חיפוש:   בכל האתר  בשמות הערכים  בקרדיטים     חפש  |  חיפוש תמונות בנושא:   חפש
   מפת האתר  |   כרגע באתר: 179 מבקרים   |  כניסה לדף האישי    
עורך: דייויד סלע
דבר העורך כתבו לעורך
| עמוד הבית | מי אנחנו | מרכז מידע לגולש | על נוסטלגיה ורטרו | קרדיטים | צרו קשר | גולשים כותבים
 

+   אביזרים וחפצים
+   אוספים ותחביבים
+   אז - וכעת
+   אירועים ושנים
+   ארכיון האישים
+   ארכיון הוידאו
+   ארכיון הישראליאנה
+   ארכיון הכרזות
+   ארכיון המצגות
+   ארכיון הקול
+   אתרי נוסטלגיה
+   בידור ופנאי
+   בקיבוץ
+   בריאות, טיפוח וניקיון
+   בשכונה
+   בתים ומבנים מספרים
+   גלויות בולים וסמלים
+   דירה ובניין
+   היום בהיסטוריה
+   המקום בו גרנו
+   העפלה ועליות לא”י
+   חג ומועד
+   טלוויזיה ורדיו
+   ילדות נשכחת
+   לבוש אופנה והנעלה
+   מוזיקה שיר וזמר
+   מזון ומשקה
+   משחקים וצעצועים
+   מתחם מורים
+   נוסטלגיה בצה”ל
+   ספורט
+   ספרות נוסטלגית
+   עבודה ומלאכה
+   פוליטיקה ובחירות
+   רדיו נוסטלגיה
+   רכב ותחבורה
+   רשת חברתית
+   שונות
+   שירותי גולש
+   שפה עברית
+   תיאטרון עברי
+   תקשורת מדיה ופרסום

האתר מוקדש לזכרו של
 יוסי פשרמן (פשי) ז"ל
2003 – 1954

מעל ל - 1100
סרטוני וידאו נוסטלגיים
בארכיון הוידאו שבאתר

יום העצמאות ה-7
 

הצוללת דקר
 

תל אביב הקטנה
 
 




דירה ובנין

סלון
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

  


לצפיה בכל התגובות - לחצו כאן

 

זכרונות:

הסלון - מכתב אהבה

זה מתחיל מסיפור פרטי, וגולש אל הציבורי. הסלון שהיה בכל בית, שרבים מפרטיו היו כמו אצל כולם, ובכל זאת היה מקום לנגיעה אישית ולפרטי זיכרון שהביא כל אחד מהורינו מבית הוריו.
זה היה החדר שאליו נכנסנו בשקט מהמולת הקולקטיב,
זה היה החדר שאסף את כל בני המשפחה ועיצב את חיי  התרבות שלנו.

מה היה בו בסלון שכבש אותי כל כך? קצת מכל דבר.
קצת מהעולם הגדול שבחוץ, תמהיל של עברית מתובלת ביידיש ופולנית, דלת פתוחה לאירוח, ופשטות מלאת אצילות שלא הייתה כמהה לשפע.

זה היה המקום בו הקשבנו לרדיו, ובו היו הספרים,
בו אבא קרא עיתונים, ואנחנו הכנו שיעורים.
המקום שהיה מקושט במפות בסריגת יד, בווילונות על כל הקיר וברהיטים שהזמנו בנגריית המשק - לא מן העיר.
בו שתינו תה עם עוגת אמהות וארחנו דודים ודודות.
היה בסלון מקום לכולנו, וגם לאלבומי התמונות במגירות המזנון...
וגם לתערוכת הפורצלנים שעלו המון...

כמו חוט שני עדין ובלתי נראה, ניסינו מירה ואני לטשטש את קו התפר שבין
גלותיות לישראליות, לאט, מנסות להיות כמו כולם ובכל זאת...
אני זוכרת את הסלון על כל פרטיו, ומרגישה שיכולתי גם היום לצעוד לתוכו
ולהרגיש נינוחה, כי כך הוא היה - מפוייס, נטול פוליטיקה, חסר בקורת,
עם נגיעות רגישות של תרבות אירופאית.

