חיפוש:   בכל האתר  בשמות הערכים  בקרדיטים     חפש  |  חיפוש תמונות בנושא:   חפש
   מפת האתר  |   כרגע באתר: 159 מבקרים   |  כניסה לדף האישי    
עורך: דייויד סלע
דבר העורך כתבו לעורך
| עמוד הבית | מי אנחנו | מרכז מידע לגולש | על נוסטלגיה ורטרו | קרדיטים | צרו קשר | גולשים כותבים
 

+   אביזרים וחפצים
+   אוספים ותחביבים
+   אז - וכעת
+   אירועים ושנים
+   ארכיון האישים
+   ארכיון הוידאו
+   ארכיון הישראליאנה
+   ארכיון הכרזות
+   ארכיון המצגות
+   ארכיון הקול
+   אתרי נוסטלגיה
+   בידור ופנאי
+   בקיבוץ
+   בריאות, טיפוח וניקיון
+   בשכונה
+   בתים ומבנים מספרים
+   גלויות בולים וסמלים
+   דירה ובניין
+   היום בהיסטוריה
+   המקום בו גרנו
+   העפלה ועליות לא”י
+   חג ומועד
+   טלוויזיה ורדיו
+   ילדות נשכחת
+   לבוש אופנה והנעלה
+   מוזיקה שיר וזמר
+   מזון ומשקה
+   משחקים וצעצועים
+   מתחם מורים
+   נוסטלגיה בצה”ל
+   ספורט
+   ספרות נוסטלגית
+   עבודה ומלאכה
+   פוליטיקה ובחירות
+   רדיו נוסטלגיה
+   רכב ותחבורה
+   רשת חברתית
+   שונות
+   שירותי גולש
+   שפה עברית
+   תיאטרון עברי
+   תקשורת מדיה ופרסום

האתר מוקדש לזכרו של
 יוסי פשרמן (פשי) ז"ל
2003 – 1954

מעל ל - 1100
סרטוני וידאו נוסטלגיים
בארכיון הוידאו שבאתר

יום העצמאות ה-7
 

הצוללת דקר
 

תל אביב הקטנה
 
 



בתים מספרים - צפון

טבריה - מלון טואיסטר.הרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

לצד אכסניית "מיוחס" נמצא מבנה ישן, עזוב ומתפורר, בו שכן מ-1917 או 1918 עד סוף העשור מלונה של האלמנה טובה טו?א?יסט?ר.
מבנה זה הוא מלון-המשך של מלון טואיסטר הראשון, אשר שכן ברחוב קרקון ליד המנזר הרוסי.
בתקופתו היה מבנה זה אחד המלונות היהודיים הראשונים, שלא "עלה" את כל הדרך לקריית-שמואל היהודית, אלא העדיף להישאר באזור המאוכלס ברובו ערבים.

 

מלונה הראשון של הגברת טואיסטר הופעל למעשה בביתה, וכדוגמת מלונות רבים בטבריה היה בעל חדרים מעטים - כנראה ארבעה. יודעי דבר מספרים, שהסיבה העיקרית לסגירתו המהירה של מוסד האירוח - חודשים ספורים מעת פתיחתו - היתה סירובן של בנות טואיסטר להיענות לרצונותיו של ראש העיר הערבי דאז: להשתמש בשירותי המלון למטרות בלתי מוסריות.

 

ע' אבישר מספר עד כמה התעקש ראש העיר לכפות את רצונותיו על בנות הבית: "...לאחר חמישה חודשים מיום פתיחתו, החרים ראש העיר את כל רהיטיו של המלון וסגר אותו...".

 

מלונן החדש של בנות טואיסטר היה גדול ונוח יותר. הוא משך לקוחות רבים - מאיכרים ואנשי השומר ועד ידועי שם רבים - אך אליה וקוץ בה: עד שעלה מלונן החדש על פסי ההצלחה, התבקשו בנות טואיסטר להחזיר את המבנה לבעליו, שזה עתה חזר ארצה. בלית בר?רה הועברו ב-1920 כל הרהיטים והלקוחות למלונה השלישי של המשפחה, ששכן בשכונת מיימונה.

