורחים למחוז חפצם. מתורגמני ומשרתי הבית עומדים הכן למלאות רצון וחפץ האורחים בכל עת, הכל כסדר ומשפט בתי המלון הגדולים באירופה, דבר לא נעדר. שרים ורוזנים מאחינו ושלא מאחינו מתאכסנים בבית מלון זה, והוא מפיק רצון מכולם כאשר יעידו בספר האורחים של המלון...".
הגן הגדול והמטופח, ובו שביל מרוצף המיועד למרכבות שהובילו את האורחים עד לכניסת המלון, הוסיפו עוד יוקרה למוסד המלונאי, שנחשב לטוב ביותר בזמנו.

הצלחתו של מלון ירושלים והמוניטין של בני משפחת קמיניץ כמארחים מקצועיים הביאו לתפוסה גבוהה מאוד במלון החדש. על כן הורחב הבניין שוב עד כי הכיל יותר מחמישים חדרי שינה - מה שהפכו למלון הגדול ביותר בארץ-ישראל דאז. הביקוש היה כה גדול, עד כי המבקשים לשכור חדר היו חייבים להזמינו תקופה ארוכה מראש.
כבמרבית המלונות המודרניים של היום "סבל" גם מלון קמיניץ ממכירת יתר: ב-1898 הגיע הרצל לארץ-ישראל בעיקר על מנת להיפגש עם הקיסר הגרמני וילהלם השני שהתעתד לבקר בירושלים. הרצל נסע מיפו לירושלים ברכבת והגיע בערב שבת 29 באוקטובר. כשהגיעו הרצל ופמלייתו למלון, בעוד חוזה המדינה חש ברע וסובל מחום גבוה, התברר שאין עבורם חדרים - אף שאלה הוזמנו ואושרו על-ידי המלון חודשים מראש - והשבת כבר נכנסה!.. מפי קמיניץ עצמו שמעו האישים, שבחדרים שהוזמנו עבורם משתכנים קצינים גרמנים, שבאו ללוות את הקיסר בביקורו בירושלים. מעניין מה היה קורה בימינו לאותו מלונאי, שעשה Overbooking  על החדרים של הרצל, ולא פתר את המצב כפי שמחויב מכניס אורחים מקצועי.

רשימת אורחיו הידועים הלכה והתארכה עם השנים: ההיסטוריון א"ש הירשברג כתב: "...בהעתיקי את דירתי להוטל הזה הנקרא גם הוטל ירושלם נכנסתי לעולם אחר... עולם המעורב מן החדש ומן הישן, מן המערב ומן המזרח, אחרי כי בו מזדמנים האירופים והאזיאים לפונדק אחד... הוא היה נחשב גם בעיר אירופאית גדולה להוטל נכבד במראו החיצון ובסדריו הפנימיים..."; הרב יצחק ניסנבוים ציין בספר האורחים של המלון: "...בימים ישבתי בירושלים במלון ירושלים של הרא"ל קמיניץ וראיתי בו טוב בכל הפרטים. הן בנקיון חדר המשכב, הן במאכלי בוקר, צהרים וערב ובכל הצרכים. בית מלון זה אינו נופל בסדריו ומהנהגתו מכל בתי המלון הגדולים באירופא... ולוא ידעו אחים שבגולה, כי אז היו בודאי מרבים לבוא הנה, ואת זה צריכים האורחים הציונים לפרסם בעולם וכן אעשה בל"נ..."; יהושע ברזיליג מזכיר את המלון בהערכה רבה: "...באולם גדול ורחב ידים במלון העברי... אם יפלא הדבר בעיני הקוראים בחוץ לארץ- אך כל הרואה את המלון היפה הזה, את חדרים הכלולים בהדרם ומפוארים בכל פאר, את הגן הנחמד הנטוע בחצרו, את חדר האוכל הגדול, את מעמד המשרתים, את השלחן הערוך ואת המטעמים אשר עליו, לא על ענות האצילים האוכלים שם את העברים לחם, ולא על גאוות אדון המלון אשר ירשה לו להביא לידי נסיון כזה...".

