חיפושי אנרגיה בארץ ומדינת ישראל

מאת: דייויד סלע

 

הקדמה:

 

הארץ כמרקחה: נושא הסדרת החלק של המדינה מהכנסות המגיעות ממיצוי  אוצרות טבע בעין הסערה הציבורית מזה תקופה ארוכה: וועדת שישינסקי, תמלוגי ים המלח והוויכוחים הנוקבים כעת על מתווה תמלוגי הגז  - מעסיקים מאוד את החברה הישראלית , במשהו שנראה כמו קרב אגרסיבי רווי יצרים, אינטרסים, חשדנות וחשאיות.

הלכנו לבדוק איך היה פעם, שהרי חיפושי אנרגיה החלו בארץ ישראל כבר ב1912, ומצאנו שלאורך מעל ל100 השנים הארץ לא שקטה מחיפושים, קידוחים, וויכוחים ומאבקים שגלשו לעיתים למשברים בין לאומיים בין מדינות ומעצמות. ובעיקר מצאנו שפע של אירועים שחלקם הזויים לחלוטין, אחרים מגוחכים,  שנוהלו על ידי אישים שחלקם היו מוזרים והזויים, שהמכנה המשותף לכולם היה שהייתה להם בערה פנימית שלוותה בחזיונות והזיות, הייתה להם אש בעיניים ופנטזיה בראש, ויחד הם יצרו  סיפור מרתק על 100 שנות חיפושי אנרגיה בארץ ומדינת ישראל.

 

רקע כללי
אפשר לומר שהדלק לקולוניאליזם של תחילת המאה ה20 היה החיפוש למקורות דלק עבור תעשיית המכוניות המתפתחת. 


המכונית הראשונה שהנרי פורד מכר בשנת 1903 לרופא מהעיר דטרויט יצרה גלי הדף עצומים שהשפיעו במהירות על המזרח התיכון בכלל ולאחר מכן גם על ארץ ישראל. זאת כיוון שתעשיית הדלקים האמריקאית שהחלה את דרכה כבר באמצע המאה ה19 הייתה קטנה ונתפסה כבעלת פוטנציאל עסקי קטן, עד שמנוע הבעירה הפנימית של פורד הוצג לציבור. הביקוש לדלק קפץ במהירות, בתחילת המאה ה20, דבר שהוביל לדילול מאגרי הנפט הקטנים שהיו קיימים בפנסילבניה ארה"ב בזמנים ההם, ובמקביל לפיתוח מאגרי נפט בארה"ב- החלו גורמים עסקיים מהמעצמות של הזמנים ההם, בעיקר גרמניה בריטניה וארה"ב - לחפש מקורות אחרים בעולם לנפט. אפשר לומר שהדלק לקולוניאליזם של תחילת המאה ה20 היה החיפוש למקורות דלק עבור תעשיית המכוניות המתפתחת. 

ב1911 נתגלה מקור נפט ראשון במזרח התיכון במפרץ הפרסי, באיראן, ומעצמות המערב הבינו מייד שבאדמות האימפריה העות'מאנית ששלטה על חלק ניכר מהמזרח התיכון בזמנים ההם יש מאגרים גדולים של נפט.

 

האימפריה הגרמנית הייתה הראשונה לנסות "להידחף" לאזור זה לצורך יצירת השפעה כלכלית ופוליטית במזרח התיכון, ומייד עם גילוי אוצרות הנפט באיראן ב1911 החישו הגרמנים את תוכניתם להשלמת מסילת ברזל מברלין עד בגדד שהייתה בשלבי פיתוח ראשונים . בסופו של דבר המסילה לא רק שלא הושלמה  אלא גם היוותה את אחת הסיבות לפרוץ מלחמת העולם הראשונה, עת הפכה המסילה לאיום גרמני על מאזן הכוחות באזור המזרח התיכון וחיזקה את ההסכמה המשולשת בין בריטניה, צרפת ורוסיה לבלימת ההתפשטות האימפריאליסטית הגרמנית הבלתי-מבוקרת.

 

באותו הזמן נוסדה חברה בריטית בשם  "Anglo Saxon Oil Company", במגמה לזכות מהטורקים בזיכיונות לחיפוש נפט באזור, אך עם תחילת מלחמת העולם הראשונה חיפושי הנפט הבריטיים פסקו אך לתקופה קצרה, שכן בתום המלחמה העולמית הראשונה בריטניה היא ששלטה בחלק גדול של המזרח התיכון.