 

במשך שנים רבות המשיכה ההצלחה להאיר לבנות טואיסטר את פניה גם במשכנן החדש, אך בתקופת מלחמת העצמאות ידע מלונן ימים קשים. כיוון ששכן קרוב לזירות הקרב, שכנו בו כיתת לוחמים ועמדת מקלע... במקומו זה פעל המלון עד 1950 ובין לקוחותיו הספיקו להימנות אורחים רמי-מעלה, כגון ברל כצנלסון, יצחק בן-צבי, יוסף טרומפלדור ועוד רבים וטובים.




טבריה - מלון משה לייב שפר.הרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

                

כדוגמת מלונו של הדוקטור, גם מלון משה לייב שפר, אשר שימש גם כש?מ?ש בקברו של רבי מאיר בעל הנס בטבריה, הוזכר במכתביהם של בני הזמן. ככל הנראה נוסד המלון ב-1879 כבית-הכנסת-אורחים, אך נראה שמשה לייב החל להפעיל את מפעל הצדקה כמלון לכל דבר בשנת 1900 לערך.
להבדיל ממוסדות אירוח טברייניים אחרים באותה תקופה, שרד מלונו של שפר במקומו המקורי שנים רבות יחסית.

 
מסופר שהמלון אף שימש כמרכז מפגשים לאנשי העליות הראשונה והשנייה, אשר נהגו להתכנס בו דרך קבע. ע' אבישר מספר שעם תחילת ההתיישבות החקלאית היהודית בגליל ובעמק הירדן: "...היתה אכסניה זו גם למקום המפגש לכל איכרי המושבות ובית-ועד לפעילות הציונית והתיישבותית בימים ההם. כאן נפגשו איכרים ואנשי השומר, פקידי פיק"א ועסקני ועד הצירים, אנשי הכוללים האשכנזים ואנשי העדה הספרדית, וחרדים וחופשים כאחד...".

 

ביומנו כתב אברהם קוסטיצקי על מפגש מסוג זה בין בעלי הבית לבין ראשוני המתיישבים ביבנאל, שאירע ב-1901 - אם כי היה זה מפגש על בסיס יסודות קולינריים- "...שאלנו אותה (אשתו של לייב): האם יש לכם מיחם לעשות טוי (תה)? - מיחם אין לנו, אבל יש לי קומקום נחושת, אבשל בו טוי. אמר אחד מאתנו בצחוק: טוי לא צריך לבשל, רק את המים צריך להרתיח- טוב אני יודעת, ענתה בעלת האכסניה בצחוק קל ובמבוכה. היא רמזה לחתנה והם יצאו לפרוזדור, ואחרי מספר רגעים הוא חזר ואמר לי בחשאי: ייטיב נא כבודו לאמר לי איך אתם עושים טוי? אנחנו משתמשים בקפה ולא יודעים לעשות טוי..."

 

על פי זקני העיר, העתיק שפר בשנת 1933 לערך את מלונו, אשר כבר נודע במאכלי הדגים שלו, מאזור החומה הדרומית, לא הרחק משער העיר, אל קריית-שמואל. בספרו של ש' דואק, ניהול מלונאי, מתוארת שיטת עבודתו של המלון במקומו החדש: "...במלון הזה לא היה צריך להציג תעודה מזהה כלשהי, ואורחיו לא התבקשו לשלם, אם כי על פי רוב שלמו בלא שהתבקשו...".
לא ידוע יותר על המלון בקריית-שמואל, גם לא על סיבות היעלמותו מהנוף הטברייני.




