חיפוש:   בכל האתר  בשמות הערכים  בקרדיטים     חפש  |  חיפוש תמונות בנושא:   חפש
   מפת האתר  |   כרגע באתר: 149 מבקרים   |  כניסה לדף האישי    
עורך: דייויד סלע
דבר העורך כתבו לעורך
| עמוד הבית | מי אנחנו | מרכז מידע לגולש | על נוסטלגיה ורטרו | קרדיטים | צרו קשר | גולשים כותבים
 

+   ?????? ????? ?÷?
+   אביזרים וחפצים
+   אוספים ותחביבים
+   אז - וכעת
+   אירועים ושנים
+   ארכיון האישים
+   ארכיון הוידאו
+   ארכיון הכרזות
+   ארכיון המצגות
+   ארכיון הקול
+   אתרי נוסטלגיה
+   בידור ופנאי
+   בקיבוץ
+   בריאות, טיפוח וניקיון
+   בשכונה
+   בתים ומבנים מספרים
+   גלויות בולים וסמלים
+   דירה ובניין
+   היום בהיסטוריה
+   המקום בו גרנו
+   העפלה ועליות לא?י
+   חג ומועד
+   טלוויזיה ורדיו
+   ילדות נשכחת
+   לבוש אופנה והנעלה
+   מוזיקה שיר וזמר
+   מזון ומשקה
+   משחקים וצעצועים
+   נוסטלגיה בצה?ל
+   ספורט
+   ספרות נוסטלגית
+   ספריית יהודה דקל
+   עבודה ומלאכה
+   פוליטיקה ובחירות
+   רדיו נוסטלגיה
+   רכב ותחבורה
+   רשת חברתית
+   שונות
+   שירותי גולש
+   שפה עברית
+   תיאטרון עברי
+   תעשייה עברית
+   תקשורת מדיה ופרסום

האתר מוקדש לזכרו של
 יוסי פשרמן (פשי) ז"ל
2003 – 1954

מעל ל - 1100
סרטוני וידאו נוסטלגיים
בארכיון הוידאו שבאתר

יום העצמאות ה-7
 

הצוללת דקר
 

תל אביב הקטנה
 
 




כלי נשק וציוד אישי

סבון לחייל/תהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

 בהמשך למנה לחייל ולחיילת גם את הסבונים האלה ניתן היה לרכוש בשקם.




סטןהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

תת המקלע המיתולוגי של תנועות המחתרת ושל צה"ל בשנותיו הראשונות.

ה"סטן" הומצא ויוצר בבריטניה בתנאי החירום של מלחמת העולם השניה, ויתרונו הגדול היה בהיותו פשוט וזול לייצור ותפעול. פשטות זו הביאה לכך שגם ארגוני המחתרת בא"י, ה"הגנה" והאצ"ל, הצליחו לייצרו באמצעיהם הדלים.

ה"סטן" שיוצר ע"י ה"הגנה" אף זכה לכינוי מיוחד - תמ"ת (תת מקלע תוצרת). עם זאת, ה"סטן" היה נשק בלתי מדוייק ובלתי אמין בצורה קיצונית: מצד אחד היו בו מעצורים רבים, ומאידך היו בו מקרים רבים של פליטת כדורים.
היו שהגדירו אותו בשל כך כ"נשק דמוקרטי" השומר על חופש הדיבור וזכות השתיקה כרצונו... לאחר קום המדינה נמשך ייצור ה"סטנים" במפעלי תע"ש עד 1955, עת הוחלף ה"סטן" בשירות צה"ל ע"י ה"עוזי".

 

ב"שיר ערש נגבי" שכתבו י. מוהר / מ. וילנסקי , שושנה דמארי שרה:
"...הן יחרוש בשדות המשק,/ למה לו אקדח ו"סטן"?/ - אין חריש עמוק בלי נשק,/ נומה בן, נומה בן...".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 




ספלהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

אחד הפריטים שנופקו בבקו"ם לחייל, לצד המסטינג, היה הספל.
בשנות ה - 50 היו הספלים עשויים אלומיניום, ובשנות ה - 60 הגיעה הקידמה לצה"ל בצורת ספלי פלסטיק בצבע ירוק-זית צבאי, ובמרקם פלסטי-דביק.

הספלים הללו הקנו לתה הצה"לי שנמזג לתוכם בארוחות הבוקר והערב, טעם וארומה יחידים במינם, שזכרם לא ימוש מחיכו של מי שטעם מהם
....

