חיפוש:   בכל האתר  בשמות הערכים  בקרדיטים     חפש  |  חיפוש תמונות בנושא:   חפש
   מפת האתר  |   כרגע באתר: 140 מבקרים   |  כניסה לדף האישי    
עורך: דייויד סלע
דבר העורך כתבו לעורך
| עמוד הבית | מי אנחנו | מרכז מידע לגולש | על נוסטלגיה ורטרו | קרדיטים | צרו קשר | גולשים כותבים
 

+   אביזרים וחפצים
+   אוספים ותחביבים
+   אז - וכעת
+   אירועים ושנים
+   ארכיון האישים
+   ארכיון הוידאו
+   ארכיון הישראליאנה
+   ארכיון הכרזות
+   ארכיון המצגות
+   ארכיון הקול
+   אתרי נוסטלגיה
+   בידור ופנאי
+   בקיבוץ
+   בריאות, טיפוח וניקיון
+   בשכונה
+   בתים ומבנים מספרים
+   גלויות בולים וסמלים
+   דירה ובניין
+   היום בהיסטוריה
+   המקום בו גרנו
+   העפלה ועליות לא”י
+   חג ומועד
+   טלוויזיה ורדיו
+   ילדות נשכחת
+   לבוש אופנה והנעלה
+   מוזיקה שיר וזמר
+   מזון ומשקה
+   משחקים וצעצועים
+   מתחם מורים
+   נוסטלגיה בצה”ל
+   ספורט
+   ספרות נוסטלגית
+   עבודה ומלאכה
+   פוליטיקה ובחירות
+   רדיו נוסטלגיה
+   רכב ותחבורה
+   רשת חברתית
+   שונות
+   שירותי גולש
+   שפה עברית
+   תיאטרון עברי
+   תקשורת מדיה ופרסום

האתר מוקדש לזכרו של
 יוסי פשרמן (פשי) ז"ל
2003 – 1954

מעל ל - 1100
סרטוני וידאו נוסטלגיים
בארכיון הוידאו שבאתר

יום העצמאות ה-7
 

הצוללת דקר
 

תל אביב הקטנה
 
 




בתים מספרים - צפון

טבריה - מלון גוברמן.
שתף 

לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה הוקם בעיר העתיקה מלונו הראשון של עולה ממזרח אירופה, אשר יהיה לאחת מאבני היסוד של המלונאות היהודית החדשה בעיר: מלונו של גוברמן.

 

בראשית דרכו פתחו גוברמן ושותפו, פינקלר, באחת הסמטאות ממזרח לרחוב הגליל מלון קטן ובו כמה חדרים ומסעדה, וקראו לו "קדימה". השותפות בין שני החברים לא עלתה יפה, ותוך זמן קצר התפרקה. המלון המשותף נשאר תחת תפעולו של פינקלר, וזה לא הסתיר את עובדת היפרדותם במודעה לעיתונות: "...מלון מסעדה קדימה מקודם גוברמן-פינקלר, עכשיו רק פינקלר...".

 

            

גוברמן לא התייאש מכישלונו הראשוני. הוא שכר מהמופתי של טבריה, סעיד א-שייח' טברי, בניין ברחוב הגליל, שהיה ממוקם בין בניין הדואר לבית-החולים, ושיכן בו את מלון "הגליל טבריא", אותו הפעיל עד 1921.

נראה שמלון זה הצליח לא רע, כי לדבריו של י' ריפמן, מוותיקי מלונאיה של טבריה, שכר גוברמן באותה שנה בית גדול עוד יותר... מלונו השלישי שכן בבניין, שזה עתה הסתיימה בנייתו ברחוב הגליל, והפעם קרא למלון על שמו.
המבנה השתייך למשפחה ערבית מצפת וכלל שמונה חדרי שינה, טרקלין מרווח וחדר אוכל, מטבח גדול ושאר השירותים הנחוצים. גם כאן הצליח גוברמן לא רע, כי לא עברו שלוש שנים - וקומה שנייה נבנתה, ובה כעשרה חדרים נוספים.
הגדלת המלון לא שיפרה רק את ההכנסות, אלא גם את רמת השירותים והמוניטין. חשבון, שהוכן ב-1927 לאורחים, מלמד על מגוון השירותים שהוצעו במלון - וגם על חוסר ידיעת השפה האנגלית, אם לא מצד בעלי הבית, לפחות מצד בית-הדפוס, אם כי אין הדבר מעיד בהכרח על ליקויי איכות... ועוד באותו עניין: בחשבון כונתה ארוחת הבוקר "פת שחרית".

 

        

לדבריו של נ' עב, עודדה הצלחת המלון את גוברמן לשכור ב-1931 בית גדול יותר משייח' חאג' חר-טביל ולמקם בו את מלונו הרביעי. בניין זה היה בנוי לאורך בלוק שלם ברחוב הגליל, ובו פעל עד תחילת המאורעות עם שלושים חדרים. כה "מודרני" היה המלון, עד כי לחלק מהחדרים היו אפילו שירותים צמודים - ממש סוויטות!
חיש מהר הפך מלונו הרביעי של גוברמן - שבינתיים השתלט על כל קומתו השנייה של המבנה - למקום מפגש של ה"מי ומי" המקומיים, נוסעים ותיירים, וכן אנשי היישוב.
במלון היו חדר אוכל שהופעל גם כמסעדה, וכן טרקלין גדול מרוהט בטוב טעם, והמלון היה ידוע באזור בשל טיב המאכלים שהוגשו בו. זמן קצר לאחר עזיבתו של גוברמן יוחרם מבנה זה על-ידי שלטונות מדינת ישראל.

 

עוד בטרם הקמת המדינה העתיק גוברמן את מלונו החמישי לקריית-שמואל, וכך "חסך" מעצמו אי-נעימויות רבות עם שכניו הערבים, כדוגמת הפצצה שהתפוצצה ליד המלון באוגוסט 1936.


בעודו מתכנן ומארגן משאבים לבניית מלון משלו על צלע ההר הצופה לכנרת, המשיך גוברמן להפעיל את המלון בקריית-שמואל במקביל למעורבות המלון במאורעות ובמלחמת העצמאות.
בתקופה זו "אירח" מלון גוברמן את מטה הפיקוד העירוני ואת כוח המשימה הנייד, שהוקם לצורך פעולות מיוחדות. מטבעה של מעורבות זו ברור, שבאותה תקופה היה במלון גם סליק...

 

את מלונו החמישי של גוברמן, מלון גוברמן, (איך לא?), נכנה מלון גוברמן ה"זמני" על מנת להבדילו מהאחרים. המלון היה קרוב למלון שלום פלאזה של היום, ובו כבר עבד גוברמן עם בנו ישראל. עם עזיבתו של גוברמן את המבנה ה"זמני" בשנת 1963 (לאחר כעשרים שנה!), נמכר המבנה לבעלים חדשים, ואלה המשיכו להפעילו כמלון "שרה" עד שנות השבעים.

