מפעל ''אוקבה'' לייצור סכיני גלוח הוקם בשנת 1934 בנחלת יהודה, סמוך לראשון לציון, (באזור התעשיה של היום, משאוחדו נחלת יהודה וראשון) על ידי יהושע אובסיי קלוצמן.
השם הורכב מראשי התיבות אובסיי קלוצמן ורשה.

הזכרת העיר ורשה בראשי התיבות באה משום שגם בעיר ורשה היה בידי המשפחה מפעל ליצור סכיני גלוח. המפעל בוורשה נעזב עם פרוץ מלחמת העולם השניה.
המפעל בארץ סיפק תעסוקה והיה מהגדולים במזרח התיכון. ייצא את תוצרתו לארצות רבות במזרח התיכון ואף מעבר ל'מסך הברזל'.
שמם של סכיני הגילוח ''אוקבה'' הוחלף ברבות הימים ל''אדיסון'' בהסתמך על שמות שנים מילדי המשפחה אדי וסוניה.

בשנת 1947 הוקם ע''י משפחת קלוצמן מפעל לייצור סכיני גילוח גם במצרים, והוא פעל עד 1956 כאשר נלקח על ידי השלטונות המצריים. בתקופת מלחמת השחרור ומבצע קדש תרם מפעל 'אוקבה'' רבות למאמץ המלחמתי במכונות תעשייתיות, בסחורה וברכוש.

יהושע קלוצמן הלך לעולמו בשנת 1967, ושנים אחדות לאחר מותו נמכר בית החרושת, וזמן קצר לאחר מכן נסגר.

תמצית מתוך ''אישים ומעשים בראשון-לציון, רחובות, נס-ציונה והסביבה''
הוצאת מקסם בע''מ, 1995, עמוד 187. 
 

זכרונות:
"...כתלמידת בית הספר העממי בראשון לציון (ערב הקמת המדינה) נהגתי לטייל עם בני כיתתי ל"גבעת הצבעים" בראשון לציון, שצמחו בה במרוכז כל הפרחים שגדלו באיזור. כל טיול הסתיים בפשיטה על ערמת פסולת סמוכה שהבריקה באור השמש. היתה זו הפסולת של בית החרושת ''אוקבה'', שמתוכה הוצאנו את גזרי-הפלדה המסולסלים הדקים, שנחתכו מתוך המלבנים, אשר נהפכו לסכיני-גילוח. גזרי-הפלדה הללו, שלא היו נחוצים לבית-החרושת, שימשו לנו, הילדים, למשחקים ולקישוטים גם יחד: הפרדנו בין החלקים שהיו עדיין דבוקים, שזרנו אותם זה בזה ויצרנו קופסאות, צמידים ועטרות. היצירתיות פרחה, והתגאינו במעשי ידינו. עד היום שמורה עמי צנצנת מלאה בלוחיות המתכת הללו, שאמנם כבר אינן מבריקות, החלודה פשטה בהן, אך הזכרונות הנעימים ומגע הידיים העמלניות עדיין אצורים בהן. לא ידעתי אז שיגיע יום, שאצלם את המשחק המיוחד של ילדי ראשון לציון, למען דור חדש, שמשחק במשחקי מחשב, ובאביזרים מתקדמים אחרים...".

ניצה וולפנזון

רעיון יצור שעונים עלה בשנת 1947 במוחו של המהנדס דוד לשם, שאביו היה שען. הוא הגיע למסקנה שייבוא שעונים לארץ קשה ומסורבל ולעומת זאת קיימת בארץ יכולת ייצור ועבודה שתוכל לעמוד במשימה של הרכבת שעונים.

בשנת 1950 הוא ייסד את "אורלוגין - בית חרושת לשעונים", בשותפות עם חברה אמריקאית שבראשה עמד מר מ. בראודי שהיה הנשיא לשעבר של הסתדרות ציוני ארה"ב,. החברה הייתה מיוצגת בארץ על ידי מר מאיר הארטמן, ממנהלי "עמידר".