 

האמריקאים, לעומת הבריטים, לטשו בתחילה עיניים בנושא חיפושי נפט לארץ ישראל דווקא. חיפוש הנפט הראשון בארץ ישראל התבצע בתקופה הטורקית בשנת 1912 על ידי חברה בשם Syrian Exploration שקדחה בעמק הירדן, וחברה נוספת בשם   (TPC) Turkish Petroleum company ניסתה את מזלה בארץ ישראל, אף היא ללא תוצאות.

במקביל באותו הזמן רכשה חברת "סטנדרט אויל" האמריקאית  (ברבות השנים שונה שמה לאקסון מובייל) מנתינים טורקיים  זיכיון לחיפוש נפט בארץ ישראל, אולם עם תחילת מלחמת העולם הראשונה הקפיאה פעילותה.

כאשר לאחר המלחמה פנתה "סטנדרד אויל" האמריקאית למשרד החוץ הבריטי בבקשה לחדש הזיכיון הטורקי שבידם הם נתקלו "בכתף קרה": הבריטים עשו שימוש נצלני בבקשת האמריקאים לחידוש הזיכיון, ודרשו בתמורה להסכמתם לפעילות אמריקאית בתחום חיפושי אנרגיה בארץ ישראל  - סיוע של האמריקאים לדרישות הבריטיות להיקף המנדט הבריטי במזרח התיכון בכלל ובארץ ישראל בפרט, נושא שהיה אמור להתנהל ב"ועידת השלום" שאמורה הייתה להתכנס בפריז בשנת 1919.

הבריטים ידוע שהבעלים והנשיא לשעבר של חברת "סטנדרד אויל", ג'ון דווידסון רוקפלר, היה ידידו של נשיא ארה"ב בזמנו, וודרו וילסון , ולמרות שרוקפלר כבר לא היה בפעיל בעצמו כנשיא החברה בשנים המדוברות הם רמזו לנציגי "סטנדרד אויל"   ש "לחישה של רוקפלר על אוזנו של הנשיא ווילסון  (שהיה אמור להגיע ל"וועידת השלום") לטובת הגשמת הרצונות הבריטיים בנושא המנדט על א"י  יוכלו לסייע ל"סטנדרד אויל"  "אם ברצונה לממש את השאיפות שלה עצמה בתחום ניצול  מקורות אנרגיה בשטחי ארץ ישראל"....
העובדה שסגן נשיא חברת "סטנדרד אויל" חש ללונדון כדי להזכיר לבריטים ש"היינו אנו האמריקאים שנחלצו לעזרתכם במלחמה וסייענו לכם באספקת נפט"  לא הרשימה את הבריטים כלל ועיקר, והתגובה הרשמית הייתה
 ש  "... כל זמן שהבריטים לא קיבלו את המנדט של המקיף על ארץ-ישראל ולא נחתם חוזה השלום, לא יאושרו זיכיונות ל"סטנדרט אויל" לאיתור משאבי טבע בארץ ישראל"

 

וועידת השלום הפריס הסתיימה בחתימת הסכמים באוגוסט בשנת 1920, אולם הבריטים המשיכו להתעלל ב"סטנדרד אויל".  בתחילה הם מתעלמים מהבקשה לחידוש הזיכיון האמריקאי לארץ ישראל, ואח"כ הם הודיעו בתחילת 1921  ש"...קביעת הנוהלים והמדיניות בנושא הפקת אנרגיה בארץ ישראל לא הושלמה עדיין" כאשר ממש באותו הזמן כשהם דוחים את "סטנדרד אויל" האמריקאית הם מעניקים ב1921 לפינחס רוטנברג  זיכיון ראשון להפקת אנרגיה בארץ ישראל, ובעקבותיו הוקמה "חברת החשמל ליפו", שספק אם הזיכיון היה ניתן ב1921  לרוטנברג אם הבריטים לא היו מתעקשים כל כל להכניס "אצבע לעין" של האמריקאים, הכול כמובן כחלק ממאבק בין מעצמות – הבריטים חששו שתקיעת יתד אמריקאית בתחום האנרגיה בארץ ישראל דרך חברת "סטנדרד אויל"  תגרום להתפשטות קולוניאלית אמריקאית לעבר אזורים אחרים במזרח התיכון.  
האמריקאים התפוצצו, והקרב על יצירת מתווה להפקת אנרגיה בארץ ישראל התפרץ בכל עוזו במלחמת סחר אגרסיבית בין ארה"ב ובריטניה.

