תולדות חייו ופעילותו הציבורית
אריה לו?ב?ה אליאב (21 בנובמבר 1921 – 30 במאי 2010) היה חבר הכנסת, סופר, הוגה דעות, איש עשייה והתנדבות ופעיל שלום. חתן פרס ישראל על תרומה לחברה (1988).

אליאב נולד בשנת 1921 בשם אריה לובה ליפשיץ במוסקבה, השני משלושת ילדיהם של מתילדה לבית פרנס ויוסף ליפשיץ. סב-סבו היה הרב ברוך מרדכי אטינגר, רבה של העיר בוברויסק, מגדולי חסידי חב"ד. אליאב עלה לארץ ישראל בשנת 1924, ולמד בבית-הספר "הלפרין" בתל אביב, בגימנסיה הרצליה ובאוניברסיטה העברית בירושלים במגמת היסטוריה כללית וסוציולוגיה.

בשנת 1936 הצטרף לארגון "ההגנה", ובמלחמת העולם השנייה התנדב ליחידת תותחני החוף של הצבא הבריטי, ושירת בו בשנים 1941–1945. לאחר תום המלחמה גויס לשירות הידיעות של ההגנה (ש"י), ואחר כך למוסד לעלייה ב', שעסק בהעפלה. בשנים 1946–1948 פיקד על אוניות מעפילים. ערך מסע העפלה ארוך בן 5,000 ק"מבאוניית המעפילים "חיים ארלוזורוב" תחת דגל הונדורס, ושם הכיר את רעייתו לעתיד טניה.

במלחמת העצמאות הועבר מחזית ירושלים לחיל הים ומונה לראש כוח האדם בחיל (לימים - מספן כוח אדם). הוא השתחרר ב-1949 בדרגת סגן-אלוף (אז דרגה אחת מתחת לאלוף). לאחר שחרורו היה עוזרו של לוי אשכול, שכיהן באותה תקופה כראש המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית. בימי מבצע קדש, גויס לעמוד בראש פעולת חילוץ יהודי פורט סעיד והצלתם, במסגרת פעולה זו שכונתה מבצע תושיה הצטרפו אליאב, אברהם דר וחייל נוסף לכוח הנחיתה הצרפתי, כשהם לובשים מדים צרפתיים. הם שכנעו חלק מיהודי פורט סעיד לעזוב את מצרים באמצעות ספינה ישראלית שנכנסה לנמל, ולעלות לישראל.

בשנים 1955–1957 עמד בראש צוות ההקמה של חבל לכיש, קלט ויישב עשרות אלפי עולים. ב-1961 עמד בראש צוות ההקמה של העיירה ערד. בין שני תפקידים אלה שימש בשנים 1958–1960 כמזכיר ראשון בשגרירות ישראל במוסקבה, תואר שהיה כיסוי לכך שהיה נציג "המוסד לעלייה". בתפקיד זה פעל ברחבי ברית המועצות הקומוניסטית.

כיהן כחבר הכנסת מטעם מפא"י ומפלגת העבודה בשנים 1965–1975. בין השנים 1966–1967 שימש סגן שר במשרד המסחר והתעשייה. עמד בראש שלוש משלחות ישראליות שסייעו בשיקום אזורים, שבהם התרחשו רעידות אדמה קטלניות: אגאדיר, מרוקו (1960); חבל כאזווין, איראן (1962); מנגואה, ניקרגואה (1972).

כללי
אשר בן נתן (נולד ב-15 בפברואר 1921), איש קהילית המודיעין והביטחון ודיפלומט בשירות מדינת ישראל, אשר כיהן כשגריר הישראלי הראשון בגרמניה המערבית.

קורות חייו ופעילותו
אשר בן נתן נולד בווינה בירת אוסטריה בשנת 1921 בשם ארתור פ?ירניקרץ (Arthur Piernikarz). שמו העברי ניתן לו בעלייתו עם בני משפחתו לארץ ישראל כנער בן 17 בשנת 1938.

בשנת 1944 גייסה הסוכנות היהודית את בן נתן למחלקת החקירות של המוסד לעלייה ב' והוטל עליו לאסוף מידע על המצב בארצות ששוחררו מן הכיבוש הנאצי.

