המפלגה הליברלית החדשה הוקמה לפני הבחירות לכנסת ה-13, 1992 שהייתה מורכבת משלושה מבין חמשת חברי הליכוד שהקימו במהלך הכנסת ה-12 את המפלגה לקידום הרעיון הציוני.
המפלגה הליברלית החדשה, בראשותו של חבר הכנסת יצחק מודעי, התמודדה בבחירות לכנסת ה-13 ולא עברה את אחוז החסימה.
שריר פרש מן הסיעה, הצטרף ל"ממשלת פרס" ולאחר לחץ ציבורי (שכלל קריאה נרגשת של שמיר "אבראשה שוב הביתה!") שב אל הליכוד.

בכנסת ה-12 כיהנו בה: פנחס גולדשטיין, פסח גרופר ויצחק מודעי (מדזוביטש).

המפלגה הליברלית הישראלית הוקמה בשנת 1961 ע''י איחוד של הציונים הכלליים עם המפלגה הפרוגרסיבית. דגלה בזכות קיומו של משק פרטי שווה זכויות ליד המשק הממלכתי, הציבורי וההסתדרותי.

למפלגה זו נשתיכו ארגונים כלכליים גדולים, כגון: התאחדות האיכרים, יישוביי המעמד הבינוני, יישוביי "העובד הציוני", תנועת הספורט "מכבי", תנועת "הנוער הציוני" ועוד. בשנת 1965, עקב החלטת הרוב הציוני הכללי במפלגה להקים גוש פוליטי עם "תנועת החרות" (גח"ל), התפלגה המפלגה והשותף הפרוגרסיבי עזב אותה והקים את "המפלגה הליברלית העצמאית".

מפלגה שהיא המשכה של "המפלגה  הפרוגרסיבית" שפעלה בישראל מאז הקמת המדינה ועד שנת 1961. באותה שנה התאחדה המפלגה הפרוגרסיבית עם "מפלגת הציונים הכללים" והקימה את "המפלגה הליברלית הישראלית". בשנת 1965 חזרה והתפרקה החבילה. פלג "הציונים הכללים" לשעבר בתוכה נשאר בשמו הקודם: " המפלגה הליברלית הישראלית", ואילו הפלג הפרוגרסיבי לשעבר הקים את "המפלגה הליברלית העצמאית בישראל". הרקע לפילוג היה שאלת הקמתו של גוש פוליטי, בשיתוף עם "חרות". הפרוגרסיבים לעבר התנגדו לתפנית כה חזקה ימינה וביכרו את הפרישה, ואילו "הציונים הכללים" לשעבר הקימו את הגוש הפוליטי הידוע בשמו "גח"ל - גוש חרות ליברלים".

בשנת 1965 פרשו הליברלים העצמאיים מהמפלגה הליברלית, משום שהתנגדו להחלטת הרוב בדבר שותפות עם תנועת החרות במסגרת גח''ל. הופיעו בשמם – המפלגה הליברלית העצמאית – וסימנם לע.

בכנסת הששית (1965) זכתה ב-5 ח''כ, בשביעית (1969) ב-4 ח''כ, בשמינית (1973)  ב-4 ח''כ, בתשיעית (1977) זכתה בח''כ 1 בלבד (גדעון האוזנר), והצטרפה למערך עבודה-מפ''ם, בכנסת ה-11 זכתה בח''כ 1 (יצחק ארצי) מתוך 44 ח''כי המערך, וב-1988 פרש יצחק ארצי מהמערך והצטרף למפלגת שינוי.

הוקמה בשנת 1948 מאיחוד של שלושה גופים פוליטיים קרובים רעיונית:

1) "עליה חדשה" נוסדה בשנת 1942 בכפר שמריהו, כקבוצה פוליטית על מפלגתית, שפנתה אל העולים החדשים, בעיקר מבני העלייה הייקית.
2) "העובד הציוני" נוסד בשנת 1936 כחלק הפועלי של הסתדרות הציונים הכלליים.
3) קבוצת אישים ותומכיהם שפרשו מהסתדרות הציונים הכלליים.

