אחד במאי היה יום חגם של הפועלים, בזמנים שאת הארץ הנהיגו מפלגות הפועלים.

המצעדים יצאו תמיד לדרך לקול המנון תנועת הפועלים העולמית ה"אינטרנציונל"
(י. פוטייה/ פ.דז'ייטר. עברית: א. שלונסקי):

קום התנערה עם חלכה
עם עבדים ומזי רעב
אש נקמות הלב לחכה
לקראת אויב הכון לקרב.
עולם ישן עדי היסוד נחרימה
מגב כפוף נרוק העול
את עולמנו אז נקימה
לא כלום מתמול,
מחר - הכל.
זה יהיה קרב אחרון במלחמת עולם
עם האינטרנציונל יעור, ישגב אדם

יום זה היה יום של שבתון, וביום זה נערך בערים הגדולות, שקושטו בדגלים אדומים, מצעד ברחובות הראשיים. המצעד החל בשורה של מנהיגי המפלגה, שהיו צועדים בסך, שלובי זרוע כסמל לאחדות והזדהות. הציניקנים היו אומרים שהם משלבים זרועות כדי לא לאפשר לאף אחד מהם לנצל את ההזדמנות, ולתקוע סכין בגב חברו....אחרי הגווארדיה הזו היו צועדים בסך בני תנועות הנוער שהיו משויכות פוליטית למפלגות השולטות, נושאים בגאון ים של דגלים אדומים. אחרי הדגלנים היו מגיעות המשאיות עם המיצגים, שבעטיים היו המוני האדם מצטופפים לאורך המדרכות. במשאיות אלה פרקו את צידי ארגז המטען כך שהמשאית הייתה למעשה כמשטח נייד, ועל המשטחים האלה הציגו את תפארתה של תנועת הפועלים. המתעמלים של "הפועל" היו עומדים עמידת ידיים במבנה גיאומטרי, "תנובה" הייתה מציגה את התוצרת החקלאית, פועלי הנמל היו מציגים דגמים של מנופים, ועוד. את כל המצעד ליוותה מוזיקה מגויסת, שהייתה משודרת בקולי קולות מהרמקולים האימתניים שהותקנו על עמודי החשמל לאורך הרחוב: "עלי בריקאדות קומו והעפילו, קומו עלו נא צבא עמלים, דגל אדום אדום נישא במרום מרום, כי בא היום הנף את הדגלים, כי בא היום נפץ את הגבולים...".

בקרו בעמוד הפייסבוק של אתר נוסטלגיה אונליין

"... אחד במאי??? אני לא נחנקתי אצל הקומוניסטים בהונגריה, יימח שמם, כל כך הרבה שנים בשביל לחגוג את האחד במאי שלהם, שילכו לכל הרוחות. לי הם רוצים לספר על חופש???..."
מתוך הספר בשבוע הבא -אמריקה!!! מאת דייויד סלע

זכרונות:
"...נהניתי להיזכר..
בהיותי בן 16 בשנות ה-60 צעדנו במצעד כחברי מחנות עולים כל תל אביב עד בלומפילד. הלהבנו את עצמנו בקריאת סיסמאות כמו: "נרד לשדה בוקר, נתפוס את הזקן, נגמור את החשבון עם שר הביטחון". היינו נוחים להשפעה והאמנו בציונות, בסוציאליזם ובהגשמה...".

אורי
aviadour@netvision.net.il

 
תגובות:
אחד במאי חג לעובד העברי היה חגם של תנועות הנוער החלוציות. נערים ונערות מכל התנועות צעדו ברחובות הערים הגדולות במדי תנועתם - ים של חולצות כחולות ודגלים כחול ולבן ודגלי מחנה הפועלים דגלים אדומים.
רוב הצועדים ראו עצמם מגשימים את חזון האבות המייסדים ומקימים ישובים חקלאיים בגבולות המדינה בראשיתה. היכן היום אותם פועלים ובני נוער נלהבים? חבל.

נאווה
naviq@walla.com

לצפיה בכל כרזות אחד במאי ראה בפרק כרזות ומודעות.

אירועי ואדי סאליב היו סדרת הפגנות רחוב ומהומות שאירעו בשנת 1959 בשכונת ואדי סאליב בחיפה. האירועים היו מרי חברתי כנגד קיפוח ואפליה על רקע עדתי של המזרחים, ונגד הממסד של מפא"י ששלט במדינה באותם ימים.

שכונת ואדי סאליב הייתה במקור שכונה ערבית בשם "ואדי א-צליב", שרוב תושביה הפלסטינים נטשו אותה במלחמת העצמאות. בשנים שלאחר המלחמה אוכלסו הבתים הנטושים בעיקר על ידי עולים, מרביתם יוצאי צפון-אפריקה, בחלקם הקטן על ידי יוצאו רומניה.

ב-9 ביולי 1959 הוזמנה המשטרה על ידי הבעלים של בית הקפה "רוזוליו" בוואדי לרסן שיכור משתולל - תושב השכונה, הסבל עקיבא יעקב אלקריף. במהלך התקרית נורה אלקריף ברגליו. בעקבות הירי נאספו תושבים ופרץ עימות אלים בינם ובין השוטרים. מפקד תחנת המשטרה המקומית שהגיע למקום הרגיע את הרוחות והאירוע הסתיים.

