חיפוש:   בכל האתר  בשמות הערכים  בקרדיטים     חפש  |  חיפוש תמונות בנושא:   חפש
   מפת האתר  |   כרגע באתר: 149 מבקרים   |  כניסה לדף האישי    
עורך: דייויד סלע
דבר העורך כתבו לעורך
| עמוד הבית | מי אנחנו | מרכז מידע לגולש | על נוסטלגיה ורטרו | קרדיטים | צרו קשר | גולשים כותבים
 

+   אביזרים וחפצים
+   אוספים ותחביבים
+   אז - וכעת
+   אירועים ושנים
+   ארכיון האישים
+   ארכיון הוידאו
+   ארכיון הישראליאנה
+   ארכיון הכרזות
+   ארכיון המצגות
+   ארכיון הקול
+   אתרי נוסטלגיה
+   בידור ופנאי
+   בקיבוץ
+   בריאות, טיפוח וניקיון
+   בשכונה
+   בתים ומבנים מספרים
+   גלויות בולים וסמלים
+   דירה ובניין
+   היום בהיסטוריה
+   המקום בו גרנו
+   העפלה ועליות לא”י
+   חג ומועד
+   טלוויזיה ורדיו
+   ילדות נשכחת
+   לבוש אופנה והנעלה
+   מוזיקה שיר וזמר
+   מזון ומשקה
+   משחקים וצעצועים
+   מתחם מורים
+   נוסטלגיה בצה”ל
+   ספורט
+   ספרות נוסטלגית
+   עבודה ומלאכה
+   פוליטיקה ובחירות
+   רדיו נוסטלגיה
+   רכב ותחבורה
+   רשת חברתית
+   שונות
+   שירותי גולש
+   שפה עברית
+   תיאטרון עברי
+   תקשורת מדיה ופרסום

האתר מוקדש לזכרו של
 יוסי פשרמן (פשי) ז"ל
2003 – 1954

מעל ל - 1100
סרטוני וידאו נוסטלגיים
בארכיון הוידאו שבאתר

יום העצמאות ה-7
 

הצוללת דקר
 

תל אביב הקטנה
 
 




מושבות

כפר תבור
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.

 

 

מושבת כפר תבור - רקע כללי

כפר תבור שוכנת למרגלות הר תבור שבגליל התחתון המזרחי. המושבה הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1949.

המושבה כפר תבור נוסדה ב-25 באוקטובר 1901, על ידי קבוצה של בני הדור השני מהעלייה הראשונה. הקבוצה מנתה 21 משפחות שמוצאן מהמושבות זכרון יעקב, מטולה, ראש פינה ושפיה. בראשית ההתיישבות, בחרו התושבים להמשיך ולקרוא למקום "מ?ס?ח?ה" כשמו של היישוב הצמוד שבו התגוררו בעבר אריסים ערבים.

בשנותיה הקשות הראשונות נתמכה כפר תבור על ידי חברת יק"א. היישוב סבל ממחסור במים, כי המבנה הטופוגרפי והגיאולוגי גרמו למי הגשם לזרום במהירות הלאה.

בין הקשיים הרבים שעמם נאלצו המתיישבים להתמודד, הייתה גם בעיית הגניבות החקלאיות של השבט הבדואי ששכן בסמוך, ערב א-צביח. הצורך בשמירה ובהתגוננות מפני הגניבות היווה מנוף לקיומו של דיון ציבורי בנושא. שיאו היה בקיומה של ועידה של ראשי ארגון המגן החשאי בר-גיורא בפסח 1909, בכפר תבור. בוועידה השתתפו בין השאר אלכסנדר זייד, ישראל שוחט, יצחק בן-צבי, ישראל גלעדי, יחזקאל ניסנוב, יחזקאל חנקין וצבי בקר. המשתתפים החליטו שהגיע השעה לפעול בגלוי. לפיכך, בכפר תבור, הוחלט על פירוק הארגון החשאי ובו-בזמן על הקמתו של ארגון "השומר" כארגון השמירה היהודית הארצית. הוחלט ש"השומר" יהיה ארגון שיעסוק בהגנה וביטחון ויהיה בסיס לכוח צבאי עברי. "השומר" ביקש ליטול לידיו את השמירה בכל המושבות היהודיות, במקום בני מיעוטים מן הסביבה אותם נהגו עד אז להעסיק בתפקידי השמירה.

המושבה כפר תבור התרחבה בהדרגה, אך באופן איטי. בשנות ה-50, כחלק מגל העלייה לארץ החליטו חברי המושבה לקלוט 17 משפחות מבני המעברה אשר הוקמה בין כפר תבור לכדורי. בני כפר תבור היקצו עבור העולים שטח אדמה מנחלותיהם וסייעו בעדם להקים "הרחבה חקלאית", כלומר: ל-17 המשפחות היה מלכתחילה מקור פרנסה בסיסי. שטח האדמה שעיבדו במשותף לא הספיק לכלכלתם המלאה ורובם ככולם יצאו לחפש פרנסתם הנוספת בסביבה: בקיבוצים, במושבים, במושבות ובערים.

