חיפוש:   בכל האתר  בשמות הערכים  בקרדיטים     חפש  |  חיפוש תמונות בנושא:   חפש
   מפת האתר  |   כרגע באתר: 161 מבקרים   |  כניסה לדף האישי    
עורך: דייויד סלע
דבר העורך כתבו לעורך
| עמוד הבית | מי אנחנו | מרכז מידע לגולש | על נוסטלגיה ורטרו | קרדיטים | צרו קשר | גולשים כותבים
 

+   ?????? ????? ?÷?
+   אביזרים וחפצים
+   אוספים ותחביבים
+   אז - וכעת
+   אירועים ושנים
+   ארכיון האישים
+   ארכיון הוידאו
+   ארכיון הכרזות
+   ארכיון המצגות
+   ארכיון הקול
+   אתרי נוסטלגיה
+   בידור ופנאי
+   בקיבוץ
+   בריאות, טיפוח וניקיון
+   בשכונה
+   בתים ומבנים מספרים
+   גלויות בולים וסמלים
+   דירה ובניין
+   היום בהיסטוריה
+   המקום בו גרנו
+   העפלה ועליות לא”י
+   חג ומועד
+   טלוויזיה ורדיו
+   ילדות נשכחת
+   לבוש אופנה והנעלה
+   מוזיקה שיר וזמר
+   מזון ומשקה
+   משחקים וצעצועים
+   נוסטלגיה בצה”ל
+   ספורט
+   ספרות נוסטלגית
+   ספריית יהודה דקל
+   עבודה ומלאכה
+   פוליטיקה ובחירות
+   רדיו נוסטלגיה
+   רכב ותחבורה
+   רשת חברתית
+   שונות
+   שירותי גולש
+   שפה עברית
+   תיאטרון עברי
+   תעשייה עברית
+   תקשורת מדיה ופרסום

האתר מוקדש לזכרו של
 יוסי פשרמן (פשי) ז"ל
2003 – 1954

מעל ל - 1100
סרטוני וידאו נוסטלגיים
בארכיון הוידאו שבאתר

יום העצמאות ה-7
 

הצוללת דקר
 

תל אביב הקטנה
 
 

פורטל: חג ומועד



סוכות

דגל שמחת תורה 2הרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

אנו נושאים דגלים
על מקורותיו של המנהג העממי לתת ביד הילדים דגל לשמחת תורה.

מאת: ד"ר יואל רפל
מחבר האנציקלופדיה 'מועדי ישראל'


"מחזה מעורר את הלב ומלא חן הוא המחזה בבית-הכנסת בליל שמחת-תורה עת על הספסלים ועל הבימה ועל עמודי המתפללים תלויים ועומדים זאטוטי בני-ישראל ובידיהם הקטנות מתנוססים דגלים מצוירים של נייר.

לא רק בארצות מזרח אירופה ולא רק בארץ-ישראל בלבד, אלא בכל מקום שהיהודים נחיתים שם תזכו לראות את המחזה הנהדר והסמלי הזה. המנהג הזה עומד בעינו עד היום ויש אשר יתחזק יותר ויותר. כי איזה תינוק לא ישתוקק לבוא בין הגדולים ולמלא תפקיד חשוב כל-כך: לשאת נס ליהודים ביד רמה וברוח נטויה?"  (דניאל פרסקי, דגל שמחת תורה, 1928).

מנין, איפה ומתי צמח המנהג שבו בשמחת תורה הילדים באים לבית הכנסת ודגל בידם? ולא רק דגל אלא שמוסיפים לו תפוח (עץ או אדמה) ונר. הדגל עצמו מקושט ומאויר בכל צבעי הקשת ובציורים שיש בהם הנותנים ביטוי למהותו של החג ויש בהם שהם אקטואליים לזמן ולמקום.

ראוי להתחיל בחג עצמו שאינו נזכר בתורה ואף לא במקורות ראשונים –משנה, תלמוד ומקורו בבבל של תקופת הגאונים שם נהגו לסיים את קריאת כל חמשת חומשי התורה בכל שנה, וזאת בשונה מארץ ישראל שבה קראו את החומש כולו במשך שלוש שנים. בספרו המונומנטאלי 'תולדות חג שמחת תורה' כותב אברהם יערי "חג שמחת תורה שאנו חוגגים בימינו..ביום השמיני של סוכות..הוא חג שנולד בבבל ואילו בארץ ישראל לא חגגוהו כלל עד סוף תקופת הגאונים (שנת 1000 בערך). עיקר החג היה על שום שבאותו יום סיימו לקרוא את חמשת חומשי התורה".

מה לסיום קריאת התורה ולדגלים בידי ילדים? כדי לתת תשובה לשאלה זו עלינו לרדת לייסוד שורשי מנהגי החג. בקהילות ישראל במזרח אירופה ואף במרכזה, אך במידה פחותה, התפתחו מנהגים שנועדו לטפח את הקשר בין חג שמחת תורה לבין ילדי ישראל. החג עצמו נצבע בצבע של קירוב הילדים אל התורה. כך התקבלו המנהגים שגם ילדים קטנים מאד נקראים לתורה, נזרקים עליהם מיני מתיקה שונים ויש אף ילדים הזוכים לשאת ספרי תורה אף שהם כבדי משקל. בין שאר המרכיבים שטופחו עבור הילדים היו הדגלים-דגלי שמחת תורה שהמשיכו את המסורת המקראית על מקומו של הדגל כפי שמתואר בספר 'במדבר'. "איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל" (ב ב).

השימוש המקראי במושג 'דגל' אינו זה המקובל בענייני מדינה בימינו, והוא נועד לשמש כינוי אסטרטגי. פרשני המקרא שחיו בימי הביניים העידו כי בארצות שבהם חיו היו הצבאות צועדים ודגל מתנוסס בראשם. "אין דגלים אלא צבאות" (שמות רבה טו,ו).