עזיבת המלון ה"זמני" ב-1963 הביאה את גוברמן לאחר כ-45 שנים למלון משלו. מלון "גולן" - אשר בראשיתו נקרא מלון גוברמן גרנד - היה לא רק המלון הראשון בבעלותו המלאה של גוברמן, אלא גם הגדול במלונותיו.
המלון נבנה על פי ניסיונו המעשי של גוברמן, התנשא לגובה שמונה קומות, והיו בו, בנוסף ל-72 חדרים, חדר אוכל שתפקד גם כמסעדה (נראה שקיומה של מסעדה במלון הפך למסורת משפחתית), בר עשיר ולובי גדול, שטחי ציבור רחבים - וגם ברכת שחייה!

הצלחתו של המלון אפשרה לגוברמן להגדילו כעבור שנים מעטות בשתי קומות נוספות, ומספר החדרים במלון הגיע ל-99.

מפעלם המלונאי של גוברמן ובני משפחתו הסתיים בשנות השמונים, בהן נמכר המלון לחברת נסיעות Near East Tours שהייתה אחת החברות הגדולות לתיירות נכנסת במזרח ירושלים.

 

 




טבריה - מלון גלי כנרת.
שתף 

            

מלון טברייני שהטביע את חותמו והפך לסמלה המלונאי של טבריה בזמן מלחמת השחרור, הוא מלון גלי כנרת הוותיק.

מקימתו ומנהלתו הראשונה הייתה הגברת לוטה אייזנברג, ורבים מגברי היישוב הרימו גבות: אישה מנהלת מלון גדול?...
את ימיו הראשונים ראה המלון בראשית עונת החורף של 1947, עם סיום עבודות הבנייה שהתנהלו תחת שרביטו של הארכיטקט קמפינסקי במימון חברת "אפריקה-פלשתינה". זהו המלון הראשון שהוקם צמוד לחוף הכנרת - אז במרחק רב לכיוון דרום מהיישוב היהודי שהחל להתרכז במעלה ההר.

 

בניין המלון על שתי קומותיו התפרס על שטח גדול ונוח להליכה, ורוהט לפי טעמה האירופי המעודן והאלגנטי של לוטה אייזנברג: שטיחים פרסיים כיסו את רצפות השטחים הציבוריים במבנה, ומנורות רבות-זרועות עשויות ברונזה האירו את החללים. כורסאות וספות נוחות בצמוד לשולחנות תה מעוטרים עבודות קרמיקה ארמנית כיכבו בטרקלין ובבר המלון.

בתיאורה את ראשיתו של המלון מספרת גברת אייזנברג, שעקב חוסר תקציב ומתוך אהבתה לסגנון הישן והטוב רכשה לא מעט פריטים עתיקים בשוק הפשפשים ביפו ובעיר העתיקה בירושלים. לוטה הייתה אספנית אמנות נלהבת, ועל כן הלך וגדל אוסף הציורים והליטוגרפיות של ציירים מקומיים על קירות המלון, עד שפנים המבנה כולו נהפך למעין תערוכת אמנות קבועה.

 

מהטרקלין הראשי נפתחו דלתות זכוכית גדולות למרפסת רחבת ידיים, תחתיה נפרסו מדשאות ירוקות עד למזח שעל שפת האגם, שאליו נקשרה ספינת טיולים שעמדה לרשות האורחים.
בזכותם של המנהלת, העובדים והמתקנים נוצר תוך עונה אחת בלבד מוניטין של המלון הטוב ביותר בטבריה, עם מחירים סבירים... שמו הטוב ופרסומו ברבים הכריעו את הכף, וחברת ”אפריקה-פלשתינה“ - בעלת הנכס - הסכימה להצעתה של לוטה להגדיל את מספר החדרים.
לאחר עונת החורף הראשונה נסגר המלון במשך הקיץ החם והלח למטרות הרחבה, ונפתח מחדש ובו כתשעים מיטות, כאשר בכל החדרים מקלחות וכיורים.

 

במקום לחנוך את האגף החדש של המלון בתפוסות יפות, נותר המלון ללא אורחים ועם מעט עובדים בגלל הדיונים על תוכנית החלוקה, ואחריהם הכרזת האו“ם על חלוקת ארץ-ישראל.

על אף כל הסכנות, שארבו למלון ולעובדיו בגלל ריחוקו מהיישוב היהודי בטבריה וריכוזי אוכלוסייה עוינת בינו לבין העיר, לא עזבוהו העובדים והמנהלת. על אף המאורעות שפרצו באזור לא רק לא נסגרו שעריו, אלא שעל פי המסופר הגיעה אליו קבוצת אורחים מטעם המגבית היהודית, והמלון אירח את מייג‘ור אוונס מהמטה הבריטי המקומי ואת ידידו, ראש משטרת המנדט באזור הצפון.
אף מלונאי אינו רוצה לראות מלון סגור, וכאשר התעניין אוונס וביקש לדעת אם המלון פתוח, נענה על-ידי גברת אייזנברג שאכן המלון מקבל אורחים... לא עברו שעות מספר מהגעתם למלון - ורעש יריות והתפוצצויות העירם בבהלה. ניסיונותיהם ליצור קשר טלפוני עם מפקדותיהם על מנת לבקש פינוי מאובטח נשאו פרי רק לאחר זמן-מה. שני הקצינים פקדו על חייליהם לבוא לפנותם בשני משוריינים בליווי "התותח הגדול", ואכן תוך זמן קצר הגיע הכוח לקחתם לטבריה.

