התמונה באדיבותIsraelimages.com / Hashomer Hatzair © .

פירוש המונח - בגדים לשעות הבוקר, שאפשר ללכלך.

בבית הילדים לא היה הרבה מקום לבחירה אישית של הלבוש. בבוקר לובשים בגדי בוקר, איתם מתגלגלים בארגז החול ושאר פעילויות, ובערב הולכים לחדר של ההורים בבגדי הערב - זה היה סדר הדברים הקבוע. מקרים מיוחדים הצריכו הסבר מיוחד (המטפלת: "היום לובשים בגדי בוקר בערב, כי מחר יום שישי ומקבלים בגדי שבת חדשים").

את בגדי הבוקר כינו, בצדק מסוים, בגדי בוץ. ילדי הקיבוץ הכניסו 'תוכן' לבגדים, בדרך כלל בצבע חום.
עין לא מנוסה הייתה לעתים מתבלבלת בין בגדי הבוקר לבגדי הערב, על כן רקמו עובדות מחסן הבגדים (בצד הפנימי של המכנסיים ועל צווארון החולצה מאחור) את האות ע' או ש' - לבגדי הערב/שבת, ואת האות ב' - לבגדי בוקר או בוץ? 
(באדיבות האתר "סיפורי גבעת ברנר") 

בגלל עליבותם של בגדי הילדים ב שנות ה - 50, היה ב'קיבוץ של פעם' מחסן מיוחד, בדרך כלל צמוד לקומונת ילדים, שבו היו בגדים יפים לנסיעה אל העיר הגדולה - בגדים ש'קולפו' מילדים שהגיעו עם הוריהם להשתקעות בקיבוץ ומעולים חדשים.

מי שנסע לדודה/סבתא/ וכיו"ב - היה הולך לפני כן עם אמו לבחור בגדי נסיעה (שכללו לעתים גם נעלי נסיעה...). בדרך כלל, יש לציין, שנאו הילדים הנוסעים את הבגדים ה'מוזרים' הללו וכינו אותם בבוז "בגדי עיר".

זהו הכינוי הגסטרונומי - שמקורו לא ידוע (פולין? רוסיה?) - של אותה פשטידת תפוחי אדמה מופלאה ובעיקר זולה, שהייתה מוגשת בארוחות צהרים קיבוציות רבות מאוד (למעשה, ה מ ו ן ארוחות!) בתקופת הנוסטלגיה.

המתכון הקלאסי של הפשטידה הנ"ל: תפ"א מרוסקים בחיתוך גס, מעורבבים יחד עם ביצים, בצל וקמח, מטוגנים בשמן המצלית הגדולה של המטבח ומוגשים לחברים ריבועים-ריבועים, במידות של 10 x 10 ס"מ וכ- 2 ס"מ עובי.

שתי דעות עיקריות והפוכות היו לחברים בנושא הבולבניק - האחת שזו מנה איומה וחסרת טעם ('יציקה' על פי שונאיה), והשניה שזהו מעדן הנחשב למזון אלים ממש, במיוחד כאשר הוא מוגש בתוספת שמנת.... מ-מ-מ-ם!

בילוי היה מונח מקובל בימי הלינה המשותפת לשעות המפגש אחה"צ, של הורים וילדים -  היה ב'קיבוץ של פעם' על טהרת האפשרויות המקומיות: ארוחת ארבע, משחקי כדור על הדשא שבחוץ (אם מזג האויר איפשר) או משחקי בית בחדר ההורים, שיחות משפחתיות, האזנה לרדיו, קריאה בספרים, הכנת שיעורי בית וכדומה.
בילויי ייחודי, בעיקר בימי הולדת, היה נסיעת כייף עם סוס ועגלה (בשנים מוקדמות) או טרקטור ועגלה (בשנים מאוחרות) - כל הקבוצה של בעל/ת השמחה בליווי מספר הורים -  לטיול בשדות המשק או בבריכות הדגים...

בילוי משפחתי בקיבוץ של היום (לינה משפחתית-מחשב-אינטרנט-קניונים-בתי קפה-רכב צמוד וכו'), הוא כמובן שונה לחלוטין. הבילוי נעשה לרוב במסגרות נפרדות, הורים לחוד וילדים לחוד -  פרט לטיולי שבת משותפים או נסיעה לפסטיגל -  על פי הפירוט הכללי הבא:
ילדים -  משחקי מחשב וצ'טים באינטרנט או בסלולרי, טלוויזיה (סדרות ריאליטי,"כוכב נולד", סדרות סבון וכו'), סרטי פעולה ואימה בקולנוע הסמוך, פיצה והמבורגר במשלוח הביתה וכדומה.
הורים -  גלישה אינטלקטואלית ואחרת באינטרנט, טלוויזיה ("לונדון וקירשנבאום", "סקס והעיר הגדולה", "הבורגנים" ועוד), דרמות רומנטיות בדי.וי.די, בתי קפה ומסעדות בעיר הסמוכה וכו'.

הממסד הקיבוצי (מזכיר, מזכירות) והאסיפה הכללית, היו אלה שהכתיבו את נוהגי החיים ושמרו ביד רמה על הכללים מפני "פורעי חוק" ב'קיבוץ של פעם'. נוסף לתקנון הקיבוץ הכללי - זה העוסק באושיות החברה הקיבוצית כאגודה שיתופית והמשתמע מכך -  לכל נושא בחיי הקיבוץ היה תקנון: תקנון עבודה ותקנון ימי חופש, תקנון תורנויות וגיוסים ותקנון נסיעה לחוצלארץ, תקנון חתונות ותקנון אבלות, תקנון בריאות ותקנון שיפוצים, תקנון כלבים ו? בקיצור, כל תחומי החיים.
אבל, כצפוי, כמו בכל ארגון, היו-נמצאו תמיד אותם חברים שקיימו הלכה למעשה את משנתו של אותו חכם זקן (או שמא היה זה חוליגאן צעיר?) שקבע ש"חוקים ותקנונים נוצרו על מנת לעקוף אותם?".

וכך אומנם קרה: פלוני בקיבוץ אחד לא התעורר אף פעם לפני עשר בבוקר לעבודת יומו, אלמוני בקיבוץ שני רכש טלביזיה צבעונית ומכשיר וידיאו שנתיים לפני שכולם עשו זאת, פלמוני, בקיבוץ שלישי, 'עקף' את התור של הנסיעות לחו"ל ונסע במימון פרטי, רחמנא ליצלן, ללא אישור המוסדות ועוד ועוד ועוד...

השלב הראשון בתגובה היה תמיד המידע ה'לוהט' על העבירה, שעבר כאש בשדה קוצים במפגשי החברים/ות על המדרכות וב'שיח המרפסות' של הקיבוץ.
השלב השני, לאחר שחברים אחראיים דאגו להעביר את העניין לטיפול המזכיר, היה זימונו של החבר הסורר לבירור במזכירות. בירור זה (של העובדות, בין השאר) הוביל בדרך כלל להשמעת סידרת משפטי תוכחה של המזכיר באוזני הפושע ואלה, באופן טבעי, גררו כתגובה את דעתו-הצהרתו של הנאשם - אם טרח להופיע לבירור - ש"...התקנון ממש לא מעניין אותי ואף אחד לא יגיד לי מה כן לעשות ומה לא לעשות...".