על הפסוק "איש על דגלו" אומר מדרש תנחומא "חיבה גדולה חיבב הקדוש ברוך הוא את ישראל שעשאן דגלים כמלאכי השרת כדי שיהיו ניכרים בני ראובן לעצמם ובני שמעון לעצמם". הדגל בתפיסה המקראית איננו חפץ אלא כהגדרת פרופ' גד בן-עמי צרפתי "קבוצת אנשים, יחידה צבאית, מחנה".

ההקפות למבוגרים הדגל לילדים
אזכור ראשוני לקיומם של דגלים בשמחת תורה נמצא בתקנות שקבעו יהודים יוצאי פולין שחיו באמסטרדם במאה ה-17. בתקנות קהילת אמסטרדם משנת 1671-2 נאמר "בשמחת תורה לא ילכו הילדים עם דגליהם אחר ספר התורה, וגם לא ידליקו שום נרות בלילה על דגליהם.אך ביום מותר לילך אחר ספר התורה וגם להדליק נרות".
מאליו  ברור שתקנות אלו נקבעו כאשר עדיין לא הייתה ידועה מנורת החשמל והתאורה בבתי הכנסת הייתה באמצעות נרות שנשמר להם מקום קבוע ובטוח. יערי בספרו מביא מקורות שונים המעידים על התפשטות מנהג הדגלים במקביל להתפשטות מנהג ההקפות. ואכן, נשיאת הדגלים בתהלוכה נאה בבית הכנסת ומחוצה לו היא הביטוי המעשי להשתתפותם של הילדים בהקפות שעושים הבוגרים עם ספרי תורה.
מעדויות שונות עולה כי מנהג הדגלים מוכר כבר כ-400 שנים, מראשית המאה ה-17, מדוע דווקא תפוח-אדמה או עץ ננעץ בקצה מוט הדגל? התפוח 'מיובא' ככל הנראה משיר השירים "כתפוח בעצי היער, כן דודי בין הבנים" (ב,ג). המדרש גם הוא נותן סיבה לתפוח "מה תפוח זה פריו קודם לעליו אף ישראל הקדימו נעשה לנשמע" (שבת פח ע"א). הנר אף הוא סמלי ובא לתאר את הנאמר בספר משלי "כי נר מצווה ותורה אור" (ו כג).

התקבלותו של הדגל בשמחת תורה הייתה חלק מהתפשטותו של  מנהג ההקפות. על ההקפות בשמחת תורה ידוע כבר מימי הביניים אך למעשה רק במאה ה-18 הן היו לאירוע המרכזי של החג. הדגל היה עבור הילדים האמצעי והחפץ באמצעותו השתלבו ברקודי ההקפות.

יצירת הדגלים הייתה ברוב השנים יצירה אומנותית עממית וזולה ומרבית הדגלים נעשו באמצעים פשוטים ועל ניירות באיכות נמוכה והם הושלכו כלאחר יד בסיום החג. זוהי הסיבה שאין בידי החוקרים והאספנים דגלים הקודמים למחצית השנייה של המאה ה-19 (1850 ואילך).

בראשיתם היו מרבית הדגלים מודפסים בצבעי שחור-לבן אך לקראת סוף המאה ה-19 ניתן למצוא יותר ויותר דגלים גדושי צבעים מאירי עיניים. תכני הציורים על הדגלים השתנו במרוצת השנים מנושאים תנכיים מובהקים, בעיקרם מקראיים, בהם בלטה מאד נוכחות הילדים לנושאים בעלי משמעות אקטואלית. פרופ' שלום צבר מהאוניברסיטה העברית שכתב מחקר רחב יריעה על דגלי –תורה ומחזיק אוסף בפני עצמו כותב כי "הרוחות החדשות שהחלו מנשבות ביהדות מזרח-אירופה ובעיקר הציונות השפיעו על התפתחות הדגל לשמחת תורה.....ככל שהתנועה הציונית הגבירה את כוחה חדרו משמעויות אלה יותר ויותר לדגלי החג"...
מציאות זו השפיעה מאד על תכני הדגלים שיוצרו ועדיין מיוצרים, תחילה בארץ ישראל ומאוחר יותר במדינת ישראל. אם בתחילה ייצגו הדגלים את פניו של 'היישוב הישן' הרי שמאוחר יותר נשתלבו תמונות מחיי החלוצים ובהמשך לאירועים ואישים בני הזמן. על הדגלים הוטבעו תמונות של מפקדי וחיילי צה"ל, הכותל המערבי ,לאחר שחרורו במלחמת ששת הימים,שילוב של אנשי אדמה ולוחמים וכן גיבורי סדרות סרטי טלביזיה, ברוב המקרים מתוצרת זרה, שהילדים הזדהו עם גיבוריהם. בארון הקודש שנמצא במרבית הדגלים הסתתרו, וודאי עדיין מסתתרים, אותן דמויות שהודפסו על הדגל לכבודה של התורה. 




האושפיזיןהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

האושפיזין - מופת להכנסת אורחים

מאת: ד"ר יואל רפל
מרכז אלי ויזל ללימודי היהדות, אוניברסיטת בוסטון



רקע
מנהג פשוט הוא בישראל לילך להקביל פני רב, מנהיג ציבור או אורח חשוב. בעיקר אמורים הדברים בשבתות וימים טובים בהם רבים מארחים ומתארחים. ידועה האגדה המסופרת במסכת 'שבת' של התלמוד הבבלי על אותם שני מלאכים, מלאכי עליון, מלאכי שרת, אחד טוב ואחד רע, המתלווים לו לאדם בערב שבת בדרכו מבית הכנסת לביתו. כאשר מגיע היהודי לביתו הוא פותח בשירת הפיוט "שלום עליכם מלאכי השלום", ורק אחר כך מתיישב לאכול את סעודת השבת.

בחג הסוכות כאשר נכנס יהודי לסוכה הריהו ממתין לבואם והצטרפותם של שבעת אבות האומה - אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, אהרן, דוד. כל יום משבעת ימי החג מוקדש לאחד האורחים החשובים ובו הוא מוזמן, באמצעות פיוטים ודברי שבח, לבוא ולהתארח בסוכה. האורח הבלתי נראה מטביע את חותמו על היום הייחודי לו, ועל כן נהוג לתלות על דפנות הסוכה קישוטי טבלאות ובהם סדורים שמות האורחים על פי ימי התארחותם בסוכה.