עוד באותו לילה נפוצו שמועות שווא על מות הפצוע, ובתגובה לכך הפגינו בבוקר 10 ביולי מאות מתושבי השכונה מול תחנת המשטרה המקומית. ההפגנה התפזרה בשקט, אך מאוחר יותר, כבר באותו יום, נערכו הפגנות נוספות שהתפתחו למהומות אלימות. המפגינים יצאו אל שכונות הכרמל בחיפה, שם התגוררה האוכלוסייה הוותיקה והמבוססת, יידו אבנים, חסמו כבישים, הציתו מכוניות, שברו חלונות ראווה, ובזזו חנויות. בוואדי ובהדר הסמוכה הפכו מועדוני מפא"י וההסתדרות הכללית למטרה לזעם התושבים. המשטרה ניסתה לפזר את המפגינים בכוח, ו-13 שוטרים ו-2 מפגינים נפצעו. 34 מפגינים נעצרו.
ב-11 ביולי פרצו מהומות אלימות ברחבי ישראל, ביישובים בהם רוכזו מזרחים כמו טבריה, באר שבע ומגדל העמק.
הממשלה התכנסה בעקבות האירועים לישיבת חירום, בסיומה פורסמה הצהרה: "הממשלה הטילה על המשטרה למנוע התפרעויות בכל האמצעים העומדים לרשותה". בנוסף החליטה הממשלה על הקמת ועדת חקירה ממלכתית בראשות השופט משה עציוני.

בפני הוועדה הופיע צעיר בשם דוד בן הרוש, שסיפר את סיפור האפליה ממנה סבל, לטענתו. דבריו עוררו הזדהות ותמיכה, ובן הרוש הפך לדמות הייצוגית של שכונת ואדי סאליב. בבחירות לכנסת בשנת 1959 התמודד בן הרוש ברשימה של יוצאי מרוקו, אך לא עבר את אחוז החסימה.
מצע התנועה, שנוסח בידי בן הרוש בשבתו בכלא, כלל בעיקר דרישות חברתיות לשיפור מצבם של העולים:

• חופש הכלל והפרט, חופש העיתונות, חופש הדת.
  
• חיסול האפליה, חיסול הקיפוח והפרוטקציה.
  
• חינוך תיכון חינם לכל תלמיד מוכשר.
  
• הבטחת קיום מינימאלי לכל אדם; חיסול משרות כפולות לאדם אחד.
  
• דיור אנושי לכל משפחה, חיסולן המיידי של כל המעברות, חיסול משכנות העוני, בניית רווקייה לחיילים משוחררים ולרווקים מחוסרי בית.
• ביטוח בריאות ממלכתי.
  
• הגדלת קצבת זקנים על ידי ביטוח לאומי.
  

בנוסף, כלל המצע גם "בחירת רב ראשי ("ראשון לציון") אחד לישראל ללא כל קשר עדתי" וקריאה לביטול הממשל הצבאי על הערבים בישראל.

בדו"ח הוועדה, קבע היו"ר השופט עציוני: "כאן חטאנו כולנו, כאן אשמים אנחנו כולנו".

כיום מניחים כי תגובת התושבים נבעה ממצוקה סוציו-אקונומית ממנה סבלו. מצביעים על פערים שהלכו וגדלו ברמת ההכנסות בין המזרחים והאשכנזים, על אבטלה בקרב המזרחים ועל ניכור גדל והולך בין דור העולים, החש מוזנח ומקופח, ובין הוותיקים, אנשי מפא"י, שהיו ברובם ממוצא אשכנזי.

אירועי ואדי סאליב העלו לראשונה את עוצמת הבעיה העדתית על סדר היום של מדינת ישראל, כאשר התברר כי רבים מעולי ארצות האסלאם חשו אפליה על רקע עדתי.

יעקב (עקיבא) אלקאריף, או "דדון" כפי שכונה בשכונה, נותר משותק מהירי ושהה חודשים רבים בבית-החולים. המשטרה לא ראתה לנכון לפצות את דדון על האירוע, מלבד הענקת כיסא גלגלים. ראש העיר אבא חושי הבטיח לשלוח לאלקאריף עזרה סוציאלית, אך זאת לא נשלחה.

הממשלה הגיבה בניסיון לטפל בבעיות שחשפו המהומות, בטיפול נקודתי. השכונה פונתה מתושביה, הבתים הישנים נהרסו והתושבים קיבלו דיור חלופי, טוב יותר. כן הוגדלו תקציבי פינוי המעברות. הוגשו הצעות חוק לסיוע למשפחות ברוכות ילדים, ולטיפול בחיילים משוחררים. על אף שמפלגות רבות, בהן מפלגות עדתיות ומפלגות אופוזיציה, ניסו לנצל את האירועים במערכת הבחירות, על מנת לנגח את מפא"י, זכתה המפלגה בבחירות שנערכו מספר חודשים לאחר האירועים לניצחון הגדול בתולדותיה.
המחאה המזרחית המשיכה לרחוש מתחת לפני השטח, עד שהתפרצה שוב בתנועות המחאה של שנות ה-70 עם ייסודה של תנועת הפנתרים השחורים, ובמהפך הפוליטי של 1977.

בזיכרון הקולקטיבי הישראלי נותרו אירועי ואדי סאליב כסמל לתגובת המזרחים לתחושות הקיפוח שלהם.

הארכיפרחיטורה הייתה העדאלידע של חיפה. היה זה קרנבל שהתקיים בפורים ונוהל על ידי תלמידי המחלקה לארכיטקטורה בטכניון חיפה.