השלב השלישי בפרשה היה סעיף מס' 2 בסדר היום של שיחת הקיבוץ הקרובה, לאמור: "...נסיעתו של מנחם הולץ לקפריסין ללא אישור הקיבוץ...".
סופו של שלב זה - עד לנסיעתו של מ.ה. לחופשת סקי בשוויץ כעבור חצי שנה ובירור נוסף בעקבותיה - הייתה קבלת ואישור סיכום המזכירות ש"...הקיבוץ מגנה את מנחם על נסיעתו לחוצלארץ שלא על פי התקנון הקיים בקיבוצנו, וקורא לו לפעול להבא לפי המקובל ובהתאם להחלטות הקיבוץ בנושא...".

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.

בית הילדים של פעם, בתקופת הלינה המשותפת - בקיבוצי "הקיבוץ המאוחד" וה"איחוד" הוא נקרא 'כולל' או 'בית כולל' - היה כל מה שצריך שיהיה 'בית': היו בו חדרי שינה, אולם אכילה, שירותים, מקלחות, כיתת לימוד, חדר מטפלת, חדר משחקים ויצירה, ארונות לרוב (לביגוד, לכלי מיטה, לצעצועים וספרים וכו') ועוד ועוד.

ליד בתי ילדים רבים גם טופחו - ע"י הילדים והמטפלות - גינות פרחים קטנות ואפילו גינות ירק של גזר, צנוניות, אפונה, בצל ירוק וכדומה.

זה היה הבית האמיתי של ילדי הקיבוץ (בית ההורים נקרא 'חדר'...) - שם, בבית הילדים, הם ישנו, למדו, אכלו, שיחקו, התקוטטו, התרחצו, הכינו שיעורי בית... משם יצאו לטיולים, לבילויים, לפעולות תנועה... שם התמודדו עם קשיים, בעיות, הצלחות, כשלונות... (בעזרת המטפלת)... משם יצאו אל המשך החיים...

עם המעבר ללינה המשפחתית ובשלב מאוחר יותר המעבר של רוב הקיבוצים למסגרות חינוך ולימוד איזוריות, הפסיק למעשה בית הילדים להיות 'בית'. ברבים מהקיבוצים הוסבו בתי הילדים ה'מיותרים' לשמש לפעילויות שונות של הקיבוץ (משרדים, חדרי טיפול וחוגים למיניהם וכו') והחלק האחר של הבתים הוסב לשמש כבית מפגש ופעילות למספר קבוצות ביחד - לשעות שלאחר יום הלימודים הרשמי ולתקופות החופש - במסגרת של החינוך המשלים.

ראה במושג בית ילדים.

בשנים שלא היו שירותים בבית הקיבוצי (היום, כמובן, יש בהרבה דירות/וילות קיבוציות שני חדרי שירותים), היו פזורים ברחבי המשק שירותים ציבוריים ושמם בית שימוש ציבורי.

בראשית ההתיישבות היה זה פחון בגודל 2X1 מטר שהונח מעל לבור ספיגה בעומק של שניים-שלושה מטר. בריצפת העץ - שעליה עמדו/כרעו הנצרכים לצורך הפעולה ה'שירותית' - נוסר חור מרובע במידות המתאימות, ועל הקיר נקבע מסמר שעליו שופדו מרובעי נייר עיתון ששימשו כנייר טואלט.

בשנות הנוסטלגיה היותר מאוחרות הוקמו מבני שירותים שצדם האחד לנשים והשני לגברים ובהם הותקנו אסלות ממש, עם מים זורמים, וגם 2 משתנות (בצד הגברי).

חשוב לציין שלנקיון בתי השימוש הציבוריים הוקצבו ימי עבודה תחת הסעיף 'סניטריות' בסידור העבודה והתפקיד נעשה, מסיבות מובנות, בתורנות (לרוב ע"י חברות קיבוץ צעירות או בנות גרעין).

    
התמונה באדיבותIsraelimages.com / Hashomer Hatzair © .

נשים יולדות ב'קיבוץ של פעם', לאחר שחזרו מבית החולים, היו מוסרות את התינוקות שלהן לטיפולן והשגחתן של מטפלות בית התינוקות.

בבוקר היו התינוקות שוהים במרפסת מוארת היטב עם חלונות מסביב שיקבלו שמש (מלבד אמבטיות שמש בהן הושכבו עירומים בחוץ), בלולי עץ שבהם היתה המטפלת משכיבה את התינוקות לישון.

תפקידה של האם-היולדת, מעתה ואילך, היה להגיע בשבועות הראשונים מדי כמה שעות להנקה כל 4 שעות ולא יותר ובשלב הבא, לאחר הגמילה, רק לביקורי שעת אהבה קצרצרים. החלפת חיתולים, האכלה, משחקי תינוקות, רחצה, מעקב וטיפול בריאותי-רפואי ועוד, כל אלו היו באחריותו הבלעדית של צוות בית התינוקות עד לשלב הבא - יציאת הפעוטים/ות מבית התינוקות והמעבר לפעוטון.

בקיבוץ ה'מודרני' עוברים התינוקות רק לאחר חופשת הלידה לבית התינוקות, והוא משמש להם כאכסניה של כמה שעות בלבד ביום - עם ביטול הלינה המשותפת חזרו האמהות הקיבוציות (וההורים בכלל) להיות ככל האמהות (וההורים) בעולם...

בשירו של שלום חנוך  "לילה" נאמר בין היתר:
"...בביתני התינוקות / מייללים בהפסקות, / נצבט הלב / "הי, אימא, עורי" / אומר הלילה ושוכב...".

שלא כבימינו - כשהמטבח הקיבוצי מציע ללקוחותיו שפע ומגוון של אוכל בארוחת הצהרים, כולל 6 - 7 סוגי מנות עיקריות, 2 - 3  סוגי תוספות, 2 סוגי מרק, מבחר ענק של סלטים וכו' - בשנות ה- 50 וה- 60 היה התפריט בחדר האוכל 'צנוע' ביותר. הייתה רק מנה עיקרית אחת בכל ארוחה - דג בקלה  נורבגי וזול, או קציצה בהרכב של 20% בשר ו- 80% לחם, או בולבניק (פשטידת תפו"א) בתוספת גביע לבן רזה, או קלופס (פשטידת בשר טחון עם ביצה קשה במרכז המנה) וכדומה.
חשוב להזכיר שהמנות של אז חולקו אישית לכל סועד,  ע"י תורן ההגשה  שעבר בין השולחנות עם עגלת הגשה מיוחדת לכך.

