חיפוש:   בכל האתר  בשמות הערכים  בקרדיטים     חפש  |  חיפוש תמונות בנושא:   חפש
   מפת האתר  |   כרגע באתר: 159 מבקרים   |  כניסה לדף האישי    
עורך: דייויד סלע
דבר העורך כתבו לעורך
| עמוד הבית | מי אנחנו | מרכז מידע לגולש | על נוסטלגיה ורטרו | קרדיטים | צרו קשר | גולשים כותבים
 

+   אביזרים וחפצים
+   אוספים ותחביבים
+   אז - וכעת
+   אירועים ושנים
+   ארכיון האישים
+   ארכיון הוידאו
+   ארכיון הישראליאנה
+   ארכיון הכרזות
+   ארכיון המצגות
+   ארכיון הקול
+   אתרי נוסטלגיה
+   בידור ופנאי
+   בקיבוץ
+   בריאות, טיפוח וניקיון
+   בשכונה
+   בתים ומבנים מספרים
+   גלויות בולים וסמלים
+   דירה ובניין
+   היום בהיסטוריה
+   המקום בו גרנו
+   העפלה ועליות לא”י
+   חג ומועד
+   טלוויזיה ורדיו
+   ילדות נשכחת
+   לבוש אופנה והנעלה
+   מוזיקה שיר וזמר
+   מזון ומשקה
+   משחקים וצעצועים
+   מתחם מורים
+   נוסטלגיה בצה”ל
+   ספורט
+   ספרות נוסטלגית
+   עבודה ומלאכה
+   פוליטיקה ובחירות
+   רדיו נוסטלגיה
+   רכב ותחבורה
+   רשת חברתית
+   שונות
+   שירותי גולש
+   שפה עברית
+   תיאטרון עברי
+   תקשורת מדיה ופרסום

האתר מוקדש לזכרו של
 יוסי פשרמן (פשי) ז"ל
2003 – 1954

מעל ל - 1100
סרטוני וידאו נוסטלגיים
בארכיון הוידאו שבאתר

יום העצמאות ה-7
 

הצוללת דקר
 

תל אביב הקטנה
 
 




מקצועות שהיו

נוטר רוכבהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.

 

 




נפחהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 


הנפח הוא מקצוע שנעלם כיוון שכל תעשיית המתכת השתנתה בעשורים האחרונים ללא הכר, כאשר פותחו חומרי מתכת מתוחכמים שמאפשרים עיבוד מכני או אטומתי.

אולם בזמנו המתכת הייתה בעיקר ברזל או פח. לכן את עבודות הברזל עשה הנפח, שהיה תמיד בריא גוף ועבד בנפחיה שהייתה בדרך חשוכה ועמוסה בברזלים מסוגים שונים, וצלילי פטישו המכה בסדן בעוז נשמעו ממנה למרחקים. ליד הנפחיה היה תמיד אפשר לראות עגלה, כאשר הבלגולה היה מביא את בהמתו להרכבה או תיקון הפרסות.

כיום יש עדיין נפחים פה ושם, אולם לעומת הזמנים ההם בהם הנפח היה בעל מקצוע לצרכים יום-יומיים, הנפחים של היום עוסקים בעיקר בעבודות ברזל אומנותיות ומייצרים בנפחיה שלהם ראשי מיטות, שערים כבדים, מעקות מברזל מסורג ו....גם פרסות לסוסים.

                    




נקבניתהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

באותם ימים מחשבי הענק הראשונים (IBM בדרך כלל) היו מוזנים במידע ע"י כרטיסים מנוקבים והעתונים היו מלאים במודעות: "דרושות נקבניות". 

לא היו אז מקלדות ומסכים כמו היום. הנקבנית הקישה את המידע על מקלדת מכונת הניקוב, הכרטיסים המנוקבים היו מועברים באלפיהם למכונת מיון ומשם למכונה קוראת שהעבירה את המידע למחשב. זה היה הקלט. הפלט היה ע"י מדפסת ענק שפלטה קילומטרים של דוח"ות.