יסוד המעלה - אחוזת דוברובין.הרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 
אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה



כנרת - חצר כנרת.הרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

בבניה




כפר תבור - בית הספרהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 
אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה



כרכור - בית בנדס.הרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

ניסיון נוסף למלונאות בכרכור - אם כי לא מוצלח כקודמו - אפשר לראות במסירת "בית-בנדס" לאגודת יורדי ים זבולון, שמטרתה היתה להעמיד דור של ימאים עברים. הבית נועד לשמש כבית-מרגוע ונופש למלחים ולבני משפחותיהם, אך בשל קשיי מימון לא האריכה התוכנית ימים, ובסופו של דבר הבית נהרס.




כרכור - מלון פרוינד.הרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

               

 

מלון פרוינד בכרכור השתייך למשפחת פרוינד, אשר היגרה מגליציה ב-1925. היה זה למעשה צעדם השני של בני המשפחה ב"תעשיית האירוח" המקומית. צעדם הראשון היה בניית צריף עץ בקרבת שכונת הפועלים העברים של כרכור והקמת מסעדה, שעם הזמן היתה למעין מרכז חברתי במושבה הצעירה.

 

רק לאחר כעשר שנים הקימו במקום צריף העץ מבנה בעל שתי קומות בבנייה קשה. בקומת הקרקע המשיכה המסעדה לפעול, ובקומה השנייה נבנו חדרי המלון. המלון פעל עד שנות החמישים, אך המסעדה החזיקה מעמד זמן רב יותר. כיום פועל במקום "בית–ויצ"ו" המקומי.




מטולה - בית המוריםהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 
אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה



מטולה - מלון חרמון.הרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

מלון ארזים של משפחת בלסקי במטולה אומנם התרחב ונעשה מודרני בהרבה מהמלון המקורי, אך הוא עדיין עומד איתן במקום בו הוקם לפני יותר משבעים שנה. שורשיהם המלונאיים של בני משפחת בלסקי טמונים בעלייתם של פאליק בלסקי ואמו בשנת 1896.
ביאליק - הנין של פאליק - מספר שבימי נערותו שימשה מטולה תחנת גבול בין האזור הצרפתי בלבנון לבין שטחי המנדט בארץ-ישראל. גבול בלתי נראה זה עבר בלב המושבה, אך פרט לחובת תשלום מס על הסחורות שהועברו מצד לצד היה מעבר האנשים חופשי.

תנועת האנשים ומעבר הסחורות במטולה העלו את הצורך בקיום בתי אוכל ומנוחה לרשות העוברים והשבים בנקודת המעבר. במועד לא ידוע החלו הסוחרים, אשר פקדו את מטולה בקביעות, להשתכן בבית משפחת בלסקי ובבתי שכניה.
כאשר החלו להגיע הנופשים ממרכז הארץ, היו הוריו של ביאליק, ה“עשירים בניסיון מלונאי“, בין הראשונים שהשכירו חדרים לקייטנים. השכרת החדרים היתה הבסיס למלון חרמון, שברבות השנים יהיה למלון ארזים במטולה הרחוקה.

בראשית שנות השלושים הקים נחום בלסקי, בנו של פאליק, את מלון חרמון בעל עשרה חדרים, שבימים ההם נחשב למלון גדול, וניהל אותו עם אחיו אליאב. אך לא רק באירוח התעסקה משפחת בלסקי; בני המשפחה רקמו יחסי מסחר הדוקים עם סוחרים גדולים מסוריה ולבנון ועם קצינים נוצרים מלבנון.
יחסים מיוחדים אלה סייעו רבות לעיסוקם האחר והפחות ידוע של בני המשפחה: פעילותם בהגנה! מלונם של הבלסקים - שהיה גם ביתם - נהיה מרכז פעילות מודיעינית של אנשי היישוב, ושימש כמקום מפגש קבוע בין אנשי ההגנה והסוכנות היהודית לבין השלטון והמטכ"ל הלבנוני.

במלון חרמון נוהלו דיונים על רכישת אלפי דונמים של אדמה מידי ערבים עבור קרן קימת לישראל, בהן אדמות עמק החולה. יתרה מכך; הודות לקשריהם הטובים של הבלסקים עם קצינים בריטים בכירים, שהיו אורחים קבועים במלון, התבצעו בו לא מעט רכישות של מכשירי קשר ונשק עבור ההגנה. בכך לא תמה פעילותם הציונית של הבלסקים ומלונם: מלון חרמון נהיה תחנה קבועה בדרכם של העולים ה"בלתי לגאליים", אשר הגיעו לארץ דרך סוריה ולבנון אחרי מסעות ארוכים ומפרכים.