עד קום המדינה נחבאה המושבה אל הכלים. ידעו על קיומה בעיקר התושבים בגליל וכן תלמידי בית הספר החקלאי כדורי לדורותיהם.

שנים ארוכות, למרות ההתקדמות הטכנולוגית בעולם החקלאות, נשארה כפר תבור מושבה קטנה ולא מפותחת במיוחד. הכפר חובר לרשת הארצית לאספקת מים שוטפת רק בשנת 1966, עת הוקמה בגליל התחתון תשתית מתאימה. הכפר זכה להתחבר לרשת החשמל התקינה רק בשנות השישים. תדירות התחבורה הציבורית הייתה מועטה ובלתי-נוחה בעליל. התעסוקה ביישוב ובסביבתו הייתה מצומצמת מאוד.

מצבה העגום של המושבה גרם, במהלך השנים, לנטישת של בני הדור הצעיר. בפועל, בראשית שנות השבעים של המאה ה-20, חיו במושבה כ-150 איש (אם כי על פי הנתונים הרשמיים היו רשומים כאזרחי המושבה מספר תושבים כפול מזה). התחושה בקרב הבנים והבנות הייתה כי "כפר תבור היא ישוב הולך ונעלם".

כעשור לאחר חיבור המושבה למים, באמצע שנות השבעים, החלה בהדרגה חזרה של הבנים והבנות הצעירים למושבה.

על בסיס תוכניות פיתוח החלו בפעולות להשבחת התשתית הפיזית במושבה ולהגדלת האוכלוסייה, על ידי תכנון שכונות חדשות, בצמוד לגרעין הכפר שהתכנה מעכשיו "שכונת המייסדים". אוכלוסיית כפר תבור צמחה מאוד. בשלב הראשון התשתית ב"שכונת העולים" הושוותה באיכותה לזו של שכונת המייסדים. בהתאם גם ניתן שם לשכונה: "שכונת הגפנים". בהדרגה, במהלך שלושים השנים הבאות, הוקמו שכונות והתפתח אזור תעשייה משותף, "אלון תבור", השוכן בין כפר תבור לעפולה.

בשנת 2004, הוזכר כפר תבור בעיתונות הארצית בשל שחזור "מגדל המים ההיסטורי" של המושבה. השחזור כלל גם את הכתובת שנרשמה על מגדל המים המקומי, לאחר העלייה לביריה, במרץ 1946, בתגובה לניסיונות הבריטים להוריד את ההתיישבות העברית בביריה. הכתובת קובעת, בעברית ובאנגלית: "ביריה שלנו" - "Birya Belongs to Us".

 

 




מאיר שפיה
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.

 

 

מושבת מאיר שפיה - רקע כללי

 

מושבת מאיר שפיה הוקמה ב 1891 כ"מושבת בת" של זכרון יעקב.

 

 

מושבה קטנטונת, 8 בתים דו משפחתיים, 18 משפחות איכרים בימיה הטובים, רחוב קטן אחד, "בית פקידות" בקצה האחד, ובית כנסת בקצה האחר ו...זהו.

 

בשנת 1887 רכשו פקידי הברון מסלים ח'ורי, אחד העשירים מערביי חיפה, שטח של 8,500 דונם. על שטח זה תכננו להקים את היישוב. שנה לאחר תחילת עבוד המקום, הגיעו בשנת 1889, עשרה צעירים מזכרון יעקב והתיישבו בבית הבעלים הקודם, ליד כפר אריסים בשם שוויה. בשנת 1891 הושלמה בניית הבתים הראשונים. הבתים אוכלסו בחלוצים מחו"ל ובבוגרי בית ספר חקלאי של זכרון יעקב.

 

פקידות הברון החליטה לבנות במקום 16 יחידות דיור. בשיא איכלוסה של המושבה לא היו בה יותר מ-24 משפחות שכללו 116 נפשות. לכל משק משפחתי הוקצב שטח גדול יחסית של 300 דונם. בשטח נזרעה תבואה וניטעו גפנים. את כרמי הגפנים של שפיה ניתן לראות עד היום בנסיעה בוואדי מילק. הענבים שנבצרו בשפיה הובלו ליקב בזכרון יעקב. פקידי הברון הקימו בשפיה שדות לניסויים בחקלאות וכן משתלות שלחין גדולות. בחלקם הוקמו בעמק תות, היום נחל דליה בנתיב של ואדי מילק.

 

במטרה לגוון את מקורות ההכנסה של התושבים הוקם במקום סנטוריום. המבנה הפך לאחר מלחמת העולם הראשונה למוסד חינוכי.

 

המבנים הראשונים של המקום שומרו עד היום, על ידי המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל. הם משמשים כיום מרפאה, מרכזיה פדגוגית של בית הספר, ועוד.

 

בשנת 1904, ישראל בלקינד, ממייסדי ביל"ו, הקים בשפיה מוסד חינוכי. המוסד קלט יתומים מניצולי פרעות קישינב. היה זה כפר הנוער הראשון בארץ ישראל. השם שניתן לו היה: "קרית ספר". הילדים הועסקו בצד הלימודים הרגילים, גם בחקלאות, בספורט ובטיולים. המזכיר של כפר הנוער היה ישראל שוחט, ממייסדי השומר. כאן נרקמה התוכנית הראשונה להקמת ארגון ההגנה היהודי הראשון.