 

 


לצפיה בכל התגובות - לחצו כאן




סבלהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.




סדר דפוסהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

 

סדר דפוס היה מקצוע מבוקש מאוד בתעשיית הדפוס עד לפני כשלושים שנה, ואז נעלם מקצוע הסדר מהעולם במהירות רבה.

תפקידו של סדר הדפוס היה לבנות מאותיות עופרת קטנות את המילה השורה הפיסקה והעמוד של החומר, שהיה אמור להיות מודפס.

זו הייתה עבודת נמלים שדרשה מיומנויות ייחודיות כמו סבלנות של ברזל, ראיה טובה, סדר וארגון. סדר הדפוס היה מניח מולו את כתב היד הדורש הדפסה, שולף מגירה ענקית שבה היו חללים חללים ובכל חלל אותיות עופרת, היה דולה אות ומכניסה לתוך מתקן מעץ, דולה עוד אות ועוד אחת, עד שבנה את המילה, ואחר כך את השורה וכן הלאה.

 

 

 

 

 

 

 
כשהחלה המודרניזציה להגיע לעולם הדפוס, עבר עולם הדפוס לשיטת ה"אופסט " שבה הקרינו על לוחות את כל הטקסט. פתאום לא היה צריך יותר לסדר את אותיות העופרת, פתאום הסדר שעד שהגיעה המודרניזציה הדפוס לא היה יכול להסתדר בלעדיו - הפך להיות מיותר. הוא הוריד בשקט את סינר העבודה שלו, אמר שלום חרישי, יצא אל הרחוב, ונעלם. עוד מקצוע הלך לעולמו.   

 

 זכרונות:

"...אבי היה בעל דפוס בלט בתל אביב. את המקצוע - סדר דפוס רכש בגרמניה לשם נסע אחרי שהרב קוק שלח אותו לבית דפוס בירושלים שם חיפשו סדרים יודעי עברית. בשובו עבד כסדר בדפוס א.ב. ובדפוס אמנות (של מש' פרסיץ). הוא פוטר מעבודתו בגלל המצב הכלכלי הקשה שהיה בארץ בשנות ה-40 הראשונות. אמי הייתה כורכת ספרים. הם החליטו להקים בית דפוס קטן. אז הם התגוררו בתל אביב עם תינוק שנולד ב-1937, בדירת חדר.

        

הורי קנו מכונת דפוס 1/8 גליון וניירות. אותיות ושולחן סדר קטן. המכונה ושולחן הסדר עמדו בפינת החדר והניירות מתחת למיטה של התינוק. עם פרוץ מלחמת העולם - אבי החל גם בהדפסת כרוזים מטעם האנגלים וגם עבור ההגנה. הפרנסה הייתה רבה והם העבירו את הדפוס למקום גדול יותר, קנו מכונת גליון והעסיקו עוד סדרים ומדפיס.
כאשר הייתי בת 8 עברנו לרחוב דיזנגוף ושם כבר היה בית הדפוס מורחב ב-2 קומות - אחת סדר ואחת מכונות ההדפסה. נוספו עוד מדפיסים. אבי הדפיס מכרטיס ביקור קטן עד מודעות גליון. כל המי ומי של תל אביב הדפיסו אצלנו. הוצאות ספרים- יבנה, יזרעאל, אמנות ועקד. שחקני הבימה והקאמרי, רופאים גרפיקאים ואדריכלים ועוד...

          

הדפוס היה נודע בשל הסבר הפנים של הורי ובשל הטיב ואיכות ההדפסות. אחרי שאבי נפטר ניסה אחי הצעיר להמשיך עם אמי, אך הופעת המחשב והשיטות החדשות של ההדפסה הביאו למכירת המכונות ושלל האותיות הרב. השם של בית הדפוס היה דפוס י.מ.לוריא...".

