חיפוש:   בכל האתר  בשמות הערכים  בקרדיטים     חפש  |  חיפוש תמונות בנושא:   חפש
   מפת האתר  |   כרגע באתר: 154 מבקרים   |  כניסה לדף האישי    
עורך: דייויד סלע
דבר העורך כתבו לעורך
| עמוד הבית | מי אנחנו | מרכז מידע לגולש | על נוסטלגיה ורטרו | קרדיטים | צרו קשר | גולשים כותבים
 

+   אביזרים וחפצים
+   אוספים ותחביבים
+   אז - וכעת
+   אירועים ושנים
+   ארכיון האישים
+   ארכיון הוידאו
+   ארכיון הישראליאנה
+   ארכיון הכרזות
+   ארכיון המצגות
+   ארכיון הקול
+   אתרי נוסטלגיה
+   בידור ופנאי
+   בקיבוץ
+   בריאות, טיפוח וניקיון
+   בשכונה
+   בתים ומבנים מספרים
+   גלויות בולים וסמלים
+   דירה ובניין
+   היום בהיסטוריה
+   המקום בו גרנו
+   העפלה ועליות לא”י
+   חג ומועד
+   טלוויזיה ורדיו
+   ילדות נשכחת
+   לבוש אופנה והנעלה
+   מוזיקה שיר וזמר
+   מזון ומשקה
+   משחקים וצעצועים
+   מתחם מורים
+   נוסטלגיה בצה”ל
+   ספורט
+   ספרות נוסטלגית
+   עבודה ומלאכה
+   פוליטיקה ובחירות
+   רדיו נוסטלגיה
+   רכב ותחבורה
+   רשת חברתית
+   שונות
+   שירותי גולש
+   שפה עברית
+   תיאטרון עברי
+   תקשורת מדיה ופרסום

האתר מוקדש לזכרו של
 יוסי פשרמן (פשי) ז"ל
2003 – 1954

מעל ל - 1100
סרטוני וידאו נוסטלגיים
בארכיון הוידאו שבאתר

יום העצמאות ה-7
 

הצוללת דקר
 

תל אביב הקטנה
 
 




מקצועות שהיו

עוטף פרי הדרהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.

 




פדיקוריסטית שבאה הביתההרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 
אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.



פוליטורצ`יקהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 
פוליטורצ'יק היה בעל מקצוע שהתמחה בפוליטורה, שעל פי האקדמיה זה בעברית תמרוט.
נו שיהיה.

פוליטורה טובה זה לא היה עניין של מה בכך, ושמו של פוליטורצ'יק טוב יצא למרחקים.

הפוליטורצ'יק היה מחדש ריהוט, בשנים שלא היו מחליפים ריהוט כי הכסף לא היה בנמצא, ובכלל, בזמנו קנו ריהוט "שיחזיק לכל החיים", או לפחות לשנים רבות.
אך מה לעשות והזמנים עושים את שלהם, והמזנון בסלון איבד מבוהקו ושולחן האוכל כבר ספג נוזלים וכתמי אוכל למכביר. ואז, לאחר התייעצות משפחתית היו קובעים מבעוד מועד וזמן רב מראש תאריך לביקור של הפוליטורצ'ק.


כאשר הוא היה מגיע, הייתה עקרת הבית כבר ממתינה לו בפתח ביתה ביראת כבוד כאילו הגיע הרופא המשפחתי לביקור בית, לפחות.

הפוליטורצ'יק ידע לנצל עד תום את מעמדו, ובדרך כלל לא היה מתחיל את עבודתו לפני שנהנה מכוס תה או קפה עם חתיכת עוגה שעקרת הבית שמרה במיוחד בשבילו משבת. ואז היה מסלק אותנו הילדים מהסביבה ("...זה חומרים מסוכן בשביל ילד...לך מפה, ילדים..."),

מוציא מספר כלים מתיבת עץ קטנה ומשייף קלות את הרהיט הדורש תמרוט. ולאחר מכן היה מורח עליו שכבה של חומר שמנוני שהיה מחזיר את גוון העץ לחיים ונותן לרהיט ולעקרת הבית חיים חדשים.

בימים שלאחר ביקורו של הפוליטורצ'יק היה הבית ספוג בריח של חומר הפוליטורה, ריח של התחדשות ורעננות. לנו הילדים היה אסור להתקרב במשך מספר ימים לאחר טיפול התמרוט לרהיט המתומרט, כיוון שאנו היינו עלולים "...לקלקל את הפוליטורה..." כדברי הורינו.