לעיר מסורתית כירושלים הביא מלון קמיניץ חידושים מהפכניים, כסיורים מודרכים עבור האורחים ועריכת אירועים במלון. על כך נכתב ב-1884: "...הסעודה היתה בבית מלון אש"ל ירושלים... המנהג הישיר הזה חדש בירושלים...".
ב-1891 התפרסמה מודעה שהעידה על שירות חדש ומרעיש: קייטרינג ומשלוחים: "...יאכלו ענבים וישבעו ראו זה חדש יסדתי בית לאכילה ושתייה מוכנים על צד היותר טוב בהכשר ובניקיון ואקווה כי יפיקו רצון מאת כל דור שהם, וכן החפצים להביא להם לביתם או לחנותם ימצאו מבוקשם בכל עת אשר ידרשו, ביתי הוא ברחוב הפוסט האוסטרייכת (הדואר האוסטרי) נגד בהמ'ד אור החיים".

בעיני היהודים הפך המלון לסמל בירושלים ואבן דרך הן עבור הנוסעים הן עבור המקומיים. העיר החדשה הסתובבה סביבו. אם רצית לציין מקום כלשהו, הרי היה זה מעל, מתחת, לימין, לשמאל או בקרבת מלון קמיניץ. עד כדי כך הפך המלון לחלק אינטגראלי של ירושלים היהודית, שדוד ילין כותב: "...מירושלים ועד קולוניה (מוצא) תמהר גם העגלה היותר טעונה ללכת לדרכה... ובכן מיהרנו לעבור בין טורי שכונות אחינו ומוסדותיהם אשר משני עברי דרכנו; ונחלת שבעה, ואבן ישראל, ועזרת ישראל, ומחנה יהודה, ושערי צדק ובית יעקב, ואהל שלמה, ושערי ירושלים, יחד עם מלון קמיניץ הנהדר...".

ב-1906 עבר המלון למקום חדש, ולאחר שנים ספורות הופקע הבניין על ידי התורכים לשם הקמת בית-דואר מפואר. העברת המלון צוינה במודעה שהתפרסמה במרס 1906 בעיתון חבצלת: "האטעל קמיניץ בירושלים ויפו הוא הראשון אשר הוקם בשיא חוסן תפארתו על הר ציון, לפתוח שער לאחינו שרי ורוזני הארץ הבאים לבקר את ארצנו הק' (הקדושה) ומוציאים בו שולחנם ותענוגם ערוך, לא פחות מאשר בבתי מלון אורחים היותר מרווחים אשר בערים הנאורות באיירופא...". לאחר פתיחה מפוארת זו ניגש המפרסם לעיקר: "...ועתה אודיע לאחינו בכל תפוצות ישראל, כי בית האורחים שלי הזה בירושלים העברתי לתוך היכל גדול ומרווח על יד שער העיר. במרום העיר הנשקף על פני כל הככר עד תחנות מסילת הברזל עם היכלים ואולמים רחבי ידים שפתוחים חלונותיהם לטבור העיר, במקום המרכז לכל בתי הפקידות ובתי הדואר ובתי מסחר הכסף, עד ימצא האורח מוכן על ידו בנקל כל אשר ידרוש לזמן בקורו בארצנו הק', וגם מרכבות לטיול ונסיעה...". לאחר תיאור מעלותיו הרבות של המלון ומקומו החדש פונה קמיניץ אל לבם של יהודי התפוצות ומסביר מדוע עליהם לפקוד את מלונו: "...והנני מבקש בזה מאחינו הדורשים לציון שידרשו לבית אורחים שלי לתת לו משפט הבכורה, בהיותי אני הראשון אשר אזרתי כגבר מתני להקים בית אייראפאי כזה בעד אורחים הבאים אל הארץ, וכבר העידו כל גדולי ורבי עמנו שרים ורוזנים ונסיכי ארץ את רצונם אשר הפיקו למו בהדר כבוד הבית הזה בשירות וכלכלה, ומוצאיו ימצאו עונג. דרשו להבית הזה. האטעל קמיניץ ירושלם."
סדר פריסת הדברים נאה, המודעה כתובה בשפה יפה, ואף המו"ל הוסיף את דעתו במודעה עצמה: "כנים הדברים האלה; אתמחי גברא, הרא"ל קמיניץ נ"י בכשרון הסתדרותו וטעמו היפה, ואתמחי בית מלונו בכל מקום שהיה, ואף כי עתה בהיותו קרוב אל העיר, וקבוע בבניין אדיר ונהדר, וכלו אומר פאר וכבוד. המו"ל". מעניין מה היה קורה היום, אילו היה עורך העיתון מוסיף את דעתו האישית למודעת פרסומת כלשהי...