שימוש אחר לספל הצה"לי, פרט לשתיה, היה השמתו הפוך בראש התורן, כשדרך ה"אוזן" שלו מושחל החבל המשמש להנפת הדגל.


בשיר "מסביב למדורה" - נ. אלתרמן / י. רוזנבלום, שרה להקת פיקוד מרכז עם הסולנית דורית ראובני:
"... נעליים נוקשות, ילקוטים, / סעודה של זיתים ופרי תומר, / וספלי אלומיניום קמוטים, / ורעות וקורבן לאין אומר. / מה נוסיף ונמנה, מדברים פעוטים / נוצרות אגדות, זה החומר...".




עוזיהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

המותג הישראלי מס' 1 בעולם. תת המקלע "עוזי" נשא במשך שני עשורים בתואר הרשמי "נשקו האישי של כל מפקד בצה"ל וחיילים לפעולות מיוחדות", וגם כשירד מגדולתו כנשק מערכתי לא נס ליחו.

ה"עוזי" הומצא ע"י סרן עוזיאל (עוזי) גל ונקרא על שמו. גל, שנולד בוויימאר בגרמניה, בשם גוטהרט גלס, לא למד מעולם הנדסה. הוא פיתח את הכלי במגמה להחליף את ה"סטן" המיושן שיוצר בתע"ש, ושהיה "ברוך" תקלות ומעצורים.

ה"עוזי" הראשון הוכנס לשימוש צה"ל ב - 1955, והראשונים שקיבלו אותו היו הצנחנים, שנוכחו בתקופת פעולות התגמול ביעילותו בקרבות נגד חיילי האויב ומחבלי ה"פידאיון".

בעקבות מבצע "קדש" התפרסם ה"עוזי" והפך להיות מוצר מבוקש בעולם. ב - 1958 נחתם הסכם עם חברת FN הבלגית, לייצר את העוזי על פי ידע של תע"ש, ובשנות ה - 60, החלו הגרמנים לרכוש אלפי יחידות "עוזי" בשנה.
בהמשך הוא נמכר ליותר מ - 50 מדינות וביסס את מצבן הכלכלי של התעשייה הצבאית ושל מדינת ישראל שעשו עליו "קופה נאה" ומכרו בכשני מיליארדי דולרים את ה"עוזי" למדינות ולארגונים גדולים בעולם. כל השאר זה היסטוריה. "הראנו לעולם כי יהודים יודעים לייצר נשק", אמר גל באחד הראיונות הנדירים שלו.

 

אבל דווקא במלחמת ששת הימים התברר כי החשיבות של נשק קל לטווח קצר ירדה, ונוצר צורך בנשק סער קומפקטי עם טווח רחוק יותר, בדומה ל"קלצ'ניקוב" הרוסי. בתע"ש פותח רובה ה"גליל", (שהועדף על פני רובה הסער שהציע עוזי גל) עם גרסת ה"גלילון" הקצר, וכן הצטייד צה"ל ב-M-16 המקוצר וב-M-4 , ובקרוב, בע"ה, ב"תבור".

ל"עוזי" הקטן לא נותר אלא להפוך בגלגוליו השונים (מיני-עוזי ומיקרו-עוזי) לכלי נשק בקרב מאבטחים ואנשי שירות חשאי ברחבי העולם, כולל אלה של הנשיא האמריקני, כמו גם בקרב אנשי גרילה וטרור במדינות שונות בעולם, מבריחי סמים, גנגסטרים ושאר בעלי "מקצועות חופשיים". הוא "כיכב" גם בסרטי קולנוע רבים בידי שלל כוכבים, החל ביהורם גאון וכלה בסילבסטר סטאלון וארנולד שווארצנגר.

הממציא עוזי גל, חרף אכזבתו על שהצעתו לפיתוח רובה הסער הישראלי נדחתה לטובת ה"גליל", זכה בשנת 1978 בפרס ביטחון ישראל על המצאת ה"עוזי".

בספטמבר 2002 נפטר עוזי גל בארה"ב ממחלת הסרטן. על פי בקשתו הועלה ארונו ארצה והוא נטמן בקיבוץ יגור, ליד קבריהם של אשתו ובתו.


העוזי הפך למותג חברתי ישראלי.