מי ש'מנת היום' לא הייתה לטעמו, היה צריך לבקש מנה חלופית, הלא היא ה'בימקום' ("מה יש היום לאכול?" - "קציצת בשר".   "ומה יש 'בימקום'?"  - "הקציצה מאתמול?").

בחלק מהקיבוצים היה לו כינוי סתמי (עובד מטבח) ובחלק אחר כינוי ייחודי - בן מטבח: ממלא תפקיד גברי (מבנה גוף חסון ושרירי היה יתרון) שהיה למעשה תפקיד כללי של עבודות סבלות וניקיון שונות, לא מקצועיות, במרחב הקולינרי המקומי - שטיפת סירי הבישול, הכנסה והוצאה של מצרכים למקררים, ריקון-שפיכת פחי האשפה המלאים והכבדים אל עגלת האשפה המרכזית וכו'.
בין משימותיו המרכזיות של בן המטבח היה השרות שהעניק לחדר הקילופים, תפקיד שזיכה אותו - בדרך כלל - בחיוך ומאור פנים בכניסתו עם ארגז ירק או פרי להכנה ("תודה חמוד... כשאתה יוצא, קח בבקשה את הארגז הזה של הקישואים לשיינקה...") ולמחמאות נשיות ("אח, איזה טוסיק...") לאחר צאתו מהחדר.
בן מטבח היה תפקיד שנעשה ע"י צעירי המשק, בסבב של תורנות בת מספר שבועות.
משנת 1967 ואילך, בקיבוצים רבים, אויש התפקיד ע"י מתנדבים.

הילדים שנולדו בקיבוץ, בבת עיניהם של כל החברים. יומם המאושר היה עם קבלת הבנים לחברות, ועוד יותר עם צעידתם בחג הביכורים, כשהדור הבא על כתפיהם.

מושגים פרטיים מקיבוצים שונים

אסבסטריסים (שריד)
כינוי לתריסי האסבסט הארוכים והכבדים שהותקנו בבתים רבים בשריד, שהדרך היחידה לפתוח אותם הייתה לא לסגור אותם...

ארמריטר (להבות הבשן)
מנת השבת בכל ארוחת בוקר בכל בית ילדים, לאורך כל שנות הלינה המשותפת. מדובר בלחם לבן, טבול בביצה וחלב ומטוגן במרגרינה. כיוון שהיה ברור שבלי ארמיטר השבת איננה שבת, נמשכה המסורת גם בשנים בהן כבר לא הייתה לינה משותפת, אך עדיין כן הייתה בחדר האוכל ארוחת בוקר מרכזית של שבת, שגם היא פסה בינתיים מן העולם.
מקור השם 'ארמיטר' ("אביר עני" בגרמנית) איננו ברור - כנראה שהוא נובע מאותו מקום ממנו 'שולפים' הייקים מייסדי הקיבוץ ביטויים מוזרים נוספים, כמו 'הקסנשוס' ("יריית המכשפה") למקרה שנתפס לך הצוואר.

בורומטר (מגן)
בשנים הראשונות, בזמן הכנת שטחי הפלחה לזריעה, היו מתגלים לפתע בשדה פתחים צרים מכוסים באבנים ואדמה. אלה היו פתחים למחסני שעורה וחיטה, אשר אוחסנה שם על ידי הבדואים עם גמר הקציר. מכשיר ה"בורומטר" שנבנה בקיבוץ, היה צינור ארוך של כמה מטרים ובקצהו מחוברת בליטה אשר יכולה הייתה לקלוט מספר גרעינים כהוכחה לכך שהבור מכיל שעורה (או חיטה...). עם פתיחת הבור היה נכנס לתוכו חבר ומוציא עם דליים את השעורה/החיטה. מחסנים כאלה התגלו עד שנת 1954.

בור מנחם (גלעד)
המאגר הראשון של גלעד שתוכנן ע"י מנחם ליבר, בנקודת המפגש בין ואדי אל-רייס וואדי נימרי, במטרה לאסוף את מי הגשמים ולהשתמש בהם להשקיה. לילדים הייתה זו בריכת השחייה הראשונה, בה ניתן היה לבוסס בבוץ ולשחות עם צפרדעים ונחשי מים ואפילו לשוט על רפסודות מחביות וקרשים.

ביצי בן-דוד (כפר-עזה)
ביצה עלומה, המבושלת עם מים וחומץ. המעדן, המוגש בארועים חגיגיים בקיבוץ, נקרא כך על שם השף המקומי - אמנון בן-דוד.

בית החסידה (מגן)
בשנים הראשונות, בהעדר תנאי תחבורה מודרנית עם המרכזים הרפואיים בבאר שבע (לא היו כבישים, רכבים, אמבולנסים), החברות אשר היו צריכות ללדת היו נוסעות בחודש האחרון להריונן לבאר שבע וגרות שם בדירה שכורה - 'בית החסידה' - עד שילדו את ילדן.

בית המכשפה (להבות הבשן)
על גבעת להבות, באמצעיתה, נותר על כנו מגדל בטון דו-קומתי, שבדידותו ומצבו הפיסי המעורער, יחד עם המורשת הייקית של אגדות האחים גרים, זיכו אותו בכינוי "בית המכשפה". המגדל היה אתר פופולארי מאוד בטיולי הילדים לוואדי, וגורמי הביטחון של אז (קרי – ג'קי שחם) קראו לו גם "הנוקטה".
המגדל נבנה בידי הבריטים, שבתוקף אחריותם המיניסטריאלית לשמור על הביטחון הפקידו נשק בידי מספר חברי קיבוץ, וגם השביעו אותם בשבועות נאמנות שונות. על פי חוקי הוד מלכותו, לא ניתן היה לתת נשק אלא אם התקיימה במקום נקודת משטרה, וכך נולדה הנוקטה ("נקודה" בערבית).
המבנה שימש בשנות ה- 50 גם כמקום מסתור לתמהונים שונים, ואחד מהם, שנצפה ע"י קבוצת רימון בעת טיול שיגרתי, נחשד מיד כמרגל סורי ודווח לגורמי הביטחון המקומיים (קרי – ג'קי שחם).

בראלעך (כפר-עזה)
מכנסי טריקו לבנים, בהם הולבשו התינוקות בימיהם הראשונים.

גו-יו (עין החורש)
"גומר – יוצא", שיטת לימוד שהמציא המורה המיתולוגי פישק (פישל קמפינסקי) כפרי. תלמיד שגמר לפתור את התרגילים, יצא לשחק בחוץ. לעתים גם פישק הצטרף למשחק והתרגילים נשארו לבד בכיתה.

גו?סט?ב?יה (גלעד)
הסנדלרייה, על שמו של גוסטב (גדליה) בקופצר שהיה הסנדלר של הקיבוץ. "גוסטבים" נקראו המסמרים שצצו בתוך הנעל אחרי שזו עברה תיקון (ראה גם סבא קרלו).
עם גוסטב נקשרו הרבה סיפורים : הוא היה קוסם שמעלים ילדים והופך אותם לצפרדע או לגמל שלמה. הוא היה מספר סיפורים ואגדות והיה מחבר שירים. בין השירים שחיבר : "יענקלה קטן" , "בובה שלי חולה" ועוד. הוא גם קרא לילדים בשמות הנעורים של אימותיהם : עמי מורנביץ (ליבר), יואל פודרבויטל (אירום), יותם קניג (מוקרי), אמנון הירש (וולף) וכו'.

