חיפוש:   בכל האתר  בשמות הערכים  בקרדיטים     חפש  |  חיפוש תמונות בנושא:   חפש
   מפת האתר  |   כרגע באתר: 162 מבקרים   |  כניסה לדף האישי    
עורך: דייויד סלע
דבר העורך כתבו לעורך
| עמוד הבית | מי אנחנו | מרכז מידע לגולש | על נוסטלגיה ורטרו | קרדיטים | צרו קשר | גולשים כותבים
 

+   אביזרים וחפצים
+   אוספים ותחביבים
+   אז - וכעת
+   אירועים ושנים
+   ארכיון האישים
+   ארכיון הוידאו
+   ארכיון הישראליאנה
+   ארכיון הכרזות
+   ארכיון המצגות
+   ארכיון הקול
+   אתרי נוסטלגיה
+   בידור ופנאי
+   בקיבוץ
+   בריאות, טיפוח וניקיון
+   בשכונה
+   בתים ומבנים מספרים
+   גלויות בולים וסמלים
+   דירה ובניין
+   היום בהיסטוריה
+   המקום בו גרנו
+   העפלה ועליות לא”י
+   חג ומועד
+   טלוויזיה ורדיו
+   ילדות נשכחת
+   לבוש אופנה והנעלה
+   מוזיקה שיר וזמר
+   מזון ומשקה
+   משחקים וצעצועים
+   מתחם מורים
+   נוסטלגיה בצה”ל
+   ספורט
+   ספרות נוסטלגית
+   עבודה ומלאכה
+   פוליטיקה ובחירות
+   רדיו נוסטלגיה
+   רכב ותחבורה
+   רשת חברתית
+   שונות
+   שירותי גולש
+   שפה עברית
+   תיאטרון עברי
+   תקשורת מדיה ופרסום

האתר מוקדש לזכרו של
 יוסי פשרמן (פשי) ז"ל
2003 – 1954

מעל ל - 1100
סרטוני וידאו נוסטלגיים
בארכיון הוידאו שבאתר

יום העצמאות ה-7
 

הצוללת דקר
 

תל אביב הקטנה
 
 




עסקים שהיו

בית הבראההרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בית ההבראה הראשון שנבנה בארץ ישראל היה "ארזה – בית הבראה לחלוצים", במוצא שבמבואות ירושלים. הוא נבנה על ידי האדריכל יוסף ברלין ב-1920 ובהתאם לתקופה, תוכנן בסגנון כמו "ניאו-קלאסי" והתהדר באכסדרת עמודים מעוגלת, שהקיפה את שתי קומות החזית. העיצוב המהודר העניק לבניין את הכינוי "הבית הלבן".

בגל העלייה הגדול שהציף את הארץ לאחר הקמת המדינה היו מאלה ששהו במחנות עבודה ו/או במחנות ריכוז ומצבם הבריאותי היה גרוע מאוד. אי לכך הוקמו מספר מוסדות במגמה להשיב לתשושים שבהם זיק חיים ולשפר את מצבם הגופני והנפשי.

לאחר מכן החלו לצאת גם אחרים לבית הבראה: עובדי הסתדרות בכירים ובכירים פחות, מחלימים מניתוח או אשפוז וגם יולדות לאחר הלידה. כמו כן במסגרת הסדר ה"שילומים" עם גרמניה, קיבלו חלק ממקבלי השילומים גם "ימי הבראה".

בנוסף להסתדרות גם קופת חולים הקימה רשת של בית הבראה, ולאחר מכן החלו רבים לצאת להבראה בבתי הארחה של קיבוצים, שנקראו "בתי מרגוע".

