אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.

בשנים הראשונות כולם היו מגהצים במגהצי ברזל כבדים. אך בתחילת שנות השישים החלו ישראלים שהפרוטה הייתה בכיסם לנסוע מנמל חיפה באוניות לקפריסין.  כמו שיש כעת (2005) את ההיסטריה של הקניות בדיוטי פרי - אז זה היה בעניין המגהץ אדים. כולם רצו לקנות מגהץ אדים, ואלה שנסעו הביאו לעצמם ולחברים שהזמינו ועוד אחד בשביל למכור.
איך עשו את זה עם הקצבת מטבע של 10 דולר לאיש - לא ברור, מה שבטוח הוא שכבר אז הישראלים ידעו איך ל"קנבן", כיוון שעד אמצע שנות השישים הארץ מלאה במגהצי קיטור מקפריסין.

"...ואחרי שחזרה מקפריסין  נהגה הגברת יגר להזמין מפעם לפעם לביתה  שכנה זו או אחרת, להראות לה כיצד היא מגהצת במגהץ האדים מקפריסין שהביאה בנסיעתה, שהיה פלא גדול ונפלא בזמנו. את פעולת הגיהוץ הייתה היגרית מלווה במשפט פרסומת מהרדיו שנועד בזמנו  לעודד צריכת מוצרי חשמל - "יותר חשמל - פחות עמל", והייתה אומרת בהתנשאות שוב ושוב לשכנות שהתבוננו בהשתאות: "זה הרי כל כך פשוט עם המגהץ הזה, לא?..." כך הייתה הגברת יגר מוציאה להנאתה את עיניהן של שכנותיה, שרובן עוד גיהצו במגהצי מתכת כבדים..."  
מתוך הספר - בשבוע הבא - אמריקה!!! מאת דייויד סלע

"...האישה שלי ארזה מזוודת / ויצאה לתור את קפריסין / היא מגהץ אדים מזמן חומדת / ואני כבר אשלם מסים..."
גדעון זינגר ויענק'לה בן-סירא ב"טוויסט הבעלים בסינר" פאיינס / נוי.

מטבעות לשון:

יש לה מגהץ מקפריסין

תיאור של מישהי בעלת אמצעים.
"....שהיא תשתמש באבקת ביצים? מה קרה לך, היא יכולה להרשות לעצמה ביצה טרייה כל יום, יש לה מגהץ מקפריסין...".

האיור מתוך הספר אבא שלך לא זגג -סלנג בניחוח נוסטלגי, דייויד סלע / הוצאת מודן.
מאייר: אמי רובינגר

                                                                                          
לגהץ במגהץ פחמים הצריך כוח פיזי רב ומהימנות וזריזות רבה.
המגהץ היה עשוי מברזל כבד. בקצה הקדמי בחלק העליון של המגהץ היה תרנגול מברזל שבעזרתו ניתן היה לפתוח את המגהץ ולהכניס פנימה את הפחמים, שהיו מחממים את תחתית המגהץ .כאשר הוספו הפחמים הלוהטים היה צורך לעבוד במהירות רבה על מנת להספיק לגהץ כמה שיותר בגדים לפני שהפחמים יתקררו ויהיה צורך להחליפם בפחמים חדשים וחמים. 

כדי שהבגד יצא מגוהץ למשעי, היה צריך להרטיבו במעט מים (לימים מגהץ אדים) ולשם כך השתמשו בשפריצר. בקבוקון מפלסטיק אשר ראשו היה מחורר כמסננת ואיתו היו מרטיבים את הבגד ומיד מעבירים את המגהץ. מידי פעם הבגד המגוהץ היה מתלכלך משבב של פחם שנפל, ומידי פעם, נחרכו בגדים מפאת חוסר יכולת לווסת את חום המגהץ.