 

בשנת 1917 הועברה הגימנסיה העברית הרצליה זמנית למאיר שפיה בשל גירוש היהודים מתל אביב ויפו במלחמת העולם הראשונה.

 

בשנת 1923 הוקם במקום מחדש בית יתומים, הפעם ליתומי מלחמת העולם הראשונה, ובשנת 1925 הוסב המקום לבית ילדים של ארגון "הדסה הצעירה". בשנת 1957 נוצרה שותפות בבעלות על המקום בין מדינת ישראל וארגון "הדסה".

 

כיום היישוב משמש כ כפר נוער.




מגדל
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.

 


מושבת מגדל - רקע כללי

 

מושבת מגדל שוכנת לשפתו הצפון-מערבית של הכנרת, כשמונה קילומטרים צפונית לטבריה.


במרץ 1909 רכש האגרונום יוסף טריידל בשם המשרד הארצישראלי 6,000 דונם מן הגרמנים בעלי הקרקע, ובשנת 1910 הקימו פועלים חווה חקלאית במקום, בשם "אחוזת מוסקבה".
את החווה ניהל הפקיד משה גליקין והפועלים עבדו את האדמות ובנו את הבתים עבור בעלי הקרקעות. באותה השנה ביקש משה גליקין מהסתדרות החורש (מוסד אשר נבחר על ידי הפועלים החקלאיים שהיה כמו המרכז החקלאי בראשיתו) ? פועלים לעבודה. הסתדרות החורש ייפתה את כוחו של נתן חרובי חלוץ העלייה השנייה לנהל איתו משא ומתן בנידון ובסיומו עבר עם 10 פועלים ושתי פועלות לחווה. הם היו הפועלים העבריים הראשונים על אדמה זו. בסוף השנה מנו למעלה מ- 60 פועלת ופועל.

משנת 1911 - חוות "מגדל" ? המתה מפועלים. העבודה חולקה לארבע רשויות: גדולי פלחה, משתלה ונטיעות, רפת וחצרנות וגדולי שלחין. בתקופה זו חיו ופעלו במקום א. ד. גורדון ויוסף טרומפלדור עם הקומונה שבראשה עמד.

לאחר מלחמת העולם הראשונה השקיעו יהודים מארצות הברית כספים במקום, ופיתחו את החווה החקלאית לכלל יישוב. מקיץ תר"ף 1920 התגורר במגדל מחנה גדול של גדוד העבודה עד לפירוקו בסתיו תרפ"ב 1921. חברי הגדוד תושבי המחנה עבדו בחציבה, סלילת כבישים, דיג וגידול ירקות באתר. אחד ממורי המחנה ודמות נערצת על ידי יושביו היה הסופר יוסף חיים ברנר.

היישוב הוכרז כמועצה מקומית בשנת 1949.




מוצא
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.

 


מושבת מוצא - רקע כללי

 

מוצא (או מוצא תחתית) היא מושבה חקלאית לשעבר בהרי ירושלים בפאתיה המערביים של ירושלים. כיום היא שכונה של הבירה.

המושבה נוסדה בשנת 1894 על ידי הארגון היהודי "בני ברית" כיישוב חקלאי יהודי מבודד על הדרך מירושלים ליפו, כארבעה קילומטרים מערבית לירושלים, בסמוך לכפר הערבי קאלוניה. החל משנת 1933, עם הקמתו של מושב העובדים מוצא עילית, שונה שם המקום מ"מוצא" ל"מוצא תחתית", ובשנת 1993 צורפה מוצא תחתית לירושלים.

היישוב מוצא הוקם בקרבת חורבות יישוב יהודי מתקופת ההתנחלות הישראלית, אשר שרידים ממנו נמצאו ליד בית הכנסת העתיק מוצא המצוי היום ממערב לכביש 1 - כביש ירושלים-תל אביב.

יהושע ילין מספר על קנייה ראשונה של אדמות במקום בשנת תר"ך (1860). ילין היה בן 17 בעת ביצוע הרכישה. המטרה הייתה "לרכוש לו מגרש או שדה חוץ לעיר".
ב-1871 הקים ילין על החלקה חאן, בבניין שבימינו הוא בית הכנסת של מוצא. היות שמוצא הייתה לתחנה חשובה לשיירות שנעו בין יפו לבין ירושלים, הפעלת החאן נחלה הצלחה.

בשנת 1890, לאור התעניינות יהודים בקניית אדמות באזור מוצא, שלא עלתה יפה, הצליח ילין לרכוש 184 דונם נוספים, אותם מכר לחובבי ציון ולחברה שנקראה "חיבת הארץ". כעבור שלוש שנים קנתה את הקרקעות הללו לשכת ירושלים של הארגון היהודי בני ברית, אשר החליטה ליישב את האדמות בחקלאים מצטיינים שהוכיחו את כישוריהם, ולהקים במקום מושבה.
בשנת 1894 הושלמה רכישת נוספת של אדמות על ידי ארגון בני ברית שאפשר למתיישבים לרכוש את נחלותיהם בתשלומים לתקופה ארוכה, והמושבה נוסדה על שטח של כ-1,000 דונם משני צידי הדרך מירושלים ליפו. בין המתיישבים הראשונים היו יצחק ולאה כהן, שמואל ברוזה ומשפחת מקלף (משפחת הוריו של מרדכי מקלף, לימים, הרמטכ"ל השלישי של צה"ל).