 

 

 

 

 

 

 


שני המקומות הפופולאריים ביותר להבראה היו טבריה בתקופת החורף וצפת בשאר ימי השנה, שהפכה להיות "בירת בתי ההבראה". שני בתי ההבראה של קופת חולים בצפת,  "בית בוסל"  ו"בית ההבראה שבהר כנען" היו פופולאריים מאוד, והביקוש להינפש בהם היה תמיד רב. בעקבות זאת התפתחו בצפת בשנים ההן מקומות בילוי פופולאריים כמו "מועדון השעות הקטנות", "המועדון של יעל שרז", מועדון "קימרון" ועוד. במועדונים אלו הופיעו בתכניותיהם מיטב האמנים אשר עלו לגליל ושהו גם הם באותה התקופה, בעיקר בחודשים יולי - אוגוסט, בעיר צפת.

כפי שסיפר מנהל בית ההבראה "מרגוע לעובד" לעיתון "דבר" בשנות החמישים, בבתי ההבראה הקפידו על תפריט "דיאטטי" של 5,000 קלוריות ביום. בחוברת שפרסמה מחלקת ההבראה של קופת חולים בשנות השישים נכתב, כי "עם כניסת המבריא למוסד עליו לפנות לרופא במקום שיקבע את הדיאטה שלך ואת הטיפול הדרוש. המטבח מגיש אוכל דיאטטי ומגוון, דרישות מיוחדות מתקבלות רק באישורו של הרופא". החופשה כללה גם שקילה יומית קפדנית, שמטרתה לוודא שהנופש אכן עולה במשקל לשביעות רצון הממונים, כפי שאמרו מילות השיר הידוע:

 "אשתי נשארה בעפולה / הבעל שלי במפעל / שמי דוקטור אביבי / שמי שולה / נו, כמה הוספת במשקל? / החופש, החופש, החופש / החופש בבית הבראה".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בסוף שנות החמישים תכנן משרד "רכטר-זרחי-רכטר אדריכלים, שרי-מהנדס" את בית ההבראה על שם שפרינצק בנצרת עלית. לראשונה, תוכננו ונבנו חדרים זוגיים ובהם מקלחת ושירותים צמודים ואף יציאה פרטית אל החצר - לוקסוס במונחי התקופה. בניין נוסף שתכנן המשרד בסוף שנות ה-60 הוא בית ההבראה המפורסם של קרן "מבטחים" בזיכרון יעקב.

בסוף שנות השבעים נרשם ביקוש שיא לבתי ההבראה ולמעלה מ-100 אלף נופשים בילו בהם חופשה שנתית, אך בשנים הבאות התדרדר מעמדם בהתמדה. לקראת סוף שנות השבעים, עם עליית רמת החיים, נראו פתאום בתי ההבראה של ההסתדרות וקופות החולים כאטרקציה חיוורת לעומת בתי המלון שהחלו להתפתח ברחבי הארץ. שינויים בתקנון קרנות הנופש אפשרו לעובדים לפדות את המגיע להם ללא שימוש בבתי ההבראה עצמו ובעקבות זאת  הפועלים והעובדים ניצלו זכותם והמירו את בית הבראה בבית המלון, עובדה שהביאה את תעשיית בתי ההבראה לסופה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בתקופה זו שבה "בית ההבראה" היה כל כך פופולארי - הושמעו ברדיו שירים שהיללו את בית ההבראה, ואף מערכונים.

למשל השירים:

 "החופש בבית הבראה"
- ח. חפר / מ. קלר- בביצוע אורי זוהר ואילנה רובינא:

"...החופש, החופש, החופש, / החופש בבית הבראה...".


השיר "אוכל" - ש. ביבר / עממי- בביצוע בומבה צור:
"...אוכל, קדימה אוכל! / אוכל, קדימה אוכל! / לאכול פה את הכל / לאכול פה ולזלול / אוכל, קדימה אוכל!...".

 

 

 

 

 


 

 

 

 



 

 

 

 

 

   

 


             

 

 

 

  

 

 

 

תגובות:
בית ההבראה 'בית ישע', הוא תוצר של הקמת מוסד צמחוני בכפר ובית ההבראה הראשון של התנועה הקיבוצית. באמצע שנות ה- 30 נחנך בית ההבראה ובין דייריו היו יהודים מהתפוצות, חולים לאחר אשפוז, חיילים בריטיים, אנשי פלמ"ח והגנה וחלוצים עבריים שחיפשו שקט בכפר ואוכל בריא. סביב הבית נבנה גן מופלא.
בימי המלחמות הובאו פצועים אל 'בית ישע' והתפריט הצמחוני עבר הסבה מסוימת... לאחר הפילוג עם נצר סרני עבר שרביט הניהול לחברי הגבעה שלא בדיוק הקפידו על המורשת הצמחונית של המקום.