 

אמנם "בריטניה משלה בימים" אך עוצמתה המסחרית הבין לאומית של ארה"ב לא הייתה מבוטלת כבר בזמנים ההם, וחברת "סטנדרד אויל, שמצאה את עצמה מבוישת ומושפלת הייתה מחברות הסחר הגדולות בעולם,  ולראייה – ג'ון רוקפלר בעל החברה לא רק שהיה האדם העשיר בעולם בזמנים ההם – הוא האדם הכי עשיר בחי אי פעם על פני האדמה מאז ועד עולם, עושרו דאז במחירי היום הוערך ע"י "פורבס" ב  318 מיליארד דולר, כאשר לדוגמא האיש העשיר בעולם כעת מחזיק הון "מדולדל וזעיר" לעומת רוקפלר,  של 71 מיליארד דולר בלבד....

 

ברור שרצונם של האמריקאים בחיפוש אנרגיה ארץ ישראל הייתה רק תירוץ, שהרי האמריקאים נלחמו בכל הכוח כי אכן ראו בדחיפת הרגל בארץ ישראל כפתח לכניסה לעבר זיכיונות  קידוח בעיראק שהחלה מתבררת בשנים ההם כבעלת פוטנציאל עצום לעושר עולמי.

לבסוף הבריטים נכנעו, ואמצע 1922  העניקו ל"סטנדרד אויל"  זיכיון "מותנה וזמני בלבד" כהגדרתם, אך הם לא נכנעו בלי קרב והמשיכו להשפיל את האמריקאים בנוסח הזיכיון בו התחייבה סטנדרד אולי לא רק להעביר לבריטניה את  תוצאות הסקר הגיאולוגי וקידוחי ניסיון ש"סטנדרד" תכננה לערוך בארץ ישראל אלה גם , ציטוט "תקפיד החברה (סטנדרד אולי) לא לפגוע בכל דרך וצורה בפעילות ובזיכיון להפקת אנרגיה שהוענק למר פינחס רוטנברג"....

איזו השפלה לאמריקאים – החברה הגדולה בעולם, סטנדרד אויל, צריכה להצר צעדיה ולצעוד על בהונותיה לבל תופרע מנוחתו של איזה פינחס אחד קטן בפלשתינה א"י....

 

הבריטים השיגו את מבוקשם באותה העת, והשאירו לעצמם את שטח המזרח התיכון בניסיונות השתלטות על פוטנציאל קידוחי הנפט ללא הפרעות אמריקאיות. ב1924 הם השתלטו דרך חברת British Petroleum BP   יחד עם חברת Shell  ההולנדית על חברת Turkish Petroleum company ששלטה בחיפושי נפט באזור, תוך ניצול התמוטטות האימפריה העותמאנית הם רכשו את החברה הטורקית במחיר מציאה,

 

הרבה מהומה – על לא מאומה....
פחות משנתיים מתחילת הפעילות האמריקאית בניסיונות איתור אנרגיה בארץ ישראל הגיש ב1924  הגיאולוג בלייק שניהל את הפרויקט בארץ דו"ח מסכם עגמומי,  שקבע ש"הפוטנציאל לאתר מקורות אנרגיה בשטחה של ארץ ישראל הוא "נמוך עד לא קיים כלל".

תם המאבק הבין גושי הגדול בין בריטניה וארה"ב על פוטנציאל האנרגיה של ארץ ישראל,
הרבה מהומה על לא מאומה, ומעניין שלאורך מאה שנים שבאו לאחר החתימה על הדו"ח הגיאולוגי העגום הזה נעשו מאות ניסיונות לאיתור אנרגיה בארץ ישראל, והתוצאה עד לשנים האחרונות הייתה כמעט תמיד זהה – "גורנישט מיט גורנישט", בביטוי יידישאי עסיסי. העובדות העגומות לא בלבלו ולא הסיטו את היזמים ההוזים מדרכם, מלאי פנטזיה וטירוף בעיניים וגם לא מעט נוכלים -  המשיכו פעם אחר פעם לחתור ולנסות להגיע לחוף המבטחים עליו על פי ההזיה ממתינים להם מטעני זהב גדולים שרק מבקשים שמישהו יאסוף אותם,  ובהשאלה מנאומו המפורסם של חיים רמון משנת 1994, "נאום הלוויתנים" – אפשר לומר שרוב מחפשי האנרגיה בארץ ובמדינת ישראל משולים ללוויתנים שאיבדו את חוש הכיוון, אך למרות זאת הם מסתערים על החוף שוב ושוב , שם הם גם מוצאים את מותם.....

 

ואז פתאום -  ההצלחה, ולא, אין הכוונה לאיתור מרבצי הגז בים....