אלה עשו על תושבי חיפה את הניסיונות הראשונים שלהם בבנייה, אלא שלא בניינים בנו הפעם, אלא דגמים צבעוניים גדולים של כל מיני מיצגים, שבאו לתאר בצורה הומוריסטית אירועי דיומא בחיי האומה. המיצגים הועמסו על משאיות פתוחות שעברו לאורך רחוב הרצל, בתהלוכה ארוכה וססגונית, עם הרבה מוזיקה רעש ושימחה.

רטרו:

תהלוכת "הארכיפרחיטורה" נעלה את אירועי פורים

ראש העיר חיפה יונה יהב הוביל את תהלוכת ה"ארכיפרחיטורה" שנעלה הערב את חגיגות הפורים בישראל. התהלוכה ההיתולית חודשה בחיפה לאחר למעלה מ - 20 שנה ביוזמת סטודנטים מהפקולטה לארכיטקטורה בטכניון בשיתוף סטודנטים לעיצוב ממכללת "ויצו" ואמנים נוספים.
אלפי חוגגים מחופשים, בהם משפחות, ילדים וסטודנטים גדשו את רחוב הרצל שבשכונת הדר. החוגגים הצטרפו לתהלוכה הפורימית שכללה מיצגי ענק ססגוניים שהורכבו על גבי משאיות. השיירה יצאה מחצר הפקולטה לארכיטקטורה בטכניון שבשכונת נווה-שאנן, חלפה ברחובות העיר והגיעה לשכונת הדר בה המתינו רבים מתושביה הוותיקים של העיר שזכרו את התהלוכה המסורתית מילדותם.

רבים מהחוגגים התחפשו לרגל האירוע והצטרפו לשיירה שלוותה ע"י להטוטנים, תזמורות רחוב ואמנים שהפתיעו את החוגגים במופעים מאולתרים.

"הארכיפרחיטורה" הסתיימה במסיבת רחוב ענקית שהתקיימה בחצר הטכניון ההיסטורי ממנו יצאה במשך עשרות שנים התהלוכה המסורתית בחיפה וכיום שוכן בו מוזיאון המדע הלאומי -המדעטק.

במשך שעות ארוכות נמשכה החגיגה שכללה דוכני הפעלות לילדים והופעות של קבוצות פעילים, אמנים חברי כפר הסטודנטים בשכונת הדר כאשר על הבמה המרכזית הופיעו הרכבי היפ-הופ, רוק, בלוז' ופיוז'אן.
ראש העיר יונה יהב חבוש בכובע בוקרים אותו הכינו עבורו במיוחד תלמידי בית ספר "המגינים" הבטיח כי מסורת הארכיפחיטורה שחודשה השנה תמשך לאורך שנים ותחזור לתפוס את המקום החשוב שיוחד לו בחגיגות הפורים בישראל לאורך עשרות שנים.

פורסם במידעון עירית חיפה מרץ 2011

בקרו בעמוד הפייסבוק של אתר נוסטלגיה אונליין

בזמנו כולם היו משויכים לתנועת נוער, חוץ מאלה ה"מוקצים", שהלכו ל"חברה סלונית".
תנועת "הצופים" הייתה עורכת כל קיץ את הג'מבורי.

הג'מבורי היה מחנה אליו היו מגיעים שבטים רבים מרחבי הארץ.
היינו מקימים אוהלים משמיכות "קוץ" אותם היינו מחברים אחת לשנייה עם "כפתורי שדה" ומייצבים את האוהל עם מוט של מטאטא.
הייתה רחבת מסדרים ששם היינו עומדים זקוף זקוף, ומסביב היו כל מיני מתקנים כמו מגדל שמירה ואחרים, אותם הקמנו ממקלות עץ עבים שנקראו "סנאדות". כך עשו גם בני השבטים האחרים מרחבי הארץ, וכל היער הענק היה מתמלא בים של אוהלים ורחבות מסדרים ופעילות רוחשת ושירה, ומבטים חטופים לעבר הבנים והבנות של השבט השכן.

היינו מקיימים מסדרים ות"ס (תרגילי סדר) בלי סוף, תחרויות ואש ניקוד לילה וקומזיצים וערבי שירה עם אקורדיון, זוחלים בלילה לעבר המאהל של השבטים האחרים במגמה לגנוב להם את הדגל, ובמקביל שומרים ברצינות תהומית על המאהל שלנו.

היינו חוזרים הביתה לאחר מספר ימים הרוגים מחוסר שינה, שחומים צרודים ומשלשלים, אבל עם חיוך ענק על הפנים, והרגשה גדולה של אושר, ולאורך כל הנסיעה חזרה במשאית, שרים שוב ושוב את השירים שאהבנו, בניהם את השיר "...מחנה הוא עניין רב תועלת, וישנן בו הרבה מעלות, שחוזרים עם קיבה מקולקלת, אחרי הזלילה בלילות...".

הקריאה ''לכבות את האור!'', שהשמיעו פקחי הג''א בליווי שריקת משרוקית, זכורה היטב למי שחווה את המלחמות שהתרחשו כאשר מפציצי האוייב הסתמכו בעיקר על פס דק של אור כדי לקבוע את המקום שאליו יטילו את הפצצות.

 
במלחמת העולם השניה, במלחמת השחרור ובמלחמת קדש היו תושבי המדינה חייבים להאפיל את החלונות בשעות החשכה. וילונות עבים ושמיכות נפרשו על הפתחים, וגם האור שהודלק בבית היה חלש. המתרשלים ננזפו על ידי פקחים מיוחדים שהסתובבו ברחובות האפלים והעירו על כל שביב אור שנראה מהבית.