במאורעות תרפ"ט, למרות יחסי הידידות בין המשפחות היהודיות ובין התושבים הערביים בסביבה, הותקף היישוב; בהתקפה זו נרצחו כל בני משפחת מקלף, פרט לשלושה ילדים שהצליחו להימלט - מרדכי, חיים וחנה. לאחר מכן ננטשה המושבה לתקופה של כשנה, ובהמשך נושבה מחדש. בשנת 1933 הוקם הכפר הסמוך מוצא עילית, על ידי בני מוצא ומתיישבים נוספים מירושלים.




מושבת כנרת
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.

 

 מושבת כנרת - רקע כללי

מושבת כנרת היא כפר יהודי השוכן לחופו הדרום-מערבי של ימת הכנרת. נהוג לכנותו "מושבת כנרת" כדי להבדילה מקבוצת כנרת השוכנת לדרומה.

ביישוב נמצאת חוות כנרת, החווה החקלאית הראשונה אשר הוקמה ב-1908 על אדמת הקרן הקיימת לישראל ובכספי הסוכנות. בחווה נולד רעיון הקיבוץ, ומתוך כך הוקם משק הפועלות הראשון והוקמה חוות הלימוד לנערות בשם חוות העלמות שנועדה "למלא את החסרון בפועלות מנוסות המורגש בארץ... להקנות לצעירות ידיעה בכל מקצועות המשק שהאישה יכולה להתמחות בהן, כדי שתוכלנה לקבל עליהן הנהלת מטבחים לפועלים וסידורם, סידור קבוצות לגידול ירקות וליתר מקצועות המשק, שעל ידן תוכלנה לעבוד ולהתקיים הפועלות החדשות שנכנסות לארץ.

מחצר כנרת יצאו גרעינים להגשים את רעיון הקיבוץ (דגניה א') והמושב.




מזכרת בתיה.
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.

 


מושבת מזכרת בתיה - רקע כללי

 

מזכרת בתיה היא מושבה שהוכרזה בשנת 1952 כמועצה מקומית.

 

מזכרת בתיה היא המושבה הראשונה בארץ ישראל שהוקמה על ידי אדמונד ג'יימס דה רוטשילד.

בסוף 1882 שכנע הרב שמואל מוהליבר, ממנהיגי חובבי ציון, את הברון היהודי אדמונד דה רוטשילד מפריז, לתמוך בתכנית לפיה איכרים יהודים מרוסיה יקימו מושבה חקלאית בארץ ישראל.

בשונה מהמושבות הקודמות, הפעם פקידי הברון בחרו את המתיישבים והיו אלה איכרים ובעלי מלאכה בעלי ניסיון. האיכרים, שהשאירו את משפחותיהם בכפר מוצאם, עבדו במקווה ישראל עד שמצאו וקנו עבורם, בהלוואה של הברון רוטשילד, אדמה מתאימה לגידול תבואה שהשביעה את רצונם.
הם התחילו לחרוש אותה ב-ז' בחשוון ה'תרמ"ד, 7 בנובמבר 1883, אירוע הנחשב לייסוד המושבה, וקראו לה "עקרון".

מאחר שלא קבלו רשות, מהממשלה העות'מאנית, לבנות בתי מגורים, בנו, בתחילת 1884, בתים דו-קומתיים. אלו היו הבתים הראשונים של המושבה. עקב הצפיפות הרבה ופשטות הבתים כונו הבתים "קזרמות", שמשמעותם ברוסית "בית מגורי חיילים".

המבנים נבנו בתור רפתות, שכן השלטונות הטורקים אסרו לבנות בתים ליהודים. מעל הרפתות, הוקמה קומה שנייה על קורות עץ. הקומה חולקה ליחידות מגורים. בשנת 1888 הרפתות הועברו לקצה החצר והקומה הראשונה הוסבה למגורים.

במהלך 1884-5 עלו גם בני המשפחות של המייסדים, וכבר ב-1884 הצטרפו אליהם שבע משפחות נוספות ממקומות שונים. איסור הבניה התבטל, ונבנו בתי מגורים רגילים. משפחות בודדות מעטות, בעיקר של בעלי מלאכה, המשיכו להצטרף גם אחר כך.

המבנה המרשים במושבה הוא בית משק הברון, המהווה היום מרכז תרבותי. הוא נבנה בשנת 1892 כמרכז המנהל המשקי של פקידות הברון.

בעת השיחזור של המבנה הסתבר כי הוא נבנה מחומרים מעולים: אבני כורכר מסותתות היטב, קורות עץ ולוחות עץ, חלקם מארזי הלבנון. זו הסיבה שהמבנה נשמר היטב מעל למאה שנה. רק פעולות קלות נדרשו לשם ביצוע השיחזור.

