חיפוש:   בכל האתר  בשמות הערכים  בקרדיטים     חפש  |  חיפוש תמונות בנושא:   חפש
   מפת האתר  |   כרגע באתר: 178 מבקרים   |  כניסה לדף האישי    
עורך: דייויד סלע
דבר העורך כתבו לעורך
| עמוד הבית | מי אנחנו | מרכז מידע לגולש | על נוסטלגיה ורטרו | קרדיטים | צרו קשר | גולשים כותבים
 

+   אביזרים וחפצים
+   אוספים ותחביבים
+   אז - וכעת
+   אירועים ושנים
+   ארכיון האישים
+   ארכיון הוידאו
+   ארכיון הישראליאנה
+   ארכיון הכרזות
+   ארכיון המצגות
+   ארכיון הקול
+   אתרי נוסטלגיה
+   בידור ופנאי
+   בקיבוץ
+   בריאות, טיפוח וניקיון
+   בשכונה
+   בתים ומבנים מספרים
+   גלויות בולים וסמלים
+   דירה ובניין
+   היום בהיסטוריה
+   המקום בו גרנו
+   העפלה ועליות לא”י
+   חג ומועד
+   טלוויזיה ורדיו
+   ילדות נשכחת
+   לבוש אופנה והנעלה
+   מוזיקה שיר וזמר
+   מזון ומשקה
+   משחקים וצעצועים
+   מתחם מורים
+   נוסטלגיה בצה”ל
+   ספורט
+   ספרות נוסטלגית
+   עבודה ומלאכה
+   פוליטיקה ובחירות
+   רדיו נוסטלגיה
+   רכב ותחבורה
+   רשת חברתית
+   שונות
+   שירותי גולש
+   שפה עברית
+   תיאטרון עברי
+   תקשורת מדיה ופרסום

האתר מוקדש לזכרו של
 יוסי פשרמן (פשי) ז"ל
2003 – 1954

מעל ל - 1100
סרטוני וידאו נוסטלגיים
בארכיון הוידאו שבאתר

יום העצמאות ה-7
 

הצוללת דקר
 

תל אביב הקטנה
 
 



בתים מספרים - ירושלים

מלון גרנד ניו הוטל
שתף 

           

בין השנים 1884-1887 בנתה הכנסייה היוונית האורתודוקסית על מגרש בין חומות העיר העתיקה, סמוך לשער יפו, בניין גדול שיועד מראשיתו לשמש כמלון.
לאחר כמה שנים, בהן לא שגשג, הושכרו המלון והחנויות שבקומת הקרקע למשפחה ערבית-נוצרית בשם מו?רקו?ס, וזו הצליחה תוך זמן קצר להעלות את קרנו של מלון "גרנד ניו הוטל", במיוחד בקרב תיירים ומדריכי קבוצות. על מבנה המלון כתב לונץ ב-1889: "...בית-מלון אורחים גדול אשר כנסיית היוונים בנתה מעל שוק אפטימאס בפנים העיר אצל שער יפו. בית-מלון אורחים הזה יכיל כחמישים חדרים והוא בית-המלון היותר גדול ונהדר בעירנו".

 

הצלחתו הרבה של המלון וחלקו המשמעותי באכסון התיירים והצליינים האמידים בירושלים, הביאו להרחבתו כמה פעמים בשנים שלאחר מכן. לאחת ההרחבות הראשונות מתייחס לונץ כך: "...מעל מלון גרנד ניו הוטל אשר בפנים העיר נבנה מכפלה שלישית ועתה יוכל המלון הזה להכיל כמאתיים אורחים".

החידושים הטכניים בבניין עוררו התפעלות בקרב תושבי ירושלים. בכתבה שהתפרסמה בעיתון הצבי בינואר 1896 נכתב: "...את מכונת הספקת המים לכל הבית הגדול הזה, מלאכת בית-הספר התורה והמלאכה... ונתמה על המראה וכמעט לא יכלנו לאמין כמלאכה כזאת נעשתה בירושלים. שתי גיגיות גדולות של נחושת, מלאכת בית-הספר, הוצגו על גג הבית, ואל הגיגיות האלה יעלו המים במרום כחמישה עשר מטר, בכח פומפה ופה בנויה לכתחילה לתכלית זו בבית-הספר עצמו, ומשם יובלו המים על-ידי שפורפרות רבות לכל חדרי הבית". להבנת מידת החדשנות הטכנולוגית שהופגנה במלון המודרני והחדיש ביותר של ירושלים בסוף המאה ה-19, ראוי לציין שרק ב-1911 הואר מלון בירושלים בנורות חשמל. חדשה מרעישה זו התפרסמה, למרבה העניין, דווקא בעיתון האור.

גם במלון גרנד ניו הוטל הוכרע גורלם של מנהיגי היישוב היהודי בשנותיו הראשונות. י"ל שניאורסון מספר שבזמן מלחמת העולם הראשונה התארח ג'מאל פאשה במלון, ובהזדמנות זאת הזמין אליו את מנהיגי היהודים. ה"הזמנה" נועדה, כמובן, לכלוא את המנהיגות היהודית מאחורי סורג ובריח תורכי, אך המזימה סוכלה על-ידי התערבותו חדת הלשון והחוכמה של אלברט ענתבי (מחשובי המנהיגים והעסקנים בישוב היהודי בארץ ישראל), אשר הוכיח לג'מאל פאשה את חיוניות היהודים לממלכה העות'מאנית.
שנים לאחר פרשה זו, בעודו מתארח בטרקלין המלון, עלה בדעתו של איתמר בן-אב"י הרעיון להקים את עיתונו הראשון - ואף המימון הדרוש להקמתו הושג שם...