גם פנסי-המכוניות נצבעו בצבע כהה, בהתאם לתקנות-ההאפלה, בכדי לעמעם את אורם. במלחמת ששת הימים כמעט לא היה צורך בהאפלה, כי כבר בתחילת המלחמה הושמד מערך המטוסים של המצרים.

''...לפני שנים רבות הלכנו כאן בלילה....כנראה קצה רחוב אלנבי...מעבר למסכיה השחורים של ה''האפלה'' חגג הלילה את שעותיו האחרות בערפל ובעשן ובאורות החלשים...''.
חיים גורי, ''הספר המשוגע''. הוצאת עם עובד. עמוד 59.

בתקופה שלאחר מלחמת ששת הימים שרה להקת פיקוד הצפון "כי הג"א זה הג"א" (י. כץ/ ש. ישראלי) עם הסולנים דודו דותן, אריה מוסקונה וראובן שנער: 
"...הי למעלה בצד לכבות שם את האור / להדביק את השמשות שההדף לא ישבור / ילד, אם תעזור למלא שקים בחול / אז נקבל אותך להג"א כאשר תהיה גדול...".

עוד במלחמת העולם השנייה, כאשר האיטלקים הפציצו את חיפה ותל-אביב, הוכרזה האפלה ברחבי פלשתינה-א"י, ונתן אלתרמן כתב על כך ב"טור השביעי", בשיר "על הילד ניסים". כ-30 שנה אח"כ הולחן השיר ע"י יוני רכטר ו אריק איינשטיין שר:
"...עכשיו אין אור, עכשיו יש רק מקלט. / אני ישן בו רק לכבוד שבת / כי המקלט שלי, תבין, חביב, / תמיד היתה רק אמא תל אביב. / לכן היום יוצא ליבי / אל הפנס של מוגרבי / ואל פנס כיכר החוף. / וכיכר צינה דיזנגוף... / עכשיו עומד פנס בלי אור, / עומד כקן בלי ציפור... / הה, אחרים היו כל כך, / לילות של תל אביב, יא אח! / אבל אני יודע, יא חביב, / יבריקו שוב לילות של תל אביב! / פתאום בערב, בחיי ניסים, / נאיר פה חלונות ופנסים!...".

 

זכרונות:
"...בימי מלחמת העולם השניה חששנו ממטוסי האיטלקים והגרמנים שהפציצו את חיפה ותל אביב ולכן הואפלו פתחי הבתים גם בראשון לציון, מקום מגורי.
כדי לצמצם את הדלקת האור ברחבי הבית התכנסנו כולנו סביב השולחן ב''הול'', כל אחד ועיסוקו לאור מנורת הנפט. אמא עזרה לי באור הקלוש לקרוא את כתב רש''י, ולמרות החששות והדאגה חשנו כולנו חמימות משפחתית.
במלחמת העצמאות שהינו שעות ארוכות רק אמא ואני בבית. (לפני שהגיעה משפחה ממפוני באר טוביה). אזננו היתה כרויה לזמזום שהשמיעו מטוסי הספיטפייר המצריים שחלפו מעל ביתנו בדרכם להפציץ את תל אביב. למרות שהחלונות היו מואפלים העדפנו לשבת בלילות במרפסת שממנה אפשר היה להגיע במהירות למקלט...".

ניצה וולפנזון

מאוגוסט 1946 החליטה ממשלת בריטניה להעביר את המעפילים המגיעים לארץ אל האי קפריסין, שהייתה גם היא תחת שלטון בריטי, והושיבה אותם במחנות מעצר. על אף שרעיון זה הועלה כבר שנה לפני תחילת הגירוש, לא נעשו הכנות לקבלת המעפילים.

הצבא הבריטי בנה 12 מחנות בארבעה אתרים - פידולס, קראולוס, קסילוטימבו וקהקליה. מחנות בהם הוקמו אוהלים כונו לרוב "מחנות קיץ", וכאלה שכללו צריפי פח כונו "מחנות חורף", אשר אליהם הופנו שליחים תושבי ארץ ישראל, שהגיעו בעיקר מהקיבוצים. עקב כך, השליחים ניהלו את המחנות בדומה לקיבוץ והקימו בתי ילדים וכפרי נוער. המתנדבים לימדו עברית, נגינה, מלאכה, לימודי יהדות וארץ ישראל, והכירו לעצירים את הווי הארץ. הם הפעילו בתי ספר, הקימו תנועות נוער, ואף יסדו סמינר למבוגרים.

באחד מן הפרויקטים נפתחו סדנאות אמנות שניהלו האמנים זאב בן-צבי ונפתלי בזם. בן-צבי הפעיל בצריף עץ סדנה לפיסול ובה פעלו מעל 50 פסלים חובבים שיצרו דיוקנאות בגבס וחומר וכן ריקועי נחושת. הפיסול נועד, בעיני בן-צבי, לשמש ביטוי לחווית השואה והעקירה. בזם יצר עם תלמידיו אלבום של הדפסים ובהם השתקפות של חיי המחנה.

לקפריסין נשלחו גם אנשי ההגנה והפלמ"ח, אשר אימנו בחורים צעירים אימוני קרב ושימוש בנשק על מנת להכשירם להיות לוחמים בעת עלייתם ארצה (התארגנות סודית זו נקראה "שורות המגינים"). כמו כן, נחפרו בחשאיות שמונה מנהרות מתחת לגדרות המחנות, דרכם הצליחו לברוח כמה עשרות עצירים.

במשך שלוש שנות הפעילות של המחנות, שהו בהם 52,000 מגורשים ועוד כ-2,000 ילדים נולדו במקום.