המפלגה הפרוגרסיבית שיתפה במשך כל שנות קיומה פעולה עם המחנה הפועלי, והשתתפה כמעט בכל הממשלות שהוקמו מאז יסוד המדינה ועד להקמתה של "המפלגה הליברלית הישראלית" בשנת 1961. המפלגה הפרוגרסיבית התאחדה אז מחדש עם "הציונים הכללים" והקימה את המפלגה החדשה

קבוצה של 5 חברי המפלגה הליברלית (לשעבר) בתוך הליכוד, שפרשו על רקע של מאבקי-כוחות פנימיים בליכוד (5 הפורשים היו חברי הכנסת מודעי, גרופר, שריר, גולדברג וגולדשטיין). הקבוצה התמודדה כרשימה עצמאית לכנסת ה-13 (1992) אולם לא עברה את אחוז החסימה, ונעלמה כליל מהחיים הפוליטיים.

המרכז החופשי נוסד בשנת 1967 בעקבות פרישתן של שתי קבוצות פעילים ממפלגת חרות: קבוצתו של שמואל תמיר, אשר פרשה על רקע המאבק בינו לבין מנחם בגין על הנהגת המפלגה, וקבוצה מקרב פעילי ''הסתדרות העובדים הלאומית'' בראשותו של אליעזר שוסטק.

בתחילת דרכו העצמאית (לפני מלחמת ששת הימים) תמך ''המרכז החופשי'' בהגמשת הקו המדיני הנוקשה של ''חרות'' (בעניין "שלימות הארץ") - אולם אחרי הניצחון של מלחמת ששת הימים שינה את מדיניותו, ויצא בסיסמה ''שטח משוחרר לא יוחזר''.
בשנת 1975 חל קרע אידיאולוגי ב''מרכז החופשי'', כאשר, בעקבות מלחמת יום - הכיפורים, השתכנע שמואל תמיר שצריך לוותר על שטחים תמורת שלום - ואילו שוסטק שלל זאת, ונשאר דב?ק ב"שלימות הארץ". כאשר הוקמה מפלגת ד''ש (''התנועה הדמוקרטית לשינוי'') שדגלה בשטחים תמורת שלום - בשנת 1977 - הצטרף אליה שמואל תמיר, ואילו אליעזר שוסטק וקבוצתו, שקראו לעצמם "המרכז העצמאי", פרשו מ''המרכז החופשי'' של תמיר, וכעבור זמן לא רב הצטרפו לליכוד.

בראשות אליעזר שוסטק.
המפלגה הוקמה בשנת 1975 בעקבות פילוג במפלגת "המרכז החופשי". הרקע לפילוג - ניגודי גישות והשקפות בין שני ראשי המפלגה, שמואל תמיר ואליעזר שוסטק.

לקראת סוף הכנסת ה-16, סיעת שינוי התפצלה: שלושה חברים נשארו בשינוי ו-11 חברים עברו ל”סיעה החילונית.”

 בכנסת ה-16 כיהנו בה: רוני (אהרון) בריזון, ויקטור בריילובסקי, אראלה גולן, חמי דורון, אליעזר זנדברג, רשף חן, אתי לבני, יוסף (טומי) לפיד, מלי פולישוק-בלוך, אברהם פורז ואילן שלגי.

בשנות השלושים התארגנו חוגים שונים והקימו מפלגה שייצגה את הפרדסנים, החקלאים העצמאיים, והמעמד הבינוני, וקראו לעצמם ''הציונים הכלליים - מפלגת המרכז''.

בבחירות 1951 נעשו למפלגה השניה בגודלה (23 ח''כ לעומת 45 של מפא''י) ונכנסו לקואליציה הממשלתית כשותף בכיר יחד עם שותפיהם ס''צ - ספרדים ציונים כלליים.
כדאי לזכור כי בראשית ההיסטוריה של המושג ''ציונים כלליים'' היה השם שניתן תחילה לקבוצות ציוניות שלא היו סוציאליסטיות, לא דתיות ושלא התגודדו במפלגה מיוחדת.

בשנת 1961 לקראת הבחירות לכנסת החמישית, חזרה והתאחדה "הסתדרות הציונים הכלליים" עם "המפלגה הפרוגרסיבית" והקימו יחד את "המפלגה הליברלית הישראלית". איחוד זה לא החזיק מעמד. בשנת 1965 העלו הציונים הכלליים לשעבר, במפלגה הליברלית, את ההצעה להקים גוש פוליטי עם "תנועת החרות". להצעה זו התנגדו חברי המפלגה הפרוגרסיבית לשעבר. על רקע זה חזרה המפלגה והתפלגה, כאשר הציונים הכללים לשעבר שומרים לעצמם את השם "המפלגה הליברלית בישראל", ואילו הפורשים, אנשי המפלגה הפרוגרסיבית לשעבר, מאמצים לעצמם את השם "המפלגה הליברלית העצמאית".