ג'יפ משוגע (להב)
הסיבה - "יום הילד": אברמ'לה ודן ורד לקחו ג'יפ גרוטאה, הפשיטו אותו מכל הסממנים המזכירים ג'יפ, הלבישו אותו בספסלים מרופדים, שינו את הג'נטים כך שיהיו אקסצנטריים, חיברו קשתות הגנה, קישטו אותו בצבעים פסיכודליים, הושיבו ליד ההגה נהג מנוסה וילדים על הספסלים - ו... נוסעים ממש בזהירות.
התוצאה - מדהימה! היושבים בג'יפ נזרקים מצד לצד, קדימה ואחורה, לקול מצהלות הקהל.

דגל לבן (מגן)
כאשר היו מניפים דגל לבן במרומי הסילו ברפת - ואין הכוונה כאן לדגל המסמל כניעה - זו הייתה הודעה למזריע שהיה עובר בכביש עם רכבו, להיכנס לקיבוץ היות ויש פרה 'דורשת' (מיוחמת) הזקוקה לשירותיו...

דופיה (גבעת-ברנר)
צינור שהיה מחובר בצידו האחד לברז המים ובצידו השני היה החבר סותם למחצה את הפתח, וכך היה מתיז מסביב.כאשר מישהו לא מוכר בקיבוץ היה טוען ומתעקש שבעבר היה חבר גבעת-ברנר, שאלוהו כיצד נקרא הצינור. אם ידע לומר דופיה, היה ברור שהוא מהגבעה.

דיזל / דיזל גנרטור (גלעד)
עד להתחברות לאספקת חשמל סדירה מחברת החשמל, היה גנרטור עם מנוע דיזל שסיפק חשמל לקיבוץ ושעשה הרבה צרות ונכבה לעיתים קרובות - בעיקר בחורף. בהתחלה היה רק הדיזל הירוק וכשהוא היה מתקלקל, היו מחברים אליו רצועה ומניעים אותו עם (טרקטור) הדבליו-ניין או הג'ון-דייר.
יותר מאוחר עברנו למנוע קטרפילר צהוב והירוק נשאר ברזרבה, עד שהגיע החשמל מחברת החשמל: "...באיחור של ½ 5 חודשים חוברנו לרשת חברת החשמל. אנו מסתכלים בהערצה על הדיזל הישן והטוב שלנו, שהחזיק מעמד כל כך הרבה זמן ולא הכזיב...".
(מתוך "הדף היומי", 23.2.1959).

דרקון (יחיעם)
כינוי לסוג של צריפונים שנבנו בשנות ה- 50 (החל מהחורף הקשה והמושלג ההוא...), כפיתרון מקורי לשיכון זמני "לזמן קצר..." שנמשך זמן ארוך. שורש הכינוי במילה 'דרק' (גרמנית), כלומר טינופת, דבר המעורר גועל וכו'. הרעיון היה לבנות צריפון מקרשים, בלי לנסרם, כדי שאפשר יהיה להשתמש בהם שוב, ועל טיבו של שיכון זה מעיד שמו.

האוטובוס של המטעים (גלעד)
עגלת נוסעים נגררת ע"י טרקטור, בה היו עובדי המטעים מגיעים למטע וממנו, לפני היות המכוניות. בנה אותה אורי בוסתן ושמו היה מרותך על יצול העגלה.

 האוניה (סעד)
לשם העברת חבילות הקש והחציר מן השדה הביתה, בנו בסעד פלטפורמה ענקית מיוחדת, שהזכירה למישהו אוניה, ומכאן שמה.

הגדה היתולית (עין החורש)
בסוף סדר פסח פונו השולחנות - על הפודיום עלו שלושה חברים ותיקים וקראו הגדה מסורתית עם פרשנות מחיי היום-יום. ראשונים היו אליהו פורת, אדש חכלילי, מיכה ורדימון, יצחק ליבנה, אריה הררי ואחרים. לימים החליף אותם הדור השני והשלישי.

הדרייה (עין החורש)
איזור הפרדסים ממזרח וגם שמו הראשון של הקיבוץ - "שם על-יד הדרייה קבוצתנו הופיעה..." (מתוך "בחדרה ישבנו").

הופה-היי (עברון)
מכונית (לפני שנים רגילה וכיום חשמלית) להסעת חברים מבוגרים מהבית לעבודה וממנה, לחדר האוכל וכו'.





 

החלק של המכבסה (גלעד)
משטח בטון שקישר בין המכבסה ומחסן הבגדים, ושימש להסעת הבגדים הרטובים מהמכבסה אל חבלי הכביסה ומהם - לאחר הייבוש - למחסן הבגדים.
לילדים היה זה משטח החלקה, ששימש ללימודי החלקה על סקטים.

הטנק (סעד)
כלים שונים הועמדו במשך השנים בחצרות הגנים ובתי הילדים, למשחק לילדים.
'הטנק' הובא לחצר הגן לאחר מלחמת סיני ב- 1956. כיום הוא עומד ליד "מעוז מול עזה".

הפצ'קייה (כפר-עזה)
שכונת רווקים הקרויה על שמו של רווק מיתולוגי בשם פצ'קה (כינויו בקיבוץ), שהספיק בינתיים להתחתן.

 "הפר ברח!" (עין השופט)
לפר האימתני והמיתולוגי של עין השופט - בלפור שמו - הייתה תשוקה עזה לחופש והעדפה ברורה של מרחבי הקיבוץ על פני שטח הרפת המצומצם והמגודר. כל פעם שהיה מקיים זאת הלכה למעשה (כלומר, בורח מכלאו ומסתער בהתלהבות אל חצר הקיבוץ הפתוחה), הייתה נשמעת קריאת האזהרה (והפאניקה) "הפר ברח! הפר ברח!!" ומיד בעקבותיה הייתה מתרחשת מנוסה רבתי של כל ילדי עין השופט – וגם רבים מהחברים – אל המחסה הקרוב ביותר...

וואדי אלף הרכבות (להבות הבשן)
כך כונה נחל העורבים (וואדי גראבה) ע"י ראשוני הקיבוץ בגלל השאון העז שהקים כשזרם בחורף, בימים שעדיין לא היה לו ערוץ מסודר ולא אגני איסוף ברמה, המקטינים היום משמעותית את הזרם. בשנות ה- 50 הציף הוואדי את הקיבוץ וסחף כל דבר שעמד בדרכו, כך שלא היה מנוס אלא לסגור את הילדים בבתי הילדים, פן יבולע להם.