למען ההגינות חייבים לציין, שהקצינים הבריטים השאירו את התותח על צוותו וציודו על מנת לשמור על המלון. אחד מקציני ההגנה, שהגיע מאוחר יותר לבדוק את שלומם של המגינים, כה התפעל למראה התותח הבריטי המגן על שער הכניסה, שאמר: "...ובפעם הראשונה בתולדות שלטון המנדט, הוא (התותח) לא היה מכוון כלפי היהודים אלא כלפי הערבים... מה קורה כאן..? זו הפעם הראשונה שהאנגלים לצידנו...". על כך ענתה לו לוטה אייזנברג: "זה קשור בהכנסת האורחים הרגילה של מלוננו". בספרו "המאבק על טבריה מתאר נ' עב את אירוח קבוצת האורחים מהמגבית: "...יום 19.2.48 נתקבלה הודעה שהמ"פ שוסטי יגיע לטבריה וכי עלי להמתין לו במלון גלי כנרת, כי בפיו הודעה חשובה. הוא בא בשעה עשר בבוקר ומסר לי שמשלחת מטעם המגבית היהודית מארצות הברית תבקר בטבריה והאחריות לביטחון חבריה בעת ביקורם בטבריה והאזור מוטלת עלי... בשעה עשר נכנס לחצר המלון אוטובוס משוריין, מדופן בלוחות פלדה שנועדו למנוע חדירת קליעים. מהאוטובוס המשוריין ירדו כחמישה עשר אנשים כסופי שיער... התקשרתי אל מפקדת העיר, שם המתינה הנציגות הטבריינית... הפגישה התקיימה בלובי של המלון בהשתתפות כל חברי המשלחת, הנציגים הטבריינים העלו באוזניהם את בעיות הביטחון שהטרידו את טבריה, הן לטווח קצר והן בראייה לעתיד.
חברי המשלחת הקשיבו לדברים בתשומת לב מרובה ורשמו בפנקסיהם רישומים שונים... יצחק שוסטרמן הגיע למלון ומסר לי ידיעה מהש“י על כך שנודע לערבים על הימצאות המשלחת היהודית והם ינסו כנראה לתקוף ביריות את בית-המלון מכיוון בית-הקברות... תדרכתי את החבר'ה מה נעשה במקרה של התקפה... מלבד המ“פ שוסטרמן, אנוכי ושבעת הבחורים, איש לא ידע דבר על העומד להתרחש... גברת אייזנברג, מנהלת המלון, דאגה שתהיה ארוחת ערב חגיגית כיד המלך, שהשתתפו בה אנשי המשלחת והחבר‘ה שהוזמנו להיות שותפים לחגיגה... האווירה מסביב לשולחנות הערוכים היתה מכובדת כיאה למלון גלי כנרת. אנשי המגבית התייחסו לחברה בהערצה רבה והרימו כוסות לחיי המולדת ולחיי הבחורים הלוחמים... הבחורים פתחו בשירה עברית וניסו לגרור את הקשישים האמריקנים להצטרף לשירה ולריקודים. רובם נעתרו ורקדו ושרו... לפתע נקטעה השמחה על-ידי קולות ירי עזים. בהיותי המפקד והאחראי במקום, הוריתי לכבות האורות ולהשתטח על הרצפה... הבהלה בקרב האמריקנים שלנו היתה מאופקת והם נשמעו להוראות ופעלו בהתאם... אני וארבעת הבחורים תפסנו עמדות במלון מול בית-הקברות והשבנו אש. הירי נמשך מספר דקות ואחר פסק. במלון שררה דממה והכל היה חשוך לחלוטין. האנשים שכבו על הרצפה והמתינו להוראות. ביקשתי להדליק אור ואמרתי כי עכשיו הכל בסדר ואין מה לדאוג.
האורחים האמריקנים התאוששו מההלם הראשוני ושיבחו את בחורינו על אומץ ליבם ותושייתם בהדיפת התוקפים... בבוקר שבו אנשי המשלחת לאוטובוס המשוריין... הם נפרדו ממני לשלום ונסעו לגליל העליון ולצפת להמשך סיורם...".

צורכי ההגנה בעת הקרבות על טבריה חייבו את הפקעת המלון, וזה הוחזר לבעליו בסתיו 1948.

הקמת הבית הלאומי ליהודים הביאה למלון חיים עסקיים מחודשים ופוריים יותר מכפי שהיה בעונתו הראשונה. מלון גלי כנרת היה לבסיסם הקבוע של משקיפי האו“ם, שהגיעו לטבריה לפקח על קיום שביתת הנשק. הישארותם במלון לזמן ארוך יחסית פיצתה, ולו במעט, על ההפסדים הקודמים. עם סיום הקרבות וההתייצבות הפוליטית-בטחונית חזרו גם החיים במלון למסלולם.

הקמתה של הממשלה הישראלית הראשונה הביאה לגלי כנרת גם את הצמרת של המדינה. בין אורחיה הקבועים של גברת אייזנברג היו בעלי הון מן הארץ ומחו“ל ודיפלומטים רמי-מעלה; אך מי שנהיה לאורח הקבוע של המלון היה דוד בן-גוריון.

בן-גוריון ואשתו פולה היו מקבלים במלון מערכת חדרים דומה לזו של כל אחד אחר, אך עם לוקסוס אחד ויחיד: קו טלפון מיוחד, שהיו מתקינים בבואם ומפרקים בעוזבם. כשמדובר במזונו של בן-גוריון, גם במטבחו של גלי כנרת - כמו בכל מלון אחר בו התארח הזוג, והם התארחו בלא מעט מלונות...- הורגשה השפעתה של פולה בענייני הקולינריה המקומית. "התעניינותה" נמשכה במשך כל שהותם במלון, ונכון יהיה להגיד שלא היתה ארוחה אחת עבור בן-גוריון, שפולה לא בדקה ו"שיפרה".

ב-1968, לאחר הרחבות ושיפוצים, רכשה חברת "הכשרת היישוב" את מרבית מניות השליטה. בנובמבר אותה שנה נסגר המלון לשיפוץ המקיף הראשון מאז 1948, וכן הוספו למתחם שישים חדרים.

את הפרק על גלי כנרת אי-אפשר לסיים בלי להזכיר מבצע אנושי ומרגש - וגם שיווקי באופן יוצא מגדר הרגיל- שביצעה מנהלת אחרת במלון, הגברת נאוה ביבי.
סוד ההצלחה של רעיונה של גברת ביבי היה בעצם פשטותו: יום אחד החליטה נאוה לשחזר את ההיסטוריה על-ידי הבאתם של בני האורחים הראשונים של המלון, וכן בני- בניהם! בדרכים-לא-דרכים, בעזרת רישומים ארכיוניים, במודעות מעל דפי העיתונות, במשדרי רדיו ובעזרת שרשרת אנושית של העברת מידע מפה לאוזן הצליחה נאוה, לאחר מפגשים מרגשים ביותר, לייסד מסורת חדשה במלון: בניהם של אורחי המלון מאז הקמתו (אלה ששיחקו במתקניו כילדים) הביאו עמם למחוז ילדותם את ילדיהם, נכדיהם, ואפילו את ניניהם.




טבריה - מלון הרטמן.
שתף 

    

גם מלון הרטמן הידוע מגלם סיפור חיים של יזמים טבריינים ותיקים: יוסף הרטמן ואשתו בלומה.
בראשית שנות השלושים הקימו ההרטמנים דוכן כריכים קטן וצנוע ביציאה הצפון-מזרחית של העיר ליד חוף הלידו. לאחר מכן סגר יוסל‘ה הרטמן את הקיוסק והעבירו למסעדה קטנה בסמטות העיר העתיקה, מסעדת הרטמן.
את המסעדה החזיקו בני-הזוג כמה שנים הודות לתבשיליה של בלומה ולחושיו העסקיים של יוסל‘ה. עקב ההצלחה עברו בני-הזוג ב-1933 למסעדה גדולה יותר ברחוב הגליל במרכז העיר.