הגשש החיוור שר על "כלא 6", וגברי בנאי זימר:
"...עוזי, עוזי, / הוא לא נקי, / דפקו אותי / מסדר נוסף. / הרב סמל / הפלוגתי / שלוש לירות / הקניס אותי...",


ובתקופת ההמתנה לפני מלחמת ששת הימים שרו "החלונות הגבוהים" בשירם של ד. מנוסי / ש. קראוס, "פגישה במילואים":
"...באנו למילואים, / חשבנו עושים חיים, / נתנו לנו עוזי, / אוכל ווזווזי, / באנו למילואים..."

 

 



 

תגובות:

ראיתי את הסרטון על העוזי. נזכרתי בקצין עוזי גל. אני הייתי נשק, ורבות דיברנו על נשק, הרבה לפני המצאתו של העוזי.
אני שומר בזיכרוני את האופן שעוזי הציג לפני את אביו בקיבוץ יגור.

גדעון ניב
gideonniv@gmail.com




ערכת ניקוי כלי נשקהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע למושג זה

 

 




פאוץ`הרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.




פיאט...הרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

ה"פיאט" (PIAT - Projector Infantry Anti Tank) היה מטול חי"ר נגד טנקים שהומצא ע"י הבריטים במלחמת העולם השניה.

הפיאט היה הנשק העיקרי נגד טנקים של צה"ל במלחמת העצמאות. בתחילה, עוד לפני הקמת המדינה, יוצר בארץ על ידי ה"תע"ש" בידי צוות בניהולו של המהנדס שמחה בלאס, על פי דגם בריטי (כלי בריטי שפורק ועל פי חלקיו שורטטו תוכניות הייצור).

החל מחודש מרץ 1948 סופקו כלי נשק אלה, מתוצרת התעשייה הצבאית, לכוחות היהודים הלוחמים. מטול הפיאט שקל ללא הפצצה 15 ק"ג וירה את הפצצה באמצעות מנגנון המורכב מקפיץ ונוקר. למנגנון ירי זה היה יתרון גדול על מטולי נ"ט דוגמת הבזוקה: העדר גזי פליטה ורשף, וירי שקט יחסית. דבר זה איפשר את השימוש בפיאט גם מתוך מבנים סגורים.
חסרונותיו הגדולים של הפיאט היו משקלו הרב (15 ק"ג ריק + 1.4 ק"ג משקל הפצצה) והסרבול בביצוע הדריכה הראשונית של הנשק. בתחילת שנות ה - 50 הוחלפו הפיאטים בצה"ל ע"י הבזוקות
.




צמר פלדה.הרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

בימים שקני הרובים, הצ'כי או ה - FN, היו מפלדה רגילה, במקום הסגסוגות האקזוטיות של כלי הנשק דהיום, היתה להם נטייה מעצבנת לתפוס חלודה, ובייחוד לאחר ירי, כשהיו מלוכלכים בפיח. אם לא היית מנקה אותם, ומיד, היתה החלודה מתיישבת ומתנחלת ולהוציא אותה זה כבר היה סיפור...

מה עושה החייל העברי? פתרון הפלא היה להעביר בקנה משחולת עם מעט צמר פלדה, ואחרי זה היתה החלודה נעלמת כבמטה קסם והקנה היה זוהר ומצוחצח.
דא עקא - פתרון הקסמים הזה, היה גורם לשחיקת סלילי הקנה, ולכן הוא היה בלתי חוקי למהדרין. אבל כשיש לך קנה אכול מחלודה ומסדר בוקר עוד חמש דקות - אז אתה לוקח נשימה עמוקה, מביט ימינה ושמאלה לוודא שאף אחד לא רואה, ו...הופ! מעביר במשיכה אחת את המשחולת העבריינית, מעלים את עקבות הפשע ומתייצב למסדר הבוקר עם פרצוף תמים, קנה נקי ומצפון קצת פחות...




קיטבג.הרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

כל חייל וחיילת זוכרים את היום הראשון בבקו"ם בו קיבלו את כל הבגדים והחפצים אשר ישמשו אותם בשנים הקרובות. כל הכבודה הזאת נכנסה לתוך קיטבג ברזנט בצבע חאקי ירקרק, שגודלו היה לפעמים כגודל חיילת קטנה. את הקיטבג היו סוגרים בעזרת לולאות אשר התחברו במרכז וננעלו בעזרת מנעול.
בשנים האחרונות הולך ומוחלף הקיטבג בתיק "צ'ימידן" גדול לא פחות.