מנהג האושפיזין (אושפיז=אורח, מהמלה 'הוספיס') מתבסס ככל הנראה על תורתם ומנהגם של המקובלים הנזכר בספר 'הזוהר', ובו מסופר על הזמנת אורחים עליונים המשגיחים על ביצוע מצוות הכנסת אורחים בחג הסוכות, ואשר מברכים את בעל הבית שעל שולחנו יסעדו סועדים עניים. מכאן גם המנהג להזמין בכל יום משבעת ימי הסוכות, לסעודת ערב, אדם עני המסמל את האושפיז העליון. בבירור מוצאם של שבעת האושפיזין ניתן לראות את המקור המשיחי של המנהג הקשור בסוכה כסמל למלכות ישראל, ובשבעת הרועים אשר ילוו את המשיח. יש סבורים כי מקומו הבלתי קבוע של יוסף בנוסחים השונים של סדר האושפיזין מצביע על כך שיוסף ודוד שבין האושפיזין אינם אלא משיח בן יוסף ומשיח בן דוד.

ייתכן כי שבעת האושפיזין הם הגלגול היהודי - מונותיאיסטי של המוטיב המיתי, הנפוץ בתרבויות אליליות שונות, לפיו נתמך העולם על ידי שבעת עמודי-ארץ, או אולי יצורים מיתיים. אותם מוסדות תבל, או 'עמודי ארץ' הוחלפו בשבעה אישים, שהם יסוד ייסוד העולם, כפי שנאמר במשלי 'צדיק ייסוד עולם'.

אגב,המספר 'שבע' אינו צריך להפתיע אותנו, וכבר נמצא במחקרים שונים כי יותר משלוש מאות וחמישים עניינים שונים ביהדות קשורים למספר שבע. דוגמאות: ימות השבוע, שבעת ימי החג, שבעה כרתו ברית עם הקב"ה, שבעה שלא שלט בהם ייצר הרע, שבע מצוות בני נח, שבעה מיני פורעניות, שבעה טובי העיר, שבעת הרועים, שבעה דברים נבראו קודם בריאת העולם, ועוד.

מנהגים ומסורות
האושפיזין המתארחים בסוכה באים ללמד זכות על בעל -הבית, המארח אותם לפני הושענא – רבה, שהוא יום גמר הדין וחתימתו. מתוך שנרמז המנהג בנביאים ככתוב "ביום ההוא תקראו איש לרעהו אל תחת הגפן ואל תחת התאנה" נהגו לכבד את האורחים בתירוש ובתנובת השדה. בכמה עדות היו טורחים בעלי הבתים למצוא עני שיהא אורח בסוכתם, יישב בראש השולחן ויאכל ממעדני הבית.בכך הוא משמש ממלא מקום לאושפיז של אותו יום. מהדרים היו מזמינים בכל ערב שבעה אורחים עניים כנגד כל שבעת האושפיזין.

בקרב יהודי מזרח אירופה היה מקובל שיילד אשר נולד בחג הסוכות או שברית המילה שלו התקיימה בימות החג נקרא על שם האושפיז של יום שמחתו. במקרה והילד נולד בשעות אחה"צ היה נקרא מחיבור שמות שני האושפיזין - של היום ומחר, למשל: אברהם-יצחק, אהרן-דוד.

ספרדים בירושלים נהגו להעמיד בסוכה כסא לכבוד אחד משבעת האורחים, אשר יבואו איש ביומו לסוכה, ועל הכסא הניחו ספרים. יהודי בבל נהגו לתלות בכל סוכה עששית בכוס שמן ובה פתילה אחת - נר לנשמת אושפיז אותו היום. היו שנהגו לתת לעני כסף תמורת ארוחה שיאכל במקום האושפיז. המקובל מכל המנהגים הוא לתלות קישוט בסוכה ועליו מצוינים שבעת האושפיזין.

מידותיה של הכנסת אורחים
ערכה של מידת הכנסת אורחים נלמדת מאברהם אבינו, האושפיז הראשון. "אמר רב יהודה אמר רב: גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה" שנאמר "ויאמר (אברהם) אדוני אם מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך".
במסכת פרקי אבות אנו מוצאים את דברי בן-זומא האומר:"אורח טוב מהו אומר-כמה טרחות טרח בעל הבית בשבילי? כמה בשר הביא לפני? כמה יין הביא לפני? כמה גלסקאות (עוגות) הביא לפני? וכל מה שטרח לא טרח אלא בשבילי. אבל אורח רע מהו אומר - מה טורח טרח בעל הבית בשבילי? פת אחת אכלתי, חתיכה אחת (של בשר) אכלתי, כוס אחת שתיתי, כל טורח שטרח בעל הבית לא טרח אלא בשביל אשתו ובני ביתו".

ומשהו מסיפורי החסידים. מספרים על רבי לוי יצחק מברדיצ'ב כי בפרוס חג הסוכות היה מזמין לסוכתו יהודים פשוטים, עמי ארצות שאינם בקיאים בתורה. ביקשו תלמידיו למנוע ממנו מלקיים מנהג זה, ולא עלה בידם. רבי לוי יצחק התעקש לשבת בסוכתו בחברת עניי העיר. פעם אחת ביקש אחד מתלמידיו לשאול אותו לפשר מנהגו. השיב רבי לוי יצחק: "בעולם של מעלה יושבים הצדיקים בסוכת עורו של לוויתן, עטרותיהם בראשם והם עסוקים בתורה. והנה לאחר מאה ועשרים שנה, כאשר אבוא גם אני ואבקש להיכנס לאותה סוכה בוודאי לא יניחו לי.כי מי אני? עם הארץ וריק מתורה. מדוע שאזכה לשבת במקום שיושבים צדיקי עולם. או אז אבוא ואטען כי בעולם של מטה הכנסתי לסוכתי פשוטי עם ומן הדין שכך ינהגו בי בעולם של מעלה".