עם ההכרזה על הקמת המדינה במאי 1948 היו המעפילים משוכנעים כי תוך ימים ספורים תבואנה ספינות שתיקחנה אותם למדינת ישראל, אולם פינוי המחנות התנהל בעצלתיים. הבריטים העדיפו לאפשר בשלב הראשון את יציאתם של החולים, המבוגרים יותר והילדים, בעוד שלטונות מדינת ישראל והנהגת הסוכנות היהודית היו מעוניינים בתחילה ביציאתם של צעירים כשירים להלחם שעברו הכשרה צבאית מינימאלית במחנות והיו לדעת ההנהגה מתאימים להצטרף לכוחות הלוחמים, והיו מעוניינים פחות בחולים, בנשים ובילדים שלא היה באותו שלב היכן לשכנם ובמה להאכילם, בעוד שלדעת ההנהגה הציונית במחנות הייתה דאגת השיכון והפרנסה מוטלת על השלטון הבריטי.
כל אלו שהיו בגיל המתאים ובעלי בריאות סבירה, גויסו עם הגיעם לישראל וחלקם נפלו במהלך קרבות מלחמת העצמאות.

בפברואר 1949 הסתיים באופן רשמי פינוי המחנות שבקפריסין וזה היה גם התאריך בו עזבו אחרוני השליחים הארץ ישראלים, אם כי היו משפחות ובודדים שהתעכבו, בעיקר בשל סיבות בריאות או בגלל שהיו להם תינוקות רכים, עד נובמבר 1949.

לאחר תקופת צמיחה גדולה במשק הישראלי, נכנס המשק הישראלי בשנת 1965 לתקופת שפל חסרת תקדים, שכונתה "מיתון". המיתון נוצר בעקבות מדיניות כלכלית מרסנת של הממשלה, הפסקת הזרמת כספי השילומים מממשלת גרמניה, וסיום פרויקטים מקיפים במשק.

המצב לפני המיתון
לפני המיתון, כלכלת ישראל ידעה צמיחה טובה מאוד. האינפלציה הייתה ברמה של רוב ארצות אירופה (כ-5%), התוצר עלה ב - 10%, התעסוקה הייתה מלאה, ורק יפן השתוותה לישראל באחוזי הצמיחה שלה.
אך למצב הכלכלי היו גם השפעות שליליות. הצריכה הפרטית לנפש לא לוותה במקביל בעלייה בכמות התוצר. העלייה ברמת החיים הייתה ברובה לילידי הארץ ולעולים הוותיקים, ולא לעולי העלייה ההמונית. שר האוצר דאז, לוי אשכול, ניסה להקטין את הצריכה הפרטית בעקבות פיחות עמוק בערך השקל (כ - 66%), אך הגירעון במאזן התשלומים נותר כשהיה.

התחלת המיתון
בשנת 1965, פסקו כספי השילומים מגרמניה. השכר במגזר הציבורי עלה במהירות בעקבות הפיחות ובעקבותיו עלה גם השכר במגזר הפרטי. תחזיות לעלייה מאמריקה ומברית המועצות התבדו. פרויקטים מקיפים במשק, כמו מפעלי ים המלח, הקמת המוביל הארצי והקמת נמל אשדוד, הסתיימו, אולם לא חל צמצום בביקוש לעובדים ולכן דרשו העובדים במגזר הציבורי דרישות שכר נוספות.
ראש הממשלה, לוי אשכול, ושר האוצר, פנחס ספיר, ניסו להתמודד עם המצב.
ב-14 בפברואר 1965 התחיל המיתון באופן רשמי. ספיר הציג את תקציב המדינה לאותה שנה, ואמר שכדי למנוע את הבעיות (הגירעון, עליית השכר ותקציב הביטחון), הממשלה צריכה להעלות מיסים ולהקטין את תקציבה, או בלשונו: "...הגענו למצב שבו חייבת הממשלה להשתמש בכלים שברשותה כדי שעליות השכר הגדולות לא יביאו לזעזועים קשים במשק...". מלבד זאת, עוד דברים התרחשו במשק: תקציבי פיתוח צומצמו במטרה לצמצם את רמת הפעילות הכלכלית. ייבוא חומרי גלם צומצם. האשראי הופחת. המיסים עלו והתקציב הוקטן.
למרות הצלחת המדיניות לצמצם את הגירעון ולמנוע עלייה ברמת האינפלציה, הרי שהמדיניות גרמה למיתון מלא בשנת 1966. האבטלה קפצה מ - 3.5% לשיעורי שיא של 11.5%, התוצר הפסיק לצמוח והתחיל לרדת. השקעות חוץ נעצרו, ורמת החיים ירדה. מאמציו של ספיר לשווק את "המיתון" נכשלו. ספיר ואשכול ניסו לטעון שהמדובר במשבר חולף, וכדברי ספיר "...הניתוח אינו יכול שלא להכאיב...", אך הציבור חש אי אמון כלפי אשכול וכלפי ספיר.
בשנת 1967, המשבר הגיע לשיאו הקיצוני ביותר, וגם לסופו.

שיא המשבר וסיומו
בשנת 1967, הציבור בארץ היה מצוי באווירת משבר עמוקה ביותר. מלבד האווירה הרגילה של המיתון, הציבור היה מצוי בחרדה קיומית מפאת תקופת ההמתנה-תקופה של 3 שבועות, מה - 15 במאי ועד ל - 5 ביוני, בה הציבור ציפה לפרוץ מלחמת ששת הימים.
מלבד הביקורת שהופנתה כלפי אשכול בעקבות המיתון, ביקורת נוספת הופנתה אליו בעקבות אי החלטתו בנוגע ליציאה למלחמה. מלבד זאת, לתקופה הייתה השלכה בנוגע למשק: בעקבות גיוס רוב הגברים בגילאי העמידה, המשק, שגם כך לא היה עם הרבה פעילות כלכלית, פשוט שיתק את פעולתו.
לאחר מלחמת ששת הימים הוחלט להגדיל את בגרעון התקציבי באופן משמעותי, ובכך בא המיתן לסופו.