ממשפחה ערבית אמידה שכרו שלוש חנויות שחוברו יחד, ובקומה מעליהן כמה חדרים להשכרה... והנה ההתחלה. את הצעד הראשון במלונאות עשו יוסל‘ה ובלומה ללא כל היכרות מוקדמת עם המקצוע - מלבד יכולותיה של בלומה בהכנת תבשילים טעימים וידיעותיו של בעל הבית בהכנת המשקאות האהובים על החיילים הבריטים. כשלוש שנים התבסס ושגשג מלונם של הזוג הרטמן, והמוניטין של בלומה הבשלנית ויוסל‘ה הברמן יצא למרחקים.

בקיץ 1936 צצה ההזדמנות "לעלות בדרגה" לאזור המלונות של קריית-שמואל. את מלונו האמיתי הראשון הקים הרטמן בבניין שהיה קשור לאירוח - אך מסוג קצת שונה: האירוח המדובר היה שהיית לילה מתוקף החוק בתא מעצר!
המבנה בו התמקם המלון, ברחוב אחד העם  - מלון עדן של היום - שימש במקור את תחנת הנוטרים היהודים, שפעלו בחסות הממשל הבריטי. עזיבתם של הנוטרים הביאה ליוסל‘ה הרטמן הזדמנות שלא יכול היה לפספס. חיש מהר הוא שיפץ את המבנה, ועם מעט שינויים פעוטים הפך אותו לפנסיון בן עשרה חדרים קצת יותר גדולים מתאי המעצר המקוריים. לפנסיון קראו - איך לא? – פנסיון הרטמן.
יותר מעשור השקיע הזוג ביצירת חוג לקוחות קבוע ומוניטין לפנסיון. יוסל‘ה הרטמן שינה את שם הפנסיון למלון המבריא, שעל פי דעתו תאם יותר הן את הנסיבות הן את מטרת חוג לקוחותיו.

על מלון המבריא ועל טוב לבו של הרטמן מספר י' מונה, שמתוקף תפקידו כמפקד הנוטרים בטבריה ישב במלון בין דצמבר 1939 לינואר 1941: "...אומנם היתי נוטר אבל עיקר עבודתי היה מוקדש לשי. לא היה לי משרד מאורגן ובמלון המבריא של אז הוקצתה לי פינה וכן עבדתי בבית...".

פ??רות מאמציהם ועבודתם הקשה של בלומה ויוסף לא איחרו לבוא. בראשית שנות הארבעים מכרו את בית-הנוטרים ורכשו את בית משפחת עפרון בקריית-שמואל, וזה יהווה את הבסיס למלון הרטמן המוכר.

במלונו החדש בן שתי הקומות - לו קרא יוסל‘ה שוב פנסיון הרטמן - היו רק 16 חדרים, אך להבדיל מהקודם היו בו גם טרקלין ומרפסת מרווחת שהשקיפה על נוף הכנרת.
לאשתו בלומה הכין יוסל‘ה מטבח מרווח ומצויד היטב וחדר אוכל גדול ויפה במיוחד, אשר תפקד בהצלחה רבה הודות לבלומה ולפרי מטבחה גם כמסעדה עבור המקומיים, עוברי האורח ואנשי הקצונה הבריטית.

א-פרופו בריטים: להבדיל ממלונות אחרים לא הוחרם מלונו של הרטמן על-ידי שלטונות המנדט בעת מלחמת העולם השנייה. עם זאת, כדוגמת מלונות יהודיים רבים שימש גם מלון הרטמן את הארגונים היהודיים שלחמו נגד הערבים הפורעים - ולפעמים גם נגד הבריטים - לשם הקמתה של המדינה היהודית.

מלון הרטמן יוחד גם בכך, שהיווה בסיס לארגון ההגנה - וגם מקום מפגש קבוע של אנשי האצ“ל - אשר לא בדיוק נהגו להתערב זה בזה, אם להשתמש במילים עדינות... מספר בחיוך רחב ועם ברק בעיניים יענקל‘ה, נכדו של יוסל‘ה: "...זה היה פשוט לא יאומן... על הגג ישבו בלילות אנשי האצל בתוך עמדה מאולתרת, כשבקומה הראשונה של המלון מפקדת ההגנה המקומית ישבה בישיבותיה וטיפלה בעמדות שהיו למרגלות הצוק שליד המלון... כל זאת, כאשר המסיבה של הקצונה הבריטית בסלון הייתה בשיאה... ואף אחד לא ידע על קיומו של השני...". בעת מלחמת העצמאות התארגן במתחם המלון כוח חטיבת גולני טרם יציאתו לשחרור העיר העתיקה מידי הערבים.

עד להקמת המדינה נהגו גם משפחות ערביות אמידות רבות להתארח במלונם של ההרטמנים. משפחות אלה באו במיוחד מסוריה, ירדן, לבנון, ואפילו מסעודיה ומכווית, על מנת לטבול באל- חמה. הן נהגו להגיע בחמולות גדולות לתקופות של שלושה עד ארבעה שבועות, ואפילו יותר. גם הנסיך טלאל חוסיין, בנו של המלך הירדני עבדאללה, נהג להגיע למלון מדי שנה.

                


בחיפושיו אחר פעילות והתחדשות החליט יוסל‘ה בשנת 1958 לבנות מלון חדש. הוא רכש מגרש במרחק מאות מטרים מהמלון, ואת המלון "מכר" - פשוטו כמשמעו - לבנו. כך הלך לו יוסל‘ה ובנה את בית-הרטמן!

יוסל‘ה ובלומה עמדו איתנים בראש בית-הרטמן, שבבוא הימים ייקרא בית-הרטמן החדש -עד למכירתו ופרישתם מחייהם המלונאיים בסוף שנות השישים. בעליו החדשים של המלון שינו את שמו למלון פלורידה.

כאמור, את המלון מכר הרטמן לבנו ב-1962, ובכספי המכירה בנה את בית-הרטמן. בנו ראה כי מלונו מאבד מיתרונותיו עקב הקמת מלונות חדשים וגדולים יותר, כדוגמת מלון גינתון שהוקם בצמוד, והחליט שהגיע הזמן לחדש ולהרחיב גם את מלונו-שלו. בעזרת הון עצמי, מענקים והלוואות התחיל הרטמן הבן בהרחבת המלון.
בסוף 1965 - חוסר באורחים, קשיים כספיים, וכן מלחמת ששת הימים - בה איבד את אחד מבניו - כל אלה האטו את התקדמות העבודות במלון, והוא נפתח לבסוף ב-1 בינואר 1968. במלון המשופץ והמורחב היו חמישים חדרים, טרקלין, בר, חדר אוכל - וחשוב מכול: הטלוויזיה הראשונה בכל טבריה.