 

מסוף שנות העשרים של המאה הקודמת ולאורך שנות השלושים מתקיימת במזרח התיכון וגם בארץ ישראל פעילות רבה בתחום הנפט, שמתחילה עוד קודם בגילוי אוצרות הנפט והגז ב - 1914 במוסול שבעיראק, ממשיכה בשנת 1932 עם גילוי הנפט בבחריין, ומגיעה לשיאה בשנים 1937 ו-1938 עם גילוי שדות הגז והנפט העצומים בקטאר ובערב הסעודית.

 

ובארץ ישראל – חלוקת זיכיונות לכל דורש...

בשנות השלושים של המאה הקודמת הניחה האימפריה הבריטית את כל כובד משקלה כדי לעשות סדר בתחום אוצרות הנפט והגז במזרח התיכון, ונוצרו שורה של פעילויות בתחום,

 

הבריטים יצרו את "פקודת כריית השמן" והעניקו זיכיונות כמעט לכל דורש עד שבשנות השלושים מעל ל75% משטחה של ארץ ישראל היה תחת זיכיונות לחיפושי נפט וגז. היזמים של שנות ה30 שכחו מזמן את דו"ח חברת "סטנדרד אויל" משנת 1924 המדבר על הפוטנציאל הנמוך של איתור מקורות אנרגיה באדמת ארץ ישראל, והארץ מלאה בשנות השלושים משלחות סקר ומחנות של ניסיונות קידוח.

 

העיתונות העברית של הזמנים ההם קיפצה בנושא בין שתי דעות – בעד ונגד, הנה מתוך כתבה אחת ב"דבר" שהצליחה להכניס את שתי הדעות לפסקה אחת,

 

"...ייתכן שבעוד זמן קצר תמלא הארץ בארות חומר בראשית של נוזל קרוש, וממון רב יגיע לידי כל העוסקים במלאכה גילוי אוצרות האדמה.
 אם יצליחו למצוא נפט בכמות הגונה ויעלו אותו מתוך האדמה יבוא מפנה חשוב למשק הארץ, אך יחד עם פיתוח וקדמה נושא מפעל זה בחובו סכנות של שעבוד האינטרסים של הארץ ותושביה לטובת בעלי הזיכיון הזרים והאינטרסים שלהם, שאינם עולים תמיד בקנה אחד עם צרכי האזרחים התושבים".

ממש כאילו נכתב היום!!!....

 

באותן שנים הקימה חברת "בריטיש פטרוליום" חברה בת בשם IPC שמושבה היה בעיראק. השם IPC הורכב מראשי התיבות של Iraq Petroleum Company, וחברה זו קיבלה זיכיונות חיפוש נפט וגז בשטחים שונים במזרח התיכון, בין השאר בשטח פלשתינה א"י. אגב, שם החברה הזאת IPC מוכר ודאי היטב לחיפאים, כיוון שהכביש המקביל במפרץ חיפה ההולך מצומת וולקן מזרחה נקרא "כביש IPC", על שם החברה הבריטית הזאת.

 

בשנת 1933 עורכת חברת  IPC סקר גיאולוגי נרחב בשטח ארץ ישראל ומסמנת לעצמה את שטח הכפר הערבי חוליקאת שבדרום הארץ, כבעל פוטנציאל לאוצרות נפט וגז. חוליקאת היה בעצם שם של אזור בו עובר היום כביש 232 בקטע בין צומת גבעתי ושדרות, כאשר בשטח הזה היה בזמנו כפר חושות של כ - 500 תושבים בשם "חוליקאת" שישב על שרידים של מבצר צלבני, ועוד שני כפרים נוספים, האחד בשם כאוכבה (כיום "כוכב מיכאל"), והשני "ברייר" שבשטחו נמצא כיום הקיבוץ ברור חייל. תושבי הכפרים האלה היו ידועים כשודדי דרכים שהתנכלו לתחבורה באזור, אך זה לא מנע מהבריטים אנשי חברת IPC  להתחיל בשנת 1935 לקדוח במקום. מייד עם תחילת הקידוחים נתקלה IPC בבעיות טכניות, לאחר מכן ב - 1936 פרץ המרד הערבי שנמשך עד 1939 ואז פרצה מלחמת העולם השנייה והבריטים כבר לא חזרו לחוליקאת, שנכבש על ידי צה"ל במלחמת השחרור, ובשנת 1950 הוקם במקום מושב בשם חלץ.