אסתר שקלנובסקי לבית לוריא
shmoshe@017.net.il 

 




סוחר נוצותהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.

 

זכרונות:

"...היתה לסבא שלי חנות קטנה בחיפה מלאה בשקים עם סוגים שונים של נוצות. החל מהפשוטים ביותר ועד לפוך שהיה המשובח ביתר.

זכור לי שסבא שהיה אדם חרדי ובעל זקן, ואפשר היה תמיד לראות מספר נוצות שהיו מוצמדות לזקנו. עיקר הקונים היו מי שחיתנו זוגות צעירים, והנוצות היו המילוי לשמיכות שניתנו כנדוניה...".

אברהם לפה
avrumlape@hotmail.com




סולל כבישיםהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.

 

 

 

 

 

 

בקרו בעמוד הפייסבוק של אתר נוסטלגיה אונליין




סופר סת”םהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

 אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.

 

זכרונות:
"... אני זוכרת את סבא שלי, שלום כהן ז"ל (בתמונה) שהיה סופר סת"ם. הוא היה נוהג לכתוב בציפורן שהכין בעצמו מבמבוק על קלף שסימן בו שורות בח?ר?ט. הוא נהג לשבת על כרית שהונחה על הרצפה ולכתוב על הברך שלו. מלאכת כתיבת התורה לקחה לו כמה חודשים...".

יונה גל
yonagal2@gmail.com




סורגהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

ראו בפרק "עסקים שהיו" במושג: בית מלאכה לסריגה.


                             




סורגתהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

 

 

 

 

 

 

הסורגת הייתה עקרת בית שהיו לה כישורי סריגה. היא הייתה סורגת בתשלום, בעיקר סוודרים, בעבור ילדים שלאימהות שלהם לא היה את הכישרון או הזמן או הסבלנות הנדרשת לסריגת סוודר, אך היה להן את המזומנים לשלם בעבור עבודת יד זו.

כדי שלא להתבלבל במס' השורות שהסורגת סרגה, היא השחילה על המסרגות גליל עם סקלה של מספרים אשר הייתה מעדכנת כל שורה שסיימה לסרוג. כך יכלה הסורגת לדעת בדיוק באיזה שורה היא הפסיקה לסרוג בגלל שהגיע תורה להכנס לרופא בקופת החולים..

היו סורגת שפיתחו את התחביב-מקצוע הזה למשהו רציני יותר, והיו פותחות חנויות קטנות שם אפשר היה לקנות צמר ולקבל הוראות סריגה מבעלת החנות, שקראו לה "סרגנית".

 

  

 

          

 

 

 

 

 

  

 

רטרו:




סנדלרהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 
 
 בזמנים ההם היו לכל אחד זוג נעליים ל"יום יום" וזוג נוסף לימי שבת וחג - וזהו.
 
רכישת נעליים הייתה אירוע משמעותי שהיו מתכננים אותו זמן מראש. בין רכישת זוג נעליים אחד למשנהו, הייתה עוברת תקופה ארוכה, שבמהלכה תיקנו את הנעל אם דרשה תיקון, דבר שלא קיים יותר בימינו.

הסנדלר הולך יחף??? לא הסנדלר של השכונה שלנו, שהיה הולך עם נעלי עור מסומרות גבוהות גם בימי הקיץ החמים.

הייתה לו סנדלריה קטנה ואפלולית ברחובנו, שבחללה עמד תמיד ריח חריף של יריעות עור מהם חתך כל פעם חתיכה קטנה ששימשה אותו לתיקון נעל זו או אחרת. הוא היה מסתובב לאיטו בסנדלרייה, ממעט בדיבורו ולא ידעתי אף פעם אם אינו מדבר כי הדיבור אינו חביב עליו, או כיוון שפיו היה תמיד מלא מסמרים, כדרכם של הסנדלרים של אז.