קצת מכל דבר, כמו קליידוסקופ קסום, שמורה תמונתו בליבי,
באהבה רבה יחד עם כל אחד ואחד מבני משפחתי.

אתם מוזמנים לספר את סיפור הסלון שלכם, ואם העליתי בלבכם זיכרון
רך ומתוק כמתיקותה של קוביית הסוכר -  עשיתי את שלי.

ציפי בנציון (בורשטיין)

 




עינית לדלת
שתף 

בחלק מדלתות הבית של הזמנים ההם לא הייתה עינית. פשוט - לא היה ממה או ממי לחשוש.
כשמישהו היה דופק או מצלצל - היו פותחים את הדלת ללא בדיקות מיותרות....
אולם עם השנים, התרבו מקרים שהצריכו את בעל הדירה לזהות את העומד מאחורי הדלת.
חלק מהדיירים הלכו לחנות לחומרי בניין ורכשו עינית לדלת, האחרים הסתפקו בקריאה רמה מעבר לדלת: "מי שם"???




פחי זבל
שתף 

פחי הזבל של הבתים בזמנים ההם היו ממתכת ושכנו בתוך מבנה נמוך מבטון שהיה בחזית הבניין או בחצר האחורית.
בחלקו העליון של המתקן הזה היה מכסה עגול מפח אותו היו מרימים ומשליכים הזבל פנימה וסוגרים. בחזית הייתה דלת אותה היו פותחים מדי בוקר אוספי הזבל, שולפים את הפח ומשליכים תכולתו למשאית הזבל שנסעה לאיטה לאורך הרחוב.

הבלגאן היה גדול, הסניטציה הייתה איומה: ראשית הילדים נהגו לעשות שימשו במכסי הפחים כ"מגינים" בקרבות הרחוב. לא כל הדיירים הקפידו על השלכת הזבל ממש לתוך הפח, והמכסה העגול נשאר פתוח, עובדה שהפכה את אזור פחי הזבל לנקודת מפגש של חתולים, עכברים, ג'וקים ועוד.

גם אנשי התברואה העירונית לא ממש הקפידו להחזיר את הפח לתוך המתקנים, וברוב המקרים הסתפקו בהשלכתם לאחר ריקון הפח לכיוון הכניסה של הבית, שם הם שכנו ובישמו הכניסה בריחות משכרים, עד שמישהו מדיירי הבית טרח להחזירם למקומם.
מסתבר שיש בנוסטלגיה דברים שממש לא ראויים להתגעגע אליהם....

 

 

 




פינת מכתביה
שתף 

במגמה לחסוך מקום בשטח הדירה המצומצם היו דירות בזמנים ההם בהן אפשר היה לראות פינת מכתביה, שבה שולחן הכתיבה נלחץ לפינת החדר, אליו היו צמודים מדפי ספרים.




פקקים לחשמל
שתף 

                                         

 

לא היה בזמנו "אל פסק" וכדומה, היו פקקים מחרסינה שבתוכם עבר חוט תיל, וכשהיה קצר בדירה חוט התיל בפקק היה נשרף והיה צורך להחליפו. הפקקים היו בארון החשמל מחוץ לדירה ואם היה  זה קצר פשוט היינו שולפים את הפקק, מחליפים את חוט התיל שעבר בביטנו ומחברים מחדש. במידה וזה לא עבד - היה צריך לקרוא לחשמלאי,  או כפי שקראו לו בזמנו "אלקטריקט".
.
המילה "קצר" הייתה חידוש של האקדמיה העברית ללשון שבמקרה הזה התקבל ונקלט. עד אז השתמשו לתיאור התקלה החשמלית במילה האידישאית - גרמנית "קורצ'לוס'', שעל פי המילון פירושה ''ק?צ?ר, חיבור קצר''. כלומר שחוטי החשמל נפגשים באמצע הדרך ולא במנורה.     

 


מטבעות לשון:

 

קפץ לו הפקק

התעצבן מאוד, איבד את עשתונותיו מרוב זעם.
"...איך שהוא שמע שהבן שלו דפק לו את המכונית - קפץ לו הפקק...".

האיור מתוך הספר אבא שלך לא זגג -סלנג בניחוח נוסטלגי, דייויד סלע / הוצאת מודן.
מאייר: אמי רובינגר




פרוזדור
שתף 

הפרוזדור היה מסדרון ארוך שהוביל מההול (חדר הכניסה לדירה) לעבר החדרים והמטבח.