בשנות ה- 60 היה בית ישע' אחד ממקומות ההבראה הפופולרים בארץ, במיוחד על ותיקי ההסתדרות ברחבי ישראל שזכו להשגחה רפואית צמודה. ערבי תרבות, טיולים באזור וסרטים. המטבח של רינה, הגן של אריה ובלומה, החנות של ורה ליבק, החמ"ל של ורנר, הסיורים של אריה זליגפלד וה'קמפינלה' של שאול היו לחלק מהנוף.

חברים וחברות רבים מצאו בענף האירוח תעסוקה מכובדת אך בשנות ה- 80 לאחר מספר משברים כלכליים נסגר בית ההבראה וחדריו הוסבו למגורי חיילים ודיירים זמניים.

רוני מנור
roni@bezalel.ac.il

 

=====================================================================

עבדתי בשנות ה - 60/ 70 בלשכת המס של ההסתדרות (אם מישהו עוד זוכר מוסד שכזה שבו גבו דמי חברות לקו"ח לפני שהחלו לגבות דרך הביטוח הלאומי) היות ומקו"ע היה מוסד הסתדרותי, מדי שנה בשנה היינו יוצאים לבית הבראה של קופ"ח על חשבון דמי ההבראה שהיו מגיעים לעובדי ההסתדרות.

בתי ההבראה היו בילוי לפני בתי המלון המרובים שקמו לאחר מכן וביטלו את בתי ההבראה.

חוה הלחמי (פרים)
havahalahmi@gmail.com
  

 

בקרו בעמוד הפייסבוק של אתר נוסטלגיה אונליין 

 


לצפיה בכל התגובות - לחצו כאן




בית מלאכה כלליהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.

 

 

בקרו בעמוד הפייסבוק של אתר נוסטלגיה אונליין




בית מלאכה לסריגההרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 


התמונה באדיבותIsraelimages.com / Hashomer Hatzair © .

בתקופה שבה הצמר היה "אין" בשנות החמישים והשישים וסוודר סרוג היה שיא האופנה, היו בתי מלאכה רבים שעסקו בסריגה תעשייתית של סוודרים, בעבור אלה הנשים שלא היו בעלות כשרון או סבלנות שנדרשה לסריגת סוודר ביד.




בית מלאכה לעיבוד ברזלהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

תוצרים של עבודות פרזול שימשו בדירות ובבתים בזמנים ההם לצרכים שימושיים שונים כגון מעקות למרפסות, חדרי מדרגות, סורגים לחלונות, גדרות, פתחים, כרכובים, שערי כניסה לבתים ועוד.

הפריטים השימושיים האלה היו תולדה של שילוב אמנות עם פרקטיקה, כאשר חרשי ברזל ייצרו בבתי המלאכה לעיבוד ברזל ובנפחיות פריטים מפריטים שונים, שבהם הושקעה הן מחשבה והן עבודת אמנות אמיתית שלא קיימת כיום יותר לצערנו בתרבות העממית של סגנון הדירה ובנין, אלא אם אתה בעל ממון ומזמין פריטים מעוצבים אישית אצל אמני הברזל למינם.

מוצרי הפרזול השונים אופיינו בנגיעת הקליגרפיה הערבית בעדינות, ואלגנטיות בצורות מופשטות ויפות שהוסיפו הרבה חן, פאר ויופי לדירות ולבתים של הזמנים ההם.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מקור ותמונות מצורפות - בועז רפאלי, חוקר שכונת ואדי סאליב, חיפה.




בית מרחץהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.