 

הקמת המדינה והסדרת רגולציית חיפושי נפט
אנו נמצאים כעת בתחילת שנות החמישים, את הארץ מציפים גלי עלייה, מעברות, משטר צנע וקיצוב. את משרד האספקה והקיצוב מנהל עולה קנדי בשם ברנרד ג'וזף הידוע בשם דב יוסף, עורך דין שעלה לארץ וניחן ביכולת גבוהה של ראייה מערכתית כוללת ורמה ארגונית יוצאת דופן, שבאה לידי ביטוי בארגון וניהול תקופת הצנע, ועוד לפני סיומה הוא מועבר מ"משרד האספקה והקיצוב" להקים משרד ממשלתי חדש בשם משרד הפיתוח.

 

צריך להבין את החזון העצום של בן גוריון וההנהגה בשנים האלה, כשכמות האוכלוסייה מוכפלת תוך זמן קצר ויש שורה ארוכה של בעיות משקיות עצומות, להקים דווקא בזמן הזה משרד ממשלתי שאמור לעסוק בנושאים אזוטריים לחלוטין באותו פרק זמן, כגון פיתוח והסדרה של ניצול משאבי הטבע של מדינת ישראל שרק עתה נולדה. אולם דב יוסף היה איש חזון, וכבר בחודשי העבודה הראשונים של "משרד הפיתוח" הוא הניח על שולחן הממשלה הצעה לחוק בשם חוק הנפט. החוק בא להסדיר את זכויותיהן וחובותיהן של חברות לחיפוש והפקת נפט, כאשר לא רק שעוד לא הייתה בארץ אף חברה שעסקה בחיפושי נפט – גם מקורות האנרגיה בשנים ההן בעולם כולו, חוץ מרכב, התבססו במעל ל - 90 אחוז מצרכי האנרגיה בפחם כחומר הדלק הראשון במעלה.

 

אבל דב יוסף חשב על הכול: הוא הגדיר במפורט את מערכת היחסים שבין המדינה ליזם הנפט והגז, הקים גוף סטטוטורי בשם מועצת הנפט וקבע שיכהנו בו תשעה חברים מתוכם לפחות חמישה מקרב הציבור, קבע פטור ממס לציוד מיובא בתחום קידוחי הנפט, קבע פרקי זמן מוגדרים מיום קבלת הרישיון ועד יום תחילת הבדיקות הגיאולוגיות על ידי בעל הרישיון, העביר תקנה שבמידה וימצא משאב נפט או גז יכולה המדינה להציב חלק מן הקרקע בשטח בו אותר הנפט לתחרות על זכות הפקת נפט בין חברות מתחרות, ועוד.

 

בנוסף קבע דב יוסף בחוק הנפט משנת 1953 את רמת התמלוגים שהחברה המפיקה נדרשת לשלם למדינה במידה ואותר נפט בשטח הזיכיון. התמלוגים עמדו על 12.5% מערך הכמות שתופק, עם כמויות מינימום של לא פחות ממספר מסוים של חביות כתמלוגים עבור כל אלף דונם שבזיכיון, בשנה הראשונה להפקה מינימום של 4 חביות והחל מהשנה החמישית והלאה 32 חביות מינימום לכל 1000 דונם זיכיון , כאשר תשלום התמלוגים למדינה אמור להתבצע בכסף, על פי עלות חבית בישראל.

 

 קידוח חלץ
מייד לאחר חקיקת "חוק הנפט" הועברו כל הזיכיונות הבריטיים לידי המדינה, באמצעות חברה ממשלתית שהוקמה לצורך העניין בשם חיפושי נפט לישראל או בקיצור חנ"ל, ובמקביל הוקמה חברה ממשלתית נוספת לצורך הפקת נפט שנקראה לפידות. בראש חברת לפידות הוצב איש רב פעלים בשם ישראל ברנע , שהיה חבר בהגנה, שירת בצבא הבריטי – היה בעל מומחיות בתחום התובלה והקים את חיל התובלה, פרש מצה"ל ב - 1953 בדרגת אלוף ומונה לנהל את חברת "לפידות".