הפרוזדור היה קיים בדירה בשל שתי סיבות: ראשית, בשל ההשפעה אירופאית.
באירופה של שנות השלושים בנו את הדירות כך שהוקצא חדר לכל מטרה: חדר שינה, חדר אוכל, חדר אורחים, חדר עישון וכדומה. דיירי הבית היו נודדים בין החדרים ששימשו לצרכים השונים על ידי מעבר דרך הפרוזדור. הצרכים בארץ היו קצת שונים, אבל זה לא כל כך הטריד את המתכננים של הדירות והבתים של שנות השלושים והארבעים, שרובם היו עולים מאירופה, רבים מגרמניה. אלה תכננו את מה שהם ידעו, וזה היה בעיקר את סגנון הבניה האירופאית של הזמנים ההם.
סיבה נוספת לקיומו של הפרוזדור הארוך בדירה בזמנו, הייתה קשורה בחשיבותו של המטבח בשנים ההן: בזמנו המטבח שימש מרכז בחיי האישה, מקום בו היא בילתה חלק משמעותי משעות היום. במטבח של זמנו התבצעו כל כך הרבה מלאכות שלא קיימות כיום, כגון ניקוי עופות, מריטת נוצות, ניקוי דגים וכדומה, פעולות "ריחניות" לא נעימות. לכן היה צריך להרחיק את המטבח מאזורי החדרים, ועשו זאת בעזרת הפרוזדור הארוך.

עם ההתפתחויות הטכנולוגית של שנות השמונים כמו הופעת המיקרוגל, מעבד המזון, המדיח ושאר כלי העזר (שלא לדבר על המזון המוכן), נוטרלו הריחות מהמטבח וזמן שהותה של עקרת הבית במטבחה התקצר. הפרוזדור הלך והתחסל בבניה החדשה, ובמקומו הוקם הדלפק החוצץ שבין הסלון למטבח, כך שיחידת המטבח הפכה להיות חלק אינטגראלי מהסלון. מעניין איך שנויים ארכיטקטוניים אלה השפיעו על מעמדה של האישה הישראלית, שבשנים ההם הייתה סגורה שעות על גבי שעות מאחורי דלת המטבח, והחל משנות השבעים - שמונים כאשר המטבח נפתח לעבר הסלון - החלה להיות  בקשר עין מתמיד עם שאר בני המשפחה.

''...המסדרון היה מלא רעשים. דלתות חדרים אחדים היו פעורות. צלילי מוזיקה הגיעו מחדר אחד, רמים מאוד...".
דן צלקה, ''אלף לבבות''. הוצאת עם עובד, עמוד 233
.




פרזול בדירה ובבניין
שתף 

תוצרים של עבודות פרזול שימשו בדירות ובבתים בזמנים ההם לצרכים שימושיים שונים כגון מעקות למרפסות, חדרי מדרגות, סורגים לחלונות, גדרות, פתחים, כרכובים, שערי כניסה לבתים ועוד.

הפריטים השימושיים האלה היו תולדה של שילוב אמנות עם פרקטיקה, כאשר חרשי ברזל ייצרו בבתי המלאכה לעיבוד ברזל ובנפחיות פריטים מפריטים שונים, שבהם הושקעה הן מחשבה והן עבודת אמנות אמיתית שלא קיימת כיום יותר לצערנו בתרבות העממית של סגנון הדירה ובנין, אלא אם אתה בעל ממון ומזמין פריטים מעוצבים אישית אצל אמני הברזל למינם.

מוצרי הפרזול השונים אופיינו בנגיעת הקליגרפיה הערבית בעדינות, ואלגנטיות בצורות מופשטות ויפות שהוסיפו הרבה חן, פאר ויופי לדירות ולבתים של הזמנים ההם.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 מקור ותמונות מצורפות - בועז רפאלי, חוקר שכונת ואדי סאליב, חיפה.




קיר מגן
שתף 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הסיבה שרוב חדרי המדרגות היו אפלוליים בשנות החמישים והשישים הייתה קיר מגן העבה, שחסם את הכניסה הרחבה לחדר המדרגות, ואפשר כניסה ברווח הצר שבין הקיר ובין חדר המדרגות.