קורותיו ה"צבאיות" של מלון ארזים לא הסתיימו עם הקמת המדינה. עם בניית הגדר הטובה בראשית שנות השמונים החל מייג‘ור חדאד - אז מפקדו של צבא דרום לבנון - לבקר באופן קבוע במלון הן למטרות ביטחוניות הן למטרות מרגוע. העניין החריג בכך הוא, שבימי מבצע "ליטאני" שכן החמ"ל של המייג‘ור במלון, שאז כבר נוהל בידי נינו של המייסד.

בשנות החמישים הונהג משטר הצנע בארץ. כמה מוצרים ניתנו לרכישה בהקצבה בלבד, והשוק השחור של מזון טרי חגג. לנופשים שהגיעו למטולה כדי להתענג על שפע המזון הכפרי הטעים והטרי חיכה מלון ארזים מורחב ומתופעל טוב יותר. על תקופה זו בקורות המלון מספר ביאליק: "...בערבי קיץ הופיעו בחצר המלון שלנו מיטב האומנים בארץ. אפילו בתל-אביב לא היה בידור כזה, היו מקרים ששתי תזמורות ניגנו בו זמנית בפינות שונות של החצר הגדולה...".

כאז ניצב המלון היום במקומו המקורי, ברחובה הראשי של המושבה - רחוב הראשונים. ההבדל היחיד הוא, שעקב הרחבותיו במשך השנים נמצאים שבעים החדרים והסוויטות המשפחתיות בשני מבנים משני צדדיו של הרחוב.




מרחביה - בנין בקואופרציההרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 
אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה



נהריה - מלון רוזנבלט.הרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

              

בקיץ 1938 נהיה ביתם של ג?ר?ט?רו?ד ואלפרד רוזנבלט, מכורח המציאות, לפנסיון השלישי או הרביעי של היישוב.
ביתה של משפחת רוזנבלט, עם שני חדרי שינה ומטבח שתפקד גם כסלון, כחדר אוכל וכמחסן קטן, היה הצריף הפרטי הראשון, שנבנה ביישוב מעץ עם גג פח.

משפחת רוזנבלט היא הוותיקה ביותר ביישוב, הממשיכה להפעיל את הפנסיון שלה עד היום.

כבמקרים רבים אחרים ביישובי הארץ באותה תקופה, הצטופפו גם בני רוזנבלט בתוך חדר אחד והשכירו את החדר הפנוי לאורחים, שבאו לנפוש בעיירה. כך המשיך הפנסיון לפעול עד קיץ 1940, בו נחנכו שמונה צריפוני האירוח שהקים אלפרד רוזנבלט בחצר הבית, אשר יהוו את היסוד למלון רוזנבלט של היום.
בחדרי העץ בעלי גג הפח המשופע לא היו מקלחות ושירותים. אלה מוקמו במבנה ארעי נוסף. הצריפונים היו פזורים על פני כדונם עשיר בצמחייה, שכלל גם את חצר בית המשפחה. כל הארוחות הוגשו סביב שולחן האוכל במטבחו-טרקלינו של הבית, אשר עמד גם לרשות האורחים.

מקצועה החדש של משפחת רוזנבלט, כמקצוען של משפחות אחרות בעיירה, אומנם שיפר את מצבה הכלכלי הרעוע, אך לא פטר אותה מבעיות פרנסה - בעיקר בחודשי החורף הקרים, בהם נמנעו האורחים מלהגיע לנהריה. על כן בנוסף לעיסוקם באירוח טיפחו הרוזנבלטים גן ירק, מעט עצי פרי, לול עופות וכן צריף ששימש לגידול ברווזים. עם זאת לא היה די במלאכות אלה לשם פרנסת המשפחה. לכן נהג האב לעסוק בחודשי החורף בכל מיני עבודות חוץ מזדמנות...