בית מרקחת שכונתיהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

להבדיל מ"מגה בתי המרקחת" של היום, המוצפים בתאורת ניאון מבהיקה ומציקה, עם תועמלניות מצויצות המנסות לשכנע אותך לרכוש בושם זה או מוצר אחר, בית המרקחת בזמנים ההם היה מוסד שכונתי במלוא מובן המילה: הרוקח או הרוקחת הכירו כמעט את כל מי שבא בדלתם, על כאביו ומכאוביו, ולא דווקא אלה הרפואיים.

עיצוב הפנים של בתי המרקחת בזמנים ההם היה די זהה ברובם, כפי שמראה התמונה המייצגת כאן: ארונות תצוגה מזכוכית שחצצו בין הלקוח והרוקח בהם הוצגו מעט מוצרים, מאחור היו שתי ארוניות על האחת היה כתוב "רעל" ועל השנייה "נפרד", ואף פעם לא ידענו מה זה ה"נפרד" הזה...

הייתה גם דלת שעליה היה כתוב "מעבדה", בדרך כלל עם תוספת הכיתוב "הכניסה אסורה", לשם היה נעלם הרוקח מדי פעם תוך הקפדה על נעילת הדלת, כאשר אנו נשארנו בבית המרקחת ממתינים לשובו של הרוקח ובינתיים מדמיינים מה קורה שם, במקום בו הרוקח רוקח לנו את המרקחת, על פי הרצפט שקיבלנו מהרופא....

בית המרקחת שימש גם במשך שנים רבות כמקום היחיד בשכונה, (לצד המכולת השכונתית) בו היה קו טלפון, והליכה לבית המרקחת בכדי לעשות שימוש בטלפון הייתה אירוע משפחתי בעל משמעות שהתבצע רק לעיתים רחוקות.

פריט שני שהיה בבית המרקחת לשימוש תושבי השכונה היה המשקל המכאני, עליו נשקלנו בכל הזדמנות.

היו זמנים. היו וחלפו להם...

 

 

 

 

 

 

 

 

 




בית ספר מקצועי.הרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

בית ספר מקצועי היה מוסד חינוכי בו התלמידים למדו מקצוע בשילוב של לימודים עיוניים.

המקצועות שנלמדו היו בעיקר מכונאות, חשמלאות, חרטות וכאלה. המוסד הגדול בארץ היה בית הספר בסמ"ת בחיפה. היה בחיפה גם את בית הספר שפרינצק. בתי ספר גדולים אחרים היו גם בתל אביב.

האמת, להוציא מספר בתי ספר (כמו בסמ"ת) - נחשבו בתי הספר המקצועיים כמוקם מפלטם של התלמידים הגרועים, שלאחר שמונה שנות חינוך חובה בבית הספר היסודי "כלום לא ייצא מהם" ולכן שלחו אותם לבית הספר המקצועי "לפחות שיהיה לו איזה מקצוע ביד"....

רוב בתי הספר המקצועיים נסגרו במהלך השנים ובכך נוצרה בכייה לדורות, בשל מחסור חמור בבעלי מקצוע בתעשייה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


 




בנקים שהיוהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

לאורך השנים היו בארץ ישראל ובמדינת ישראל עשרות בנקים, רובם נעלמו.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מעבר לפרק "בנקים שהיו"




בריכה עירוניתהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.




בתי קולנוע שכונתיםהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

כן, גם היום יש בתי קולנוע והם נמצאים בדרך כלל בקומפלקסים גדולים, אך המוסד השכונתי שהיה אהוב כל כך – נעלם ואיננו: אותם בתי קולנוע שהיו בשכונה או במרחק הליכה ברגל ממנה, שבחזיתם יריעת בד ענקית עליה ציור צבעוני "עבודת יד"  שסיפר על הסרט, בכניסה חלונות ראווה קטנים עם תמונות מהסרט ובסמוך היה עומד מוכר התירס עם חבית מהבילה ממנה שלה עבורך תירס שהוגש עטוף בעלים ירוקים – כל אלה היו ואינם.