בזמנו לא בנו בניינים עם מקלטים, חלק גדול מבנייני המגורים נבנו בשנות השלושים והארבעים, מי חשב אז על מלחמה בפלסטינה??? אי לכך כשהתחילו המלחמות בנו את קירות המגן העבים האלה, שאפשר לראותם עד היום בבתים רבים של התקופה ההיא.
בניית קירות המגן נעשתה תוך עידוד ממשלתי לבנות את קירות המגן רק במלט עברי.


בתקופת המלחמות - השחרור, סיני, וששת הימים, הוסיפו הדיירים לקיר המגן שקי חול, וכאשר הייתה צפירה היינו יוצאים מהבית ויושבים בחדר המדרגות, יחד כל השכנים עד שנשמעה צפירת ההרגעה.


 

 

 

 

 

 

 

 

 

 
 בשיר "ביתי" של א. פרץ / נ. היימן, שרה ריקה זראי:
"...כי זה ביתי, / ביתי הקט והשלו / עם ברוש מול הכניסה / ושביל המצטלב, / עם תומר וציפור / מול קיר מגן אפור, / עם חבל של כביסה / וטוב בלב...".

זכרונות:

"...נהניתי מאד לקרוא על ההגנה דאז בבתי תל-אביב טרם עידן המקלטים, הממ"דים, הממ"קים וכדומה.
יש לי ידיד שאמו התגוררה בבית שנבנה בו קיר מגן, ברחוב אנגל 14 בתל-אביב. קירות אלה היו ייחודיים, ואף היוו תועלת במלחמת המפרץ של שנת 1991. תודה רבה, נהניתי מאד...".

שלומית סנדר
shlomita2010@nana10.co.il




קיר מעץ
שתף 

הקיר מעץ היה ניסיון נוסף של עיצוב הדירה בשנות השישים, יחד עם הטפטים השפריץ וכו'.
רצועות של עץ שחוברו יחדיו אחת ליד השנייה והוצמדו לקיר המקורי יצרו לחדר תחושה של חמימות ונעימות.

הקיר מעץ היה פופולארי בעיקר בקרב הצעירים, כיוון שרצועות העץ הללו היו זולות והעבודה של הצמדתן לקיר הייתה פשוטה.  המהדרין היו מקפידים מדי כמה רצועות לשלב רצועה אחת עם הרבה "עיניים" בעץ, ובסוף העבודה היו מושחים את העץ בחומר שמנוני כמו פוליטורה.

לעיתים גם ציפו את התקרה בלוחות עץ אלה.

 




רמונט
שתף 
 רמונט פירושו "שיפוץ הבית", אבל רמונט בזמנים ההם לא היה רק מושג. זו הייתה גם אמירה, הכרזה, מצב נפשי ובעיקר מלחמה. רבים וטובים כתבו על הרמונט הישראלי בזמנים ההם. אפרים קישון למשל כתב לא מעט, גם הגששים עשו מערכון אחד או שניים בנושא.

החלטה לעשות רמונט בזמנים ההם הייתה החלטה משמעותית בחיי המשפחה. נלקחו בחשבון אין ספור שיקולים, מה לעשות ואיך - האם לסגור מרפסת או לעשות דלת מבדלת, האם להשקיע בטפטים ואיזה, וכל תוספת לרמונט באה על חשבון משהו אחר בחיי המשפחה, ומה יגידו השכנים והחותנת, ועוד.
לבסוף היו מרימים בלטה ושולפים את הכסף, ולמחרת היו מגיעים המשפצים שהיו מרימים את כל הבלטות עם שאר הבית והם היו, המשפצים , לא יאומן כי יסופר - יהודים!

ואז היה מתחיל הבלגן. המשפצים היו נעלמים באמצע (בעניין הזה כלום לא השתנה) והאימא הייתה בהיסטריה ולסנדוויצ'ים שאכלנו במקום ארוחות מסודרות היה ריח של טרפנטין וטעם של מלט, והאבא היה צועק "בשביל מה הייתי צריך את הברדק הזה", והאימא איימה לעזוב את הבית ממש באמצע, והמשפצים היו מופיעים פתאום עם חיוך ונעלמים אחרי שעה עם עוד קצת כסף שהצליחו לשנורר, וחוזר חלילה.