בשנת 1945, לאחר תום מלחמת העולם השנייה, שב בן נתן לווינה והפעם כאיש ארגון המוסד לעלייה ב' (במסווה של עיתונאי) שהפעיל, ביחד עם שאול אביגור, אפרים דקל ואחרים, את תנועת הבריחה, שעסקה בהעפלה של ניצולי השואה לארץ ישראל, על ידי הובלתם בכלי-רכב ממרכז אירופה לאיטליה, אליה הגיעו במסע רגלי בהרי האלפים, וממנה הפליגו בספינות מעפילים לארץ ישראל. בן נתן היה מפקד הבריחה באוסטריה עד שנת 1947. הוא אסף באותה תקופה חומר אודות פושעי המלחמה הנאצים, אשר שימש לאחר מכן כיסוד למרכז שמעון ויזנטל בווינה.

בסוף שנת 1947 נשלח בן נתן על ידי הסוכנות היהודית לעבוד בלשכתו של דוד בן-גוריון.

לאחר קום מדינת ישראל היה בן נתן, שכונה בפי כל "ארתור היפה", לבכיר במחלקה המדינית של משרד החוץ, שבראשה עמד בוריס גוריאל (גורביץ'). עד שנת 1950 לערך העביר את רוב זמנו באירופה, בעיקר בפריז, והפעיל משם את מה שהייתה למעשה זרוע מודיעין החוץ של המדינה הצעירה. אנשיו ופעיליו ניהלו אורח חיים פזרני, נהנתני וחובבני, ויותר משאספו מודיעין איכותי העלו את חמתם של אנשי גופי המודיעין האחרים בישראל, שבה התנהלו החיים במחסור ובצנעה. כשנשלחו אנשי אגף המודיעין ושירות הביטחון הכללי לאירופה, בעידודם של ראשי הגופים האלה בנימין גיבלי ואיסר הראל, ראו בכך בן נתן ואנשיו פיחות במעמדם ונטו לזלזל בערכים הסוציאליסטיים של עמיתיהם. הדברים הגיעו לידי כך שבן נתן ואנשיו הכריזו במרץ 1951 על שביתה ואיימו להתפטר כולם ("מרד המרגלים"), וחלקם אף השמידו מסמכים. המחלקה פוזרה לבסוף בהוראתו הישירה של "מר מודיעין", ראובן שילוח, ומתוך חורבותיה נולד המוסד.

בשנת 1953 השתלם בן נתן במכון ללימודים בינלאומיים בז'נבה ולאחר מכן נשלח למשימת איסוף מודיעין באתיופיה ובקרן אפריקה, בכיסוי של נציג הממשלה בחברה לייצור שימורי בשר "אינקודה" שהייתה בבעלות ישראלית (כיסוי זה שימש גם לפעילותו של איש המודיעין דוד קרון), עד שבשנת 1956 נקרא על ידי אנשי משרד הביטחון לשוב לפריז כנציג משרד הביטחון ולנצל את קשריו בה במסע השכנוע שנועד להשיג לישראל כור גרעיני. בשובו לארץ נתמנה אשר בן נתן לממלא מקום מנכ"ל משרד הביטחון ובפברואר 1960 מונה למנכ"ל המשרד. ב-1964 עוטר באות לגיון הכבוד על תרומתו ליחסים בין ישראל לצרפת.

עם כינון היחסים הדיפלומטיים בין מדינת ישראל למערב גרמניה ב-1965 נבחר בן נתן כשגריר הישראלי הראשון בגרמניה. בין השיקולים לבחירתו לתפקיד היסטורי זה לאור אירועי השואה, בו כלול ייצוג מדינת ישראל כלפי העם הגרמני, היו בקיאותו בשפה הגרמנית והיותו איש ביטחון שיסמל את כוחה ומעמדה של המדינה. בעיתונות התקופה נאמר גם כי אחד השיקולים היה גם הופעתו הנאה והמרשימה של בן נתן, השונה מן הסטריאוטיפ של היהודי עליו חונך דור שלם של גרמנים בתקופה הנאצית. בן נתן שימש כשגריר בגרמניה עד לשנת 1969.

בשנת 1970 נתמנה אשר בן נתן כשגריר ישראל בצרפת. כאשר תקף בן נתן את צביעותה של צרפת במזרח התיכון העיר על כך העיתון "לה מונד" כי כך אין מתנהגים, אך דווקא נשיא צרפת, ז'ורז' פומפידו, שיבח אותו על התנהגותו התקיפה למען האינטרסים של ארצו והוסיף כי היה שמח "לו השגרירים שלי יהיו דומים לשגריר הישראלי".

בן נתן סיים את תפקידו כשגריר ישראל בצרפת בשנת 1975 ולאחר מכן שימש כיועץ מדיני לשר הביטחון, שמעון פרס. בשנים 1984-1988 שימש יועצו של פרס בעת שזה כיהן כראש ממשלה.

ג'ון אוארבך נולד בשנת 1922 בוורשה בירת פולין. בתחילת מלחמת העולם השנייה שירת בצבא הפולני.