לפתיחתו המחודשת של המלון הייתה משמעות נוספת: נציג הדור השלישי, יענקל‘ה הרטמן, הצטרף לאביו בניהול המלון. עם זאת יש לציין, שהמלון נפתח לעסקים - בעוד עבודות הבנייה נעצרו באמצע הקומה השלישית, וזו תיפתח מאוחר יותר.

סוף שנות השישים ורוב שנות השבעים - להוציא תקופת מלחמת יום כיפור - היו טובות למלונאות הטבריינית בכלל ולמלון הרטמן בפרט. יענקל‘ה סיים את בניית הקומה השלישית בשנת 1969, ומספר החדרים עלה ל-65. כך התרחב חוג לקוחותיו של המלון המשופץ ורב-החדרים והגיע לפלחי תיירות שהמלון לא היה מורגל בהם, כקבוצות מאורגנות רבות-משתתפים.

בשנות השבעים הגיעה תיירות בינלאומית, שהורכבה בעיקר מקבוצות מאורגנות של צליינים, ומאוחר יותר - תיירות טיסות השכר, שנמשכה עד ראשית שנות התשעים. בשנים אלה שמחו ההרטמנים על שהחליטו להגדיל את המלון בזמן הנכון, כיוון שמפאת גודלן נהגו רוב קבוצות התיירים להגיע רק למלונות רבי-חדרים, שיכלו לקלוט אותם ללא פיצול בין כמה מלונות.

שנות התשעים היו שונות לחלוטין. השפעותיה השליליות של מלחמת המפרץ על התיירות הבינלאומית - וכן המלונות החדשים, הגדולים והמפוארים שקמו סביב הכנרת - לא היטיבו עם המלון הוותיק. פריחתם של המלונות החדשים לא הותירה לבעלי המלון בררה אלא להסב את ייעודו על מנת לשרוד.

כרבים ממלונות נתניה ונהריה הפכו ההרטמנים את המלון למעון לעולים חדשים. לאחר יציאת צה“ל מלבנון אירח המלון חיילים מצבא דרום לבנון ואת בני משפחותיהם לתקופה ארוכה. כיום נראה בניין המלון ישן ומרוחק מחייה התוססים של העיר, והוא ממתין בסבלנות לשיפור המצב.




טבריה - מלון חיים ויסמן.
שתף 

אחד המלונות הראשונים, המוזכר פעמים רבות בספרי המסעות של תיירים וחוקרי ארץ-ישראל, הוא מלונו של דאקטאר (רופא) חיים ויסמן.
יש הטוענים שהמלון של ויסמן התחיל לפעול אחרי הרעש הגדול ב-1837, ויש הטוענים ששנתיים קודם לכן. כך או כך, ה"מלון" פעל בבית בן שתי קומות בין חומות העיר העתיקה.

 

ויסמן נחשב לאחד מאמידי טבריה ומכובדיה, אך היות והבית הכיל בתוכו גם את מגורי המשפחה, הציע רק שלושה חדרי לינה לאורחים. גודלו של המלון באותו בית, שתואר כבית הגדול והחדיש ביותר שהיה בטבריה החרבה, גרם לבעיות תפוסה רבות.

 

כתב החוקר והארכיאולוג הצרפתי פ?ל?יס?י?ן דה-סו?ס?י, אשר ביקר בארץ כמה פעמים בין השנים 1850-1862 והתארח גם אצל ויסמן: "...ובחדר מיטה בשביל שבעה...". גם חוקר ים-המלח, ויליאם פר?נסיס ל?ינץ', מתייחס לגודלו של המלון באחד ממכתביו משנת 1848: "...חדרנו ששימש לנו גם כטרקלין, חדר אוכל וחדר שינה...". על אף הבעיות ה"מינוריות" הללו תיארו נוסעים רבים בחיוב את יכולותיהם הקולינריות של המארחים, היחס הטוב, ניקיונו של המלון והסדר ששרר בו.

 

את היין בביתו הכין ככל הנראה ויסמן בעצמו, אך להוציא נושא זה וכן עניינים כספיים לא ידועות תלונות מיוחדות על מלונו.
על איכות היין שהוצע לאורחי המלון ב-1856 כותב התייר ויליאם קו?פ??ר פ??ר?י?ים: "...והלה הציע לנו דוגמות ממינים שונים של יין. הראשון - טעמו היה כבירה מקולקלת, והשני - כמיץ תפוחים מקולקל, והשלישי היה רעל...." במדריכו פלשתינה וסוריה 1900 כתב ק?רל ב??ד?ק?ר: "...היין אצל היהודים זול, אך איכותו ירודה...". מעניין מה הביאו? לציין זאת דווקא בתיאורו את טבריה. ההתארח גם הוא אצל ויסמן?...

 

לנושא התשלום במלון ויסמן היטיב להתייחס פליס?ן דה סוסי: "...חשבון ההוצאות עולה יותר משתים-עשרה מאות פיאסטרים... מסופקני אם בעל אכסניה עלובה בזז אי-פעם את קורבנותיו בחוצפה כזאת...". מעניין יותר תיאורו של ויליאם פרנסיס לינץ: "...הגענו עד לביתו של ויסמן, מאחיו היהודים. זהו בית- מלון מיוחד במינו הן בדרך קבלת האורחים והן באופן פרעון תשלומיהם לאחר מכן. בספר שהראו לנו, קראנו את הרמז העדין כדלקמן: הנני מבקש מהאדונים הבאים בצל קורתי שיואילו בטובם לתת בידי עם צאתם את אשר ידם בלבם"....

 

אחד מתיאורי המלון העשירים הוא פרי עטה של גברת אידה פ??פ?יי?פ?ר, אשר ביקרה בארץ-ישראל ב-1842: "...עלינו לביתו של רופא יהודי, המאכסן זרים, כיוון שאין פונדק בטבריה. השתאיתי ביותר למצוא הכול כה נקי וצח בביתו של אדם זה. החדרים הקטנים היו מרוהטים בפשטות אבל ברווחה. החצר הקטנה היתה מרוצפת אבנים גדולות, ומסביב לקירות הטרקלין עמדו ספסלים צרים ועליהם כרים רבים. התפלאנו מאוד למראה זה של ניקיון וסדר...". אז, כהיום, היו דעותיהם של המתארחים במלונות על טיב השירותים, איכותם ומחיריהם שונות זו מזו. עם זאת ברור, שמלונו של חיים ויסמן היה מוכר - לטובה או לרעה - גם בבירות אירופה.