סתם אנקדוטה קטנה:
אני חובב עתיקות, ובין היתר ברשותי מגהץ פחמים ישן וחלוד. אני נמצא כעת בהודו, ולפני כמה ימים ראיתי פה במספר חנויות את אותם מגהצים בדיוק, רק חדשים לחלוטין! מסתבר שבהודו מגהצי פחמים הינם עניין שימושי לחלוטין, "...שכן בהרבה בתים אין חשמל...".
אני מתכוון לקנות אחד ולהביאו לארץ, תוספת לאוסף.

ארז זילברשץ

''...הבגדים הקטנים היו מתבדרים לפעמים יומיים תמימים לבדם על החבל. אחר כך הייתה מכינה את מגהץ הפחמים ומחליקה בריכוז רב כל קמט ומשווה לקפלים צורה רעננה...''.
סמי מיכאל, "ויקטוריה", הוצאת עם עובד, עמוד 287.

מעבר לתצוגת אוסף מגהצים

לקחו פקק מתכת של בקבוק (כזה עם הראש המשונן שהיה לו ציפוי פלסטי מבפנים) ולחצו אותו חזק לתוך הסבון. באחת החרסינות ליד הכיור היתה מין בליטה כזו (ממש יצוקה מהחרסינה) עם מגנט בקצה וכך תלו את הסבון על הבליטה כשהפקק נמשך למגנט. אגב, את הידים סיבנו עם הפקק בתוך הסבון...

מטבעות לשון:

משתמש בסבון עד המגנט
קמצן יוצא דופן.
"....אל תצפו לאכול אצל רבינוביץ' משהו מיוחד....הוא משתמש בסבון עד המגנט..."

האיור מתוך הספר אבא שלך לא זגג -סלנג בניחוח נוסטלגי, דייויד סלע / הוצאת מודן.
מאייר: אמי רובינגר

היה אפשר למצוא אותם כמעט בכל דירה: צינורות מתכת עגולים ודקים צבועים בשחור, תקועים מהרצפה על התיקרה. כל עשרים - שלושים סנטימטר היו "מחזיקי מדפים", מן פיסות מתכת שמצד אחד הוברגו לצינור ומצדם השני תמכו במדף.

על המדפים הללו היה מכל טוב: ספרות טובה מ"מה יפית עמק נוי" ועד "הודו" של קרליבך, אלבומי ניצחון, ספרים של "עם עובד", מבחר של אנצקלופדיות מ"נעורים" דרך "מכלל" ו"תרבות", ועד האנצקלופדיה העברית. בינהם פזורים כל מיני ספרים קלאסיים שכולם היו נותנים לימי הולדת ובר מיצוות כמו "מגלי עולם", "אלף אישים" "מגלים וממציאים" ועוד. בנוסף היה בכל ספריה המכבדת את עצמה גם את כל כרכי התנ"ך, במהדורת "קאסוטו" או מהדורת "גורדון".

למעטים היה טלפון בימים ההם. רובנו היינו הולכים למכולת, בעל המכולת היה מפעיל את המונה. בזמנים ההם כל פרק זמן של כמה עשרות שניות היה מתבצע חיוב נוסף, מספר השניות לשיחה היה על פי המרחק מהמקום ממנו התקשרו למקום אליו הגיע השיחה. בתום השיחה היה בעל המכולת בודק את מספר השיחות שחויבו על פי המכשיר, ומחייב בהתאם.

היה בכל בית לפחות מוצר אחד שנוצר על ידי מי מבני הבית שהצליח בשירותו הצבאי להסליק כמה פריטים כמו קת של רובה, תרמיל של פגז - מהם עשו חנוכיות, מאפרות, וואזות ועוד, לתפארת מדינת ישראל.

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.

המזנון בדרך כלל הוצב בסלון, וכלל ארוניות קטנות ומגרות שהיה נהוג להניח בהן בקבוקי שתיה חריפה, אלבומי הצילומים, את הסרויס המהודר שהשתמשו רק באירועים מיוחדים וכשבאו אורחים חשובים, מפות התחרה וכדומה.