בית החורשת הוקם בתל בנימין (לימים רמת גן), נרכשו מכונות אוטומטיות שהיו, כפי שנכתב בעיתונות באותם ימים - "החדישות ביותר בעולם".
המפעל עבד בשיטת הסרט הנע. כל חלקי השעון יוצרו בארץ להוציא את "לב" השעון - המנגנון, שיובא מחו"ל.
נתוני הייצור לא הובררו עד תום: ממקור אחד נמסר על כושר ייצור של 4000 שעונים בחודש, ואילו מקור אחר טוען שבמפעל יוצרו מדי יום 200 שעוני יד ו-200 שעונים מעוררים, בנוסף לשעוני שבת.
כבר לאחר שנת הפעילות הראשונה החל המפעל לייצא מתוצרתו לארצות סקנדינביה, אמריקה ודרום אפריקה.

ב"אורלוגין" עבדו  30 פועלים, ברובם עולים חדשים. בנוסף פעלו במקום שני מומחים מחו"ל שפיקחו על היצור, ודאגו שגם הפסולת תיכנס לשימוש חוזר "כי אין העת מתאימה לבזבוז כלשהו".

לאחר שנת עבודה ראשונה צפה מר לשם המייסד, כי "תהיה התפתחות נאה ביותר של המפעל הן מבחינת השיווק המקומי והן מבחינת היצוא לחו"ל, יש יסוד מוצק לתקווה זו במידה שהגורמים הנוגעים בדבר יתייחסו לכך בתשומת לב הראויה".

בשנת 1954 האשים בעל המפעל את משרד האוצר במדיניות עוינת שכן "האוצר מסרב לתת הקצבת מטבע חוץ" ומאיים שבעקבות זאת בית החרושת יצטרך לסגור את שעריו.

במענה הודיע האוצר ש "בית החרושת לא עמד בהתחייבויותיו לייצור לצורך ייצוא וכן הדיווח כי עובדים 40 איש במחלקת השעונים ליצוא אינו נכון. כמו כן  דרישת המפעל למונופול על יצור השעונים ע"י הטלת איסור ל-2 חברות אחרות ליצר שעוני יד ולשווקם בארץ אינו במקומו, בנוסף לעובדה שהתבררה שהמפעל מביא ארצה מנגנונים גמורים ובלתי מפורקים בניגוד לנדרש בנוהל."

במרץ 1956 התחתן בעל המפעל המהנדס לשם  עם בתו של דוד בן גוריון, רננה. שנה לאחר מכן, ב-7 ליולי 1957, הוא נעצר בשדה התעופה לוד בחשד שניסה להבריח מטבע זר לחו"ל. 
לשם נפטר באותה השנה,  והמפעל נסגר שנה לאחר מכן, ב-1958.

הדי אור

מראשוני יצרני הסגריות בארץ ישראל.

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.

זכרונות:

"...מפעל "משקאות אטלס" היה שייך לסבא שלי, יוליוס פרנקל. סבי, סבתי ואבי בן השנתיים עלו לארץ מצ'כוסלובקיה לחיפה בשנת 1949. סבי עסק במשקאות סודה וגזוז עוד בחוץ לארץ.

שנים מספר לאחר שעלה ארצה הקים עם שותף מפעל למשקאות מוגזים תחת השם "תימקר".
שנים בודדות לאחר מכן התפרקה השותפות וסבי יצא לדרך עצמאית עם "משקאות אטלס" שהיה ממוקם באזור התעשייה "חוף שמן" בחיפה.

בסוף שנות השבעים, החלו להופיע בארץ פחיות שתיות, שקיות שתייה ובקבוקים חד פעמים והיה ברור ש-"אטלס" שמכר את תוצרתו בבקבוקי זכוכית יהיה חייב להתרענן ולצעוד עם הזמן. סבי החליט שדי לו בכך, ומכר את העסק המצליח ל- ליצרנית משקאות "קריסטל" בשנת 1981 .

אני זוכר כילד בחיפה הצגות בבתי הקולנוע המפוארים בהדר כאשר לפני הסרט היו פרסומות ושקופיות של אטלס...".

אופיר פרנקל
ofir.frenkel@gmail.com

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.

סוודאלד היה מפעל סריגה הוקם בבני ברק 1939 ע"י 4 אחיות שהגיעו מצ'כוסלבקיה והיו בנותיו של תעשיין הטקסטיל אלפרד אדלשטיין.
המפעל היה מהיצואנים הראשונים לאופנה עילית, ויצא את מוצריו ל - 40 ארצות עד שנות ה - 80.
המפעל הפסיק לייצר עקב משבר ענף הטקסטיל והתחרות מהמזרח.