עם כיבוש הארץ על-ידי הבריטים הוחרם המלון והחל לשמש כבית-חולים וכמטבח ציבורי לתושבי ירושלים הרעבים. מפעילי המטבח היו אנשי המושבה האמריקאית, שבאותה עת הפעילו גם את מלון אמריקן קולוני באותה מתכונת.

שמותיו ובעליו של מלון גרנד ניו הוטל השתנו לא פעם. במרוצת השנים הפך המלון למלון צנטראל ולמלון לויד, לאחר מכן – למלון פאסט ולמלון אימפריאל. כיום נקרא המלון ניו אימפריאל" ומנוהל על-ידי משפחת אל-דג'אני.

    




מלון דו פרנץ`
שתף 

מלון דו פרנץ' או דה פרנס (הצרפתים - הצרפתי) שכן בבניין היפיפה שבנה הבנקאי ברגהיים ב-1866. במפנה המאות שימש הבית כמעונה ומשרדיה של מקימת ארגון הדסה, הנרייטה סולד, ולאחר מכן - כמשרדי עליית הנוער וכמטה הארגון בירושלים; אך עד תום המשטר העות'מאני שכן בבניין מלון דה פרנס.

 

את המלון ניהלה אישה צרפתייה, והוא נועד בעיקר לתיירים צרפתים, שבאותם הימים שילמו דמי הארחה בשיעור של עשרה פראנקים ליום; עם כי עקב קרבתו לקונסוליה הרוסית, לא מעט מפרנסתו באה מיושביה ובאיה. מקומו מאחורי גן העיר, ששימש כמקום טיול מועדף על תושבי ירושלים - במיוחד בימי חג ומועד - על מנת להאזין לתזמורת תורכית תחת שרביטו של המנצח היהודי-רוסי קובלסקי.

לא ברורים קשריו של המלון עם נשות הדסה, אך מלון דו פרנץ' החל לפעול בבניין עוד בטרם עזיבת ארגון הדסה את המבנה. סביר להניח שלהדסה היתה בעלות כלשהי על הבניין, מכיוון שקשריהם לא היו עסקיים בלבד. על כך מעידה מודעת דרושים שהתפרסמה בעיתון הארץ באפריל 1921 המבקשת לגייס מנהלת משק למלון "דה פרנס", והמועמדות מתבקשות לפנות למשרדי הדסה בבית-ברגהיים. יהיו אשר יהיו קשרי ארגון נשות הדסה עם המלון, מלון דה פרנס פעל בבית-ברגהיים כשלושים שנה.

החל מאמצע שנות העשרים ועד ערב סיום המנדט שימש הבניין כמשכנו של מלון ”דורוטי", אשר נקרא כך על שם מפעיליו הערביים. המלון קשר קשרים הדוקים עם הקהילה הנוצרית בירושלים. רבות ההודעות על אספות ופגישות של הקהילה המקומית באולם המלון. המלון אף ”אימץ" חטיבת חיילים בריטים, וכל אירועיהם התקיימו במלון.

עם קום המדינה ושיקום הבניין מנזקי מלחמת העצמאות שוכנו בו מעבדותיו של בית-הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית בירושלים, וכן אחד מאגפי משרד המסחר והתעשייה.

החל ב-1994, לאחר שיפוץ יסודי, שוכנים בבניין משרדיה של עיריית ירושלים.




מלון היוז
שתף 

מלון ה?יו?ז, שנקרא על שם בעליו הגרמנים, פעל במשך שנים רבות ברחוב יפו 17, בקרבת גן העיר, במבנה שהוקם לקראת סוף המאה ה-19. המלון הוותיק והקטן שפעל בקומתו השנייה של הבניין, מופיע ב"מפת שיק" ב-1904, ומוזכר לראשונה במדריך ב??ד?ק?ר משנת 1912, שם הוא זוכה להמלצה.

 

פרסומו של מלון היוז בא עם הגרעין הראשון של אנשי ועד הצירים של הסוכנות היהודית בראשית ימי המנדט: ועד הצירים שכר את המלון לשמש לו כמטהו, ושנים רבות מילא תפקיד זה חלק מהבניין. יתרת החדרים מולאו בעיקר על-ידי תיירים בריטים, שמצאו בו מענה לדרישותיהם המלונאיות.

בספטמבר 1919 הופיעה מודעה בעיתון הארץ, בה מוזמנים כל החברים והידידים של "הקבוצה המדיצינית האמריקאית" - כנראה הדסה - לנשף נגינה. נראה, אם כך, שהמלון שימש גם להתכנסויות ופעילויות תרבות, וכנראה היה בו אולם גדול לאירוח נשפים ואירועים אחרים.

 

בראשית 1927 שב המבנה לייעודו המלונאי והושכר לי' ברשקובסקי, וזה הפעילו כעשר שנים תחת שמו. עם זאת נראה שהצירים לא נפרדו מהמלון לגמרי, כי באוגוסט 1929, בעת דיוני ההנהלה הציונית, נערכה מול המלון הפגנה גדולה: כ-300 איש, שהיו בדרכם חזרה מהכותל המערבי, הפגינו מול המלון עקב השמועות שהבריטים מתכוונים לאסור תקיעות שופר ליד הכותל...