ראו עוד בפרק בתי קולנוע




גלידריותהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

אחד ממקומות הבילוי של אז היו הגלידריות. היינו יושבים שם מאזינים לתקליטי קליף ריצ'ארד, אלוויס ושאר להיטי שנות ה-60, מלקקים גלידה או שותים תסס ומתכננים את מסיבת הריקודים הבאה.

 

 

גלידת תל חנן

על יד העיר חיפה, בעיירה נשר, על הכביש הראשי מכרו את גלידת תל חנן.
מכול האזור הגיעו לאכול את הגלידה המהוללה הזאת.

הייתה מכונה כזאת עם שלוש ידיות, ומכל ידית יצא טעם שונה.
ידית ימנית טעם וניל, ידית אמצעית טעם שוקו-וניל, וידית שמאלית רק טעם שוקו.
המוכר היה לוקח את הגביע ושואל  "באיזה טעם?", ואז היה מוריד את הידית עם הטעם הנדרש והגלידה הייתה מחליקה בצורת קונוס לגביע.

לסיום התענוג האלוהי הזה, היה מוכר הגלידה מוסיף סירופים בטעמים שונים, אגוזים מרוסקים, דובדנים ועוד ועוד....  

 

 

 




גלנטריההרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

הגלנטריה הייתה חנות קטנה לממכר פיצ'פקס. חנויות הגלנטריה היו בדרך כלל חנויות קטנות, לעיתים שכנו בקובות צנועות, אך לרובן היה שם גדול וארוך, משהו בסגנון "סאלאמיץ ובניו - בית מסחר וגלנטריה".

 

 

 

 

 



 

 

ומה היה לקנות בה, בגלנטריה הזו? חלק מחנויות הגלנטריה החזיקו קצת מכל דבר והיו בהן גם כלי בית, גם כלי עבודה, גם כלי תפירה גם כלי חשמל ועוד. אך רובן היו חנויות סדקית ובהן היה אפשר למצוא כפתורים, סוגרים לחזייה, גומי לתחתונים, חוטי תפירה, שרוכים, ריצ'רצ'ים ממינים סוגים צבעים וגדלים שונים, קרסים, גומיות, סיכות, אבזמים, עפרונות, מחברות, קלפים ועוד כל מיני פיצ'פקס, שהיו מאוכסנים בדרך כלל בקופסאות קרטון אפורות אחת על גבי השנייה בערמות, שהשאירו בקושי מקום למעבר בחנות הקטנה.


הגלנטריה הייתה עסק משפחתי ועבדו בו הבעל ואשתו שהיו מצטופפים בחלק הקטן שנותר מעבר להררי הקרטון. לבעל העסק היו בדרך כלל עיפרון עבה ושטוח שהיה תקוע לו מאחורי האוזן בשקערורית שבין האפרכסת לגולגולת, הוא היה בדרך כלל אנטיפת, אך אפשר לומר לזכותו שאי אפשר היה כנראה להיות נחמד מדי לאורך זמן, כשכל היום מבלבלים לך את המוח בשביל כפתור כחול עגול לפיג'מה של גרישה או עשרים סנטימטר גומי לתחתונים של מירל'ה...

 

 

 

 

 


"...סאלאמיץ ובניו
-בית מסחר לגלנטריה
-, כך כינה סאלאמיץ את המקום שלו, למרות שלא היו לו בנים והמקום עצמו דמה יותר לקובה זעירה מאשר לבית מסחר, בלי חלונות ועם חדרון קטן מאחור ופינה לשירותים שנסגרה בוילון..."
מתוך הספר בשבוע הבא - אמריקה!!! מאת דייויד סלע









 
הצטרפו אלינו גם בפייסבוק
עדכונים - בלוגים - אירועים - אלבומי תמונות - סרטונים נדירים


שלח דף זה לחבר תגובות, הערות, והוספת מידע, מושגים ונושאים למנוי חינם על מגזין הנוסטלגיה"כובע טמבל" הוסף למועדפים



כל הזכויות שמורות © לאתר נוסטלגיה אונליין ו/או לבעלי התכנים, הדימויים והתצלומים.