העלייה היקית הביאה לישראל גם טעם אופנתי מעודן

כתב : דניאל צימט*

מספר רב של תעשיות חדשות הוקמו בארץ ישראל בשנות השלושים של המאה הקודמת, בעקבות העלייה החמישית, הנקראת גם העלייה היקית, בה עלו לארץ ישראל בעיקר עולים ממרכז אירופה.

כבר בשנת 1933 הוקמו 133 מפעלים על ידי עולים ממרכז אירופה, בתחומי תעשייה מגוונים, ואחד הבולטים בתחום יצור הלבשה, לצד מפעל אתא, היה מפעל לייצור סריגים בשם אלד.

מפעל אלד הוקם במקור באזור בוהמיה שבצ'כוסלובקיה בשנת 1898 על ידי אלפרד אדלשטיין.

עם סיפוח אוסטריה לגרמניה הנאצית (האנשלוס) בשנת 1938, ארבעת בנותיו של אדלשטיין, אילזה, מרתה, לילי וטרודה מיהרו להוציא מבית החרושת מספר מכונות לסריגת-יד מיושנות ומכונות תפירה ועזר, ועלו לארץ לישראל שנה לאחר מכן, ובארץ הורכבו המכונות מחדש במבנה שכור בפרדס כץ, כשבנות אדלשטיין ובני זוגם נותנים את ידם לעבודות ההקמה והיצור בסיוע עובד שכיר אחד....

לא קל היה באותם ימים להקים במדינה בחיתוליה מפעל תעשייתי , ולמרות זאת הבנק לתעשייה בע"מ העמיד לרשות המפעל הלוואה של 50 לא"י.

העסק התחיל כשותפות משפחתית וב 1942 היה לחברה פרטית בע"מ בעלת הון רשום של 15.000 לא"י , שחולק למניות רגילות בנות 1 לא"י כל אחת, מוחזקות בידי ארבעת משפחות המייסדים.

מתחילת הדרך נשא מפעל אלד את עיניו ליצוא מוצריו בהקפדה מרבית על רף יצור גבוה לאין ערוך מהנהוג בארץ באותה תקופה.

המצב הקשה בארץ ישראל טרום עצמאותה, חייב את אלד להקצות מוצרים גם לצרכים צבאיים, כגון הספקת אפודות שנסרגו עבור חיל המצב הבריטי ששלט באותם ימים בארץ, כמו גם הספקת פריטי לבוש לחיל האויר והצי הבריטי, לצד מכירת דגמים ייחודיים לפי הזמנה לבתי האופנה הידועים בקהיר, אלכסנדריה, איסטנבול וטהרן, וכן לגורמי אופנה בצרפת וביוון.

בתגובה לקריאת פתע של הועד למען החייל, יצרה אלד תוך 12 שעות כמות נכבדה של כובעי גרב שנדרשו ע"י חילי צה"ל בעת מלחמת קדש בסיני בשנת 1956, למרות שכובעי גבר לא היו מוצרים מן המניין של המפעל מטבע הדברים.

השנים שלאחר הכרזת המדינה מאופיינים בצמיחה מטאורית במוניטין אלד, שאופיינה בביקוש ניכר לדגמי סריגים איכותיים של אלד בבתי אופנה מהשורה הראשונה בארץ ובשווקים בינלאומיים.

דגמי אלד נתפרו בגזרות חדשניות ברוח התקופה, בהרמוניה של צבעים, פרי יצירותיה של לילי מלחי, בת המשפחה, מהנדסת טקסטיל במקצועה.

דוגמנית הבית של אלד, חניתה צנטנר, כיכבה במדורי האופנה הבולטים בישראל, ובמשותף עם הדוגמניות המובילות בארץ היו במוקד תצוגות האופנה היוקרתיות באותם ימים.

אלד שתפה פעולה עם טובי המעצבים בארץ, דוגמת גדעון אוברזון, דורין פרנקפורט ואחרים, ואחוז הולך וגובר של הזמנות יצוא מיצבו את דגמי אלד בצמרת יצרניות הסריגים באירופה וגם בארה"ב.

 מפעל אלד חדל להתקיים בשנת 1985, אך עד ימינו אנו מסמל המותג אלד ערכים של אופנה עילית ויוקרה.