 

ממשיכו של מלון ברשקובסקי היה מלון נורדיה. המלון נקרא על שם נורדאו והחל לפעול בשכונת מוסררה, ולבניין הגיע  דרך תחנת ביניים ברחוב המלך ג'ורג'. ברחוב יפו 17 פעל מלון נורדיה מ-1935 ועד תום המנדט הבריטי.
עם הקמת המדינה שוכן בו האגף הירושלמי של משרד העבודה והביטוח העממי, וכך תמה תקופתו המלונאית של הבניין.




מלון המלך דוד
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.

 

 




מלון ורשבסקי
שתף 

טאודורוס ורשבסקי התחיל את הקריירה המלונאית לקראת סוף המאה ה-19 כעוזר לאביו, כאשר זה ניהל, עם משפחת רוקח, את הח'אן המפורסם בשער הגיא.

ש' הלוי מספרת שהח'אן בשער הגיא עבר לניהולו של ורשבסקי אחרי מלחמת העולם הראשונה, כאשר זה חכר אותו מהשלטונות ועבר לגור בו עם בני משפחתו. את הח'אן החזיק ורשבסקי עד לדעיכתו הסופית בשנת 1921; אך עוד קודם לכן, עקב סירובה של אשתו להמשיך לחיות במקום זנוח אל כשער הגיא, הכין את הקרקע למלונו "הממשי" הראשון.

את מלון ורשבסקי חנך טאודורוס ורשבסקי כנראה ב-1920, ברחוב סנט פאוול (כיום שבטי ישראל), בקרבת מגרש הרוסים. קיומו של המלון החדש וטבע השירותים שהוצעו בו פורסמו במדריך כל ירושלים ב-1921: "מלון ורשבסקי, ירושלים, בקרבת הפוסטה (בניין הדואר), הוא היותר יפה, נעים ונקי על כל הרווחות, מכיל 30 חדרים, בתי טואלט אירופיים, אמבטיות ומקלחות. צינורות מביאים לחדרים מים חיים. על-ידי הבית גן נהדר".
כיום פועל בבניין זה מוסד "יד לקשיש".

בשנת 1923 עבר המלון לבניין גדול יותר, שבמקורו נבנה למגורים, ברחוב יפו 44 ושמו שונה למלון תל- אביב.

הבניין השתייך לגביר הירושלמי הידוע קוקיא. בבעלותו, וכן בבעלות ו?ל?רו? התורכי, היו חלק גדול מהנדל"ן ברחוב יפו. למרבה העניין, כל נכסיו של קוקיא ברחוב יפו היו בצדו הצפוני, ואילו של ולרו - בצדו הדרומי!
הופעתו הציבורית הראשונה של מנחם בגין התרחשה על אחת ממרפסותיו של מלון תל-אביב. י' לפידות מספר שב-3 באוגוסט 1948 השמיע בגין המולהב והמלהיב על גזוזטרת מלון תל-אביב, את אחד ממשפטיו הבלתי נשכחים:: "...חומת העיר העתיקה אינה גבול ירושלים, הירדן אינו גבול ארצנו, והים אינו גבול עמנו".

מלון תל-אביב הוא אחד הבודדים בארץ, אשר עדיין פועל במקום בו נוסד לפני יותר משמונים שנה - אף שפעל תחת שמות שונים והיה תחת ניהולם של שלושה דורות מאותה משפחה. לאחר מותו של טאודורוס ניהל את המלון בנו שאול, ועם פטירתו של זה נוהל המלון על-ידי בתו אסתר ובעלה. ב-1958 שונה שם המלון למלון רון.
ב-1999 שופץ המלון, שמו שונה למנורה רון, ו-22 חדריו הגדולים שודרגו ומהווים את מקור הכנסתו העיקרי.




מלון ורשבסקי-הרלינג
שתף 

 

במשך 61 שנות פעילותו שינה מלון ורשבסקי-הרלינג, מלונם של בני הרלינג, את שמו ואת מקומו לפחות חמש פעמים!

כדוגמת מלונות אחרים בעיר, החל המלון כבית-תמחוי ומתן סיוע לנזקקים, אשר הוקם על-ידי הרב יעקב יוסף הרלינג ב-1905, ככל הנראה ברחוב לייב דיין של היום, קרוב לשכונת מאה שערים. בספרו "חלוצי הישוב" מכנה תדהר את בית-התמחוי "בית אוסף נדחים", עקב מצבם הסוציו-אקונומי הירוד של מרבית דייריו, הזמניים והקבועים. על פי תדהר, ניתנו הלינה וכוס התה של הבוקר תמורת תשלום קטן. אף שהמחיר לא צוין במפורש, ניתן להבין מכינוי המקום שהמחירים בו לא היו גבוהים.

בשנת 1912 העביר הרלינג את בית-התמחוי, שבינתיים הפך לאכסניה, לרחוב דבורה הנביאה, ואחר כך מול בית-המרקחת "רחובות" בשכונת הבוכרים.

לאחר כמה שנים העביר יוסף יעקב הרלינג את המלון לרחוב יפו ושינה את שמו למלון ו?רש?ב?ה, על שם עיר הולדתו וארשה. בשנת 1916 העביר הרלינג את מלונו שוב ושינה את שמו למלון ורשבסקי-ירושלם. נראה שבשמו החדש של המלון ניסה הרב לבטא הן את מוצאו הן את הימצאותו בעיר הקודש... (מעניין מדוע דווקא השתמש הרב במילה "ירושלם" – ולא "ירושלים"). הפעם התמקם הרלינג ברחוב שבטי ישראל, בבניין בו פעל לפני כן המלון הבריטי "הנצמן", שכ?ו?נה גם "בית–אוליבט".