בנוסף היו שתי דלתות זכוכית שמהן נראו כוסות וכוסיות לשתיה חריפה.

אחד הפריטים החשובים לכל בעל/ת מזנון היה המפתח: באחורי דלת או מגרה במזנון שהיו נעולים תמיד על ידי המפתח היו שמורים חפצים/פריטים שאנו כילדים אף פעם לא זכינו לראותם. במהלך השנים התברר שלא חפצי ערך כל שהם שכנו שם, אלא מכתבים חשובים, מסמכים, תמונות חשובות וכאלה.

"...היא ניגשה אל המזנון, פתחה את דלתו המזוגגה ומצאה בתוכו את משכית הממתקים. הוציאה מתוכה כמה טבליות שוקולד וכמה תופינים עטופים בניירות מוזהבים...".
אהרון מגד, "היינץ ובנו והרוח הרעה", הוצאת עם עובד, עמוד 128.

כניסתם של מזרוני הגומאוויר בישרה מהפכה בעולם השינה.

המזרונים שהיו עד אז היו איומים ונוראים. בתחילה היו המזרונים ממולאים בעשב ים, ועשב זה היה נודד מצד אחד של המזרון לצידו השני ללא שליטה, לעיתים היית ישן על "גבעה" של עשב ים ולעיתים פתאום הרגשת את רשת המתכת של המיטה ממש תחתיך.

לאחר מכן היו מזרוני קפיצים. אלה לא היו משוכללים כמו מזרוני הקפיצים של היום, והבעיה העיקרית במזרוני הקפיצים של פעם הייתה, שהם היו קשורים אחד לשני כך שאם אחד מבני הזוג היה זז תוך כדי שינה -בן זוגו היה זז יחד איתו... בעבור אלה ששנתם הייתה קלה ובן זוגם היה חסר מנוחה בשנתו - שנת הלילה שלהם הייתה משולה להפלגה בסירה רעועה בים סוער...

ואז בא הגומאוויר לעולם. בהתחלה היו אלה מזרונים כבדים מאוד שבמהרה נדף מהם ריח כבד של גומי. טענו בזמנו שהריח הכבד של הגומי בא מהעובדה ש"המזרון לא נושם". אולם לאחר מכן שוכללו שיטות היצור והגומי הפך להיות אוורירי וקל יותר, ובא לציון גואל ועמישראל נם את שנתו בשלווה, עוד לפני שבאו לחיינו מושגים בלתי מפוענחים כמו "הנדסת שינה", "מרכז פוסטרופדי", "לייטקס נושם", "כוסמת נוחרת" ועוד, שרק מלנסות להבין מה זה בדיוק - אפשר לחטוף נדודי שינה......

ב"שיר הקומבינה" (מילים, לחן וביצוע: מאיר אריאל) נאמר:
"...אמנם יש מזגן ומזרן גומאויר בקבינה / אך הראש לא מפסיק לחפש לו את הקומבינה...".

כמו מחזיק העט, או עט הפרקר ועוד - מחזיקי הספרים האלה היו מתנה קלאסית ובלתי שימושית בעליל.

מה היה צריך להחזיק בדיוק? כאלה שבכל זאת לא רצו להעליב את נותן המתנה, במיוחד אם הוא או היא היו מגיעים לביקור מפעם לפעם, היו משתמשים במתנה כאשר חלק אחד תומך בספר הראשון באחד ממדפי הספרים, והשני באחרון שבו.

מעבר לערך מחזיק ספרים בפרק תצוגות של אספנים

היה אחד כזה בכל בית, מן מתקן קטן מעץ או פח על רגליים, שבו הניחו את העתונים. בדרך כלל הוא היה בפינת הסלון, ליד המנורה העומדת.

בקרו גם בפרק פריטים אישיים