 

 

 

 


בשיר "החזיקי לנו אצבעות" של ר. די-נור / נ. הירש, שר רן אלירן: "...קמע בשבילך, ונשיקה קטנה לאמא, / קיטבג מתפקע וקופסה עם עוגיות. / הגדוד חוזר לפגוש את המג"ד והש"ג / ושוב ושוב אנחנו עם מדים ודיסקיות...".




קסדותהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

לכל חייל יש רק ראש אחד, קל וחומר החייל העברי שיש לו רק ראש יהודי אחד וצריך לשמור עליו, ולשם כך הומצאה הקסדה.


 

אם היום חובשים חיילי צהל קסדות מתוחכמות העשויות סיבי פייבר-קרבון ("קבלר"), הרי שעם קום המדינה הם הסתפקו בקסדות פלדה (קפל"דים) שנלקחו מכל הבא ליד, או שהותירו חיילי הוד מלכותו טרם עזבם את הארץ.

רובם המכריע של הקסדות הללו היו מהסוג ששימש את הצבא הבריטי בשתי מלחמות העולם: קסדות שטוחות דמויות צלחת שאמנם נתנו צל והגנו על הראש מפני הגשם (גם אם מדובר בגשם רסיסים של פגזי "שראפנל" הניתכים מלמעלה), אך ההגנה שנתנו לרקות, לאוזניים ולעורף היתה אפסית.

לאחר מלחמת העצמאות המשיכו רוב חיילי צה"ל להשתמש בקסדות הבריטיות השטוחות, פרט לצנחנים שקיבלו קסדות-צנחנים מיוחדות, מהסוג ששימש את ה"כלניות" (הצנחנים הבריטיים בתקופת המנדט): קסדות דמויות חצי-אבטיח, מרופדות בספוג ומהודקות ברצועות מלפנים ומאחור. אלה שמשו את הצנחנים עד סוף שנות ה - 70.

 

 

בשנות ה - 50 הוכנסו לשימוש גם קסדות דו-שכבתיות (קסדות פלסטיות פנימיות ומעליהן קסדות פלדה) שהיו כבדות ובלתי נוחות בעליל.

לאחר מבצע "קדש" החל צה"ל להוציא בהדרגה את הקסדות הישנות וחיילי החי"ר קיבלו במקומן קסדות פלדה חדשות בדוגמה אמריקנית (M1).
הקסדות הללו גם הן לא היו נוחות במיוחד ולכן כל אימת שנעשתה החלפת קו בין הצנחנים ו"גולני", למשל, הוזהרו הצנחנים לשמור בשבע עיניים על קסדותיהם... ואילו ביחידות הפחות "אריסטוקרטיות" וביחידות המילואים המשיכו גם הלאה להשתמש בקסדות הישנות, ואפילו ב"צלחות" הבריטיות. כך היה המצב עד לאחר מלחמת ששת הימים.

 

 




מלחמת ההתשה הוכיחה בעליל עד כמה חשוב לשפר את המיגון לחיילי צה"ל, ואז החלו החיילים במעוזי התעלה להצטייד, בין היתר, בקסדות דו-שכבתיות חדשות תוצרת הארץ (קסדת פלסטיק פנימית ומעליה קסדת פלדה חיצונית) שהיו קלות יותר והותקן בהן ריפוד ספוג פנימי ורצועות מתהדקות מלפנים ומאחור, בדומה לקסדות הצנחנים. קסדות אלה שמשו את צה"ל גם במלחמת יום הכיפורים.

רק לקראת שנות ה - 80 חל מהפך במיגון הקודקוד וקסדות הפלדה הוחלפו בקסדות הפלסטיות (קפלס"ט) המתוחכמות שפותחו ויוצרו בארץ, ולאחר מלחמת המפרץ הראשונה סופקו לצה"ל גם קסדות פלסטיות אמריקניות מדגם PASGT ("פריץ").


בשיר "אליפלט" (נ. אלתרמן / א. ארגוב) שרו ה"תרנגולים":
"...ובלילה חבוש קסדת פלד / אז ירד המלאך גבריאל / וניגד למראשות אליפלט / ששכב במשלט על התל. / הוא אמר: אליפלט, אל פחד, / אליפלט, אל פחד וחיל, / במרום לנו יש ממך נחת / אף שאין לך אופי במיל...".




קרל גוסטבהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

כשם שהיום רובה הסער "קלצ'ניקוב" 47-AK ידוע לשמצה כנשקם של המחבלים והטרוריסטים למיניהם, כך היה בשנות ה - 50 מעמדו של תת המקלע "קרל-גוסטב".