ונציה (גבעת ברנר)
ונציה היה שמה של העגלה המיתולוגית שסבבה בין שולחנות חדר האוכל בארוחות הצהרים ולילות השבת - בימי ההגשה הממוסדת - ותורניה חילקו אוכל חם לחברי וילדי הקיבוץ.

את ה'ונציה' היו מחברים לפני הארוחה לקיטור, שהיה מחמם את המים שהכילה ואשר בתוכם היו שקועים התאים (גונדולות) השונים - בהם היו ממלאים מרק ובשר, ירקות מבושלים,צמחוני וכיו"ב. כל תורן היה מגיש לצד אחד של ה'שביל' (המעבר שבין השולחנות), כשעל צידי העגלה היה רשום התפריט היומי.
בערבי שבת היה מתנהל לעתים 'קרב' בין התורנים לחברים שרצו למלא את המאנז' (הביטוי הגבעת ברנרי לנושא כלים) כדי לקחת אוכל הביתה, בפרט במקרים שבהם היה בתפריט בשר שטוח (צלי בשר בקר, שנחשב בגבעה מעדן של ממש), ותושיה רבה נדרשה אז מהתורנים להדיפת ההסתערות של מי שכבר יש לו כדי שתשארנה מנות למי שעדיין אין לו...

זין – סיין (גלעד)
הנחיית קבע לכל חקיין ייקים מתחיל: יש להחליף כל זי"ן בסמ"ך ולהפך .
מקור בלתי נדלה לבדיחות על הייקים... לדוגמה:
חברה ייקית ותיקה ניגשת לשולחן הצעירים בארוחת הבוקר ופונה אליהם: "חבריא, אני צריכה באופן דחוף בחור סריס (זריז)". החבר'ה מתחילים כמובן לצחקק והייקית, שמבינה את טעותה, ממהרת לתקן: "לא, לא... אני מתכוונת עם סיין (זין)". שאגת צחוק. מסך!

זי"ן אל"ף (גלעד)
קיצורו של "זנטה אומרת". הכוונה כמובן לסנטה יוספטל, שכיהנה כמה פעמים בתפקידים מרכזיים (גזברית, מרכזת משק ומזכירה), ולהחלטותיה בנושאים שעמדו ברומו של קיבוץ. אם סנטה הייתה אומרת – זה היה מוחלט וסופי ומכאן האמירה הנ"ל.

זמביאדה (יחיעם)
כינוי לנשפי פורים בשנות ה- 50, על שם זמבו (בנימין גל, הפיליטוניסט הנודע). מופע ציבורי-אמנותי שהיה פעולה משותפת של זמבו המחבר, זמבו הבמאי, זמבו השחקן, זמבו מנהל הבמה, זמבו הפנטומימאי וזמבו... שלפעמים היו להם גם מספר עוזרים.

חדר חם / חדר מתוק (שריד)
חדרים ייחודיים באקונומיה של הקיבוץ. החדר החם היה ידוע באקלים משווני, שנבע בעיקר מצינורות הקיטור שעברו בו.
בחדר המתוק אוחסנו כל הממתקים של הקיבוץ ובשל כך היה, איך לא, יעד פריצות מבוקש...

חוליות (להבות הבשן)
שם נרדף ללפתניות (כלי להגשת הלפתן). לפתניות הפלסטיק הראשונות שהופיעו על שולחנות האוכל בלהבות, היו מתוצרת קיבוץ שדה נחמיה, ששמו השני היה חוליות. לפיכך הפך כינוי זה לשם גנרי לכל הלפתניות שהגיעו ללהבות, גם אם מקורן היה בבייג'ינג.

חישווארון (להבות הבשן)
מותג ומושג מקומי, בו השתמשו חברות בלבד בשנות ה- 50 וה- 60 בעונת החורף. כיוון שמבחר פריטי הלבוש שברשותן היה מאוד צנוע, ולהופיע תמיד באותה חולצת צמר או אותו סוודר העיד על חוסר מודעות אופנתית, התחכמו הבחורות והמציאו (או שמא אימצו) מעין צווארון סרוג שחובר בלחצניות אל מפתח הצוואר של הבגד העליון. כך נוצר הרושם כאילו יש מתחת לבגד זה עוד חולצה. למהדרות במיוחד, היה אוסף שלם של חישווארונים בצבעים שונים, והן יכלו ללבוש כל יום 'חולצה' אחרת.

טפול (עינת)
אוכל שהיה מיועד לכל הדל: דל מלח, דל סוכר, דל שומן וגם דל צבע. אם משיהו ראה בצלחת של אחר אוכל שלא ידע איפה לקח היה שואל- מאיפה עדשים? אה זה היה בטפול.

טנטש (יחיעם)
כינויו של חבר יחיעם היסטורי, המורכב משתי מילים: מטושטש ונטוש (זרוק). מכאן נגזר הפועל "לטנטש" ("תפסיק לטנטש לי את השכל!", "יצא מטונטש מכל העסק..."). עם הזמן הכינוי הפך לשם נרדף ללא-יוצלח.

טו?מב?ו?ל?ה (גלעד)
הגרלה. בכל פורים ובכל יום עצמאות היו עושים טומבולה – הגרלת פרסים ("ועדת תרבות מציעה טומבולה לחנוכה. היא גם דרשה להקציב סכום כסף לזה. המזכירות החליטה על 10 לא"י ואח"כ יראו האם זה מספיק" - מתוך פרוטוקול האסיפה 12.10.1946 ).

טי-לה-לה (להב)
פעילות חינוכית שהפכה למסורת, מבית היוצר של אליס גלקוף: ילדי הפעוטון והגנון הולכים בשורה עורפית על מעקה בטון מוגבה או על ספסל הבטון שליד חדר האוכל, ושרים טי-לה- לה, תוך שמירה על שיווי משקל, כאשר המטפלת הולכת לצידם (הקריאה המקדימה לפעילות הנ"ל הייתה "ילדים, מי רוצה לעשות טי-לה-לה"? או "אפשר לרוץ עד הטי-לה-לה ולחכות לי" וכדומה).

יעזים (להב)
מה לא ניסינו לגדל כאן: בקר לבשר וגמלים, תרנגולות והודיים, כבשים ועיזים, וכמובן - המכון וניסיונותיו, ולבסוף - היעזים, שהיו תוצרי ההכלאה בין יעל ועז. דן רטנר שערך את ההכלאות, הקים ענף שהיה ניצחון גנטי שלא הונצח כלכלית.

כביש הברמדים (להב)
כביש שרות שהוקם במסגרת "כבישי הביטחון" שהוקמו בנגב בתקופת מלחמת ההתשה ופעולות התגמול - כביש גישה לעובדי השלחין, מהבית אל הברזים החשמליים (ה"ברמדים", תוצרת מפעל "ברמד" שבקיבוץ עברון) המפוקדים מרחוק, ומשמשים לפתיחה וסגירת המים בשדות.