הפינה הנוסטלגית - סוכותהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 




מסע האתרוגים לא”יהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

מסע האתרוגים לארץ ישראל
מסע בשנת 1842 של תיבת אתרוגים אחת מהאי היווני קורפו לירושלים היה בחזקת "אבן שנזרקה לאגם" שיצרה בו גלים רבים, שהשפיעו מאוד על החיים בישוב היהודי הישן בארץ ישראל, ותרמו באופן משמעותי להתפתחות המפעל הציוני בארץ ישראל.

מאת: דייויד סלע
יו"ר המועצה לקידום המורשת הישראלית (ע"ר)
ועורך אתר נוסטלגיה אונליין


 

פתח דבר: מקור האתרוג הארץ ישראלי הוא ערבי פלשתינאי...
גידול האתרוגים בארץ ישראל באמצע המאה ה-19 מתקיים באום אל-פאחם. החיסרון – אתרוגים קטנים כמושים ועלובים, היתרון – אין חשש לעניין "הרכבה" הפוסלת את כשרות האתרוג.

 "...וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים".ויקרא כ"ג מ'.

לאורך ההיסטוריה ועד 150 השנים האחרונות גודל האתרוג בארץ ישראל על ידי פלאחים ערבים. בשכם ויריחו היה ריכוז של פרדסי אתרוגים אך אזור הגידול העיקרי והגדול היה באום אל-פאחם.
הנה מה שכותב יואל משה סלומון בעיתונו "הלבנון" באמצע המאה ה-19: "...לא לחינם בחרו אבותינו רבנינו וגאונינו מדור לדור לברך אך על אתרוגי אום אלפחם, כי הגנים האלה נשארו לנו במסורה קדומה מדור לדור כי המה פרי הארץ לגאון ולתפארת".

האתרוגים של הפלאחים היו עלובים במראה, קטנים כמושים וללא ריח מיוחד, אך הישוב הישן ראה בגידול הפרימיטיבי של האתרוגים על ידי הפלאחים כיתרון, שכן בכך ניטל חשש ההרכבה שפוסלת את האתרוג, פעולת ההרכבה דרשה ידע חקלאי מתקדם שלא היה בחזקת הפלאחים הערבים.


נושא ההרכבה של עצי האתרוג היה הציר המרכזי בענף האתרוגים ובאמונה היהודית לאורך כל ההיסטוריה: לעץ האתרוג גזע חלש וכדי להגדיל את תפוקת עץ האתרוגים היו מרכיבים (מחברים) על הגזע החזק של עץ הלימון ענף של אתרוגים שהשתלב ונטמע בעץ, צמח התפתח והניב תפוקה גדולה של אתרוגים. במסורת היהודית עץ אתרוג מורכב פוסל את פריו משימוש שכן כבר לא מדובר באתרוג מקורי "אוריגינלי" כפי שגדל בארץ ישראל מקדמת דנא, אולם כאמור כל עוד שוק גידול האתרוגים בארץ ישראל היה בבעלות בלעדית של הפלאחים הערבים - לא הועלה חשש ההרכבה.

רעידת אדמה בגליל שהורסת את צפת יוצרת שינוי דרמתי בשוק האתרוגים הארץ-ישראלי.
סוחרי צפת האשכנזים עוברים לגור בירושלים ודוחקים את רגליהם של סוחרי האתרוגים הספרדים, מחלוקת "ספרדית אשכנזית" מתחילה לבצבץ.

המסחר באתרוגי ארץ ישראל התנהל במשך מאות בשנים על ידי מספר משפחות סוחרים יהודיים ספרדיים מירושלים שאתרוגים היו מומחיותם, בידע שהועבר לאורך הדורות מאב לבן. השפה הערבית שהייתה שגורה בפי הספרדים הירושלמים אפשרה להם לנהל את המסחר הער עם הפלאחים הערבים שגידלו את האתרוגים, כאמור בעיקר בישוב אום אל-פאחם.

הכול התנהל על מי מנוחות עד שנת 1836: בשנה זאת החריבה רעידת אדמה עזה את רוב צפת, בעקבותיה עברו לירושלים חלק גדול מבני המשפחות האשכנזיות שנותרו בחיים לאחר האסון של 1836, צאצאי עליית הבעל שם טוב שבאו לצפת כמה עשרות שנים קודם לכן. בירושלים ראו האשכנזים כי טוב לאחיהם הספרדים העוסקים באתרוגים והחלו לסחור באתרוגים גם הם, עובדה שהעלתה את חמת היהודים הספרדים בירושלים.

שתי מחלוקות אחרות העיבו על יחסי הספרדים והאשכנזים בישוב היהודי הישן, הראשונה הייתה בנושא השחיטה והשנייה בנושא כספי החלוקה, אך נראה שריב האתרוגים, בעיקר בשל מה שהתפתח במהלך השנים הבאות, הביא את המתח בין הקהילות לשיא והחשש היה לקרע ממשי בעולם היהודי ללא אפשרות לאיחוי, כה רבה הייתה העוינות.

בסופו של דבר הכול קשור בכסף...
האתרוג ככלי גיוס כספים מרכזי בתעשיית ה"שנור" של הישוב הישן.