ממלונה? החדש הפעילה משפחת הרלינג שירות חריג, יחסית לגודלו של מלון ורשבסקי-ירושלם: שירות הסעות באוטומובילים בקו ירושלים-יפו-ירושלים. משום-מה לא תאמו מחירי שירות ההסעות של הרלינג את פילוסופיית החיים של מקימי אכסניות למעוטי יכולת: הרלינג דרש 78 ג"מ לכל כיוון, כאשר בשירות האוטומובילים הרגיל באותו קו דרשו באותו הזמן רק 45 ג"מ.

ב-1929 שכר אליעזר דב הרלינג, בנו של הרבי, מאת סאבא אל-אערג', ערבי-נוצרי, בניין מגורים ברחוב יפו פינת רחוב הלני המלכה והפכו למלון. כצפוי, גם לשם הגיע השם החדש-ישן: מלון ורשבה.

חיש מהר חובר הבניין למבנה נוסף, גם הוא בבעלותו של אערג', ומלון ורשבה החדש גדל פי שניים ושוב שינה את שמו: מלון ורשבסקי-הרלינג המחודש והמורחב.

שער הכניסה למלון הוזז לבניין השני, אשר פנה לרחוב הלני המלכה. הכניסה למלון היתה מקושטת באריחי קרמיקה שעוצבו בעבודת יד יפהפייה, וזו הקנתה לו פאר וסגנון מיוחדים במינם.

נראה שהמלון החדש נתקל בבעיית שיווק בנושא שמו החדש-ישן. הבעיה היתה כה חמורה, עד כי במשך חודשים רבים פרסם אליעזר דב הרלינג הודעת הבהרה בעיתונות המקומית... הציבור סבר שמדובר במלון ורשבסקי במקום ורשבסקי-הרלינג, ולא היה ברור באיזה ורשבסקי מדובר: הרלינג ורשבסקי או טאודורוס ורשבסקי!

משנות השלושים ועד הקמת המדינה נהגו להתגורר במלון זה רבים ממפקדי הצבא הבריטי, פקידי המנדט וכן עסקנים יהודיים. כ-15 שנים לאחר הקמתה של מדינת ישראל עדיין הלך שמו של המלון לפניו, וזה המשיך לארח אישים מרכזיים במדינה, ובהם בן-גוריון, בן-צבי, אליהו גולומב ולוי אשכול (על פי המסופר הוא חייב למלון כסף עד עצם היום הזה).
מלון ורשבסקי-הרלינג פעל בהצלחה עד שנת 1966, עת הוקמו בו אולמי אירועים וכנסים.




מלון מרכזי
שתף 

                 

מלונו של ירחמיאל אמדורסקי, היה מתחרהו העיקרי של מלון קמיניץ בירושלים, וכמלון קמיניץ, גם מלון זה מקורו במוסד תמחוי.
בשנת 1880 לערך, יסד הרב יוסף אמדורסקי מוסד תמחוי מול חצר "אורח חיים", "...שבו היה אפשר להשיג בעשיריה אחת קציצה מתובלת במיץ עגבניות, ובעד עשיריה וחצי, חתיכת-מח מבושלת. בית התמחוי הקטן היה אבן היסוד לענף מלונאות ירושלים, כי בן האלמנה, ר' ירחמיאל אמדורסקי, פיתח את ענף בתי המלון בירושלים, ומאות ואלפי תיירים חסו להנאתם בצל קורתם...".

כמלון קמיניץ, גם מלונו של אמדורסקי - לימים מלון "צנטראל - מרכזי", עבר ממקום למקום כמה וכמה פעמים. המלון נוסד ב- 1894 וכבר בפרוס המאה ה- 20 עבר לרובע הארמני בעיר העתיקה: "...אתכבד להודיע לכל באי שער עירנו כי העתקתי את מושבי ואת ההאטעל לחצר שהיה דר בו הרופא המפורסם..." על טבעו של מלון זה ניתן ללמוד מדברי פ' גרייבסקי: "...ירושלים – 1900. עירנו משתכללת במסדיה, הנה זה ימים רבים מתנוסס בתוכה הוטעל ממדרגה ראשונה לאורחים עשירים מאחב"י, העולים לארץ לדרוש בשלמה, הוא ההוטעל המהלל של אחינו מר ל. קמיניץ, אך עוד חסרה היתה עיה"ק בית אורחים חשוב והגון לארחים מצוים אשר אין ידם משגת לעמוד במקום גדולים, ועתה נמלא החסרון הזה באופן נעלה על-ידי אחינו מר ירחמיאל אמדורסקי אשר כבר התמחה במלאכת הכנסת ארחים מכבר, כי הכין האיש הזה מארחה יפה ומהודרת המצוינת בסדריה ותכונת חדריה רחבי הידים, וכל הרוחה והנקיות וחופש האויר השוררים בה וטוב המאכלים המוכנים לפי חוקי הטעם ודרישת הבריאות, עד כי עליה יאמר: נחמד המקום למראה וטוב למאכל, והכל במקח השווה...".