כביש הרעב (מגן)
הדרך להגיע למגן בשנים הראשונות הייתה דרך "כביש הרעב", קטע הכביש מגילת עד אורים כיום. שם הכביש ניתן היות ובשנת 1946 הוא נסלל ע"י הבריטים כדי לספק תעסוקה לבדואים תושבי האזור, אשר היו רעבים ללחם בגלל הבצורת הקשה בשנה זאת.
הכביש נסלל רק באבנים עד למקום בו הייתה נקודת משטרה בריטית בשעתו, ע"י קיבוץ אורים. משם היו ממשיכים למגן בדרך עפר, ועוברים בבטחה את הוואדי - שעד ראשית שנות ה - 60 היה ללא גשר - אלא אם כן הנסיעה התרחשה ביום חורף גשום (שאז היה השיטפון מציף את כל הוואדיות וגורם לניתוקם של כל היישובים באיזור).

כדורי או?מ?ק (גלעד)
פרי עץ האזדרכת, שלא היה לו שם - לקרוא לכדור כל כך קטן "כדור אזדרכת" נשמע ממש לא מתאים - ולכן הומצא לו השם "כדור אומק". הכדורון הנ"ל שימש כתחמושת לזריקה ו/או שיגור ברוגטקה או בוס (קנה סוף) לעבר ילדים יריבים, ואם שמו מזכיר למישהו איזו קללה, אז זה ממש כך - כשאתה חוטף בראש כדור כזה, אז אתה מקלל...

לעשות איי-איי (עברון)
פעולת ליטוף של הראש – בדרך כלל של ילד - כדי לנחם, להרגיע, לעודד ("בום... נבהלת, חמודון? אל תבכה, זה סופו של כל בלון... בוא, אני אעשה לך איי-איי...").

מבשלת חמה (כפר-עזה)
כינוי לתורנית חימום האוכל לקראת ארוחת ליל-שבת בחדר האוכל. הכינוי תקף אפילו אם התורנית היא... תורן זכר ("שמישהו יצלצל למבשלת החמה, הוא עדיין לא הגיע...").

מוצרי שפירא (מגן)
מוצרי פלסטיק שונים, על שם בעל המפעל לפלסטיקה אשר מכר לקיבוץ את המכונות להזרקה ולניפוח להקמת המפעל במגן, כמו גם את המבלטים ואת המוניטין.
מה היו המוצרים האלה? מימיות וספלים עבור צה"ל, משחקי ילדים (חיות וחיילי פלסטיק, כדורי פלסטיק וכו'), כנאמר - "הכל בלירה!"

מי דבורה (עינת)
בארוחת צהריים לפני שהמציאו את מתקני הסודה הגישו מים עם קצת צבע וסוכר שנקראו מי דבורה. למה? זו שהייתה אחראית על הבישול נקראה דבורה מלצקי, ועל שמה קראנו למים האלה מי דבורה.

מחוסל (סעד)
בגד קרוע מאוד, שכבר "לא כדאי" לתקן אותו, הוחזר לתאו של החבר עם הפתק 'מחוסל' והמחסנאית נתנה בגד אחר במקומו.

מצרינה (גבעת ברנר)
כינויו של אולם ליל הסדר, אולם הספורט הביתי של הקיבוץ.
קצת לפני האביב חיפשו פרנסי היישוב מקום ראוי וגדול לעריכת סדר פסח. המקום נבחר ומסגרי הקיבוץ אילתרו מבנה על קונסטרוקציות ברזל, שעל הכנתו לפסח שקדו יומם וליל.
באחת מארוחות העשר, טרם חנוכת המקום, חיפשו המסגרים שם למבנה. הויכוח התלהט ומישהו הציע: "אולם ספורט זה ארינה, אבל זה בשביל פסח...", קפץ שני והוסיף: "בפסח אוכלים מצות - אז שיהיה מצרינה!" וכך, בהפסקת עשר אחת במסגריה, נולד השם.

מקגיגי (המעפיל)
מאכל-מעדן מלכים, עשוי שתי שכבות וופל שביניהן מלית של שברי בוטנים, פירורי עוגיות, קקאו ודבש. את המקגיגי הביאה לקיבוץ המעפיל, מאוסטריה, אמא ליפשיץ המיתולוגית (שכולם בקיבוץ, חברים וילדים כאחת, קראו לה אמא...).
מאמא ליפשיץ למדו את המתכון הסודי מספר חברות קיבוץ, על אף מוצאן הפולני, והמצטיינת שבהן (לדעת אחדים לא פחות טוב מהמקור...) הייתה עידית אלון, ששמה כבשלנית ואופה בתחומי קולינריה רבים יצא לתהילה - באמצעות שלושת בניה וקרובי משפחתה - ברחבי הארץ ובחו"ל.

מרוחה (כפר-עזה)
מחית לתינוקות, המכילה ירקות מהמרק ("אם הילד לא אוהב את המרוחה, תוסיפי לו סוכר - הוא יטרוף את זה...").

מרכזייה (להבות הבשן)
המרכזייה - מ?קל?ט מרכזי, ממנו נמתחו כבלים לכל חדר בקיבוץ. המקלט היה מכוון על ארבע תחנות, ובמרכזייה אפשר היה לברור בין התחנות השונות. המרכזייה נפתחה והופעלה ב-1955 ע"י החבר יוחנן מאר, בעזרתו של חבר נוסף שהמשיך להפעילה לאחר שיוחנן עזב את הקיבוץ ב - 1960.

דרך המרכזייה שידרו לחברים בחגים/כוננות ביטחונית וכו' הודעות חשובות. כשקבוצה חזרה מטיול שנתי, היאכתבה תיאור של הטיול ושידרה אותו לכל הקיבוץ. אפילו המקהלה של חברת הילדים הייתה מנעימה לחברים שירי חג דרך המרכזייה ז"ל. באורגינל היא הייתה בצבע עץ, אבל ה'פריקים' צבעו אותה בצבעים שונים. המרכזייה, חשוב לדעת, תוכננה ויוצרה בלהבות!!!

המרכזיה נסגרה ב-1963, עם קניית מקלטי רדיו לחברים.

מרתון (כרם שלום)
'מרתון' היה מושג של שביזות בקיבוץ אצל כולם. אם היו מחפשים מישהו בארוחת הערב בחדר האוכל ולא נמצא הבחור, התשובה למחפש הייתה "הוא עושה מרתון...", כלומר ישן מאז תום העבודה בצהריים ועד הבוקר שלמחרת.

נוסע להורים (כרם שלום)
נסיעה קיומית-הכרחית של אנשי כרם שלום למרכז הארץ, שנעשתה אחת לתקופת זמן. כל חברי הקיבוץ, אפילו הוותיקים והמבוגרים (יחסית), היו נוסעים להורים, קצת כדי לבקר ובעיקר כדי להצטייד במצרכים שונים וכסף, כי הקיבוץ לא היה ממש משופע באלה באותם ימי נוסטלגיה רחוקים ("בסוף השבוע הקרוב אני חייב לנסוע להורים – נגמר לי הכל בבית...").