בדצמבר 1919 פרסמה משפחת קמיניץ מודעה ובה בישרה על העברת המלון לבניין מפואר וגדול יותר בקצה רחוב יפו ליד חומות העיר העתיקה, אך הפעם היה שמו העברי ”בית-המלון הלאומי של קמיניץ ובניו".

העסק המשפחתי שגשג והתרחב לא מעט בעזרת קשריהם העסקיים והחברתיים של בני משפחת קמיניץ, אשר באותה תקופה היתה אחת המשפחות הידועות והמכובדות בירושלים. לאליעזר קמיניץ היו קשרים עסקיים הדוקים עם חברות תיירות גדולות כגון "תומס קוק" ו"קלארק". שתי חברות אלה היו אחראיות להגעת תיירים רבים לארץ, ועם משפחת קמיניץ הקימו וניהלו מחנות אוהלים ביריחו, בשכם ואפילו בירושלים עצמה.

במקומו החדש פעל המלון שנים ספורות בלבד. מסיבות שאינן ידועות במדויק נסגר המלון בראשית שנות העשרים, ובני משפחת קמיניץ עזבו את הבניין, שהמשיך לשמש כבית-מלון עד מלחמת העצמאות. עם סיום המלחמה נשאר הבניין, שהיה ממוקם ב"תפר" בין החלק הישראלי לירדני, לא מאוכלס עד שנהרס בהוראת העירייה שהכריזה עליו מבנה מסוכן, ועל שרידיו הוקם מלון חדש בשם פנינת ירושלים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

סיפורו של מלון קמינץ.

נוצר על ידי: איציק שוויקי, המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל.
מספר תמונות: 24, בליווי מוסיקה, 5.12.2015

זמן עליית המצגת 5-10 שניות.
לכניסה למצגת – לחצו כאן




מלון תלפיות
שתף 

מלון תלפיות, מלונו הוותיק והנשכח של הרב מרדכי אהרן פישמן, ובו חדרים מעטים, שכן בבניין בן שלוש קומות קרוב לרובע הארמני, מעל הקמרון הראשון של הרחוב הסמוך לרחוב הנוצרים בעיר העתיקה.
מלון זה פעל בין השנים 1920 - 1960 ושימש גם כביתה של משפחת פישמן. רק שלט קטן וצנוע - שלא בדיוק מילא את ייעודו - הבדילו מבתים אחרים, ומי שלא ידע את מקומו של המלון התקשה מאוד למוצאו.

ב- 30 במאי 1934 "יצא" מלון תלפיות מבין חומות העיר העתיקה וקבע את מקום מושבו ב"בית-יעיש" בנחלת שבעה. בשנת 1937 עבר המלון ל"בית-מני" ברחוב יפו, ובסוף שנות החמישים נסגר.

המוסד התפרסם בקרב יהודי ירושלים הוותיקים בעיקר עקב בעליו, אשר כונה הרבי מברדיטשוב, חסיד מחסידי בויאן, אשר שימש גם כגבאי צדקה לעניים במתן בסתר. יום-יום ישב פישמן בקרבת שער יפו ומאוחר יותר - גם באחת הכניסות לשכונת מאה שערים ובכיכר ציון, לבוש במיטב בגדיו, וביקש מהעוברים ושבים שיתרמו לצדקה. עקב הדרת פניו ולבושו היפה היו רבים פותחים את לבם ואת כיסם ותורמים בעין יפה.

מספר ש' זכריה מדברי נכדו של הרבי, עורך-הדין אברהם פישמן: זה מספר שסבו היה שולח אותו להביא את התרומות למשפחות בהן תמך בסתר... הרב נהג להחזיק מקל וגולת כסף בראשו. כאשר שאל הנכד את הסב מדוע לבושו כה מהודר בעודו מבקש תרומות, ענה הרב: "...כדי שהציבור יבין כי הצדקה איננה ח"ו עבורי, כי עשיר אני...".









 
הצטרפו אלינו גם בפייסבוק
עדכונים - בלוגים - אירועים - אלבומי תמונות - סרטונים נדירים


שלח דף זה לחבר תגובות, הערות, והוספת מידע, מושגים ונושאים למנוי חינם על מגזין הנוסטלגיה"כובע טמבל" הוסף למועדפים



כל הזכויות שמורות © לאתר נוסטלגיה אונליין ו/או לבעלי התכנים, הדימויים והתצלומים.