למעבר לתצוגת הכרזות המלאה של המפלגה

סיעה של עובדים יוצאי תנועת "הנוער הציוני" שהתארגנו בשנת 1936 בתוך הסתדרות העובדים הכללית השתתפו אחר כך גם ביסוד "המפלגה הפרוגרסיבית" (המפלגה הליברלית העצמאית).

העולם הזה - כוח חדש.


תנועה שהתארגנה לקראת הבחירות לכנסת השישית (1965), בעיקר מקרב קוראי השבועון "העולם הזה" ותומכיו.

העילה הראשונית להתארגנותה של תנועה זו הייתה אנטי-ממסדית קיצונית, בעיקר בתחום המאבקים על זכויות הפרט, חשיפת שחיתויות ושערוריות כלכליות ופוליטיות וכן בהגנה על זכויות ערביי ישראל ומלחמה נגד הממשל הצבאי ושירותי הביטחון.
עם היבחרו של הנציג היחידי של רשימה זו לכנסת השישית, חל בה שינוי איטי אך מהותי – העבודה הפרלמנטרית המצוינת שלו הפכה אותו למעין טריבון בלתי תלוי בנושאים רבים ומגוונים ואף סחפה אותו ואת תנועתו, אט אט, לנושאי חוץ ובטחון, כשהנימה הפוליטית המתונה מאוד ודוגלת בהבנה עם הערבים, בפשרה טריטוריאלית (לאחר מלחמת ששת הימים), בהכרה בפלשתינאים ובמציאת דרכים לדו קיום בשלום עימהם. פעילות זו השתלמה, ובבחירות לכנסת השביעית (1969) זכתה הרשימה לשני מושבים בכנסת. תוך כהונתה של הכנסת השביעית חל פילוג בתנועה זו – חלק פרש ממנה והקים תנועה נפרדת בשם "דמוקרטים ישראלים" ויחד עם "הפנתרים השחורים" הופיע כבלוק פוליטי במערכות הבחירות של 1973. הפלג שלא פרש, קלט לתוכו חלקים של "שי"ח – שמאל ישראלי חדש" והקים את תנועת "מרי וחזית השמאל". שתי התנועות לא עברו את אחוז החסימה לכנסת השמינית.

תנועת-פועלים דתית שנוסדה בשנת 1922 בירושלים וכעבור שנים התאחדה עם ''המזרחי'' והקימו את המפד''ל.

לאחר קום המדינה הופיע ''הפועל המזרחי'' תחילה עם כל המפלגות הדתיות ברשימה אחת ''החזית הדתית המאוחדת'' לכנסת הראשונה, אולם לכנסת השנייה  (25.1.1949) הופיע ''הפועל המזרחי'' בנפרד וקיבל 15,287 קולות שזיכו אותם ב - 4 חברי כנסת.

מפלגת פועלים ציונית חלוצית בארץ ישראל. נוסדה בשנת 1905. התנגדה למילה ''סוציאליזם'' ולכן הסתייגה מבן גוריון וחבריו שהקימו באותו הזמן את מפלגת פועלי ציון. (ואחר כך את אחדות העבודה).

בראש מפלגת הפועל הצעיר עמדו בתחילה יוסף אהרונוביץ, יוסף שפרינצק, ובשנות ה-20 מנהיגה הצעיר והמבריק חיים ארלוזורוב ( 1899- 1933), שהצליח לשכנע את מפלגתו להסכים למילה ''סוציאליזם'', ובכך לסלול את הדרך לאיחוד עם אחדות העבודה.

בשנת 1930 התאחדה המפלגה עם אחדות העבודה והקימה יחד איתה את מפא''י.
בטאונה השבועון הפועל הצעיר נהפך לבטאון של מפא''י.

בקרו בעמוד הפייסבוק של אתר נוסטלגיה אונליין

שמם המלא: ''הפנתרים הציונים, רשימת עובדי ייצור ו-וועדי עובדים- האות ''פ''. הופיעו בבחירות לכנסת ולוועידת ההסתדרות ב-1973 - ונכשלו, ולא זכו לייצוג .