כמו במקרים רבים אחרים במאבקי כוח שכאלה הקשורים לענייני דת, הנושא הפיננסי הקשור לאתרוגים שהוחבא כביכול מאחורי הקלעים היה למעשה הסיבה והעילה למריבת הדמים שהלכה והתפתחה: עם כל הכבוד למסורת היהודית ושאר ההדגשים הדתיים שנצעקו בקול על ידי הניצים, אלה מהצד הספרדי ואלה מהאשכנזי, גודלו של שוק האתרוגים בארץ ישראל בשנים ההן היה כאין וכאפס לעומת הפוטנציאל הענק שהחל להיפתח ממש בשנים ההן בפני האתרוגים הארץ ישראלים: "החלום הרטוב" בזמנים ההם של היהודים בקהילות הגדולות של מזרח אירופה היה להיות בחג הסוכות הבעלים של אתרוג מארץ ישראל. הם היו מוכנים לשלם משקלו בזהב, לא משנה גודלו וצורתו. אך קשרי התחבורה שהיו עדיין רופפים בזמנים ההם בין ארץ ישראל והגולה לא אפשרו עדיין שינוע יעיל ושיווק אתרוגים מישראל לאירופה.
אתרוג "אוריגינלי" מארץ ישראל היה מגיע לקהילה באירופה רק אם ביקר בה בחג סוכות שד"ר, אותם "שליחי דרבנן" שהיו מגיעים מהארץ לקהילות בגולה כדי לגייס מהם כספים לישיבות ולישוב הישן בארץ ישראל. או אז היה מביא עימו השליח אתרוג מארץ ישראל ומכוון את דרכיו להגיע לקהילה אמידה בתקופה לפני חג הסוכות. באי בית הכנסת היו רוכשים מהשד"ר זכות להחזיק בידם את האתרוג לזמן קצר ולברך, ולאחר שכולם ברכו ושילמו על הברכה בהתאם היה השליח עושה "מכרז" בין באי בית הכנסת, וזה שהצליח להעמיד את הסכום הגדול ביותר מבין כל חברי הקהילה היה רוכש למעשה את האתרוג ומציגו לראווה וגאווה בסוכתו. בקיצור – האתרוג הארץ ישראלי בזמנים ההם היה כלי מרכזי בתעשיית ה"שנור", אולם עד שיוגשם הפוטנציאל יצוא אתרוגי ארץ ישראל לגולה ממש בשנים הסמוכות לתיאור האירועים (להלן) נאלצו בני הקהילות היהודיים באירופה להסתפק באתרוג ים תיכוני, כאשר אתרוגי האי היווני קורפו הגדולים והמהודרים היו המובילים בשוק וגרפו הון עתק ליצרנים ולמשווקים היוונים.

אתרוגי קורפו יוצאים במסע לכיוון ארץ ישראל
באי קורפו משגשגת קהילה יהודית ובה סוחרי אתרוגים אמידים. תיבת האתרוגים הנשלחת על ידם לירושלים היא "כאילו מתנה", אך הסיבה האמיתית היא פיתוח "תוכן שיווקי" וחיזוק המותג.

באי קורפו שנמצא במרכז הים האדריאתי בין יוון ואיטליה שכנה באמצע המאה ה-19 קהילה יהודית גדולה שהייתה מעל לעשירית מכלל 50,000 תושבי האי. היחסים בין היהודים והנוצרים בקורפו היו סבירים, ומאחר וגם בקורפו נאסר על היהודים לאורך תקופות רבות להיות בעלים של אדמה – חלקם נתנו ידם בעיקר בסחר בין לאומי, מנצלים קשרי משפחה וקהילה ברחבי העולם.
ומה היה לקורפו למכור בזמנים ההם? בעיקר שמן זית וגם אתרוגים: בני קורפו הנוצרים צרכו מעט מהאתרוגים שגידלו לצורך ייצור מקומי של ריבה, ואת רובם מכרו בכל רחבי אירופה דרך הסוחרים מהקהילה היהודית בקורפו. גם המגדלים הנוצרים וגם הסוחרים היהודים עשו הון גדול משוק האתרוגים.
אם צריך לשים אצבע על האירוע החשוב ביותר בתחום ההיסטוריה המרתקת של האתרוגים בארץ ישראל - הוא התרחש ב-1842.
באותה השנה נשלחה תיבת אתרוגים תמימה מקורפו לירושלים. השולח היה רב הקהילה של קורפו יהודה ביבס, והנמען בירושלים היה "הראשון לציון" הרב אברהם גאגין.
זה היה ממש יפה שרב קהילת קורפו כיבד את "הראשון לציון" בתיבה של אתרוגי קורפו הגדולים והמהודרים, אך המניע העיקרי למשלוח התיבה לירושלים לא היה כה תמים, אלא יותר בכיוון של "תוכן שיווקי" כמו שאמרים כיום:
צריך לזכור שאתרוגי קורפו נלחמו על השוק היהודי באירופה מול האתרוגים האיטלקיים והמרוקאים. לאירופה לא הגיעו עדיין בתקופה ההיא אתרוגים מישראל בשל קשרי תחבורה לקויים, וסוחרי האתרוגים היהודים בקורפו עלו על רעיון לשלוח ל"ראשון לציון" בירושלים אתרוגים כדי שיוכלו להוסיף למיתוג אתרוגי קורפו את העובדה ש"הראשון לציון" בכבודו ובעצמו עושה בהם שימוש. אגב, השיטה הזאת של "מתנה תמורת מיתוג" פועלת ובגדול עד היום, למשל עד מותו היה מקבל הרב עובדיה יוסף לביתו מדי שנה עשרות ואפילו מאות אתרוגים מכל המגדלים בארץ, רק כדי שאחד מהם, זה שאתרוגו נבחר לשימוש על ידי המר"ן - יוכל לפרסם העובדה ברבים.

תיבת האתרוגים מאפשרת לרבי יהודה הלוי להגשים את החלום הציוני.
תוכנית תלת שלבית של רב יהודה הלוי מיפו הקשורה בתיבת האתרוגים מקורפו הינה, בראייה היסטורית, התרומה הראשונה הגדולה ופורצת הדרך להתפתחות חיים ציוניים בארץ ישראל. העובדה שתיבת אתרוגים מקורפו הגיע לארץ ישראל ונמצאת אצל "הראשון לציון" הגיע לאוזניו של יהודה הלוי מרגוזה, שהיה בן עדת הספרדים ורב הקהילה היהודית ביפו. אגב, כולנו מכירים את הרב הזה בשל שמו שניתן לרחוב ראשי ביפו, אלא שאנו טועים בביטוי השם – הרחוב ידוע בשם "יהודה מרגוזה" (קמץ מתחת לאות מ') ואילו השם הנכון הוא יהודה מרגוזה, (סגול תחת האות מ), שכן רגוזה  Ragusa היה השם הקדום של העיירה דוברובניק לחופי הים האדריאתי השוכנת בקרבת באי קורפו. יהודה הלוי נולד בדוברובניק, משפחתו עשתה שימוש באתרוגי קורפו הנהדרים בתקופת מגוריה בדוברובניק, ועובדת הימצאותם כעת בארץ של אתרוגי קורפו מציתה את דמיונו של יהודה הלוי: הוא בונה תוכנית רב שלבית הקשורה בחזונו הגדול האומר ש "... יש ליצור שינוי משמעותי בחיי היהודים בארץ ישראל, ולהפוך את ההמתנה לגאולה המתבטאת בחוסר מעש ובטלה בישיבות התורה תוך כדי המתנה חודשית לכספי החלוקה - למעבר של עבודת כפיים יהודית והקמת ישובים חקלאיים בארץ ישראל".