אבל בסוף היו מתחילים לראות את הסוף, עוד קווץ' קטן פה ועוד הברגה שם, ואז היו מנקים את הבית ניקיון כללי ומיד מזמינים את כולם שיבואו לראות את "...הרמונט הנפלא שעשינו בחצי זמן וכמעט בלי כסף ועם בעלי המקצוע הכי נפלאים שיש...", ושיצאו לכולם העיניים....
 

כולנו זוכרים את המערכון "הסיידים"  שד"ר ליכטיג - בר-זוהר (שייקה) מתקשר לסטודיו שלו ומודיע שיאחר:
"...עושים אצלי רמונט... כן, מסיידים... יש כאן בלגן נורא...".




רצפת בלטות מאוירות
שתף 

             

 

 

 

 

 

 

 

 

כמה יפות היו רצפות הבלטות ("מרצפות") של חלק מהדירות של אז: בלטות של 20x20 ס"מ, בעלות עיטורים ססגוניים.
אמנם היו דירות רבות שכל מה שהיה על הרצפה היו בלטות סתם, אבל היו דירות רבות בהן הרצפה נבנתה על די רצף אמן, שבנה את הרצפה כשטיח של אבן, בעל עיטורים מרהיבים שאמנם קצת דהו במהלך השנים והספונג'ה, אבל עדיין היה אפשר להינות מהם. תנועת ה"רטרו" מחזירה כעת את הבלטות האלה לאופנה.



 

תגובות:
בביתנו בכפר-יהושע היו בלטות פרי יצירתו של חבקין, יוצא גרמניה ואספרנטיסט שהייתה לו צינקוגרפיה בגבעת שאול בירושלים.
הבלטות היו מאוירות ובדרגה משובחת. הוא נתן שם לכל דוגמא: זאב וכבש, ארבעת המינים ועוד שתי דוגמאות גיאומטריות.לצערי לא נשמר דבר אצלנו, המודעות לנושא הייתה מוגבלת.

אביבה קמיל
aviva_973@hotmail.com

 

================================================================

שמי רונית מרקנזון (טובי) גרתי ברחוב בר כוכבא 23 תל אביב. ביתי היה אחד מבתי השכונה הבודדים שנשאר עם גג רעפים. היו בו מרצפות צבעוניות יפות. בחצר היו תרנגולות ועץ תות ענק ששורשיו איימו כבר להרוס את היסודות. העץ נכרת, ואבא הצטער על כך. לימים גג הרעפים הוסר, המרצפות כוסו בשקי יוטה חול ושוב שקי יוטה ושוב חול. נבנתה קומה שנייה חדישה ויפה. לאחר ימים ארוכים הכנסנו חזרה הביתה הבלטות נשמרו כמו חדשות.
לימים הקמתי משפחה. אבא נפטר, אמא עברה לגור לידי. בהחלטה משותפת הוחלט למכור את המבנה. אני חוזרת בחלומות הביתה אל הבלטות היפות. משוטטת בבית שאיננו. חבל שלא צילמתי את הבלטות. חבל חבל חבל על בית שנהרס. קל להרוס קשה מאד לבנות.

רונית טובי
ronittovi@gmail.com

 


לצפיה בכל התגובות - לחצו כאן




רצפת לינוליאום
שתף 

 

בזמנים בהם פרץ הפלסטיק לחיינו, יחד עם הפורמייקה התריסול והתריזז - הגיע גם רצפת הלינוליאום.

היה זה מן ציפוי פלסטיק צבעוני אותו הניחו על הבלטות או רצפת הבטון.









 
הצטרפו אלינו גם בפייסבוק
עדכונים - בלוגים - אירועים - אלבומי תמונות - סרטונים נדירים


שלח דף זה לחבר תגובות, הערות, והוספת מידע, מושגים ונושאים למנוי חינם על מגזין הנוסטלגיה"כובע טמבל" הוסף למועדפים



כל הזכויות שמורות © לאתר נוסטלגיה אונליין ו/או לבעלי התכנים, הדימויים והתצלומים.