 
 
רטרו:
 
 



פועל דחקהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 
 
בתקופת העלייה ההמונית שאפיינה את שנות ה-50, המציאו כל מיני עבודות כדאי לספק לעולים ימי עבודה. קראו לזה "עבודות דחק", ולפועלים בעבודות אלה קראו "פועלי דחק".

העבודות באו לידי ביטוי בהובלה מרוכזת של עשרות גברים שזה מקרוב נפלטו מבטן האנייה. אלה היו מגיעים, לאחר נסיעה במשאית, לאיזה ג'בל שכוח אל. שם היו מפקידים בידיהם שתילים, מנחים אותם במשך כמה דקות איך לחפור גומה, לעשות "צלחת" סביב השתיל, ו..אודרוב - לעבודה.

פועלי הדחק האלה שתלו את השתילים שהפכו לחורשות ויערות ברחבי הארץ.

סוג אחר של עבודות שהומצאו לפועלי דחק היו עבודות קטיף, או עבודות סיקול של אבנים מגבעות טרשים. במקרים רבים העבירו פועלי הדחק אבנים מגבעה אחת לשנייה, ולאחר כמה ימים חזרו ליום עבודת דחק נוסף, בו החזירו את האבנים לגבעה המקורית. הסרט "סאלח שבתי" נותן תיאור נפלא על חיי פועל הדחק.
 
 
 
 



פועל טבקהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.

 

בקרו בעמוד הפייסבוק של אתר נוסטלגיה אונליין




פועל עבריהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

  

 

לא יאומן – אבל פעם היו כאלה. לא ערבים וגם לא סינים ורומנים, אלא פועלים עבריים, בנאים טייחים רצפים ברזלנים ועוד – כל אלה שבנו את הארץ הזאת.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

  

 

 

 

 

 

 

  

 

  


לצפיה בכל התגובות - לחצו כאן

 

 "שלישיית גשר הירקון" שרה את שיר "אהבת פועלי הבניין":
"...יום יום שאת עוברת כאן לפתע / אנו לך שורקים מהבניין / ותאמיני לנו זהו פשע / שאת לא עוצרת לעולם...".

 

בקרו בעמוד הפייסבוק של אתר נוסטלגיה אונליין




פועלת עבריההרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.

 

 

 


לצפיה בכל התגובות - לחצו כאן




פחחהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

היו שני סוגי פחחים בזמנו: היה הפחח שעבד בפחחיה והיה ה"פחח הנודד".

הפחח שעבד בבית מלאכתו היה עסוק מבוקר עד ערב: בזמנים ההם עוד לא המציאו את הפלסטיק לשימוש ביתי, ורבים מכלי הבית היו מפח. למשל הפיילה, הדלי, המשפך ועוד. 

הפחח היה מתישב בפתח הפחחיה,  פורס את כלי עבודתו, שהמרשים ביותר בהם היה ה"ברנר", מבער ידני נישא. הוא היה  מבעיר בו את הלהבה שבערה תחילה באש חלשה אך הלכה והתחזקה עד שהפכה ללהבה חדה של אש יוקדת. בעזרת הברנר היה מחמם את המקום שהיה טעון תיקון או סתימה, ובמקביל היה ממיס את החומר שנועד לאטימה ומורח את החומר על החור וסותם אותו.

יוסי בנאי ויונה עטרי שרים את "חור בדלי" - ד. אלמגור / עממי:
"...אז תסתום אותו, הוי יוסף הוי יוסף הוי יוסף, אז תסתום אותו הוי יוסף, אותו תסתום...".




פחח ניידהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 
הפחח הנייד היה מסתובב בשכונות כשהוא נושא על גבו במין תיק כזה, חתיכות פח מגולוון בגדלים שונים ופרימוס עם "זרבובית" שממנה הייתה בוקעת האש, מגוון של  "פטישים" להלחמה וכמובן- בדיל. הפחח הנייד היה מתקן "על המקום"  גיגיות מפח, פיילות, דליים וכל מה שהיה עשוי מפח.

עד היום מהדהדת  קריאתו של הפחח שהיה עובר בשכונה לפחות פעם בשבוע וצועק" "פחח מתקן, פחח!! מתקן ברז מתקן הכל, פחח!! מתקן אמבטיה מתקן הכל, פחח!!!". ברגע שאיתר לקוחה, הוא היה מוריד את ערכת כלים שהייתה תלויה על כתפיו והיה מתישב על כיסא קטן אותו נשא על גבו פורש את כלי עבודתו שכללו פרימוס - מבער, חומר מתכתי שהותך בחום, ומלחם מיוחד בו היה משתמש לפזר את החומר המותך על פני החור, לסתמו ולהחזיר את הכלי הפגום לשימוש!
מי מאיתנו שניבע חור באחד מכליו  כיום, חושב אפילו שיש אפשרות כזו, לסתום את החור ולהחזיר הכלי לשימוש?



פקידהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

 

היום כל אחד היושב מאחורי שולחן הוא מנהל, או אחראי, או מפקח. פעם, הפקיד היה כמעט "אלוהים", ועל פיו ישק דבר.




צייר שלטיםהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

צייר שלטים היה מקצוע שנחשב בזמנו לפרנסה טובה, בשנים בהם המדינה הצעירה התפתחה, בתי עסק רבים נפתחו וכולם רצו להציע שירותיהם לציבור, עוד לפני שהיה "דפי זהב" וסוגי פרסום אחרים.
להבדיל מתקופתינו בה השילוט הפך להיות דיגיטלי וממוחשב, בזמנו היו מציירים את שלטים "עבודת יד".  לצורך כך צייר השלטים היה צריך להיות לא רק בעל עסק ו"סוייחר", אלא גם בעל כישרון ציור ועיצוב.

כלי העובדה של צייר השלטים היו מברשות, מכחולים ושבלונות, הצבעים היו צבעי שמן אותם יצרו ציירי השלטים בעצמם בעזרת שמן פשתן ופיגמנטים אותם היו קונים בתפזורת, והחומר עליו היו מייצרים את השלט היה פח, ואחרי שגמרו לצייר את השלט העמידו אותו בחצר ליבוש.

מי שרצה ללמוד את העבודה - היה מתקבל לעבודה כשוליה אצל צייר שלטים בעל עסק, יוצק מיים על ידיו במשך שנים, מנגב מברשות חותך פחים ועוד שאר מלאכות שכאלה, עד שהורשה להתחיל לצייר שלטים בעצמו, ולאחר שלמד דיו היה פותח לעצמו עסק קטן ומנסה לשדל את הקליינטים של המעביד הקודם שלו לעבור אליו....





צלם פורטרטיםהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

 

להבדיל מצלמי רחוב שצילמו בצ'י'ק צ'ק לצרכי תעודות מסמכים וכו', ובנבדל מהצלם שבא הביתה - היה גם צלם הפורטרטים.

היה זה בדרך כלל מישהו שבא עם המקצוע מ"חוצלארץ" ושידר הדרת כבוד ומקצועיות. אפשר היה למצוא את צלם הפורטרטים בחלק מהצלמניות וחנויות הפוטו השכונתי, בחדר אחורי.

בדרך כלל היה צריך לקבוע תור – יום ושעה, או אז היה מכניס אותך המצלם לקודש הקודשים שהיה בדרך כלל עם תאורה אפלולית משהו. כל הליך הצילום לקח זמן: ראשית הושבת על כיסא עץ, הצלם היה מתחיל להזיז חפצים, להרים עמודים ששימשו כתאורה, לסדר בחלל החדר סט של "מטריות" שנתנו "רפלקט" לאור שהותז מהפלאש בזמן הצילום, שלא בוצע לפני עוד אין ספור פעולות בדיקות ניסיונות והוראות של "שב זקוף", "פנים ימינה", "סנטר למעלה", " להביט שמאלה", ועוד ועוד.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ולבסוף כשבוצע הצילום הלכת לביתך עם הוראה "לבוא בעוד שבוע", זה בערך היה הזמן לפיתוח התמונה, ייבוש, גזירת שולי התמונה בצורה ייחודית, ועוד.

צלמי הפורטרטים הטובים ממש היו גם מרטשי תמונות, כך שאם היה פגם בתמונה שנבע מהצילום כמו תאורה אפלולית וכו' היה הצלם מרטש את התמונה ומגיש לך אותה מושלמת, כך שלא ידעת שהיא עברה תיקונים ושיפוצים. אבל במקרה שהתמונה לא הייתה לטעמך בשל בעיות איכות הצילום ובמידה והצלם לא היה בעל כישורי ריטוש - הייתה נשלחת התמונה למרטש התמונות לשיפוצים, וחוזרת לאחר שבוע נוסף.

 

אין ספק שכיום, עם המצלמות הדיגיטאליות וה"פוטו שופ", החיים קלים נוחים ומהירים יותר....

בקרו בעמוד הפייסבוק של אתר נוסטלגיה אונליין









 
הצטרפו אלינו גם בפייסבוק
עדכונים - בלוגים - אירועים - אלבומי תמונות - סרטונים נדירים


שלח דף זה לחבר תגובות, הערות, והוספת מידע, מושגים ונושאים למנוי חינם על מגזין הנוסטלגיה"כובע טמבל" הוסף למועדפים



כל הזכויות שמורות © לאתר נוסטלגיה אונליין ו/או לבעלי התכנים, הדימויים והתצלומים.