את חלקה העיקרי של הסנדלרייה תפס הר של נעליים שהצטברו שם במשך שנים רבות, נעליים של לקוחות שהביאו לתיקון ולא באו לדרוש נעליהם מעולם.
פעם שאלתי את הסנדלר, למה כל האנשים האלה לא באו לקחת את הנעליים שלהם? הוא הביט בי לרגע, שלף את מלאי המסמרים מפיו ואמר: "...מה אני יודע? אחד בטח ברח לאמריקה, אחר זכה במפעל הפיס, לשלישי יש מספיק כסף מהשילומים, אחד עלה על אנייה בנמל ולא חזר ובטח יש גם אחד שהתאבד, ויש גם הרבה סובלים משכחה בגלל השואה, מה אני יודע..."
ואז הרהר לשנייה בינו לבין עצמו, כחושב האם להמשיך לדבר או להכניס חזרה את המסמרים לפיו ולשתוק ולבסוף הפטיר "...אם הייתי יודע את כל הסיפורים של אלה שלא באו לקחת את הנעליים שלהם - הייתי יכול לכתוב ספר מתח ולעשות הון עתק, ולעזוב את המקצוע המחורבן הזה..."

 
אבל בינתיים הוא נשאר בסנדלרייה, והיה מתקן את הנעליים של תושבי השכונה, תופר תפרים שנפרמו, מחדש סוליות שנשחקו, מתקין ברזלים בנעליים בחלקה התחתון של הסוליה כדי להאריך את חייה.

 

אחד הפטנטים אותם אימצו הסנדלרים היו הנעליים החתוכות:  גוזרים את השפיץ בנעליים של הילדים שגדלו כדי שהאצבעות הלוחצות יבצבצו החוצה ויהיה אפשר למשוך עוד קצת זמן עם אותה הנעל. 

אצל הסנדלר היה אפשר לקבל  גם שירותי הרחבה והקטנה של נעליים. הרחבה - ברור למה, אבל למה הקטנה? כנראה כדי להקטין נעליים שהתקבלו מקרובי משפחה בחבילות מחו"ל וכדומה.

עיסוק נוסף של הסנדלרים היה מסמור סוליות הנעליים של הגברים במסמרים בעלי ראש עבה במיוחד, כדי שצעידת הגבר תישמע למרחקים..... היו זמנים.

 

בין תיקון סנדלר למישנהו, היה הסנדלר גם היה יוצר נעליים בהזמנה אישית. לשם כך הוא השתמש באימומים לנעליים. היו לו אימומים בכל הגדלים והצורות.

''...הסנדלר הגורג'י ההוא שהיה יושב קרוב בפינת הרחובות הלאה לצד הים...ותמיד היו לו מסמרים בפיו והוא בפטיש היה מכה בהם אל תוך הסולייה, שהסדן שעל ברכיו מושחל תחתיה..''.
ס. יזהר, ''מקדמות'', הוצאת זמורה-ביתן, עמוד 68
.

"שלמה המלך ושלמי הסנדלר", אילי גורליצקי ,נתן אלתרמן:
"...אח, מה טוב לדפוק מסמר דקדק, / לרצוע במרצע, אף להשחיל החוט. / סנדלר טוב יוכל למלוך בשעת הדחק, / אך מלכים פסולים מראש לסנדלרות...".

 

 זכרונות:
"...סנדלר זה מקצוע שאני בתור ילד הכרתי טוב טוב. אז באותם ימים לא היו זורקים את הנעליים ברגע שהיה מתגלה בהן איזה פגם, אלא היו מתקנים. אמא הייתה שמה את הנעליים בשקית, מסבירה לי מה הבעיה, ושולחת אותי לסנדלר. אצל הסנדלר בדרך כלל היה תור והיה צריך לחכות.