לאחר שנים מעטות עבר המלון פעם נוספת. ביוני 1904 כתב ש' סלאנט: "...האדון ירחמיאל אמדורסקי נ"י אשר החזיק עד כה בית אש"ל לא גדול בעיר, הנקרא האטעל אמדורסקי, צעד עתה צעד גדול לפנים, ברכשו לו בשכירות את הבית הגדול אשר בו היה עד כה ההאטעל צענטראל, גם הוא בעיר פנימה, אבל במקום היותר רחב והיותר יפה, אצל הגראן ניו האטעל וסמוך לשער יפו. והבית גדול ורחב ידים ונהדר למאד, בו חדרים רבים תאים ואולמים גדולים מאד, כליו נאים, וסדריו טובים, והכל ערים לוח העת ולא יחסר בו כל הדרוש להאטעל מדרגה הראשונה...".

בתיאור מפורט יותר של המלון שהופיע ב-1909 נכתב שהמלון נמצא ברחוב דוד ליד שער יפו, שם בכל אחה"צ מנגנת תזמורת צבאית תורכית. הבניין כלל מרתף ושתי קומות...כאשר בקומה הראשונה היה חדר-אוכל מסעדה גדול במיוחד ובקומה השניה מוקמו חדרי אורחים וסלון גדול לפגישות עסקים, בו נהגו להופיע בערבים הרכבים מוזיקאלים.

במלון הזה תלה אמדורסקי לעיני כול אישור כשרות מאת הרב הגאון סלאנט: "מחזיק פה עיר קדשינו בית אש"ל הנודע בשם האטעל "אמדורסקי" זה איזה שנים, ועתה חלה פני להודיע את אשר אדע בהנוגע לעניני הכשרות, ונעתרתי לבקשתו, והנני מודיע בזה כי מכיר אני אותו לישראל כשר, ונוידע לי כי בית האש"ל שלו מתנהג בכשרות, וביכולים אחב"י להתאכסן שמה כטוב לבבום" לא בדיוק כתעודות הכשרות של ימינו, הפשוטות בהרבה...

כדוגמת מלון קמיניץ, גם מלון צנטראל הציע - בנוסף לשירותי לינה והסעדה - שירותי עריכת שמחות ואירועים, מקום נוח לישיבות, ואפילו בית-כנסת. כשהיה ז'בוטינסקי עצור בידי האנגלים בבית-המעצר שליד שער יפו בעת מהומות נבי מוסא ב-1920, כל מזונו נשלח אליו ממטבח המלון. חגיגות הנחת אבן הפינה לאוניברסיטה העברית ב-1918 התקיימו בסלון המלון.

חלקו של המלון בהקמת המדינה לא הסתכם אך ורק בהכנת ארוחותיו של ז'בוטינסקי או אירוח יוזמי הקמת האוניברסיטה. מאז הקמת השלוחה הירושלמית של ההגנה אחרי הצהרת בלפורי שימש המלון כתחנה קבועה ללוחמים בעת כניסתם לעיר העתיקה ויציאתם ממנה.

בפרעות פסח 1920, בהן התנפלו ערבים על יהודי העיר העתיקה, שימש מלון צנטראל כמקלט וכמחבוא ללוחמי המחתרת. לא ברור אם היה הדבר בידיעת בעל הבית או לא, אך המלון שירת את רחל ינאית ונחמן סירקין בעת ניסיונם לעזור לפליטי העיר העתיקה לצאת דרך שער יפו לפני סגירתו ע"י הבריטים.

במודעה, שראתה אור ב-1926 מציינת ההנהלה שירותים נוספים שהעניק המלון הירושלמי והביאוהו לרמה גבוהה אף יותר: בנוסף ל"...מטבח ממדרגה ראשונה, חדרי אמבטיות, מאור אלקטרי..." מצוין "...מכוניותינו מחכות להנוסעים על-ידי הרכבת כדי להסיעם למלון..." ואם לא היה די בכך על מנת למשוך תשומת לב, לא היה אפשר לפסוח על יתרונות מיקום המלון: "...מול מגדל דוד... ראה נהדר על פני העיר והסביבה מהחלונות ומהגזוזטראות של הבית... מקומות היסטוריים: מקום המקדש (מסגד עמר), כותל המערבי, הר- הזיתים, יד-אבשלום, הר-ציון, ברכת חזקיהו, קבר דוד המלך, בית לחם, קבר רחל אמנו, ברכות שלמה, חברון, יריחו, ירדן, ים המלח..." הייתכן שניתן היה לראות את כל המקומות האלה ממרפסות?..

ב- 1927 שוב עבר מלון צנטראל לרחוב דוד המלך של היום. המלון התמקם מרחק-מה ממלון המלך דוד תחת השם מלון "צנטראל החדש", ובו התארח הרבי מלובביץ' באוגוסט 1929.

באמצע שנות השלושים עבר המלון למקומו האחרון ברחוב בן יהודה 10, אך בפברואר 1948 התפוצצה מכונית תופת ברחוב בן יהודה, והמלון נפגע קשות ונסגר סופית.




מלון מרשק - עדן
שתף 

                                                            

למלון עדן חלק לא קטן בהיסטוריית ארץ-ישראל ומדינת ישראל.

סיפורו של המלון מתחיל במלון ירושלמי אחר, קטן וצנוע בהרבה, הלא הוא מלון מרשק. מלון זה שכן בנחלת שבעה, קרוב לכיכר ציון, והיו בו רק חמישה חדרים וטרקלין קטן, ששימש גם כחדר קבלה וחדר אוכל עבור האורחים ובעלי המקום. המלון היה שייך לזוג מרשק, ולהם בת, רוזה, והיא גדלה, התחנכה ועבדה במלון עם הוריה.