צרתם של אחרים - שמחתם של אחדים: מכיוון שבמלחמת העולם השנייה נהייתה ארץ-ישראל לנקודת מעבר של כוחות הברית לחזית וממנה, וכן כמקום התארגנות, נופש ומנוחה לחיילים ולמפקדיהם, גדל בשיעור ניכר מספר הלקוחות הפוטנציאליים של מלונות הארץ כולה, ושל מלונות הצפון ונהריה בכלל זה. אי לכך רוב בתי-ההארחה של העיירה עלו על הקרקע - או לפחות על הדעת - בתקופה זו.

כבר ב-1941 הוסיף פנסיון רוזנבלט שני צימרים לשמונה הקיימים. בצימרים אלו היו החדרים מאובזרים ומודרניים בהרבה, אם כי עדיין ללא שירותים או מקלחות צמודים.

השינוי המשמעותי במצבם הכלכלי של בני המשפחה בא עם תחילת עונת האירוח של שנת 1945. בסוף חודש מרס של אותה שנה נפתח הבניין הראשון שנבנה בבנייה מסיבית בפנסיון רוזנבלט בעזרתו הנדיבה של חיל הבינוי הבריטי, אשר "תרם" את המלט. בבניין החדש והמוצק היו שבעה חדרים, שנבנו וצוידו במיטב הציוד של התקופה, כולל שירותים ומקלחות צמודים!

עם פרסום החלטת החלוקה באו“ם בכ“ט בנובמבר 1947 הוברר שפנסיון רוזנבלט, בית-ההבראה שפעל בחניתה וכל השטחים מסביב נועדו להיות מחוץ למדינה היהודית. בנוסף הושמו שטחים אלה במצור, הדרכים וקווי התקשורת עם הצפון והגליל נותקו, והדרך היחידה שנשארה פתוחה ובטוחה יחסית היתה דרך הים.

יואל, בנו של אלפרד רוזנבלט, מספר שמפקדת ההגנה צפתה זאת, ולכן דאגה מראש למקם חלק מאנשיה בנהריה. כך היתה העיירה לבסיס הצטיידות מרכזי של הגליל המערבי, וממנה יצאו שיירות עם אספקה וכוח אדם ליישובים הנצורים - לעתים תוך מחיר כבד בחיי אדם ובציוד. אנשי ההגנה שוכנו בבתי התושבים ובפנסיונים, בהם היו חדרים רבים יותר. פנסיון פופר, למשל, שהיה קרוב לחוף הים, נבחר לשמש כמשכן למפקדת הנפה, כשתחנת האלחוט מוסתרת במכולה צמודה.

ב-1956, כשבנו יואל לצדו, בנה אלפרד רוזנבלט קומה שנייה למבנה שהקים ב-1945 ובה תשעה חדרי אורחים, טרקלין וחדר אוכל (סוף-סוף חדר אוכל נפרד). בשנת 1961 נבנו עוד עשרים חדרים בבניין דו-קומתי, בעוד הצימרים הראשונים נהרסים. אלפרד רוזנבלט הלך לעולמו ב-1969 ומאז מנהל את מלון רוזנבלט בנו יואל עם חתנו.




נהריה - פנסיון טוטי לוי.הרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

                 

מלון קרלטון נהריה - גדול מלונות העיר - החל כמלון קטן בהרבה, אשר נקרא על שם בעלת הבית הראשונה, גברת טוטי לוי.

גברת לוי עלתה לארץ מגרמניה בעת התחזקותה של המפלגה הנאצית, עם אלו שחשו כי אדמת מולדתם מתחילה לבעור תחת רגליהם. היא החליטה להתיישב באצבע הגליל, ושם הקימה פנסיון קטן שנשא את שמה. באמצע שנות השלושים העתיקה גברת לוי את מגוריה לנהריה, בה הכירה את בעלה פאול. היא רכשה בית קטן מול נחל הגעתון, ובו הפעילה את "קפה טוטי לוי".