לאחר שהצליח להימלט מגטו ורשה, נפל בשבי הגרמני, ונשלח לעבודות כפייה כמסיק וכמכונאי על אונייה גרמנית, בזהות מזויפת של שבוי פולני. אוארבך ניסה להימלט לשבדיה בספינה גנובה, אך נתפס ונכלא על ידי הנאצים במחנה הריכוז שטוטהוף. לאחר המלחמה שירת על סיפונן של אוניות שבדיות, הצטרף לפעילי המוסד לעלייה ב', ובשנים 1945 עד 1947 היה בין מבריחי המעפילים ארצה. באחת ההפלגות נתפס על ידי הבריטים, נכלא במחנות המעצר בקפריסין, וישב בהם כשנתיים.

לאחר עלייתו ארצה, בשנת 1949, הצטרף אוארבך לקיבוץ שדות ים, הקים בו את משפחתו, והיה רב חובל באניות הדייג של הקיבוץ.

בקרו בעמוד הפייסבוק של אתר נוסטלגיה אונליין

דוד בן דוד נולד בשם דוד לייב דווידוביץ למשפחה חסידי ויז'ניץ בבכפר נרסניצה שבהרי הקרפטים בצ'כוסלובקיה (היום אוקראינה). בילדותו למד בחיידר, בבית ספר ציבורי ובמספר ישיבות. בגיל 16 עזב את הלימודים והחל לעבוד כשוליה בחנות משום שהוריו לא יכלו עוד לממן את לימודיו.

ב-1938 פלש היטלר לצ'כיה ובן דוד התייצב לשרות צבאי. מאוחר יותר כאשר פחתה המתיחות הביטחונית בעקבות סיפוח האזור להונגריה, הצטרף בן דוד להכשרה של בני עקיבא כהכנה לעלייה לארץ ישראל, למרות התנגדות הוריו ובני קהילתו.

בשנת 1940 בעיצומה של מלחמת העולם השנייה הצליח לעלות על האונייה פאסיפיק שייעדה היה ארץ ישראל.
ב-1 בנובמבר 1940 הגיעה האוניה לנמל חיפה. המעפילים הועברו על ידי שלטונות המנדט הבריטי לאוניה פאטריה על מנת לגרשם לאי מאוריציוס באוקיינוס ההודי. בן דוד וחבר נוסף הצליחו לקפוץ מהאונייה ולהגיע בשחייה לחוף. כעבור מספר ימים הוטבעה האונייה בעודה בנמל חיפה על ידי ההגנה במטרה למנוע את גירוש המעפילים שעליה וכ-250 איש נספו.

בן דוד הגיע תחילה לחיפה ומשם עבר לכפר פינס והצטרף אל קבוצת אברהם שהקימה לימים את כפר עציון.

דוד נ?מ?ר?י ("דוידק?ה") (17 במרץ 1908 – 3 ביוני 1966) נולד בעיירה סקידל בפלך גרודנה בפולין. כחניך תנועת החלוץ עלה לארץ ישראל ב-1926, הצטרף ל"הגנה" ומונה לקצין המבצעים של המוסד לעליה ב' בשנים 1937–1947.

בתפקידו זה היה אחראי למבצעי העפלה בים, באוויר (במסגרת מבצע כנף הראשון) וביבשה. וכן לאיתור החופים המתאימים להורדה ולשם כך ערך יחד עם כתריאל יפה את הסקר הראשון של חופי הארץ.
בהגיע האניות היה נמרי אחראי להורדת המעפילים מהאניות במהירות, לפני שהשלטונות הבריטיים יבחינו בכך. לשם ההורדה ארגן את "נערי הירקון" (שלימים היו המסד לפלי"ם).
בהנהגתו הורדו בחופי הארץ כ-60,000 מעפילים שבאו ב-80 אניות.

בהעפלה ביבשה מסוריה, לבנון, טורקיה ועיראק, ארגן את הברחת המעפילים מעיראק דרך נהריים במשאיות, שעשו דרכן מעבר הירדן מערבה ובהן הוכנסו המעפילים אל מתחת לרצפת קרשים שהותקנה ברצפת המשאית.
פעל גם בהעפלה האווירית מבגדאד.

בשנים 1947–1949 היה שליח ההגנה ומשרד הביטחון לארצות הברית לצורכי רכש אניות, נשק ותחמושת ורכש 30 אניות וספינות, שחלקן שימשו להובלת מעפילים וחלקן לחיל הים.

ב-1960 מונה לסמנכ"ל וב-1962 למנכ"ל משרד התחבורה.