נפו?חת?י (גלעד)
בובה שרבות מסוגה נתפרו, בשנות הנוסטלגיה המוקדמות, במחסן הבגדים של גלעד. הבובה מולאה-נופחה בשאריות סמרטוטים או צמר גפן, פשוט כי לא היה כסף לקנות לפעוטים ולפעוטות בובות "אמיתיות". מכיוון שהיו גם בנות שקיבלו בובות קנויות "אמיתיות" (כבר אז השוויון לא היה מי-יודע-מה...) ובכדי להבחין בין אלה לאלה, ניתן לתוצרת המקומית הכינוי 'בובות נפוחתי' או בקיצור נפוחתי.

סטפן (סעד)
מכשיר ייחודי במטבח הקיבוץ, לריסוק וערבוב ירקות ומאכלים שונים.

סלט מלכה (כפר-עזה)
סלט מאוד פופולארי בחדר האוכל, המורכב מכרוב, גזר, מיונז, לימון וסוכר. נקרא על שמה של ה'ממציאה' שהפליאה להכינו, חברת הקיבוץ לשעבר - מלכה לוריא.

עוגות או?רז?ל (גלעד)
עוגות ייחודיות, על שמה של אורזל וולף שעבדה במטבח ילדים ואפתה אותן. בכל יום שישי היה כל בית ילדים מקבל מגש עם עוגת אורזל, אם רציתם וגם אם לא.

עוגת החשיש (להב)
1971 - טראומה קשה שזכתה לסיקור נרחב בעיתונות הישראלית: זוג מתנדבים מארה"ב לא הבין מדוע כל הקיבוץ כמרקחה, ומדוע למזכיר (דן רטנר) אין חוש הומור. בסך הכל הם רצו לשמח את החברים שיצאו איתם לטיול, והכינו לכבודם עוגה עם ל.ס.ד. אשר גרמה לכל המטיילים לקטוע את הטיול ולבלות בבית-חולים.
במשפט טענו בני הזוג כי כל הרעש נגרם בגלל ההבדלים בהשקפה התרבותית שבין הישראלים לאמריקאים. הטיעון לא השפיע על השופט שגירש אותם מהארץ.

"עמוס רץ..." (להבות הבשן)
שיר מ-1956, מאולימפיאדת מלבורן, לפי המנגינה "כשנמותיקברו אותנו ביקבי ראשון לציון":
"עמוס רץ יריבו מכריע וזוכה במקום ראשון (2)
ישראלהקטנה במדליה זכתה והוכיחה את יכולתה (2)"
עמוס = עמוס גרוז'ונובסקי שייצג אתישראל בריצות בינוניות (כמובן שהוא לא זכה בשום כלום...).

פ?ו?פ?ס (גלעד)
נפיחה, נאד, פלוץ. הכינוי המקומי לתוצר הגאזי של פעילות הקיבה ("אי אפשר להיות בכיתה, מישהו עושה שם פופסים כל הזמן...", או על פי גיורא א. שאמר לאורחים שלו בסיום מסיבת יום הולדתו: "אכלתם, שתיתם, עשיתם את הפופסים שלכם – עכשיו תסתלקו!").

פישחר (עין השופט)
כינויו של מאגר הביוב של עין השופט, שהורכב מכינויי שני סוגי 'תוצרים' של תהליכי עיכול ביולוגיים (רמז: בשם ה'תוצר' השני חסרה האות אל"ף).

פלוגות פוליטיות (מגן)
בעקבות השפעתן של התארגנויות הקיימות בחו"ל במפלגות הקומוניסטיות, נערכו גם במגן פעולות כאלה אשר היו מאורגנות ע"י הוועדה הפוליטית. הפעילות הפוליטית בשנות הנוסטלגיה נחשבה, במקרים רבים, כעבודה לכל דבר והופיעה כסעיף מכובד בסידור העבודה המקומי.
החברים לא הסתפקו רק בפעילות בימי הבחירות, כאשר היו יוצאים לב"ש ואופקים ומבצעים ביקורי בית (בשנת 1961 בוצעו 111 ביקורי בית!), אלא פעלו לאורך כל השנה.
בין הפעולות הנוספות - מחאה כנגד ניצול עובדים, קיום חוגי לימוד עברית לעולים החדשים באופקים, לימודי חינוך לנשים, חוגי תפירה ומלאכה ועוד.

צבנוע (סעד)
מכונה שנוצרה במפעל "סעד מתכות", ותכליתה לסייע באיסוף אבטיחים ומלונים. נקראה צבנוע כיוון שנעה בשטח, אבל בקצב של צב...

צ'ונדולינו (עברון)
שולי החולצה המתנפנפים ברישול לא מכוון מחוץ למכנסיים, בד"כ במקום שבעל המכנסיים לא רואה (מאחור).
מקור המושג בספר על חבורת נמלים - שייצגה, בעצם, חבורת ילדים - שהוקרא בשנות הנוסטלגיה לילדי קבוצת "עופר" דאז. לאחד הבנים ה'נמלים' היו תמיד שולי החולצה מחוץ למכנסיים, וקראו לו צ'ונדולינו - זאת משום שמקור הספר הוא איטלקי, ובאיטלקית מילה זו נאמרת על משהו שמתנפנף או תלוי. כך, למשל, נקרא גם התליון שבקצה התכשיט לצוואר.

צקלג (להב)
כך קראו לנו בשנותינו הראשונות, ורק לאחר מאבק ממושך מול וועדת השמות הממשלתית, בו הוכחנו שפה לא הייתה צקלג של דוד, הסכימו, בשנת 1957, לקרוא לנו קיבוץ להב.
השם צקלג לא נשכח: הוא מופיע בפזמונים: "בקיץ ת"ש-יו"ד-בי"ת עלינו לצקלג...", בקידוחי המים צקלג א', ב' ו-ג', ובגרעין צקלג שהגיע ללהב בשנת 1964.

קומלים (להב)
שם נרדף לחזירים, לכבודו ועל שמו של קומלה (אברהם קום), מייסד החזירייה בלהב.

קופסת הקונפייטרים (להבות הבשן)
בכל קיבוץ הייתה 'קופסה נגד תינוקות', ובלהבות הבשן היא הייתה במרפסת המרפאה. על פי מסורת האגדות המקומיות, הרי שכאשר מרכזת ועדת חינוך חשבה שאין במצאי מספיק תינוקות, היא הייתה ניגשת עם מחט ומחוררת את הקונפייטרים (קונדומים) – ככה באו רוב ילדי להבות לעולם.