 

מרבית ותיקי נהריה עודם זוכרים את התזמורות, שניגנו על מרפסת בית-הקפה, את התותים בקצפת או שמנת שנהגו להגיש בו - וגם את צריף הפח, בו הופעל המטבח, שלא לדבר על השירותים... נו?ה?ג תה המנחה אצל גברת לוי היה ידוע לכול, במיוחד לאנשי הממשל והצבא הבריטי ששהו בסביבה. יש אומרים שאלה היו מגיעים אפילו מחיפה לטעום מעוגות הפאי של טוטי לוי...

 

בהקדמה לספר כתב ההיסטוריון ד"ר ק' קרפל, שגברת לוי קיבלה את הרישיון הראשון להפעלת פנסיון בנהריה ב-1936 עקב הצלחת בית-הקפה שלה, וב-1940 פורסם הפנסיון של גברת לוי בתור המקום הטוב למנוחה והבראה בנהריה, בנוסף להיותו הבית עם הגן הכי נהדר בכל העיירה.
מ' פירס, מראשוני המתיישבים, מתאר את הפנסיון של טוטי לוי בחיוך רחב ובגעגועים: "...בראשית השכירה טוטי רק מיטות בתוך חדרים מאחורי הקפה... לאט לאט החלה להשכיר החדרים ובאיזה שהוא שלב הוסיפה גם ארוחת בקר...". ממשיך מנדל ונזכר, שעוד בראשית שנות הארבעים, כאשר היה המלון בידיה של גברת אילזה נויברגר, ידידתה של טוטי לוי, "...הוגדל הבית הגדלה לא ממש משמעותית... רק בכמה חדרים...".

 

הצלחתה הניהולית והמסחרית של גברת לוי עשתה את הפנסיון תוך שנים ספורות למרכז חברתי-תרבותי אזורי מצליח. לכך מתייחס א' הלטרכט, גם הוא מוותיקי נהריה, במאמרו "ראשיתה של נהריה": "...היה זה מקום בו נהגו אנשי היישוב לשבת מרפק אל מרפק עם הבריטים, וליהנות יחדיו מערבי ריקודים על צלילי תזמורת גדולה...".

עם הקמת המדינה רכש את הפנסיון המלונאי הוותיק חיים גרוס, שבבעלותו היה גם מלון קטן במטולה. גרוס, שומר מצוות שעלה עם משפחתו מרומניה בשנות השלושים, שינה את שמו של הפנסיון לקרלטון זמן-מה לאחר רכישתו.
יכולותיהם המלונאיות של בני משפחת גרוס הוכיחו את עצמן, והעלו את המוסד על פסי הצלחה ברמה שטרם היתה ידועה בעיירה. רוב המבנים הישנים, ששירתו בנאמנות את פנסיון טוטי לוי, נהרסו, ובמקומם הוקם בניין קומות גדול ומפואר לתקופתו: מלון "קרלטון", ולימים מלון "קרלטון נהריה".

בראשית שנות השישים עבר המלון - אליו נוספו עשרות חדרים - לניהולו של משה גרוס, בנו של חיים. משה גרוס ניווט את המלון במהלך הרחבה גדולה בין השנים 1965-1966 שהביאה את קיבולת המלון למאתיים חדרים. לאחר משברים תיירותיים לא מעטים מנהל כיום ביד רמה נכדו של חיים גרוס, קרלו, את המלון הגדול ביותר מצפון לעכו.









 
הצטרפו אלינו גם בפייסבוק
עדכונים - בלוגים - אירועים - אלבומי תמונות - סרטונים נדירים


שלח דף זה לחבר תגובות, הערות, והוספת מידע, מושגים ונושאים למנוי חינם על מגזין הנוסטלגיה"כובע טמבל" הוסף למועדפים



כל הזכויות שמורות © לאתר נוסטלגיה אונליין ו/או לבעלי התכנים, הדימויים והתצלומים.