חשוב להדגיש: השנה היא 1842, כארבעים שנים לפני הקמת הישוב היהודי הראשון (פתח תקווה) ושישים שנה לפני הקונגרס הציוני הראשון. רבי יהודה מרגוזה, בדרך של מינוף תיבת אתרוגים אחת (להלן) היה החלוץ לפני המחנה במסע הגאולה היהודית של קרקעות ארץ ישראל, רבי יהודה הלוי היה למעשה הציוני האמיתי הראשון, ולצערי חוץ מרחוב על שמו ביפו הוא לא קיבל מעולם את הכבוד המגיע לו, על מעשיו פורצי הדרך ותרומתו העצומה להתפתחות המפעל הציוני בארץ ישראל.

בשלב הראשון להגשמת תוכניתו הציונית צועד רבי יהודה במהירות מביתו ביפו לעבר הנמל ושולח מסניף הדואר האוסטרי שם טלגרמה ל"ראשון לציון" בירושלים עם בקשה לקבל את האתרוגים לידיו, לאחר חג הסוכות.
כשהאתרוגים הגיעו אליו ניגש רבי יהודה לשלב השני בתוכניתו, ורוכש שטח אדמה של 100 דונם צפון מזרחית ליפו, על גדות ואדי מוסררה (הוא נחל איילון). הוא מתעקש על עבודה יהודית ומקים שם את הפרדס היהודי הראשון בארץ ישראל. היה זה פרדס אתרוגים, בבעלות הקהילה הספרדית של יפו, שסוף סוף מחזירה לעמה מעט מהכבוד שנלקח ממנה בעקבות ההשתלטות האשכנזית על שוק האתרוגים בארץ ישראל ודחיקת רגלי הספרדים משם, כפי שאירע בשנים הקודמות.
שנים לאחר מכן, כשהפרדס פורח ומלבלב ניגש ב-1855 הרב יהודה הלוי לשלב השלישי בתוכניתו ומשכנע את סר משה מונטיפיורי לראות בפרדס האתרוגים העברי הראשון הזה הוכחה לכך שיהודים אכן יכולים לעסוק ולהצליח בחקלאות, שהייתה בבלעדיות ערבית מוחלטת עד אז. מונטיפיורי נכנע לחזונו של יהודה הלוי מרגוזה, רוכש את פרדס האתרוגים, משנה שמו ל"פרדס מונטיפיורי", משקיע ומפתח הפרדס כבית הגידול הראשון לפרדסנות יהודית בארץ ישראל. לפרדס האתרוגים מתווספים גם עצי לימונים ותפוזים מהם נלקחים לאחר שנים חוטרים לשתילי עצי פרי הדר בישובים חקלאיים יהודים שרק נוסדו, וזאת עוד שנים לפני תחילת הפעילות של הברון רוטשילד לטובת החקלאות היהודית בארץ ישראל.
(פרדס מונטיפיורי פעל במשך 80 שנים עד שבשנת 1922 נעקר לטובת הקמת "שכונת מונטיפיורי". עד לפני שנים היה ברחוב יהודית 12 שבשכונה עץ אתרוגים, שריד יחיד לתחילת הפרדסנות בארץ ישראל, שנעקר והועבר לגן הטרופי בגני יהושע, שם הוא מלבלב עד עצם היום הזה).

אין טוב בלי רע: ההצלחה של פרדס האתרוגים של הקהילה הספרדית ביפו יצרה את הקרע הגדול בין הקהילות:
אירועים היסטוריים באזורנו מאפשרים קפיצה נחשונית ביצוא אתרוגי יפו של הקהילה הספרדית לעבר הקהילות היהודיות באירופה, המלחמה הגדולה בין הספרדים והאשכנזים מתחילה...

פרדס האתרוגים המפואר ביפו בבעלות הקהילה היהודית הספרדית פרי זרעי האתרוגים מקורפו מתפתח במקביל להתרחשויות היסטוריות גדולות באזור, המזניקות באחת את פוטנציאל שוק האתרוגים מארץ ישראל לעבר שוק הקהילות העצום של יהודי אירופה: ב-1869 נחנכת תעלת סואץ, השיט באגן הים התיכון המזרחי הופך להיות בטוח, קווי אוניות מנמלי אירופה (כמו מרסי אודסה וונציה ועוד) מתחילים לפקוד את נמל יפו, ובשובם לאירופה נושאות הספינות בבטנן מטענים של תפוזי יפו Jaffa, ולקראת חג הסוכות גם את האתרוגים הגדולים המהודרים וריחניים פרי פרדס האתרוגים היפואי, בשליטת הקהילה הספרדית. סוחרי האתרוגים האשכנזים בירושלים רואים איך ההגמוניה עוברת חזרה מהם לסוחרים בני הקהילה הספרדית, שהרי מי מיהודי אירופה ירצה כעת לצרוך אתרוג כמוש וקטן פרי המטעים של הערבים באום אל-פאחם אותם מנהלים הסוחרים האשכנזים? הקהילות היהודיות באירופה צורכות בשקיקה את האתרוג היפואי, ומשלמות משקלו בזהב.