הברון המשיך לעזור ולתמוך במושבה, ופקידיו ניהלו אותה ביד רמה. לאיכרים היו חיכוכים רבים עם הפקידות, והם ניסו למרוד פעמיים. בתרמ"ט, שנת השמיטה הראשונה של ההתיישבות היהודית החדשה בא"י, שמרו האיכרים בקפדנות את השמיטה, בקשיים רבים, כדעת רבני העדה האשכנזית בירושלים. כנגדם, הברון ופקידיו, ורבים אחרים, דרשו להקל. במרד השני, בשנים 1890-93, התחילו האיכרים לנטוע עצים כל אחד על אדמתו, כנגד הברון ופקידיו שדרשו לנטוע את העצים במרוכז, וראו את האיכרים כאריסים על אדמת הברון כל עוד לא החזירו את מלוא חובם על קניית הקרקע (החובות והבעלות על האדמות הוסדרו רק ב-1930). המרד דוכא באכזריות, ומשפחות אחדות גורשו מהמושבה. שלטון הפקידות הסתיים (או התמתן) ב-1900, כאשר הברון העביר את ניהול התמיכה במושבות לחברת יק"א (ויותר מאוחר - פיק"א). הברון הוא ששינה את שם המושבה, בביקורו בא"י ב-1887, מ"עקרון" ל"מזכרת-בתיה", ע"ש אמו, בטי דה רוטשילד, אבל התושבים המשיכו לקרוא למקום בשמו הראשון.

מקור המים הראשון של המושבה הייתה באר שחפרו עם הקמת היישוב בשנת 1883. מי התהום נתגלו בעומק של כ-30 מטרים והועלו על ידי אנטיליה: מערכת של כלי קיבול, תיבות עץ במקרה זה, אשר הופעלו על ידי מערכת גלגלי שיניים שפעלו בכוח סיבוב בהמה, בדרך כלל סוסים.

מ-1912 שאבו את המים מבאר שנייה, בכח מנוע דיזל, אל מגדל מים, ומתחו צנרת שהמים זרמו בה אל הבתים בכח הכובד. הבאר עומדת על תילה משוחזרת, לעתים אף פועלת.

הענף החקלאי הראשון והעיקרי של המושבה היה חיטה וגידולי שדה אחרים, וכח העבודה לחרישה ולהובלה היה השור, עד שהטרקטור החליף אותו אחרי מלחמת העולם הראשונה. אדמות המושבה, גם אחרי שנקנו שטחים נוספים, לא הספיקו לקיום סביר מגידולי השדה, וכל השנים חיפשו וניסו ענפים מכניסים יותר, בעיקר מטעים. בשנות ה-20 התפתחו גידול הירקות ומשק החלב, והחל משנות ה-30, למרות הבארות מעוטות המים באופן יחסי ? ההדרים. בסוף שנות ה-50 התחילו לנטוע כרמים. משנות ה-70, בהן התחילה המושבה להתרחב, עובדים רוב התושבים מחוץ לה.

במלחמת העצמאות, המושבה הייתה אחת מנקודות היציאה של השיירות אל ירושלים הנצורה. התחבורה לירושלים המשיכה לעבור במושבה עד שהשלימו את "כביש הגבורה" (מרמלה לצומת שמשון) בסוף 1948. את קטע כביש 411 העוקף את קריית עקרון ואת המושבה סללו כעשרים שנה מאוחר יותר.

בסוף שנות ה-70 נבנו השיכונים הראשונים, חלקם בתי דירות וחלקם דו-משפחתיים. עולים, בעיקר מצפון אפריקה, הובאו ושוכנו בהם, ואופי אוכלוסיית היישוב התחיל להשתנות. באותו זמן, בקירוב, התחילו לבנות במושבה בתים פרטיים, קרקע חקלאית הפכה למגרשים, והמושבה המשיכה לגדול בדרכה להפוך לעיירה הקטנה, רובה שכונות שינה, שהיא עכשיו.




מחניים...
שתף 

ראו בערך מחניים - המושבה בפרק ישובים שננטשו והוקמו מחדש

 

 

 




מטולה
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.

 

 


המושבה מטולה - רקע כללי

 

המושבה מטולה נמצאת בגליל העליון והיא היישוב הצפוני ביותר במדינת ישראל.


המושבה הוקמה ב-17 במאי 1896 ויושבה על ידי 59 משפחות ממושבות הברון השונות (בעיקר ראשון לציון וזכרון יעקב).

 

שטחה של מטולה נרכש בשנת 1893 ביוזמת חברת יק"א והברון רוטשילד מערבי נוצרי מצידון בשם ג'בור ב??יי. בשטח זה ישב כפר בשם אומטולה שהיה מיושב על ידי דרוזים, ולאחר רכישת הקרקע הצטרפו מספר יהודים מישובי הגליל וצפת לכפר הדרוזי.

 

בסיום מלחמת העולם הראשונה הועברה מטולה לתחום המנדט הצרפתי על לבנון. במהלך פרעות תר"פ הותקפה גם מטולה, תושביה ברחו לצידון וחזרו אל היישוב החרב בסוף 1920. בעקבות תיקוני גבולות בין הבריטים לצרפתים הוחזרה המושבה לתחומי המנדט הבריטי בשנת 1923.