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.

הצעדה נערכה בהולנד מדי שנה בשנות ה-50 וה-60. זאת הייתה צעדת הצדעה ללוחמי וחללי מבצע הנפל המוצנח של בעלות הברית "גן-השוק" (Market Garden) מספטמבר 1944. (מבצע ששימש נושא לספר ולסרט "גשר אחד רחוק מדי").

הצעדה עברה דרך אתרי הקרבות והגשרים של אותו מבצע באיינדהובן, ניימכן וארנהם, ונמשכה ארבעה ימים. הצעדה הייתה הולנדית בעיקרה, אבל היו גם משלחות מארצות נוספות  וישראל הייתה שולחת מדי שנה משלחת מייצגת. 

המשלחת הייתה מורכבת  מחיילים מצטיינים שהיו מתאמנים לקראת הצעדה ו"קורעים את התחת" במהלך מחנה האימונים ובצעדה עצמה...  הצעדה נמשכה 4 או 5 ימים  וקצב ההליכה היה רצחני, כ- 50 ק"מ ליום.

הנח"ל, שהיה מנצח בדרך כלל בצעדת 4 הימים בארץ, היה נוסע לצעדה בהולנד, מנצח גם שם ושב הביתה עטור ניצחון. כך היה עד תחילת שנות ה-60. אז התלבשה חטיבת "גולני" על הנושא ויחידותיה החלו לנצח בצעדות ארבעת הימים הישראליות. הרעיון לשלוח פלוגה רובאית של "גולני" להולנד עורר חלחלה בחלונות הגבוהים בצה"ל (ובינינו - בצדק), ואז הוחלט לשלוח לשם נבחרת של חיילים וחיילות מצטיינים מכל יחידות צה"ל. נבחרות צה"ל שמרו על המסורת והוסיפו לנצח את הגויים ולשמור על הפופולריות של ישראל. (אחת הבדיחות שסבבו את נושא הצעדה אמרה: "כל שנה כובש צה"ל את הולנד והאו"ם אינו מתערב..."). הדבר נמשך עד 1968, ואז חדלה ישראל להשתתף במפעל זה מסיבות תקציביות ובטחוניות. ואגב: המפקד של משלחת צה"ל האחרונה לצעדת הולנד ב-1968 היה האלוף אריאל שרון...

בימים שהנח"ל שלט בכיפה בתחום הצעדות וייצג את ישראל בהולנד,
שרה להקת הנח"ל בשירם של מוהר / וילנסקי. :
"...כשמתחילים ללכת / זה מתחיל ללכת / ברוח איתנה / של צוות פלוגתי / בארץ רחוקה / בגשם ושלכת / הציגו נח"לאים / נשקנו הסודי..." 

"...לפי דעת המטרולוגים עובר כעת גל של קור במזרח כולו והוא הגיע גם לארצנו. אבל יש אומרים שהעולים החדשים מאירופה הביאו לארץ את מזג האוויר מעבר לים. ליצני הדור מספרים, שסופות השלג וגלי הקור נשלחו לנו במתנה מסטאלין... אבל זה לא בטוח. על כל פנים רועדים".
מתוך כתבה בשם  "סיביר בתל אביב", 6 בפברואר 1950, "ידיעות אחרונות" .

בליל החמישי בפברואר 1950,  אחרי כמה גלי קור מקדימים שטפה במהלך הלילה סופת גשם, רוח ושלג את הארץ. ירושלים שזכתה למנת שלג גדולה במיוחד שותקה למשך רוב שעות הבוקר. גם בשאר חלקי הארץ נרשמו נזקים רבים ולא מעט מתושבי המעברות ושכונות העוני הפכו לחסרי גג בין לילה.

בבוקר שלמחרת קמו תושבי המדינה הצעירה אל שחר של יום חדש ולבן במיוחד, כאשר סופת שלג שלא ידעה הארץ כמותה שטפה את הארץ כולה מנחל הדן בצפון ועד באר שבע הדרומית. נפילת פתיתי השלג (שלוותה בטמפרטורות נמוכות במיוחד) נמשכה שעות על גבי שעות והביאה את אנשי התחנה המטאורולוגית בתל אביב לשחרר הצהרה בדבר הופעתם של: "השלג הכבד ביותר והקור העז ביותר בתולדות הארץ".  

מדיווחים אשר התקבלו מתחנות מטאורולוגיות ברחבי הארץ (אותן ספורות שלא נותקו מן העולם במהלך הסופה): במנרה נרשמת טמפרטורה של מינוס 10 צלזיוס, בהר כנען מינוס 9. עומק השלג בצפת הגיע ל-60 ס"מ, בירושלים ל-70 ס"מ, בחיפה ל-17 ס"מ, ושיא השיאים 12 ס"מ של שלג צחור בנקודת המדידה בתחנת הכוח רידינג, תל אביב. 
שכבת שלג הצטברה במקומות בלתי צפויים נוספים ביניהם: רמת גן, ראשון לציון, ורחובות. ד"ר רוזנאו, מנהל התחנה המטאורולוגית, מסר לכתבים הצמאים להסבר, כי על פי הנתונים שבידיו מאז 1860 (בה החל רישום מטאורולוגי מסודר בארץ) לא נרשם אירוע אקלימי דומה במימדיו. תגובה נרגשת לא פחות תועדה בראש העין, שם קיבלו העולים מתימן את השלג בקריאות נרגשות: "מן יורד מן השמים".