תנועת מחאה עדתית של בני הדור השני של עדות המזרח בישראל, שקמה בתחילת שנות השבעים בקטמונים בירושלים והונהגה על ידי צ'ארלי ביטון וחבריו.

לקראת מערכת הבחירות של שנת 1973 התארגנו פעילי "הפנתרים השחורים" והצטרפו אליהם פעילים מעוזבי תנועת "העולם הזה - כוח חדש" (שלום כהן וחבריו). הרשימה לא עברה את אחוז החסימה לכנסת. 

הרשימה לכנסת נקראה בשם ''חופש'' (''חזית פועלים, פנתרים שחורים, שכונות,  וכו') - והיא הוקמה על בסיס של איחוד בין ''הפנתרים השחורים'' לבין הסיעה של שלום כהן בכנסת השביעית, [שהוקמה לפני כן, בעקבות פילוג כתוצאה ממאבק על ההנהגה בין אורי אבנרי ושלום כהן - שני חבריה של סיעת  העולם הזה ('העולם הזה – כוח חדש') - ונקראה בשם דמוקרטים ישראלים]. כאמור, ''חופש'' לא הצליחה לעבור את אחוז החסימה ולא נכנסה לכנסת.

למעבר לתצוגת הכרזות המלאה של המפלגה

מפלגה שהוקמה ע''י הפורשים מרפ''י, שהתנגדו להקמת מפלגת-העבודה ע''י איחוד רפ''י-מפא''י-אחדות-העבודה (1968).

אחד מראשי  המתנגדים לאיחוד, מאיר אביזוהר, קיבל הסכמתו של דוד בן גוריון (שהתנגד לאיחוד עם מפא''י ואחדות-העבודה) לעמוד בראש רשימה זו, ואליהם הצטרפו יגאל הורוביץ (איש כפר-ורבורג, פעיל רפ''י לשעבר) ואיסר הראל (לשעבר – הממונה על שירותי המודיעין והבטחון). ארבעה אלה נבחרו לכנסת השביעית (1969), אולם במהלך הקדנציה של הכנסת השביעית התפטר בן גוריון ופרש מהחיים הפוליטיים. במקומו נכנס זלמן שובל. לאחר עזיבתו של בן גוריון התפרקה הסיעה, מאיר אביזוהר נכנס למפלגת העבודה, יגאל הורוביץ הצטרף לגח''ל (שנהפכה לליכוד) ולימים נעשה שר-האוצר. סימנה של המפלגה בבחירות היה עמ.

מפלגה עדתית של יהודי תימן בא''י.

הוקמה ב-1923 ונציגיה השתתפו באסיפת הנבחרים, הקונגרס הציוני העולמי, מועצת העם, מועצת המדינה הזמנית, והכנסת הראשונה והכנסת השנייה. מנהיגיה: סעדיה כובשי, זכריה גלוסקא, שמעון גרידי ומשה מקייטין. שיא כוחה היה – 1 ח''כ. מטרתה (עפ''י המצע): לפעול ''להחזקת המצב הכלכלי, הפוליטי והתרבותי של התימנים המתיישבים בארץ ישראל...'', ועוד...      

מפלגה שנוסדה בכנסת התשיעית ע''י גאולה כהן וחברים נוספים שפרשו יחד אתה מהליכוד משום שהתנגדו לנסיגה מסיני שנכללה בהסכם השלום עם מצרים.

היו ל''תחייה'' 3 ח"כ בכנסת העשירית, 5 ח''כ בכנסת ה -11, 3 ח''כ בכנסת ה - 12.היא ירדה מהמפה הפוליטית לאחר שבבחירות לכנסת ה - 13 (23.6.1992) לא הצליחה להכניס לכנסת אפילו נציג אחד.

בנוסף לגאולה כהן עמדו בראש ''התחיה'' האישים הבולטים הבאים: פרופ' יובל נאמן, שהיה לימים שר- המדע בממשלת הליכוד, הסופר משה שמיר, מראשי תנועת העבודה למען א''י השלמה, וחנן פורת, מראשי המתנחלים (''גוש אמונים'') ומפעילי המפד''ל.
    

למעבר לתצוגת הכרזות המלאה של המפלגה