 

בזמן מלחמת העולם השנייה שימשה מטולה מרכז לפעילות הצבאית של הבריטים נגד צבאות וישי בסוריה. לאחר מלחמת השחרור ובמסגרת הסכמי הפסקת האש בשנת 1949 הועברו הקרקעות החקלאיות של איכרי מטולה בעמק עיון לשטח לבנון, וזאת במטרה להפסיק את פעולות האיבה מהן סבלו תושבי המושבה. קו הגבול נקבע כ-30 מטרים מצפון לבתי התושבים.

 

בתקופת לחימת הגבול של שנות ה-70 (ימי הפתחלנד) סבלה מטולה ממקרים רבים של הפגזות וירי ואיבדה אחדים מבניה. לאחר כינון רצועת הביטחון נפתח בסמוך לה מעבר הגבול המוכר בשם "הגדר הטובה".

 

כיום מטולה היא מועצה מקומית.




מנחמיה
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.

 


מושבת מנחמיה - רקע כללי

מנחמיה היא מושבה בעמק הירדן, ממוקמת בין צומת צמח לבית שאן.

ייסוד המושבה התבצע בשלושה שלבים: ב-23 - 26 בדצמבר 1901 התיישבו חמש המשפחות הראשונות על אדמות שנרכשו בדרום עמק הירדן, ליד הכפר עבודייה, ב-25 בדצמבר 1902 נוצר איחוד של מתיישבי עבודייה עם אדמות מלחמיה, בינואר 1903 התגבשה המושבה מלחמיה שכללה 12 משפחות ואליהן התווספו 8 משפחות מזכרון יעקב.
ב- 24.4.1920 הותקפה מלחמיה על ידי פורעים ערבים והמתיישבים נאלצו להתפנות לתקופה קצרה. בשנת 1921 שונה שמה של המושבה למנחמיה על שם מנחם, אביו של הנציב העליון הרברט סמואל.

במנחמיה הוקם בתי-מרקחת אזורי לפני מלחמת העולם הראשונה. הוקמה בה מחצבה, שבה כרו חומרי גלם עבור ביח"ר "נשר" שליד חיפה. המחצבה סיפקה עבודה גם לקיבוצי עמק הירדן בראשיתם. הוקם בה גם מפעל לייצור גבס, שסיפק עבודה לתושבי מנחמיה. במקום היה קיים מוזיאון לתולדות הרפואה באזור, ולתולדות מנחמיה ונהריים.

היישוב היה מנוהל על ידי מועצה מקומית מאז שנת 1951. ב -1 בינואר 2006 המועצה בוטלה והמושבה הועברה למינהל מועצה אזורית עמק המעיינות (בקעת בית שאן).




מצפה
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע למערך זה


מושבת מצפה - רקע כללי

מ?צפ?ה הנה מושבה באזור הצפון ליד טבריה.

היישוב הוקם כמושבה בשנת 1908בעזרת חברת יק%94א בידי פועלים חקלאיים בני העלייה השנייה. בגלל מחסור במים ואדמה סבלה המושבה במשך שנים רבות מקשיים כלכליים ומתלות מוגברת של התושבים ביק%94א. מחסור זה מנע גם את גידולה של המושבה, והיא החלה לקלוט מתישבים חדשים ולהתפתח רק לאחר חיבורה לקו המים של חברת מקורות ב-1979.




מרחביה..
שתף 

המושבה מרחביה נוסדה בסוף 1910. האדמה נרכשה על-ידי חברת "הכשרת היישוב" בשטח של 9,600 דונם, 3,200 דונם הוקצו להקמת הקואופרציה, שאר האדמה יועדה להתיישבות פרטית, להקמת מושבה חקלאית לכמה עשרות איכרים.

מתנחלי המושבה הראשונים במרחביה היו שישה: משה זלקינד, אליהו בלומנפלד, נח זברסקי, יהודה לייב גוטמן, ליפא קורש וצבי שברצמן.

רובם אנשים אמידים שידם השיגה לרכוש חלקות קרקע גדולות של חמש מאות דונם ואף אלף דונם. הם בנו בתי מגורים מרווחים למשפחותיהם וקנו ציוד חקלאי משוכלל. חלקם העסיקו פועלים שכירים וחלמו על אחוזה פרטית מפותחת. שאיפת המתנחלים היתר, להקים מושבה ללא תמיכה מן החוץ, אלא עומדת ברשות עצמה דוגמת רחובות, ותוכניתה המשקית: מטעים לסוגיהם ועיבוד שטחי אדמת פלחה למיזרע תבואות.

אליהו בלומנפלד, איש עשיר מרוסיה, הוא שנתן את הדחיפה לקניית אדמת מרחביה. בלומנפלד עמד בראש קבוצת ציונים ובשמה פנה אל יהושע חנקין וביקש לרכוש שטח קרקע להקמת מושבה חקלאית פרטית. חנקין הציע לבלומנפלד להתיישב על האדמה בעמק יזרעאל שזה עתה רכש.