אולי היה זה ההרגל בחורפים מתונים ואולי הנטייה הישראלית הידועה שלא לתכנן מראש, כך או כך, החריגה האקלימית שלא נצפתה מראש, שיבשה לחלוטין את סדר החיים התקין בארץ: שכבת השלג המצטבר הביאה לניתוקם של אזורים שלמים ולתחילתו של מחסור במוצרי מזון. תחבורה חלקית התקיימה רק בדרום ובמישור החוף עד לנתניה.

גם התנועה לעיר חיפה הופסקה מחשש לתאונות, ובתוך העיר מצאו כמה תושבים (עולים חדשים מארצות אירופה) שימוש למחליקי הסקי שהביאו עימם לארץ והחליקו את דרכם אל המכולת.

במקומות רבים נותק זרם החשמל והופסקה זרימת המים ולמעלה ממחצית קווי הטלפון בארץ נותקו. למרבה הצער גם אנשי מגן דוד אדום רשמו נתון חדש ביומנם - הגשת עזרה ראשונה לקפואים מקור: נערה צעירה, עולה חדשה מיפו, שיצאה אל קרוביה בתל אביב ובדרך איבדה את הכרתה מרוב קור.

חששות על נזקים בלתי הפיכים עלו גם מכיוון ציבור החקלאים: עצי ההדרים עליה עמדה גאוות כלכלת הארץ המתפתחת קרסו באלפים, ובצר להם פנו הפרדסנים לפתרונות דחק בדמות עמודי תמיכה מתחת לענפי העצים והצבת תנורי חימום בין שורות העצים.

אולם האסון הגדול ביותר שגרם השלג הפתאומי נרשם במחנה העולים בעין שמר, בו קרסה תקרת חדר האוכל מכובדם של כ-18 טון שלג והביאה למותם של ארבעה עולים. ועדת חקירה שמונתה במהרה קבעה כי: "מותם של הארבעה הוא משמים ואין להאשים איש בהתרשלות ובגרימת מוות". בניסיון למנוע אסון דומה פונו במהרה עולים ותושבים מן המעברות ומבניינים רעועים למקומות בטוחים יותר.

העיתון ידיעות אחרונות דיווח על השלג בתל אביב באלה מילים: "שלג בתל אביב! קשישים וצעירים יצאו כולם אל הרחוב כדי להתעלס על הגבישים ופתותי השלג... מייד כבר נוצרו גלמי שלג ועשרות חיילים עברו ברחובות כשהם זורקים איש ברעהו את כדורי השלג".
6 בפברואר 1950 "ידיעות אחרונות"

אם בירושלים ובצפון עוד הורגלו התושבים מעת לעת בנוכחותו של שלג, הרי שבעיר תל אביב היכו הפתיתים הלבנים כרעם לבן ביום בהיר. כל תושבי העיר וילדיהם במיוחד, יצאו לרחובות על מנת לחזות בפלא החד פעמי ולחגוג את הופעתו ביצירת בובות שלג וניהול קרבות חסרי רחמים בידוי שלג למרחקים קצרים. כמה מצלמי העיר זכו בעקבות האירוע להכנסה חד פעמית כאשר הקימו בובות שלג במרכז העיר והציעו לעוברים להנציח את הרגע תמורת תשלום סמלי. במקום אחר בעיר הציבו שני עולים מבולגריה ויזמים ברוחם דוכן מאולתר בו הם מוכרים סחורה שהפכה לפתע חיונית - פרוות. מנגד מגזרת נהגי חברת "דן" נשמעו טרוניות כי לא מעט מכדורי השלג המתעופפים ברחובות מנפצים את זגוגיות האוטובוסים. גם עצי תל אביב לא נותרו חסינים בפני המציאות החדשה ובדפי העיתונים דווח על קריסה רבתי ברחובות אלנבי ובן יהודה.

בגן החיות התל אביבי עוררה הסערה המושלגת מהומה גדולה כפי שדיווח, זאב אלתגר, כתב "ידיעות אחרונות" (10 בפברואר 1950): "לקוף היה קר, לנו היה קר. יכולים הפילוסופים לומר שהוכחה נוספת היא לתורתו של דרווין. עובדה היא שהקוף סבל יותר יותר משאר החיות בגן החיות התל אביבי, והוא היה מלא רוגז וחרון עד שגירש את "אשתו" מהבית (הכלוב, ליתר דיוק) וזו מצאה מחסה חם דווקא בחדרו של המאלף ג'וני. מכל החיות שלנו רק ארבע ראו שלג בחייהן ואילו היתר ראוהו לראשונה כ"צברים", הולכי רגל על שתיים, ובוודאי התרגשו. אך עד לזריקת כדורי שלג בפרצופים של עוברים ושבים לא הגיעו".

ב-7 בפברואר הקיץ הקץ על מתקפת השלג החורפית בארץ ישראל. השלג שהצטבר החל נמס ואט אט חזרו החיים למסלולם התקין. סיכום הנזקים הראה, כמו במקרים דומים בשנים לאחר מכן, כי את מירב עוגמת הנפש ואובדן החיים והממון ספגו תושביה העניים יותר של הארץ, ברובם תושבי המעברות ומחנות העולים.