קו?צקו?-ר?וצקו? (עין החורש)
שנות ה- 50, שהיו שנות מחסור וצנע, הביאו עימן יוזמות הישרדות לא שיגרתיות. אחת מהן הייתה זו של צלמי רחוב מהעיר (מקצוע מקובל של הימים ההם), שבאו לקיבוץ כדי להרוויח עוד כמה לירות.
השיטה הייתה פשוטה: הצלם הגיע לאיזור בתי הילדים של הקיבוץ בשעות ההקמה של אחר הצהרים, היה מפתה-משכנע את הילדים שמשחקים על הדשא להצטלם (ללא שום קושי – כל ילד אוהב להצטלם!) ולמחרת שוב היה מגיע למקום עם התמונות המוכנות ודורש את תמורתן מההורים המופתעים תמיד והנזעמים לרוב…
בקיבוצי עמק חפר (גבעת חיים, עין החורש) פעל צלם שכדי לגרום לילד לחייך אל המצלמה, היה קורא לעברו "קוצקו-רוצקו!". ילדי עין החורש צעקו תמיד לחבריהם – "קוצקו-רוצקו הגיע! קוצקו-רוצקו הגיע!" ומכאן מקור הביטוי.

קלפצ'יק (המעפיל)
אטב כביסה עשוי עץ, שלא כמו אלו של ימינו העשויים פלסטיק.

קסאווה (להב)
כינוי למשחק ההשתוללות של ילדי קבוצת "זמיר" (הקבוצה החינוכית השנייה בלהב, ילידי 58-60) על הדשא - כשפותחים ממטרות או צינור מים המשפריץ ומשתולל.

שמשון (מעברות)
שם נרדף לישבן, טוסיק. שם קיצור - שמשי. מקור הכינוי הוא, כנראה, בנוהג קדום מראשית הקיבוץ, של טפיחה קלה על ישבנו של הפעוט - אולי לפני או אחרי זריקה כואבת - בליווי המחמאה-אמירה "שמשון הגיבור!". מאליו מובן שילד בשם זה לא היה יכול להסתובב חופשי בקיבוץ וגם סביר להניח, מן הסתם, שבכלל אין הרבה 'שמשונים' במעברות... אגב, יש עדויות שהמושג היה מקובל גם אצל חלק מקיבוצי הסביבה (למשל, גבעת חיים).

תזמורת האומפפה (גבעת ברנר)
בשנות ה- 60 שיחקהנבחרת הכדור-סל של גבעת ברנר בליגה הלאומית. הקבוצה, שהגיעה להישגים יפים בליגה, חבה אתהצלחותיה ל- 3 גורמים עיקריים:
א. האחים רייס, שמגיל צעיר לא ידעו להפסיד ועשו ה-כ-ל כדי לנצח.
ב. מגרש המצרינה ומשטח האספלט הקטלני שלו.
ג. תזמורת האומפפה - תזמורת כלי נשיפה ותופים- שניגנה מארשים ונעימות לכת לעידוד הנבחרת בתחילת המשחק ובמחצית.
בתזמורת היו חצוצרות, קרנות,טרומבון, הטובה של פלדי והתופים של קרסקס וזאק אביטן (ממבו). הרעש שידעה התזמורתלהפיק והקצב ה'מיוחד' (הלא סדיר) שלה, בייחוד ברגעי השיא של המשחק, היקנו לקבוצה המקומית יתרון חשוב וליריב כאב אוזניים...

בשנות ה- 50 וה- 60, שנים של מצוקה כלכלית ומחסור, היה ברבים מהקיבוצים ענף ייחודי ורווחי ביותר -  גידול חזירים לבשר. הבעיה הייתה התנגדות השלטון המרכזי לעניין, בהשפעתן רבת הכוח הפוליטי (ממש כמו היום?) של המפלגות הדתיות. למעשה היה חוק מיוחד - חוק החזיר - שאסר על יהודים, כולל קיבוצניקים, לגדל חזירים, והטיל קנסות כבדים על מי שנתפס עושה זאת. פקחי משרד הדתות היו מעת לעת מגיעים לקיבוצים חשודים ומנסים לגלות את מקום הדיר האסור, שנקרא בשם    קוד - כדי לבלבל את סוכני הכפייה הדתית - "ברווזיה" או "שפנייה".

המודיעין הקיבוצי, יש לציין, ידע בדרך כלל על הפשיטה המתקרבת, וביום המועד לפורענות סולקו החזירים למקומות מסתור עד הסתלקות ה'אויב' או שדרכי הגישה לדיר הוסוו ונחסמו במומחיות.
הפקחים הפיקחים, למדו והבינו במשך הזמן שהקיבוצניקים מערימים עליהם, וניסו לגלות את מקום הגידול של החזירים דרך ילדי הקיבוץ התמימים. הם היו ניגשים לילדי הקיבוץ המשחקים על הדשא ושואלים במתק שפתיים: "ילדים, אתם יכולים להראות לנו איפה החזירים של הקיבוץ?" הילדים, מסתבר, לא היו ממש תמימים - בייחוד לא אחרי תדרוך מקדים מצד חמ"ל הקיבוץ - וענו תמיד בשלילה ובהחלטיות: "לא, בכלל אין לקיבוץ שלנו חזירים!".

הגדילו לעשות ילדי עין החורש, כך מסופר, באחד מביקורי הפקחים - "בטח!" ענו דווקא בחיוב ובהתלהבות לשאלת מיקום החזירים, והובילו את ה'אורחים' המכובדים אל משק הילדים, אל חיות המחמד הקטנטנות והפרוותיות (קביות) הנקראות 'חזירי ים'?

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.

בכל קיבוץ היה על יד ברז המים גם ברז סודה.

מקום המפלט בימי הקיץ הלוהטים היה למרכז חברתי הומה ולסימן היכר לקיבוץ, אליו התייחס מנחם בגין כשניסה להסית את דעת הקהל כנגד "הקיבוצניקים בבריכות השחיה".

השם הרשמי למה שקרוי היום צלי בתנור או צלי בקר.
בשר שטוח נחשב לאחד מ"מעדני התקופה" והיה המאכל לו חיכו לעתים שבועות.
אנשים חזרו מעבודת החוץ מוקדם יותר, כשידעו שיהיה היום לצהריים. על השאלה כיצד ידעו זאת לא ממש ניתן להשיב - לעולם לא פורסם מראש מתי הבשר השטוח יהיה בתפריט...

בתים שנבנו בקיבוצים ע"י הסוכנות, בתחילת שנות ה - 50, כסיוע לתנועה הקיבוצית בקליטת עלייה. בתים אלה נבנו עם שירותים ומטבחון, שנחשבו חידושים מפליגים באותם ימים.

בשנות החמישים (ואפילו שנות ה - 60 בחלק מהקיבוצים), לא היו עדיין מקררים בבתי החברים. הג'ארה (מקור השם - ערבית), כד חרס גדול עם פיית שתייה בחלקו העליון, שעמדה בפינת כל חדר בקיבוץ, שימשה אז מקור מים קרירים לבני הבית.

קרירות המים הושגה הודות לתכונת המיוחדת של החרס שממנו הייתה עשויה הג'ארה - נקבוביות זעירות שבחומר, שדרכן מחלחלים המים אל פני השטח החיצוניים ומתאדים. פעולת אידוי זו היא שגורמת להתקררות פני השטח וקרירות המים שבפנים.