*דניאל צימט, דור שני לפרסום צימט, המשרד שניהל את מערכות הפרסום של מפעל אלד לאורך השנים.

אמקא נוסדה בשנת 1953 על ידי מרדכי קמינסקי. ראשי התיבות של שמו הרכיבו את השם אמקא.

ההתחלה הייתה במטבח של אמא ברחוב התבור בתל אביב, מרדכי השתחרר מהשרות הצבאי וסימן מיד את דרכו כממציא ויזם, כבוגר מקס פיין במגמת החשמל, טבעי היה שמרדכי ינסה את כוחו בתחום החשמל, המוצר הראשון שסומן על ידו היה מצית חשמלי לסיגריות. חידוש נועז לאותם ימים...

מכאן הוביל קמינסקי את החברה להישגים יוצאי דופן עד להיותה היצרן המוביל בישראל בתחום מוצרי החשמל הקטנים. בשנות ה-60 - 70 - 80 לא היה בית בישראל ללא אחד ממוצריה של אמקא.
מוצריה הידועים היו מגהצי האינפרא קל עם תחתית מצופה בטפלון - "קלים כנוצה "

טוסטרים במבחר גדלים: גריל קל, מינוט גריל, גרילוקס, וטוסטר שנות האלפיים- ניו ליין.

עם ההצלחה הפך השם אמקא לשם נרדף לטוסטר כפי שפריג'דר הפך לשם נרדף ל מקרר .

"אל תגידו טוסטר - הגידו אמקא"

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.

רטרו:

חברת אמרון הוקמה ברחוב שנקר בהרצליה בשנת 1950 על ידי "אמפא", כחברה לייצור מקלטי רדיו, בנוסף למוצרי שמע ובידור נוספים כגון פטפונים, מגברים ועוד.

בשנת 1953 הועברה הבעלות על אמרון מאמפא לידי "אמקור" וזאת פיתחה את אמרון והגדילה את מצבת כוח האדם למעל ל-120 עובדים.
בסוף שנות החמישים החלה החברה לייצר מקלטי רדיו גם ליצוא, ובשנת 1961 ייצאה את המשלוח הראשון של מקלטי רדיו בשווי של 200,000 דולר, סכום עתק בזמנים ההם.

הדגמים השונים של מקלטי הרדיו שיוצרו על יד אמרון זכו לשמות עבריים כגון דקל, שביט, רקפת, דליה, שביט, הדר , סביון , כוכב ועוד.

בשנות ה-70 עסקה אמרון גם בייצור מכשירי טלוויזיה באמצעות רכיבים שנרכשו מחברות בגרמניה, בעיקר נורמנדה.
באמצע שנות ה-80 נקלעה חברת האם, אמקור, לקשיים ובעקבות זאת פוטרו רוב פועלי מפעל אמרון.

אנא שלחו לנו חומר בנוגע לערך זה.

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.

זכרונות:
"...אני בדרה מדלן ועבדתי בחברת ארדי כלבורנטית לבקרת איכות ופיתוח מוצרים לפני 30 שנה. המנכ"ל דאז היה דניאל רסין ז"ל. דניאל היה מהנדס מזון ויחד איתו פיתחנו מוצרים בחברת ארדי, כמו שוקדי, עוגות בחושות, דובדבנים מסוכרים ועוד. לאחר שנמכרה ארדי לחברת עסיס עבדתי בפיתוח מוצרים. הפסקתי את העבודה בעסיס לאחר לידת בני השני.

כיום אני עובדת כמנהלת מעבדה בקרית חינוך בן גוריון רופין, מגישה תלמידים לבגרות מעבדה בביוכימיה ופיסיקה.

מרגש אותי להיזכר בתקופה זו יישר כוח על היוזמה.אשמח לשתף אתכם בחוויות נוספות מתקופה זו...".

בדרה מדלן
madlen61@walla.com

ארטיק היה מפעל שייצר שלגונים, או כפי שקראו להם בזמנו - ארטיקים.

את שמו קיבל המפעל הישראלי מן המפעל בבלגיה שממנו נרכש הידע.
השם ארטיק עצמו הוא סירוס מכוון של המילה האנגלית arctic שמשמעותה דבר מה קר מאוד.