 

חברת "לפידות" לא התכוונה עם הקמתה לייצר דוחות גיאולוגיים או סקרי שטח. מנהליה פשוט הלכו לארכיון, שלפו את הדוחות הגיאולוגיים שיצרו הבריטים כ - 20 שנה קודם לכן, השתכנעו בפוטנציאל הנפט כמתואר בדוח הגיאולוגי של איזור חוליקאת (שבינתיים כאמור שונה שמו לחלץ), והחלו לשאול את עצמם איך קודחים לעומק האדמה. ידע לצורך חפירות בעומק של עשרות מטרים לצורך בארות היה קיים אז בארץ, אבל לא הידע הנדרש לעומקים בהם אמור היה להיות נפט, אי לכך הקימה חברת "לפידות" וועדת איתור במגמה למצוא מומחה בעל שם עולמי, שילווה את הקידוח המתוכנן ב"חלץ". ואכן – הוועדה איתרה מומחה שכזה, אחד בשם ד"ר צ'ופ, שוויצרי , קצת מוזר אבל עם וותק של 34 שנות ניסיון בקידוחי נפט. צ'ופ זה ארגן במהירות צוות מצומצם של מומחי קידוח אמריקאיים שהגיעו יחדיו לארץ ב- 1955, לנהל את הקידוח ב"חלץ."

 

במקביל וממש באותו הזמן נמסר בארץ, לראשונה בהיסטוריה, זיכיון לחברה פרטית לחיפושי נפט, חברה אמריקאית בשם פאן אמריקן, וזאת החלה לקדוח בשטח שבשולי שטח הזיכיון של "חלץ", באזור הצמוד לשטחו של קיבוץ כפר מנחם.

 

חברת "פאן אמריקאן" הקדימה במעט את לפידות בהתארגנות לקידוחים וקרה לה מה שקרה ברוב רובם של הקידוחים מאז ועד היום: המקדח הגיע לשכבת היעד שהתבררה כשכבת חול רווי במים מלוחים. בחברת "חיפושי נפט לישראל" וב"לפידות" יורד המצב רוח באופן מיידי. אם חברה אמריקאית בעלת ניסיון נכשלה – איך נצליח אנחנו כשעוד לא קדחנו ולו אף מטר? אבל פה נכנס לתמונה מיודעיינו ד"ר צו'פ, המומחה השכיר, שטען בלהט שהכישלון בכפר מנחם הוא ההוכחה לכך ששכבות הנפט נדדו מערבה לכיוון חוליקאת, הטענות שלו התקבלו כתימהוניות וכאלה שאין להן אחיזה במציאות, אך מחנה הנפט כבר הוקם כמו כן מגדל הקידוח, והצוותים ניגשו לתחילת הקידוח.

 

ב - 23 לספטמבר 1955, מספר ימים לפני יום כיפור, מתחיל הקידוח של ד"ר צ'ופ ב"חלץ" לבעבע קילוחי נפט. התרגשות גדולה, הארץ נרעשת, אך ד"ר צ'ופ מסרב להתרגש. "זאת לא השכבה אליה אני מכוון" הוא טוען, "קיים מאגר גדול יותר בעומק האדמה מתחת לשכבה בה נמצא המקדח כעת", הוא אומר. למורת רוחו של הציבור מגביה ד"ר צ'ופ את גובה מגדל הקידוח ל - מושיק, כולנו זוכרים את תקופת ההמתנה של שלושת השבועות לפני מלחמת ששת הימים, אך קדמה לה תקופת התמנה אחרת, גם היא בת 3 שבועות – בה המתין כל עם ישראל לתוצאות העמקת הקידוח של ד"ר צ'ופ ב"חלץ". הקידוח היה נושא השיחה העיקרי בכל בית, בכל משרד, בכל אירוע – כולם דיברו על הנפט העומד הנה הנה לפרוץ מבטן האדמה, ולהעשיר את מדינת ישראל הצעירה.

 

בינתיים מחנה "חלץ" מוצף בזרם בלתי פוסק של מבקרים סקרנים: קבוצות מאורגנות בטיוליות ובאוטובוסים, משפחות במכוניות ובודדות בטרמפים – רבים מגיעים לאזור מתוך תיקווה להיות במקום ברגע היסטורי בתולדות העם היהודי - בו תיהפך מדינת ישראל ממדינה ענייה החיה בצנע וקיצוב למעצמה כלכלית עצמאית ובוטחת. מנהלי המחנה נאלצו לנקוט בסידורי ביטחון מיוחדים בכדי למנוע מהרבים להתקרב לשטח הקידוח ולשבש את עבודת כורי הנפט, הנה אני מצטט מתיאור עיתונאי מימי ההמתנה מורטי העצבים הללו :
" גם מרחוק ובעזרת משקפות יכולים המבקרים הרבים לראות את המתח והדאגה שניכרו מפניהם של עובדי המחנה, שהתרוצצו בחלקי המחנה השונים ובעיקר באזור מגדל הקידוח כנמלים עמלניות. נראה שרק עניין של שעות ספורות עד שיאושר שגבעות דוממות אלה בהן אנו מביטים כעת - יהפכו ליער של מגדלי קידוח ומקור עושר למדינה...."