 

ב- 1919 עבר המלון לרחוב יפו ונוספו לו כמה חדרים. עם נישואיה של רוזה נכנס גם בעלה, אברהם ליפשיץ, לעסקי המלונאות המשפחתיים הפורחים.

ב- 1928, לאחר מות הוריה של רוזה, רכשו בני-הזוג הצעירים, ה"חמושים" בידע ובניסיון, בניין קטן ברחוב בן-יהודה, שיהיה למרכז הבירה ולמקום מפגש מרכזי של קובעי מדיניות ובעלי הון.

 


מלון עדן
על 25 חדריו נפתח בשעה טובה ברחוב בן-יהודה 5 ללא חגיגות מיותרות. לקוחותיו הראשונים היו אלה שהתאכסנו קודם במלון מרשק, אך הסדר והניקיון ששררו במלון המטופח ותבשיליה הטעימים של רוזה, אשר הוגשו לאורחים ביד נדיבה, הקנו למלון מוניטין רב בכל רחבי העיר.

 

א-פרופו מחלקת מזון ומשקאות במלון, מידיעה קצרה בעיתון אנו למדים, שליפשיץ "לא בדיוק" עבד על פי החוק: "...המלון נקנס בחמישים מיל על הצגת תפריט ללא מחירים, וב-25 מיל על חיוב יתר של אורח שהזמין טוסט ותה...".

הצלחתם הכמעט מיידית של רוזה ואברהם ליפשיץ בניהול המלון הביאתם להחליט על הריסת המבנה הקיים ובניית מלון חדש וגדול יותר במקומו. בכל חסכונותיהם ובעזרת הלוואה של 2,000 ליש"ט מ"בנק פויכטוואנגר" שכרו את האדריכל יוחנן רטנר על מנת שיתכנן את מלונם החדש ויפקח על בנייתו. הבנייה החלה בראשית 1937 ומלון עדן החדש נפתח לרווחת הכול ב-10 באפריל 1938.

לא עברו ימים ספורים, ובני הזוג ליפשיץ נתקלו בבעיה פוליטית גדולה: התנגדותו החריפה של המושל הבריטי בירושלים לשמו העברי של המלון! המושל קית' רואץ' רצה בשם בריטי מכובד, התואם לנסיבות, ו"הציע" שיקראו למלונם מלון קינג ג'ורג!
מוזרה הדרך, בה נפטרים לפעמים מבעיה מעיקה: רוזה ואברהם נחלצו מהצרה הצרורה רק הודות לתמיכתו של חוסיין חלדי, ראש העיר הערבי! סוף-סוף, למרבה הרווחה של כל המעורבים - פרט למושל, כנראה - שמר המלון על שמו העברי.

מאורעות 1936 – 1939 גרמו להפסקה בזרם התיירים ועולי הרגל לארץ ולירושלים בפרט, והאווירה המתוחה ערב מלחמת העולם השנייה ה?ר?עה את מצבו הכלכלי של המלון - במיוחד בגלל לחצו של הבנק לקבל את החזרי ההלוואה שנתן עבור בניית המלון. המושיעה הפעם היתה הסוכנות היהודית, ואחר כך - המדינה הצעירה: אלה היו ללקוחותיו העיקריים של המלון.

הוכחה למצוקתם הכספית של בני-הזוג ניתן למצוא במודעה, בה הוצעו הנחות מיוחדות דווקא לפקידים. הייתכן שצעד שיווקי זה הביא לעבודת המלון עם הסוכנות היהודית ועם הממשלה?..

בין אורחיו הרבים של מלון היו חיים וייצמן, דוד בן-גוריון, אורד ויינגייט, נחום גולדמן ועוד רבים מבני התקופה הידועים והמכובדים. סביר להניח שבין כתליו נערכו פגישות חשובות וגורליות לעתידה של המדינה הצעירה.

ב-22 בפברואר 1948 התרחש הפיגוע ברחוב בן-יהודה. ההתפוצצות העיפה את הדלתות הראשיות של המלון, ואברהם ליפשיץ, שהיה בקרבת דלפק הקבלה, נפגע.

במשך שנים לא היה כמעט אפשרי להשיג חדר במלון ללא הזמנה זמן רב מראש. קרבתו ל"בית פרומין", משכנה הזמני של הכנסת בירושלים, הגדילה את חוג לקוחותיו של המלון.

ב-1968 נפטרה רוזה ליפשיץ, ובתה חיה נטלה את מקומה, ועבדה במלון עד פטירתו של אביה בראשית שנות השבעים. ב-1974 נמכר המלון והיה למשכנו של סניף בנק ישראל ובשנות השמונים - למשכנו של משרד הקליטה.
בסוף המאה ה-20 הוצעה תוכנית עירונית לשימור הבניין, על פיה יועד המבנה לחזור לייעודו המקורי - בית-מלון ירושלמי ייצוגי. ב -2003 החליטו הגופים המעורבים להרוס את המבנה המקורי ולבנות במקומו את מלון עדן החדש בגובה שמונה קומות.