או אז מתחילה מלחמה נוראה בין הספרדים והאשכנזים....
הסוחרים האשכנזים, עיניהם כלות בראותם בנפילת שוק האתרוגים שלהם לעומת העלייה המטאורית של אתרוגי יפו הספרדיים, פועלים בדרך של הטלת דופי חמור בכשרות אתרוגי יפו בצורת האשמה ש"אתרוגי יפו מקורם בעצי הרכבה, שומו שמיים!!!". הם פועלים במזימתם בעזרת בית הדין האשכנזי בירושלים המוציא פסק דין בצורת "קול קורא" בגנות אתרוגי יפו, ומקבלים סיוע מהעיתון "הלבנון" בבעלות משה יואל סלומון, מראשי הקהילה האשכנזית בירושלים, ההוא מהשיר "בבוקר לח בשנת תרל"ח" של אריק איינשטיין.

בנוסף מאיצה הקהילה האשכנזית בירושלים שליחים היוצאים בהולים לנמל יפו, שם עולים הם על האוניות ומפליגים אל מרכזי הקהילות באירופה, נושאים בכליהם את פסק הדין של בית הדין האשכנזי בירושלים הפוסל את אתרוגי יפו ומגובים בקטעי עיתונות משמיצים מעיתון "הלבנון" האומרים בתמצית ש"אתרוגי יפו של בני העדה הספרדית אמנם מהודרים יפים וריחם נעים – אך פסולים המה לשימוש בשל חשש להרכבה. אתרוגי ארץ ישראל המקוריים המשווקים על ידי הסוחרים האשכנזים הם האתרוגים היחידים ללא חשש הרכבה, כל משפחה שמברכת על האתרוג מיפו לא יוצאת כלל חובת ברכה, שכן ברכתה הייתה לבטלה"....
אסון גדול נפל על בני ישראל!!!

כאז גם היום : כשיש בעיה גדולה – מקימים וועדה.....
הוועדה שהוקמה כדי לפתור את המחלוקת הגדולה בין סוחרי האתרוגים הספרדים והאשכנזים תרמה בעיקר לחשיפת מכמני ארץ ישראל בפני תושביה, עובדה שסייעה רבות להתפתחות הישוב היהודי בארץ ישראל שנים לאחר מכן.

הספרדים נכנסים לקרב חייהם: היה פה לא רק עניין של כסף רב אלא גם כבוד. לעזרתם בא ישראל דב פרומקין, מראשי העיתונות היהודית בארץ ישראל ובעל העיתון "החבצלת", שתקף בארסיות רבה את המנהיגות האשכנזית בירושלים ומאשים אותם בלא בפחות מאשר "מרמה והטעיית הציבור היהודי הקדוש".
אבני הבליסטראות משוגרות מצד לצד, ובאחת נפתחת "תיבת פנדורה" איומה בין העולם הספרדי והאשכנזי, כאשר כל "הריחות הרעים" שהיו כלואים בתיבה כתוצאה ממאבקים קודמים בין הספרדים והאשכנזים, (בעיקר בעניין השחיטה וכספי החלוקה) פורצים כעת באחת, מבאישים את האווירה ויצרים קרע בעולם התורה והקהילות היהודיות: זה קורא לשני "צורר יהודה וירושלים" והשני מכנה את רעהו כ"חבר להקת אנשי משחית, בן עצרת בוגדים", "אנשים חוטאים בני חרפת המין האנושי" ועוד "ברכות" שכאלה. נכתבים כתבי חרמות אשכנזים נגד ספרדים ולהיפך, המרקם היהודי בארץ ישראל הולך ומתפורר והופך את החיים לבלתי נסבלים.

ואז הקימו וועדה, וממנים כחבריה נכבדים מהעדה הספרדית והאשכנזית בירושלים. תפקידה של הוועדה היה לצאת ולתור את הארץ לאורכה ורוחבה, לבקר בכל פרדס אתרוגים קיים ולהחליט מיהו פרדס כשר ומיהו פרדס בעל עצי אתרוג בלתי כשרים, עצי הרכבה.

מסעות הוועדה הופכים לסיפור אהבה לארץ ישראל: לכל מסע של הוועדה מצטרפים שני עיתונאים, אחד מה"חבצלת" והשני מה"לבנון", והחשיבות של הוועדה הזאת, בנוסף לדו"ח שהפיקה ואולי יותר היא, שזאת הייתה הפעם הראשונה שתיאורי מסע בארץ ישראל מפורטים בעיתונות היהודית בארץ ישראל, תיאורים שנתנו לקוראים תמונה אחרת, מרעננת ואופטימית של נופי הארץ הנפלאים, שהיו כה שונים מהאווירה והרוח הרעה שנשבה בזמנים ההם במקומות הישוב היהודי בארץ ישראל, בעיקר בירושלים צפת חברון וטבריה.
הקוראים ראו פתאום את ארץ ישראל בצורה אחרת, בתקופה בה תושבי מקומות הישוב הללו לא יצאו מיישובם בדרך כלל. התפתח ז'אנר כתיבה עיתונאית חדש המפאר את נופה ותכונותיה הנפלאות של ארץ ישראל ומקרין אהבה גדולה לארץ ישראל, תופעה שתרמה ללא ספק להתפתחות ההתיישבות היהודית חדשה בארץ ישראל , החל מתחילת שנות ה-80 של המאה ה-19.

לעניין דו"ח הוועדה בסוף פעילותה, הרי ש"גילוי נאות" לא היה שם: השולטים בוועדה היו אשכנזים, חלקם מבני משפחות סוחרי אתרוגים אשכנזים בירושלים. דו"ח הוועדה קבע ש"אתרוגי יפו הספרדים מורכבים לעומת אתרוגי אום אל-פאחם המקוריים", ועל בסיס עדות זאת הכשיר בית הדין האשכנזי את אתרוגי אום אל-פאחם בשליטת הסוחרים האשכנזים, ופסל את אתרוגי יפו הספרדיים.
עולם התורה והקהילות היהודיות, הן בארץ ישראל והן בגולה, נכנסו לתקופה של בלבול ריב מדנים וחשדנות: בארץ החרימו האשכנזים את האתרוגים הספרדיים והספרדים החרימו את אלה של האשכנזים, אך הבעיה הכלכלית הגדולה הייתה שארץ ישראל איבדה את שוק האתרוגים בקהילות האירופאיות: אלה מאסו מהוויכוחים והמריבות, משכו ידיהם והותירו וואקום בשוק אספקת האתרוגים לקהילות היהודיות באירופה, אליו נכנסו בעוצמה מגדלי האתרוגים והסוחרים מקורפו.