ה"קרל-גוסטב", תת-מקלע שפותח בשוודיה על פי עקרונות ה"סטן" הבריטי, דהיינו כלי פשוט וזול, יוצר ברשיון במצרים (תחת השם "פורט-סעיד") ושימש כנשקם של ה"פדאיון", יחידות המחבלים שפעלו בהכוונה מצרית מרצועת עזה וירדן, וזרעו הרס ומוות בגבולות ישראל.

ה"קרל-גוסטב" לא הצטיין בביצועיו, ובדומה ל"סטן" גם לו היו נטיות "דמוקרטיות", כלומר לשמור על "חופש הדיבור" ו"זכות השתיקה" כרצונו. אנו, שהכרנו את ה"קרל" הערבי, הופתענו לגלות אותו בידי בעליו ה"מקוריים", חיילי האו"ם השוודיים, ששמרו על אוהל הדיונים המצרי-ישראלי בק"מ ה - 101 , לאחר מלחמת יום הכיפורים, עם "קרל גוסטבים" מכודנים!




רובה FNהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

ה-FN-FAL היה הרובה שירש לאחר מלחמת סיני את הרובה הצ'כי כ"נשקו האישי של כל חייל קרבי בצה"ל".
היה זה רובה חצי אוטומטי (או בכינויו הרשמי "רובה מטען" ? רומ"ט) שיוצר במקורו בבלגיה ואח"כ בישראל. (לצידו נכנס גם המקלעון, שהיה הגרסה האוטומטית שלו, עם קנה מעובה ודורגלים).

ה-FN, חרף הצלחתו באירופה כרובה הסטנדרטי של נאט"ו, לא התאים במיוחד לתנאי המזרח התיכון. הוא היה רגיש ללכלוך ואבק וכל מגע עם חול או בוץ גרם בו למעצורים. היו בו גם הרבה חלקים קטנים בעלי נטייה להיעלם בשעת הפירוק/ הרכבה/ ניקוי, ואם בניקוי עסקינן - זו בכלל היתה סאגה סאדו-מאזוכיסטית...

 

למרבה הפלא - הרובה הזה שירת בגאון את צה"ל עד לאחר מלחמת יום הכיפורים, ועל אף כל חסרונותיו הוא זה שעמד לצה"ל במלחמת ששת הימים, במלחמת ההתשה ובמלחמת יום הכיפורים, במהלכה הוחל בהחלפתו ב-M-16.
הופעתו הפומבית האחרונה של ה-FN בשרות צה"ל היתה בנובמבר 1977, כששימש את חיילי משמר הכבוד בעת ביקורו ההיסטורי של הנשיא סאדאת בירושלים.

"... יומיים לאחר בואנו ליחידה גנב הסמל את הרובה של גרינגה, רומ"ט פ.נ, שאפילו את מספרו אני זוכר - 444. בשעה אחת אחרי חצות הם העירו אותנו, כמו תמיד, עם שני חזיזים בכל אוהל. עמדנו שם, מרעידים, מול הסגל שלנו, האנשים של "הוותיקה", אנשי מעש ומופת וחזון. גרינגה, בשורה שמאחורי, התחיל ליבב: "אני לא מוצא את הרובה שלי".
"למי חסר נשק ?" דרש הסמל.
גרינגה ספק פוסע, ספק נהדף, מצא עצמו מתקדם אל מחוץ לשורה.
"מה מספר הנשק?"
"ארבע ארבע ארבע", גנח גרינגה.
"ארבע ארבע ארבע!" קרא הסמל, "הרובה הוותיק ביותר ביחידה! הרוב שהשתתף בפעולת נוקייב! הרובה שדפק את מפקד הקומנדו הסורי! הרובה שהוריד שני מיגים! הרובה שעוד נכונו לו עלילות, עד שבאו הטירונים המטומטמים האלה ואיבדו אותו"...
מאיר שלו, "בחזרה לסיירת גולני", במחנה, ערה"ש תשמ"ט









 
?????? ????? ?? ????????
??????? - ?????? - ??????? - ?????? ?????? - ??????? ??????


??? ?? ?? ???? ??????, ?????, ?????? ????, ?????? ??????? ????? ???? ?? ????? ?????????"???? ????" ???? ????????



כל הזכויות שמורות © לאתר נוסטלגיה אונליין ו/או לבעלי התכנים, הדימויים והתצלומים.