 




טבריה - מלון חמת גדר.
שתף 

תולדותיה המודרניות של חמת-גדר מתחילות ב-1924 עם מתן זיכיון מנדטורי להפעלת האתר ללבנוני סולימאן נדיף ביה. בזיכיון, שנחתם על-ידי הנציב העליון, ג‘ון צ?‘נס?לו?ר, בתמורה ל"שירותים מיוחדים" שנתן סולימאן לבריטים בעת מלחמת העולם הראשונה, הוסכם בין הצדדים על הפעלת המרחצאות למשך 31 שנה. עם הזיכיון קיבל נדיף שטח של כ- 195 דונם, אותו התחייב לפתח, וכן לשלם לממשלת המנדט דמי חכירה קבועים ועוד 10% מרווחי המרחצאות. ב-1925 בוטל זמנית הזיכיון וחודש רק ב-1930. באפריל 1937 שונה שוב הזיכיון והוארך לתקופה של 45 שנה. הארכת הזיכיון הבאה נחתמה בשנת 1945, והפעם נקבע תוקף החוזה ל-99 שנים תמורת לירה אנגלית אחת לשנה...

נראה ששנותיה הראשונות של אל-חמה תחת ניהולו של נדיף לא היו המוצלחות בתולדותיה. ייתכן שהכישלון נבע ממחסור באורחים ובמתרחצים מקומיים עקב אי-היציבות ששררה אז בארץ ושמנעה מתיירים ועולי רגל להגיע בהמוניהם, וכן מהאווירה העולמית טרם מלחמת העולם השנייה ובמהלכה. במאמרו ”אל-חמה - היסטוריה שנשכחה" מביא ב‘ לביא עדות של הממונה על המחוז ב-1939 על פרק עגום זה בתולדות המרחצאות: "...היתה אל-חמה לא יותר מאשר בית-החלמה עבור גנגסטרים תשושים או פצועים...".

רק לקראת סוף המלחמה החלו המרחצאות להיות אטרקציה מבוקשת. באותן השנים מילא נדיף גם חלק מהתחייבויותיו בהסכם הזיכיון: הוא בנה חדר אוכל קטן, חנות כל-בו פשוטה וכמה מבנים נוספים למגורי הנופשים. מבנים אלה כונו "וילות" על מנת להבדילם מהאוהלים ומהמבנים הישנים, אשר היו עשויים טיט פשוט.

במצבו זה הוחכר המתחם חכירה משנית למשפחת מייברג מצפת. ניהול מתחם אל-חמה בחודשי החורף התאים לעסקיה המלונאים, כיוון שהתפוסה העונתית במלונם הצפתי, מלון מרכזי, היתה יורדת לאחוזים בודדים בלבד. משפחת מייברג החזיקה במרחצאות בין השנים 1944-1945 ולא הספיקה ליהנות ממבנה האבן הראשון שנבנה בהן. מבנה האבן נפתח לקהל הרחב בדצמבר 1945. במבנה החדש היו כעשרים חדרי שינה ובהם מים קרים זורמים, שסופקו ממכלים שהוצבו גבוה יותר מה"מלון" החדש ומולאו בעזרת חמורים. את הקומה השנייה של הבניין בנה נדיף ב-1946 תמורת 6,750 לירות ארץ-ישראליות שקיבל משני יזמים, להם השכיר את המתחם לשלוש שנים.

היו אלה החיפאים זאב ספיר, ממקימי ממגורות התבואה בחיפה, ואברהם גולדפיין. בנוסף לכספים, ששולמו לנדיף עבור בניית הקומה השנייה למלון, השקיעו שני החיפאים 8,000 לירות ברכישת ריהוט וציוד חדש למלון, ושמו שו?נ?ה למלון "המרפא".
גולדפיין וספיר לא היו מלונאים, ועל כן מסרו את ניהול המלון לצבי רנדל, שעד אז היה מנהל מזון ומשקאות במלון מרכזי של משפחת מייברג בצפת. רנדל החל בתפקידו החדש בשנת 1947 וסיים לאחר מעט יותר מעונה אחת.

למחרת החלטת החלוקה באו“ם בכ“ט בנובמבר 1947, כשנודע על התפרעויות הערבים ועל התנגשויות בין המחנות ברחבי הארץ, החלו הנופשים לעזוב את אל-חמה ולחזור לבתיהם. כשדיווח רנדל לשותפים על הקורה במלון, הורו לו אלה לרכז את הציוד היקר בחדר אחד, להביא לטבריה את מפתחות המתחם ולהמתין שם להתבהרות העניינים. לאחר שביצע את הוראות הבעלים ונסע לטבריה, גויס רנדל להגנה. אל-חמה נכבשה על-ידי הסורים במלחמת העצמאות, לאחר מכן נכללה באזור המפורז שממזרח לכנרת, וכך נותר המתחם מחוץ לשטח מדינת ישראל.
עם זאת המשיך נדיף ביה להפעיל את האתר, בו התארחו בעיקר ערבים עשירים מארצות שכנות. בשנת  1951 ניסתה ישראל לממש את ריבונותה באזור, אך לשווא.

בתום מלחמת ששת הימים שב זאב ספיר לנחלה באל-חמה ומצא שאפילו כלי האוכל המקוריים נשתמרו מ-1948. ספיר ביקש מממשלת ישראל לתפעל את המלון, אך מינהל מקרקעי ישראל טען כי לספיר אין זכויות באתר וכי המסמכים שבידו אינם תקפים... והעדיף למסור את פיתוח הקרקעות לשלושה קיבוצים שכנים: תל-קציר, האון ומבוא-חמה.
שלושת הקיבוצים התכוונו להפעיל באתר בית-הבראה בשיתוף עם קופת חולים כללית. מסיבות שונות התעכבו עבודות השיפוץ, הבנייה והפיתוח כעשר שנים. כאשר נפתחה אל-חמה מחדש לציבור הרחב ב-1977, כונתה חמת-גדר.
בשנת 2002 שופצו המלון ומתקניו ונוספו אטרקציות חדשות, כגון מתקני מים, חווה לגידול תנינים ומרכז ספא.




טבריה - מלון טבריה.
שתף 

           

את מלון טבריה ייסדו בשנת 1894 שתי משפחות טמפלריות: גרוסמן מהמושבה ו?ילה?למ?ה וקרפט מהמושבה בחיפה. גם כאן, כבמקרהו של מייסד מלון אסטוריה העתיד לקום בטבריה ב- 1933, הגיעו המייסדים בחיפוש אחר מרפא למחלותיהם. ריכרד גרוסמן בא לטבריה עקב מחלת ריאות ממנה סבל, וזיגמונד זנדברג - מייסד מלון אסטוריה - הגיע למעיינות בחיפוש אחר מרפא לכאבים העזים שתקפו את ברכו.