וקוריוז הנוגע למלון עדן: מאז הקמתו ב-1928 ועד סוף שנות השישים לא נמצאה מודעה אחת, אשר תציין את מקומו המדויק של המלון! בשנות העשרים והשלושים לא היה בכך חריג, אך החל בשנות הארבעים פרסמו המלונות את מקומם בצורה מדויקת. לעומתם ה?רבה מלון עדן להדגיש שהוא ”המלון המפואר בבירה", אך ציין רק מספר טלפון (ומאוחר יותר גם תא דואר) ללא כל כתובת! ההיה המלון עד כדי כך ידוע ברבים? מי יודע?..




מלון סלויה
שתף 

                                                  

הבניין של מלון סלויה תוכנן על-ידי האדריכל אנטול ברוצקוס ב שנות הארבעים כבית מגורים, והוסב לשמש כמלון רק תוך כדי בנייתו.
המלון נודע כמוקד למפגשים ולהחלפת מידע של מרבית הגורמים המעורבים בהקמת מדינת היהודים (בעד ונגד) וגם בגלל היותו "נסבל" מבחינת המחירים שנגבו בו. המלון שכן ליד כיכר סלמה (היום יד הרב ניסים), ועל אף היותו בבעלות ערבית נוהל בידיה הנאמנות של גברת כץ היהודייה.

 

על אוכלוסייתו המיוחדת של המלון מספר העיתונאי ג' צפרוני: "...התגוררו בו עיתונאים זרים... גם אנשי מודיעין של ההגנה והמחתרות הסתובבו פה." ת' שגב הגדיר את יושבי המלון כ"...מהגרים ומבקשי מפלט מעצמם, מתקני עולם, חורשי מזימות, טרוריסטים, משוררים ופקידים בריטים, עיתונאים זרים מרחבי העולם, חומדי ויסקי וסיפורי קרב...".

 

עם הקמת המדינה, ובהיעדרה של ה"קליינטורה הרגילה" של המלון, שרד המוסד שנים מעטות בלבד. לאחר תקופת הפסדים תפעוליים רכש אותו בשנת 1958 הרב יצחק ניסים על מנת להקים בו ישיבה תורנית, ומאז 1982 שוכן בבניין המוסד ללימודים תורניים ”יד הרב ניסים".

 




מלון סמירמיס פארק ליין וקלארידג`
שתף 

המלון נקרא על שם מלכה אשורית, אשת מינוס מייסד בבל, שנודעה בחוכמתה וביופייה. על מלכה אגדית זו, שבנתה את בבל ונטעה בה גנים על מדרגות גבוהות - הגנים התלויים - מסופר שנולדה באשקלון.
בשם "סמירמיס" כונה גם מלון יפואי, ששימש בראשית ימי המדינה כמשכנו של אגף התובלה בחיל האוויר, והיום כמשכנה של תחנת הרדיו הצה"לית.

מלון המלך דוד לא היה היחיד, שסבל מפעולותיהם של ארגוני המחתרת טרם הקמת המדינה. סבל מכך גם מלון ס?מ?יר?מ?יס, ששכן בפינת הרחובות החי"ש ומחלקי המים בשכונת קטמון. בניין המלון היה בבעלות משפחת אבו-סואן הערבית- נוצרית.

בעת ההיא שימש המלון גם כמטהו של מפקד ירושלים הערבית ודודנו של המופתי הירושלמי, עבד אל-קאדר אל- חוסייני. המלון נודע כמוקד להתכנסויותיה ולתכנון פעילויותיה של כנופיית הערבים בקטמון, ועל כן ביקשה ההגנה לפוצצו, כפי שביקשה לפוצץ את מלון קלארידג'.

באזור מלון סמירמיס, המרוחק יחסית מהמרכז המלונאי של העיר, פעלו באותה תקופה מוסדות אירוח נוספים, בהם מלונות פארק ליין וקלארידג'. מלונות אלה דמו זה לזה באופן מפתיע: שניהם פעלו בשכונת קטמון בתקופת המנדט; שניהם נחשבו למלונות ברמה אירופית טובה לתקופתם; שניהם נשאו שמות של מלונות לונדוניים איכותיים; ושניהם שימשו כעמדות לחימה ותצפית עבור המחתרות.

אך שלא כמלון פארק ליין, שימש מלון קלארידג' כעמדה ערבית, ואחר כך כמושבה של מפקדה ערבית - ואילו מלון פארק ליין שימש כעמדה של אנשי ההגנה בירושלים.

אף שבמלון קלארידג' נפגשו עסקנים ערבים וממנו צלפו רובאים ערבים בקביעות על השכונות היהודיות, ניצל מלון זה מגורלו של שכנו, מלון סמירמיס.

לאחר התלבטות רבה בחר מישאל שחם במלון סמירמיס כיעד, ובליל 5 בינואר 1948 פוצץ המלון על-ידי חברי ההגנה. יש הטוענים שאנשי ההגנה חשו שהיישוב נזקק לפעולת ראווה לשם חיזוק רוח הלחימה שלו, ועל כן תוכנן פיצוצו של המלון, וכי מעשה זה היה שיא פעולותיו היזומות של מישאל שחם בחי"ש ירושלים.