עם זאת, אבחנה זו לא הביאה למהלך שלטוני נרחב לתיקון הדרוש לתיקון, אולי מתוך תקווה כי החורף שהיה לא יחזור שוב במהרה. כשנתיים לאחר מכן בדצמבר 1951 שטפה את הארץ סופת גשמים חסרת תקדים למשך מספר ימים. גל השיטפונות שבא בעקבותיה הביא להחרבת מאות בתים, פחונים ואוהלים, משפחות רבות הפכו לחסרות גג ועשרות נפצעו.

מאת: ינון רויכמן
פורסם בתאריך  11.01.07,באתר YNET 

שתי סופות שלג עזות התרחשו בארץ ישראל לפני זאת של 1950, בשנים 1942 ו-1921

תגובות:
הייתי כבת עשר בזמן השלג בתל-אביב, ובבוקר לפני הלימודים יצאנו ושיחקנו בכדורי-שלג. הלכנו לבית הספר, אך הרבה תלמידים לא הגיעו, והמורה המחליף היה המורה לזמרה...וסיימנו מוקדם. רציתי להעיר שיש לציין שסופות השלג לפני 1950 היו בירושלים, ואילו בתל-אביב - עד היום חווינו רק פעם אחת שלג של ממש.

אסתר עילם
esther.eilam@gmail.com

"אני חדש בארץ", ג'טה לוקה בתיאטרון "לי-לה-לו", נ. אלתרמן / מ. וילנסקי.
"...השדרה היא לובן צח / והשלג מתנוצץ בה / אנשים עוברים בסך / ועלי מראים באצבע.../ אני חדש בארץ / זאת רואים מיד / זה מורגש / זה מורגש / במבט אחד / אני חדש בארץ / זאת רואים מיד / אני מביט / אני נרגש / אני עוד פה / אני עוד פה / אני עוד פה חדש...".

 
"...שלג על עירי. זו היתה הרגשתי באותו בוקר מיוחד, בוקר שלא חזר שוב. כשהתעוררתי בבוקר ה-8 בפברואר 1950 נדהמתי לראות עיר בלבן. כל חיפה היתה מכוסה ב-30 ס''מ שלג. מחזה מרהיב, בפרט אצל מי שלא ראה שלג מימיו...גלגלו כדורי שלג וזרקו זה על זה, בנו בובות משלג ...אילתרו מזחלות מפח וניצלו את הפרשי הגובה כדי להתחלק כלפי מטה...''.
מתוך הספר ''סערת רגשות'' מאת עמירם חרלף.

לצפיה בכל התגובות - לחצו כאן 

בקרו בעמוד הפייסבוק של אתר נוסטלגיה אונליין

ב - 4 בפברואר 1966 פרצה שריפה גדולה בבנין המשרדים "בית צים" בתל אביב, בן שש הקומות, ששכן בשדרות רוטשילד פינת רח' נחלת בנימין.
השריפה פרצה בשעה 9.45 בבוקר ותוך זמן קצר היה הבנין כולו אפוף להבות. ההתפשטות המהירה של האש נגרמה, בין השאר, בשל העובדה שהמחיצות הפנימיות בין חדרי המשרדים היו עשויות סיבית ומרופדות בבד יוטה, והן עלו באש תוך שניות.
עשרות בני אדם נלכדו בבנין הבוער ורבים מהם נתלו מבחוץ על המרזבים וחלונות החדרים, או שעלו על הגג. שירותי הכיבוי עמלו קשות לחלץ את הלכודים, באמצעות סולמות הידראוליים ונסיונות לפרוץ אל הבניין הבוער, וכן הוזנקו למקום גם מסוקי חיל האויר שפינו את הלכודים שעלו אל גג הבנין. למרבה הפלא הסתיים הארוע רק עם הרוג אחד, יששכר מנדלבאום ז"ל בן ה-70, שנתלה על אחד החלונות עד שכוחו לא עמד לו עוד והוא נפל אל מותו.
השריפה כובתה סופית בשעה 13.00 בערך. "בית צים" המפואר נשרף עד היסוד ועד היום עומד המגרש בפינת רוטשילד-נחלת בנימין בשממונו ומשמש כחניון רכב.

תגובות:
נהג אוטובוס אלמוני בשם יחזקאל קטן עזר רבות בפינוי הלכודים. טעות נעשתה בהבאת המסוקים מכיוון שהם ליבו את האש.

AMITAI
AMITAIH1@BEZEQINT.NET

ה"זמריה" - בניגוד ל"כנס המקהלות" שהיה מפעל מקומי של מקהלות בתי הספר, היתה כנס בינלאומי של מקהלות בוגרים מקצועיות מכל רחבי העולם שבאו לישראל אחת לשלוש שנים בחדשי הקיץ, התארחו בקיבוצים ובערים וביצעו סדרות קונצרטים שהיו פתוחים לקהל הרחב.

המפעל גם נתן הזדמנות למקהלות הישראליות המקומיות כמו מקהלת "רינת", מקהלת "צדיקוב" לבוגרים ולילדים, מקהלת "איחוד הקבוצות והקיבוצים" ועוד, להפגין את יכולתן בפני הציבור הרחב.
ה"זמריה" התקיימה מאז 1952 משך כל שנות ה - 50 וה - 60, ועד אמצע שנות ה - 70.
בסוף שנות ה - 90 הוקמה עמותת "הזמיר" ששמה לה למטרה לחדש את מפעל ה"זמריות", ובשנת 2001 נערכה ה"זמריה" ה - 19 בהר הצופים בירושלים.