מלון טבריה נבנה על-ידי בעלי מקצוע, שהובאו מהמושבות הטמפלריות, וכלל שלושה-ארבעה חדרי אירוח, טרקלין וחדר אוכל מרווחים, שירותים ומקלחות משותפים מחוץ למבנה המרכזי, מטבח, מרתף ליינות ומצרכים, וכן באר מים. לבניין היו שתי קומות - אם אפשר לכנות קומה את קומת הקרקע, שנבנתה במדרון שיצר ההר קרוב לשער המזרחי של העיר העתיקה


שנים רבות היתה חברת הנסיעות "תומס קוק" מעורבת בתולדותיו של מלון טבריה לתועלת שני הצדדים. מעורבות זו לא הסתכמה בהבאת תיירים למלון הטברייני; אלא שבעזרת הלוואה שקיבל מ"קוק" הצליח ריכרד גרוסמן, לקנות את חלקו של שותפו במלון בשנת 1900, ובעזרת הלוואה נוספת מחברת התיירות בנה עוד קומה ב-1904. קשריהם העסקיים של שני הגופים שגשגו, ובעזרתם נבנתה בתחילת שנות השלושים הקומה האחרונה של המלון.
יתרה מכך; על מנת לסיים את הקומה האחרונה של המלון, שכנראה חרגה מהתקציב, ולבניית מתחם ה"לידו" על שפת ים כנרת, ביקש בנו של גרוסמן - וגם קיבל - שתי הלוואות: האחת מחברת "קוק", והשנייה מאגודת הטמפלרים.

ריכרד גרוסמן נפטר משחפת ב-1916 בתקופת מלחמת העולם הראשונה, אשר היתה כרוכה בשפל תיירותי. אשתו פרידה מצאה פתרון למצב הכלכלי הגרוע: היא השכירה את כל המלון למטה הצבא הגרמני...
אחרי המלחמה המשיכה פרידה לנהל את המלון עד ראשית שנות השלושים, מועד שובו של בנה, פריץ, מלימודי מלונאות בלוצרן. כאחד מצעדיו הראשונים הרחיב פריץ גרוסמן את המלון ובנה את הלידו ליד גני המיסיון הסקוטי שעל שפת הכנרת.
כאביו לפניו, לקח גם פריץ הלוואות לביצוע ההרחבה, אך עקב בואה של מלחמת העולם השנייה הדירו התיירים את רגליהם מהארץ, ומצבם הכלכלי של הגרוסמנים התדרדר שוב. פריץ התאבד ב-30 ביוני 1938 ואשתו מרגרט נשארה כמנהלת המלון.

 

            

 

מלון טבריה היווה אבן-דרך במלונאות המקומית ולמעשה מסמל את נקודת המפנה במפעלי האירוח בטבריה ובאזור. המלון היה ידוע ברמתו האירופית, וכבר מימיו הראשונים הוזכר בספרות הנוסעים כמלון איכותי, נקי ומסודר.
כבר מראשיתו היה מלון טבריה המלון הגדול והמשוכלל ביותר לא רק בהשוואה למלונות הטברייניים האחרים, אלא בהשוואה לכל המלונות בצפון הארץ באותה תקופה. המלון שכן ליד החומות ביציאה הצפונית–מזרחית של העיר, ובכל אחד מחדריו היה כיור ובו מים זורמים חמים וקרים. בכמה מחדריו היתה אפילו אמבטיה שהתמלאה ישירות מהברזים! המלון היה ברמה כה גבוהה, עד כי הציע לאורחיו שירות מזון ומשקאות ישירות לחדרים. הייתכן שהיה זה המלון הראשון בארץ שהציע שירות חדרים?
פרט קטן אחד מסמל רבות ונצורות: סירי הלילה, שהונחו בכל אחד מחדרי המלון, היו עשויים מחרסינה מיובאת, המקושטת בציורים צבעוניים מלאכת יד!

כארבעים שנה לאחר הקמתו כ?ו?נה המלון "מלון תעופה" בשל קרבתו למקום חניית מטוסי הה?יד?רו? על מי הכנרת בדרכם מאירופה להודו ולאפריקה. משרדי חברת התעופה "אימפריאל נתיבי אוויר" שכנו במרתפי המלון, ועל כן נהגו הנוסעים וצוותי המטוסים ללון בו. אפילו לוטה אייזנברג (אשת החיל של המלונאות הישראלית" מתייחסת למלון באוטוביוגרפיה שלה: "...בקרבתו נחתו חניית ביניים פעמיים בשבוע, מטוסים בקו לונדון - דרום אפריקה...". הנחיתה הראשונה של קו התעופה מאירופה לאפריקה ולהודו נחתה מול המלון בשעה 16:00 בדיוק ב-20 באוקטובר 1932.

 

          


למלון טבריה היה חוף פרטי. את הפעילויות החברתיות והמסיבות שנערכו בחוף הלידו, ליד משרדי הכנסייה הסקוטית, זוכרים כל זקני העיר. בלידו, שתפקד גם כבית-קפה ומסעדה, הוצעו פעילויות ימיות כשיט בסירות משוטים ובסירות מפרש, נערכו בו ערבי ריקודים לצלילי תזמורת, והתקיימו בו גם שמחות ואירועים פרטיים.
שנים רבות היו המלון ומתקני החוף מקום התכנסות אזורי של כל ה"מי ומי" באצולה הערבית, תושבי הארץ וחו“ל והפקידות והקצונה הבריטיות, ועד פרוץ מלחמת העולם השנייה ביקרו בו מאות אורחים רמי-מעלה.

מכיוון שבעלי הבית היו גרמנים ונחשדו בשיתוף פעולה עם הנאצים, נלקחו בני משפחת גרוסמן עם פרוץ המלחמה למחנה שרונה. משרונה עברו לביתו של המלונאי פאסט במושבה הגרמנית בירושלים; ובהיות המלון וקרקעותיו רכוש אויב, הוחרם על-ידי השלטונות הבריטיים, ואלה המשיכו להפעילו כמועדון קצינים בעזרת מנהל ערבי.
מבנה המלון היווה נקודה אסטרטגית, אשר חלשה על אחת הכניסות של העיר ועל הדרך לצפון, ועל כן נכבש על-ידי הערבים במלחמת העצמאות. מכאן ניסו הכוחות הערביים - ללא הצלחה - לפרוץ את דרכם לעבר מלון פולניה בשכונת אחווה שבדרום רחוב הגליל, ששימש כבסיס למחלקה החיפאית של ההגנה. את הכיתור מהצפון פרצו כוחות הפלמ“ח, שהגיעו מהמושבה מגדל, בסיוע כוחות חי“ש ב-17 באפריל 1948.
עם תום מלחמת העצמאות שימש המלון כבית-החלמה לפצועי צה"ל. תקופת-מה לאחר מכן עמד מלון טבריה שומם וזנוח, עד שקופת חולים כללית קיבלה חזקה על המבנה.