 

לאחר כשלושה שבועות של עבודה מתקרב המקדח לשלב הסופי של הקידוח על פי תוכניתו של ד"ר צ'ופ. המתח במחנה ובכל רחבי הארץ מתגבר והולך. ממש לפני יום הקידוח שאמור היה לפרוץ את שכבת הנפט מתרחשת תקלה מהותית, בה מערכת מגומי המשמשת כחלק מראש המקדח ניזוקה. כותב העיתון "דבר": "תקלה במערכת הגומיות בראש המקדח לא אפשרה לקודחים להטריד את הנפט במרבצו". התקלה העכירה את רוחם של האמריקאים, היה עליהם להזמין כעת סט גומיות חדש מארה"ב וזמן המשלוח יהיה ממושך. אולם המנהל ברנע מתיישב ומנסח מברק דחוף אל מהנדס מכונות תל אביבי בשם חיים מורו, שהוא , ככתוב "הניח אחת ושתיים מידיו את כל עבודותיו האחרות וייצר סט גומיות חדשות תוך 12 שעות, לתדהמתם העצומה של אנשי הצוות האמריקאי. ".

 

מסתבר שכבר אז היינו טובים באלתור ופתרון בעיות. כעת הגומיות בדרכן מתל אביב ל"חלץ", במחנה מתחילים להתקבץ כל מיני פונקציונרים ופקידות בכירה הבאים לחזות בקידוח הסופי, ואני נותן את רשות הדיבור לכתב "דבר", שהפליא לתאר את האירוע, כדלקמן:
"...עשרות אנשים עמדו שם, שיניהם מכרסמות את אצבעות ידיהם וראשים נטויים אל על. מחוגיו של השעון נעים עתה באיטיות משגעת. השעה תשע ושש דקות. לפתע נשמע זמזום חרישי מכיוון במקדח. הזמזום הולך ומתחזק, חיוכים נמתחים על פניהם של המומחים, שהרי ידוע שקולות רחש אלה מרמזים על השתחררות הגזים ממעבה האדמה. השעה תשע ו-26 דקות. הזמזום נפסק. הגזים אינם פורצים עוד. האם נכשל הקידוח? לפתע נקרעת השלווה הרגעית בקולות פכפוך המבעבע מפתח הקידוח, ההולך ומתגבר עד שפתאום הפך לזרם נפט אדיר בעוצמתו שהתרומם עד לגובה ראש מגדל הקידוח. חליפות בוקר וכותנות משי מהודרות של אנשי הפקידות הוקרבו מתוך אהבה לנוזל השמנוני שבקע ממעבי האדמה. הפועלים החרוצים עומדים מעל באר הקידוח ומתקלחים בזרם הנפט השחור וצוהלים מאושר, קילוח מבורך של שמן אדמה דשן וריחני, הנפט השחור שמשחיר את שטח המחנה ומרווה את האוויר בניחוח חריף...".

 

דבר הגילוי התפרסם למחרת ה - 23.10.1955 בכותרות ראשיות בעיתונות, הארץ שמחה וצהלה. פועלי הנפט העבריים כיכבו בכרזות וביומני החדשות ברדיו ובקולנוע. התחושה הייתה שישראל עומדת להפוך עד מהרה למעצמת נפט כשכנותיה הערביות. ישראל זכתה לתהילה בעולם כמדינה שזה עתה נולדה וכבר מגיעה לעצמאות כלכלית, יהדות התפוצות התפוצצה מגאווה. ערכן של אגרות הבונדס של ממשלת ישראל עלה ופנחס ספיר, שהיה אז שר המסחר והתעשייה, מונה על ידי בן-גוריון למצוא מימון לחיפושי וקידוחי נפט נוספים. בקבוקונים עם נפט "תוצרת ישראל" נמכרו בארץ ובריכוזים יהודיים בחו"ל, והזמר שלמה וייספיש שר את השיר נפט זורם בחוליקאת שהפך בן לילה ללהיט, כשמילות הפזמון החוזר אמרו :

 

"במחול צאו, צאינה

 

מני דן ועד אילת.

 

ובקול קראו, קראינה:

 

נפט זורם בחוליקאת!

 

נפט! נפט! נפט! נפט!

 

נפט זורם בחוליקאת!"