הסנדלרייה הייתה מעיין מבנה קטנטן ברחוב התיכון (בשכונת נווה שאנן בחיפה) - מול בתי הכנסת, מעבר לכביש. כל הקירות היו מכוסים במדפים ועליהם נעלים בשלבי תיקון שונים.  במרכז, על שרפרף מול דוכן העבודה שלו ישב הסנדלר. מקשיב בסבלנות ללקוחות ובוחן במקצועיות את הנעליים שהביאו לו. כשהיה מגיע תורי הייתי אומר לו מה שאמא אמרה לי - הוא היה מביט בנעל - לפעמים אומר "בסדר" מצמיד לנעליים פתק עם שם ושם אותן על אחד המדפים. לפעמים היה אומר "תגיד לאמא שפה כבר אין מה לעשות" ומסביר לי מה הבעיה בנעל. אני זוכר שתמיד היה לבוש בחלוק אפור ולראשו מין קסקט שחור כזה אבל בלי מצחייה (אני לא מומחה בכובעים...). בדרך כלל תוך יומיים שלושה הנעליים היו מוכנות, ואני הייתי הולך לסנדלר להחזיר אותן משם.

היום סנדלר זו כבר חיה נדירה וחבל...".

מיכאלי פינחס




ספסרהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 
 הבילוי העיקרי, אם לא היחידי של שנות החמישים והשישים היה קולנוע. מה היה כבר לעשות? טלוויזיה לא הייתה, גם לא אינטרנט וכולם הלכו לקולנוע. 
בתי הקולנוע של אז היו עצומים בגודלם לעומת בתי הקולנוע הקטנים והאינטמיים של היום, (עם כיסאות מעץ שהיו צובטים בטוסיק) והביקוש לצפייה בקולנוע בזמנו היה עצום. כאשר היה מגיע סרט טוב טוב, היה מתפתח שוק שחור של כרטיסים. הספסרים היו רוכשים את הכרטיסים במכירה מוקדמת, והיו עומדים עם פרצוף תמים בפתח בית הקולנוע שהיה הומה מאדם, בשעה שקדמה לסרט.
היתה להם, לספסרים, מיומנות מיוחדת שהצליחו לפתח, לאתר מבין הקהל את הפריירים שהגיעו לקולנוע מתוך תקווה אופטימית לרכוש כרטיסים בקופה, ולאכזבתם מצאו שלט תלוי על חלון הקופה הסגורה שאומר "כל הכרטיסים נמכרו". אז היה הספסר מתקרב באיטיות לעבר קורבנו, מוודא תוך כדי הליכתו האיטית לעבר טרפו המיועד שאין שוטר בסביבה, עובר בנון שלנטיות ליד הלקוח הפוטנציאלי ולוחש לו את מילות הקסם: "רוצה כרטיסים???"
במידה והלקוח היה עונה בחיוב, היו השניים פורשים מיד לקרן זווית ושם היה הספסר מבצע את זממו בלקוח המבוהל, שסוף סוף הצליח להזמין את יפיפיית השכונה לקולנוע, ראשו מלא כרימון בתכנונים לניצול מלא של שעת החושך באולם - והנה כרטיסים אין. הספסר היה שולף את הכרטיסים מכיס פנימי, לאחר שהביט בזריזות לצדדים פעם או פעמיים, דוחק בלקוח לשלם במהירות, בעוד זה המום ומנסה להתעשת מההפרש העצום שבין המחיר הנקוב בכרטיס, לבין המחיר הנדרש על ידי הספסר. במבטא רומני ובדיבור מהיר שהיה חושף שן זהב משמעותית היה הספסר מאיץ בלקוח: "קדימה, קדימה, כרטיסים מצוין, שורה מצוין, סינימה פרימה דה לוקס".








 
הצטרפו אלינו גם בפייסבוק
עדכונים - בלוגים - אירועים - אלבומי תמונות - סרטונים נדירים


שלח דף זה לחבר תגובות, הערות, והוספת מידע, מושגים ונושאים למנוי חינם על מגזין הנוסטלגיה"כובע טמבל" הוסף למועדפים



כל הזכויות שמורות © לאתר נוסטלגיה אונליין ו/או לבעלי התכנים, הדימויים והתצלומים.