בלומנפלד חיסל את עסקיו במוסקבה ומיהר לעלות ארצה ב-1910 והיה המתיישב הראשון במושבה מרחביה. הוא רכש בשביל עצמו אלף דונם אדמה חקלאית, בנה בית אבנים מהודר ומרווח למגורים ותכנן משק חקלאי המיוסד על מטע עצי פרי למיניהם ושדות למזרע פלחה. הואיל והוא עצמו לא היה בקיא בחקלאות הזמין אליו כמנהל משק את שמאי אלטשולר מרחובות, לימים איכר בבנימינה, וכן העסיק פועלים שכירים. החצר המתה מרוב עופות, בהמות ומכונות חקלאיות ויד רחבה שלטה בכל.

בית האבן של בלומנפלד משך אליו אורחים רבים מעסקני היישוב והשם בלומנפלד נישא בפי רבים כמייצג את היוזמה הפרטית של החקלאות באזור העמק.

בין המתיישבים הייתה גם משפחת יהודה לייב גוטמן שעלתה לארץ ב-1912 מאנגליה, מן העיר גלזגאו שבסקוטלנד. גוטמן עלה מטעם האגודה המקומית "עולי ציון" מתוך מגמה להתיישב במקום מתאים בארץ. הוא היה החלוץ של האגודה אבל חבריו לא באו בעקבותיו. ואכן, העלייה מאנגליה באותם הימים היתר, נדירה מאוד. יהודה לייב התיישב על נחלתו במושבה מרחביה, במקצועו היה נחתום ועבד בקואופרציה בתור שכיר באפיית לחם ובמשקו עבדו בני המשפחה. בת המשפחה מרים כץ התיישבה לאחר זמן במושב העובדים במרחביה ובנם שמריה, איש קיבוץ נען, הוא חוקר עתיקות ארץ-ישראל, מצדה, סוסיה בדרום, רמת הגולן וגמלא.

מתיישב נוסף היה ר' נח זברסקי מן העיר יקאטרינוסלאב (עכשיו דניפרופטרובסק) ברוסיה. בנעוריו היה משמש עוזר לחזן בבית-הכנסת בברדיצ'ב. לאחר נישואיו, כשעמד ברשות עצמו, נעשה סוחר בדים ולרגל מסחרו היה נוסע לעיתים לקישינוב, לודז' ווארשה. פרנסתו הייתה מצויה בשפע ואף חסך כמה אלפי רובלים. אבל נפשו חשקה להיות איכר בארץ אבות.
הוא רכש חלקת קרקע במושבה מרחביה ועלה לארץ עם משפחתו, אישה ושישה ילדים. הוא בנה בית מידות למשפחתו. חרש את אדמתו ונהנה מעצם העובדה שהוא איכר בארץ-ישראל. מדי פעם היה נותן קולו בחזנות להנאתם של צעירי הקואופרציה עימם התיידד. הנה כך תיאר את נח הסופר האידישאי שלום אש: "...בעמק יזרעאל, מאחורי הרי הגלבוע, חורש יהודי בזוג סוסים. האיש מחזיק במחרשה, שלמ'קה בנו בן השש נוהג בסוסים ובתו בת השמונה הולכת אחר המחרשה חופנת מתוך הכלי שבידה וזורעת לתוך התלם גרעיני חומצה. נח מעודד את שרה'לה: זרעי בתי, זרעי, אלוהים יעזור לנו וכאן יצמחו שנים עשר שערים חומצה, ברכה תהיה לנו. שלמ'קה עצור בסוסים! תיישבתי בצד על אבן. ליהודי הזה, סוחר במשך שנים רבות, שהשליך מאחורי גוו את בית מסחרו ולקח על עצמו לחרוש כאן, שלא תקרה לו חלילה, תקלה רעה. האב, הבן והבת ושני הסוסים, כולם בוערים מהחום הלוהט. ר' נח מנגב את זיעתו בשרוול ואומר אלי: אי טוב לי, טוב לי מאוד!

"את נח הכרתי מכבר, כשהיה סוחר בעירו יקאטרינוסלאב וסחר עם ווארשה, קישינוב ולודז'. האיש היה בעל ביטחון, בעל כמה אלפי רובלים משלו ועסקיו טובים מאוד. יהודי קמצן, אהב את הפרוטה, תמיד דיבר על כסף וגם דיבר והתפאר בפגי הבריות שימכור את בית מסחרו ויעלה לארץ-ישראל לחיות מיגיע כפיו, כפי שחיו האבות שלנו בימי קדם. אבל ידענו כי נח אוהב לדבר סתם ואין לקבל דבריו ברצינות.

"פתאום נעלם נח, בית מסחרו סגור על מנעול ואינו בא יותר לווארשה. והנה עתה אני פוגשו בעמק יזרעאל, במקום הכובע הקטן הליטאי הוא חובש תרבוש אדום תורכי וחורש בשני סוסים את אדמתו שלו".

בשנות מלחמת העולם הראשונה הייתה מרחביה מוקפת מחנות צבא תורכי וגרמני. אנשי הצבא צבאו על תחנת-הרכבת הקטנה אשר לרגלי הגבעה, זו מסילת-הברזל המקשרת את חיפה שעל חוף הים התיכון עם דמשק שבצפון סוריה, עתה היא הובילה גדודי צבא יומם ולילה. חיילים תורכיים היו עורכים חיפושי פתע אחרי עריקים יהודים והחרימו סוסים ועגלות לצורכי הצבא. איכרי המושבה ואנשי הקואופרציה היו נתונים בפחד תמיד לקראת הבאות. במצב כזה קשה היה לעבד את השדות ועשו במשק את ההכרחי ביותר.