 

האופוריה שטפה את כולם, אך לא לקח זמן רב עד שכולם חסרו לקרקע המציאות, כיוון שבמהלך השנים לאחר האירוע ההיסטורי ההוא באוקטובר 1955 נקדחו בשדה חלץ כ-80 קידוחים נוספים כשרק חלק מהם נמצאו כדאיים, בהיקף גבולי של כ-100 חביות ביום. בכל שנות קיומו הופקו בחלץ כ 17 מיליון חביות נפט, אחוז זעיר מסך הצריכה השוטפת במדינה.

 

שדה הנפט אבו רודס  
שדה נפט אחר הכניס למדינת ישראל כמעט 50 אחוז מצריכת הנפט, הלו הוא שדה הנפט של המצרי באבו רודס, שגם הוא אוצר בחובו סיפור מרתק מההיסטוריה שלנו.

 

באבו רודס שבדרום מזרח סיני על חופו המזרחי של מפרץ סואץ התגלו שדות הנפט כבר בתחילת שנות החמישים על ידי חברה איטלקית, והנפט הופק על ידה בשיתוף חברת הנפט הלאומית המצרית. בשנים ההם שדה הנפט באבו רודס נחשב לאחד ממאה השדות העשירים בעולם.

 

לראשונה כבשה ישראל את אבו רודס במהלך מלחמת סיני, ב - 1956. מיד נבדקה האפשרות לנצל את שדות הנפט לצרכיה של ישראל, אך הרעיון לא מומש עקב נסיגת ישראל מסיני.

 

במהלך כיבוש סיני על ידי צה"ל במלחמת ששת הימים, נכבשה אבו רודס שנית. מתקני הנפט שנפגעו במלחמה שוקמו על ידי ישראל, והשדה הופעל על ידי חברת נתיבי נפט חברה ממשלתית שהוקמה במיוחד צורך טיפול במאגרי הנפט בחצי האי סיני אחרי מלחמת ששת הימים, חברה שמחצית ממניותיה היו בבעלות משרד הביטחון והמחצית השנייה בבעלות משרד האוצר.

 

את החברה ניהל אדם בשם מוטי פרידמן שהיה בעל חברה שהתמחתה בחיפושי וקידוח נפט החל מ - 1954. הוא מגויס אחר מלחמת ששת הימים לשירות מילואים בו היה אמור לנהל את החברה, בה נשאר לבסוף שנים רבות ושמו שורבב שלא בצדק לסקנדלים הגדולים שליוו את פעילות החברה. "נתיבי נפט" הקימה מייד לאחר מלחת ששת הימים בסמוך לשדה הנפט באבו רודס יישוב לעובדים בשם שלהבת, שנוהל בסודיות גמורה מתוך מגמה להסתיר מהציבור ומהעולם את העובדה שישראל השמישה את שדה הנפט אבו רודס לצרכיה. ב - 21 ליולי 1967 – קצת מעל לחודש מסיום הקרבות, החלה החברה להפיק נפט שהועבר לישראל וכך במשך מעל ל - 4 שנים כשלפחות עד 1971 נשמר העניין בסודיות. בתקופה שבין 1967 ועד מלחמת יום כיפור ב - 1973 סיפק שדה הנפט באבו רודס 50% מצרכי הנפט של ישראל.

 

חברת נתיבי נפט ומנהליה מוטי פרידמן וצבי דינשטיין הואשמו בפרשיות שחיתות שונות שהסעירו את המדינה בתחילת שנות השבעים. בעקבות החשדות הוקמה בסוף 1971 ועדת חקירה ממלכתית בראשות השופט אלפרד ויתקון, זאת הייתה הפעם הראשונה שהממשלה עשתה שימוש בכלי של ועדת חקירה ממשלתית לבירור שערוריות. ממצאי הוועדה, שפורסמו באפריל 1972, ניקו את פרידמן ודינשטיין מהאשמות.
בספטמבר 1975 הסכימה ישראל, כחלק מהסכם ההפרדה בין ישראל למצרים, לפנות את אבו רודס.

 

במשך עשרות שנים נוספות נעשו עשרות אם לא מאות של ניסיונות איתור של מקורות אנרגיה באדמת ארץ ישראל, ללא כל הצלחה. כפי שנאמר – "הרבה מהומה – על לא מאומה", הכול עד גילוי מרבצי הגז בשטח הים של מדינת ישראל, אם כי גם לעניין זה עוד חזון למועד, ונצטרך להמתין ולראות האם ממצאים אלה אכן יקיימו את מה שמבטיחים היזמים או שילכו באותה הדרך בה הלכה ההיסטוריה של ארץ ומדינת ישראל, לאורך מעל ל100 שנות חיפושי אנרגיה.