קופת החולים הפכה את המבנה לבית-הבראה עבור חבריה והפעילה אותו עד סוף שנות השישים. ב-1971 נמסרו המבנה ושטחו לארגון בתי הארחה ואכסניות נוער בישראל, והוא מפעיל בו את אכסניית "מיוחס".

              




טבריה - מלון טואיסטר.
שתף 

לצד אכסניית "מיוחס" נמצא מבנה ישן, עזוב ומתפורר, בו שכן מ-1917 או 1918 עד סוף העשור מלונה של האלמנה טובה טו?א?יסט?ר.
מבנה זה הוא מלון-המשך של מלון טואיסטר הראשון, אשר שכן ברחוב קרקון ליד המנזר הרוסי.
בתקופתו היה מבנה זה אחד המלונות היהודיים הראשונים, שלא "עלה" את כל הדרך לקריית-שמואל היהודית, אלא העדיף להישאר באזור המאוכלס ברובו ערבים.

 

מלונה הראשון של הגברת טואיסטר הופעל למעשה בביתה, וכדוגמת מלונות רבים בטבריה היה בעל חדרים מעטים - כנראה ארבעה. יודעי דבר מספרים, שהסיבה העיקרית לסגירתו המהירה של מוסד האירוח - חודשים ספורים מעת פתיחתו - היתה סירובן של בנות טואיסטר להיענות לרצונותיו של ראש העיר הערבי דאז: להשתמש בשירותי המלון למטרות בלתי מוסריות.

 

ע' אבישר מספר עד כמה התעקש ראש העיר לכפות את רצונותיו על בנות הבית: "...לאחר חמישה חודשים מיום פתיחתו, החרים ראש העיר את כל רהיטיו של המלון וסגר אותו...".

 

מלונן החדש של בנות טואיסטר היה גדול ונוח יותר. הוא משך לקוחות רבים - מאיכרים ואנשי השומר ועד ידועי שם רבים - אך אליה וקוץ בה: עד שעלה מלונן החדש על פסי ההצלחה, התבקשו בנות טואיסטר להחזיר את המבנה לבעליו, שזה עתה חזר ארצה. בלית בר?רה הועברו ב-1920 כל הרהיטים והלקוחות למלונה השלישי של המשפחה, ששכן בשכונת מיימונה.

 

במשך שנים רבות המשיכה ההצלחה להאיר לבנות טואיסטר את פניה גם במשכנן החדש, אך בתקופת מלחמת העצמאות ידע מלונן ימים קשים. כיוון ששכן קרוב לזירות הקרב, שכנו בו כיתת לוחמים ועמדת מקלע... במקומו זה פעל המלון עד 1950 ובין לקוחותיו הספיקו להימנות אורחים רמי-מעלה, כגון ברל כצנלסון, יצחק בן-צבי, יוסף טרומפלדור ועוד רבים וטובים.




טבריה - מלון משה לייב שפר.
שתף 

                

כדוגמת מלונו של הדוקטור, גם מלון משה לייב שפר, אשר שימש גם כש?מ?ש בקברו של רבי מאיר בעל הנס בטבריה, הוזכר במכתביהם של בני הזמן. ככל הנראה נוסד המלון ב-1879 כבית-הכנסת-אורחים, אך נראה שמשה לייב החל להפעיל את מפעל הצדקה כמלון לכל דבר בשנת 1900 לערך.
להבדיל ממוסדות אירוח טברייניים אחרים באותה תקופה, שרד מלונו של שפר במקומו המקורי שנים רבות יחסית.

 
מסופר שהמלון אף שימש כמרכז מפגשים לאנשי העליות הראשונה והשנייה, אשר נהגו להתכנס בו דרך קבע. ע' אבישר מספר שעם תחילת ההתיישבות החקלאית היהודית בגליל ובעמק הירדן: "...היתה אכסניה זו גם למקום המפגש לכל איכרי המושבות ובית-ועד לפעילות הציונית והתיישבותית בימים ההם. כאן נפגשו איכרים ואנשי השומר, פקידי פיק"א ועסקני ועד הצירים, אנשי הכוללים האשכנזים ואנשי העדה הספרדית, וחרדים וחופשים כאחד...".

 

ביומנו כתב אברהם קוסטיצקי על מפגש מסוג זה בין בעלי הבית לבין ראשוני המתיישבים ביבנאל, שאירע ב-1901 - אם כי היה זה מפגש על בסיס יסודות קולינריים- "...שאלנו אותה (אשתו של לייב): האם יש לכם מיחם לעשות טוי (תה)? - מיחם אין לנו, אבל יש לי קומקום נחושת, אבשל בו טוי. אמר אחד מאתנו בצחוק: טוי לא צריך לבשל, רק את המים צריך להרתיח- טוב אני יודעת, ענתה בעלת האכסניה בצחוק קל ובמבוכה. היא רמזה לחתנה והם יצאו לפרוזדור, ואחרי מספר רגעים הוא חזר ואמר לי בחשאי: ייטיב נא כבודו לאמר לי איך אתם עושים טוי? אנחנו משתמשים בקפה ולא יודעים לעשות טוי..."

 

על פי זקני העיר, העתיק שפר בשנת 1933 לערך את מלונו, אשר כבר נודע במאכלי הדגים שלו, מאזור החומה הדרומית, לא הרחק משער העיר, אל קריית-שמואל. בספרו של ש' דואק, ניהול מלונאי, מתוארת שיטת עבודתו של המלון במקומו החדש: "...במלון הזה לא היה צריך להציג תעודה מזהה כלשהי, ואורחיו לא התבקשו לשלם, אם כי על פי רוב שלמו בלא שהתבקשו...".
לא ידוע יותר על המלון בקריית-שמואל, גם לא על סיבות היעלמותו מהנוף הטברייני.




יסוד המעלה - אחוזת דוברובין.
שתף 
אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה



כנרת - חצר כנרת.
שתף 

בבניה




כפר תבור - בית הספר
שתף 
אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה



כרכור - בית בנדס.
שתף 

ניסיון נוסף למלונאות בכרכור - אם כי לא מוצלח כקודמו - אפשר לראות במסירת "בית-בנדס" לאגודת יורדי ים זבולון, שמטרתה היתה להעמיד דור של ימאים עברים. הבית נועד לשמש כבית-מרגוע ונופש למלחים ולבני משפחותיהם, אך בשל קשיי מימון לא האריכה התוכנית ימים, ובסופו של דבר הבית נהרס.









 
הצטרפו אלינו גם בפייסבוק
עדכונים - בלוגים - אירועים - אלבומי תמונות - סרטונים נדירים


שלח דף זה לחבר תגובות, הערות, והוספת מידע, מושגים ונושאים למנוי חינם על מגזין הנוסטלגיה"כובע טמבל" הוסף למועדפים



כל הזכויות שמורות © לאתר נוסטלגיה אונליין ו/או לבעלי התכנים, הדימויים והתצלומים.