עם סיום המלחמה נפתחו אפשרויות חדשות לבנין הבית הלאומי ולהתיישבות חדשה, אולם שתי הנקודות - הקואופרציה והמושבה הגיעו אל סף הגאולה הנכספת כשאנשיהן תשושים מאוד ותוהים על עתידם. יוסף וייץ (1890 - 1972) מי שהיה במלחמת העולם הראשונה מנהל חוות סג'רה ולימים ראש הקרן הקיימת לישראל, כתב ב"הפועל הצעיר" מחודש אב תר"פ-1920 :
"שתים-עשרה שנה קיימת הנקודה היישובית ששמה מרחביה, על גבעה אחת מתנוססים בנייני הקואופרציה עשירת האמצעים ומרובת התקוות, המגמות והשאיפות. על השנייה לעומתה מתנשאים בניינים רמים של האיכרים העשירים והאמידים. גלגולים שונים עברו על שתי הגבעות הללו, הרבה מרץ, כוח וכסף הושקעו בהן, ודרך חייהן - מדרון!

"הקואופרציה הועם זיווה, פנה הדרה, ולבסוף בטלה ועברה מן העולם. האיכרים העשירים עזבו אחד-אחד את המושבה, הראשונה בעמק יזרעאל, ונשארו רק שניים. בנקודה זו וכן בזו אין נחת, קוצים מציצים לתוך חלונות הבתים... ובעיקר אין תקווה".

אכן, מיעוט מספרם של האיכרים, בסך הכל שישה, וחוסר עידוד לפיתוח חקלאי היו בעוכרי המושבה מראשיתה. המתנחלים תלו תקוות באליהו בלומנפלד, המתנחל העשיר שביניהם שהיה בעל מעמד מכובד ביישוב ובמוסדות, כי הוא בהשפעתו יסייע להוציא את המושבה מקיפאונה. אבל האיש הכזיב ואף את משקו הזניח.

מלחמת העולם קטעה את התקוות והחלומות של האנשים והמושבה מרחביה הוזנחה ונעזבה על-ידי מתיישביה.

בשנת 1920 הוחכרה אדמת הקואופרציה לשתי קבוצות פועלים, ובשנת 1922 נוסד במקום המושבה מושב עובדים. מייסדי המושבה או צאצאיהם היו הראשונים להתנחל במושב העובדים והוא כעת אחד המושבים המשגשגים במדינת ישראל.

 




משמר הירדן.
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.

 


מושבת משמר הירדן - רקע כללי

 

משמר הירדן הייתה מושבה ששכנה על כביש צפת-דמשק (היום: כביש 91) ממערב לגשר בנות-יעקב. המושבה הוקמה בזמן העלייה הראשונה ונחרבה במלחמת העצמאות.

 

המושבה הוקמה לראשונה בשנת 1884 כחווה חקלאית פרטית בשם "שושנת הירדן". לאחר שנוכח בעליה כי לא יצלח לבדו לתחזק את החווה הנידחת מכרה מחולקת ליהודים שאחזו באדמה בעזרה כספית של "חובבי ציון". הם ייסדו את המושבה משמר הירדן בספטמבר 1890. ב-1898 נטלה חברת יק"א תחת חסותה את המושבה, רכשה עוד אדמות והוסיפה מתיישבים. רוב אנשי המושבה נטו להימנות על תומכי התורה הרוויזיוניסטית של זאב ז'בוטינסקי.

במלחמת העצמאות, ב- 6 ביוני 1948 תקפו הכוחות הסוריים את היישוב, אך ההתקפה נהדפה. ב-10 ביוני הותקף שוב היישוב, והפעם המושבה נכבשה והוחרבה לאחר שנערכו קרבות מבית לבית. בקרב נהרגו 14 אנשים מתושבי וממגיני המושבה. מקצת התושבים אשר נותרו בחיים לאחר הקרב הקשה, נפלו בשבי הסורי ושהו בו 13 חודשים. בתום המלחמה, ב 20 ביולי 1949 חזר השטח לשליטה ישראלית במסגרת הסכמי שביתת הנשק, אולם המושבה לא נבנתה מחדש.

על אדמותיה הוקמו הקיבוץ גדות ומושב העובדים משמר הירדן.

מהמושבה המקורית נשתמרו כמה בתים הרוסים. הם שולבו באתר הנצחה למושבה שהוקם במקום.









 
הצטרפו אלינו גם בפייסבוק
עדכונים - בלוגים - אירועים - אלבומי תמונות - סרטונים נדירים


שלח דף זה לחבר תגובות, הערות, והוספת מידע, מושגים ונושאים למנוי חינם על מגזין הנוסטלגיה"כובע טמבל" הוסף למועדפים



כל הזכויות שמורות © לאתר נוסטלגיה אונליין ו/או לבעלי התכנים, הדימויים והתצלומים.