יחידה מגדוד מוריה, ובראשה יואל קרסני-רשף, ביצעה את הפעולה. 26 אנשים שישנו במלון נהרגו, ובהם בעלי הבית, תיירים תמימים והקונסול הספרדי בארץ, מ?נו?א?ל א?י?ינד?ה ס?ל?ז?אר, וכשישים איש נפצעו. בספר תולדות מלחמת הקוממיות טוען ענף ההיסטוריה במטה הכללי של צה"ל, שהפעולה בסמירמיס גרמה לשינוי פני תהליך ההפרדה בין אזורים יהודים וערבים: עד אותה פעולה עזבו יהודים שכונות מעורבות, ונוצרה סכנה להיעלמותם משכונות אלה, אך לאחר הפעולה החלה נטישת התושבים הערבים תוך כדי יצירת "איזון" בין תושביהן היהודים והערבים של השכונות המעורבות.

בחלקו היה בניין מלון קלארידג' תלת- קומתי, וחלקו בן שתי קומות בלבד. הוא נבנה בסוף שנות השלושים ברחוב חזקיהו המלך ונוהל על-ידי משפחת פ?ר?ייג' עד קום המדינה. מ-1949 עד 1999 היה המבנה בידי הסוכנות היהודית, והיא החזיקה בו משרדים ואת ספריית המכון של מחלקת מדריכי הנוער.
אחר כך פעלו בו אולפן מטעם "הנוער החלוץ" ו"המכון למדריכי נוער מחו"ל על שם חזקיהו". מספטמבר 1999 פועל בבניין "מכון גולד" ללימודי קודש וארץ-ישראל.

מבנהו בן שלוש הקומות של מלון פארק ליין שכן ברחוב הפלמ"ח פינת רחוב חרל"פ, וגם הוא הפסיק לפעול כמלון עם תום המנדט. כיום משמש מבנה המלון את תנועת "הנוער הלומד והעובד", אך בהשוואה לבניין של מלון קלארידג' אין בחזותו רמז כלשהו לעברו המלונאי.




מלון סן רמו
שתף 

מלון סן רמו, בן תקופתו של מלון פאלס, נבנה ברחוב הנביאים על-ידי אמינה אל-ח'אלדי, קרובת משפחתו של ראש עיריית ירושלים באותה תקופה, פח'ירי אל-ח'אלדי, בין השנים 1935-1936. כבמקרים רבים אחרים שו?נה ייעודו של בניין זה תוך כדי בנייה, ומבית דירות להשכרה היה למלון.

עם זאת - להבדיל מרוב המקרים האחרים - החליטה אמינה להוסיף למבנה המתוכנן אגף נוסף שישמש כמלון. אגפו המרכזי היה בגובה ארבע קומות, ודירותיו נועדו להשכרה. חלקו האחר, בגובה שתי קומות בלבד, נבנה ברחוב שטראוס ויועד לשמש כמלון. אגף זה השכירה אמינה לזוג עולים בשם נוימרק, והם העניקו למלון את השם "סן רמו" על שם עיירת הנופש האיטלקית.

אולי בשל זהות מפעיליו שימש המלון בשנותיו הראשונות בעיקר כאכסניה עבור עולים חדשים, שעלו לארץ מגרמניה ומאוסטריה הנאציות. לאחר מכן היו רוב אורחיו של המלון חיילים אמריקאים, שלחמו במלחמת העולם השנייה ונשלחו לפלשתינה למטרת מנוחה ונופש.

המלון זכור בגלל ה"הלשנה", שהביאה ללכידתו של דב אפרת, מפקד כוחות האצ"ל בירושלים, על-ידי הבריטים. בספטמבר 1945 קבע אפרת פגישה במלון עם שליח, שבא מתל-אביב לירושלים ובידי "חבילה" עבורו. הידיעה על הפגישה המתוכננת הועברה לבולשת הבריטית על-ידי מפקדי ה"הגנה", ואלה לכדו את אפרת ואת בן-שיחו בסיום פגישתם במלון.

ב-1956 נסגר המלון. אחרי עזיבת הזוג נוימרק שכרה הסוכנות היהודית את המבנה והפעילה בו מכון למדריכי נוער.
כיום משמשים חדריו של מלון סן רמו לשעבר כדירות מגורים ומשרדים.




מלון סנט ג`וליאן
שתף 

מלון סנט ג'וליאן, ובו כ-80 חדרים שנפרסו על פני ארבע קומות, היה אחד המלונות הגדולים של שכונת טלביה.
מלון זה השתייך למשפחת הו?ג?ס הנוצרית, ונבנה בראשית שנות השלושים ברחוב וו?קו?פ? (כיום רחוב הס) ויועד בעיקר לספק מקום לינה ובילוי איכותיים לנוסעים נוצרים - בניגוד מוחלט לנוהג שרווח עד אז ביחס לאירוח הצליינים הנוצרים.

לקראת סוף 1936 הוחכר בניין מלון סנט ג'וליאן ושימש את משרדי הממשל הבריטי עד לעזיבתם את הארץ. ב-1948 השתכנו במלון משרד החינוך (הוא עזב לאחר זמן-מה) והאגף הירושלמי של משרד הבריאות (שנותר שם עד שנות האלפיים).
לאחרונה הוחכר מבנה המלון לאגודה נוצרית, וזו הפכתו לאכסניה.









 
הצטרפו אלינו גם בפייסבוק
עדכונים - בלוגים - אירועים - אלבומי תמונות - סרטונים נדירים


שלח דף זה לחבר תגובות, הערות, והוספת מידע, מושגים ונושאים למנוי חינם על מגזין הנוסטלגיה"כובע טמבל" הוסף למועדפים



כל הזכויות שמורות © לאתר נוסטלגיה אונליין ו/או לבעלי התכנים, הדימויים והתצלומים.