רצח אכזרי שהתרחש באי קורפו הביא לסיום הקרע בין הספרדים והאשכנזים:
גופת ילדה כרותת ראש "בסגנון דאעש" נמצאה בחצרו של חייט יהודי בקורפו.
בשעת צרה אמיתית היהודים מתאחדים, וכשיש בכך גם תרומה גדולה לכיס – עוד יותר טוב...


כמה ימים לפני חג הפסח של 1891 נמצא בחצרו של חייט יהודי בקורפו שק ובו גופה ערופת ראש ומבותרת של ילדה יהודיה בת שמונה.

בתוך זמן קצר להדהים ובאופן מאורגן וזדוני החלו להתפשט בקרב הנוצרים באי שמועה שקרית שהילדה לא הייתה יהודיה אלא נוצרייה, ושהיהודים רצחו אותה "רצח פולחני" לצורך שימוש בדם להכנת המצות. הייתה זאת עלילת דם שפלה שאורגנה על ידי אנטישמיים יוונים נוצרים בכוונת מכוון, שגרמה לגל פרעות אכזריות של הנוצרים ביהודי קורפו. עשרות יהודים נרצחו בפוגרום, מאות נפצעו, 3000 מתוך 5000 יהודי קורפו - בעיקר בעלי היכולת מביניהם - נאלצו לעזוב את האי בחיפזון תוך מכירת רכושם בנזיד עדשים.

העולם היהודי נכנס לחרדה עצומה: היה זה רק פחות מעשור לאחר פרעות "הסופות בנגב" 1882 שהתרחשו באימפריה הרוסית, והיהודים החליטו להשיב מלחמה שערה בדרך של הטלת חרם גורף על אתרוגי קורפו , תוך דרישה מכל הקהילות היהודיות בגולה להשתמש אך ורק באתרוגי ארץ ישראל.

הנה, הצרה של אחד היא הברכה של השני, ובעוד קהילת קורפו היהודית כמעט ומתחסלת כולל סוחרי האתרוגים היהודים בני קורפו, ממהרים סוחרי האתרוגים האשכנזים והספרדים בארץ ישראל לאמץ ההזדמנות לחיקם ויוצרים במהירות פשרה מפא"ייניקית קלאסית – בדרך של קריאה לביטול מסקנות וועדת הבדיקה שאסרה אתרוגי זה והתירה אתרוגי האחר, והוצאת "קול קורא" שיצא מירושלים לעבר כל הקהילות היהודיות באירופה שקבע כעת ש"כל אתרוגי ישראל ללא יוצא מהכלל הינם כשרים וראויים". רוב הרבנים, כולל הרב אוירבך מגדולי הרבנים האשכנזים בירושלים - מצטרפים "לקול הקורא" ומבטלים איסור השימוש באתרוגי יפו כמו גם כל אתרוג אחר תוצרת ארץ ישראל.

כדי להבטיח שהפעולה השיווקית של כלל סוחרי האתרוגים בארץ ישראל אשכנזים וספרדים כאחד אכן תצליח בקרב הקהילות היהודיות באירופה - הם פותחים בקמפיין שיווק נגטיבי ואגרסיבי נגד אתרוגי קורפו וקריאה להחרמת אתרוגי קורפו. מסרי הקמפיין נופלים על אוזניים כרויות בעולם היהודי: אתרוגי קורפו מוגדרים כעת כ"סמל צוררי ישראל כהמשך לאנטיוכוס הרשע" הם מכונים בשמות גנאי כמו "אתרוגים ממזרים" או "אתרוגי ארץ הדמים", החרם על אתרוגי קורפו הוצג כסמל יהודי גאה שממנו "יראו האנטישמים הארורים בקורפו וביתר מקומות כי עוז ביד היהודים לקום על נפשם ועל כבוד עמם ואמונתם".
תעשיית האתרוגים המשגשגת של קורפו קרסה באחת, תעשיית האתרוגים הארץ ישראלים פרצה וצמחה, המריבות העדתיות נשכחו כלא היו ובא לציון גואל ושלום על ישראל!

אחרית דבר
ישראל הפכה מזה שנים למרכז עולמי לגידול אתרוגים ושיווקם בארץ ובעולם, עסק שמגלגל על פי הערכות שונות מאות מיליוני ₪ מדי שנה בעבור אתרוגים ביחד עם כלל מוצרי סוכות כגון סכך, סוכות מוכנות, ערבה הדס לולב וקישוטים. קרוב ל-800,000 אתרוגים נמכרו בישראל בלבד בשנה שעברה, ועוד כמות גדולה של אתרוגים יוצאה מישראל לריכוזי יהודים בעולם, כשהשוק הגדול ביותר לאתרוגים נמצא כמובן בקרב הקהילות היהודיות בצפון אמריקה.
ההשתלטות היהודית אשכנזית על גידול האתרוגים בישראל הושלמה, הערבים לא מגדלים יותר אתרוגים וגם ספרדים אין יותר בשוק האתרוגים, חוץ מה"אתרוג התימני" - כל שאר האתרוגים נושאים שמות אשכנזיים למהדרין כמו הלפרין, פרידמן, גרוס, שפירא, קירשנבאום ועוד.

האתרוגים נמכרים כיום לכולם ונרכשים על ידי כולם, כאשר לאתרוגי חלק מהמטעים אפשר למצוא תעודת הכשר כזאת וגם אחרת.
היחידים הנבדלים מכל השאר הם אתרוגי כפר חב"ד, מטע שמקורו באתרוגי קלבריה שבדרום איטליה שהיו מועדפים בשימוש על הרבי מלובביץ', ומזרעי אתרוגים אלה הקימו מטע בארץ שהפך ברבות השנים לספק האתרוגים הבלעדי לקהילות חב"ד בארץ ובעולם.

האתרוג לא רק שזוכה למרב תשומת הלב מבין 4 המינים, אלא גם בספק אם יש חפצי פולחן יהודי רבים הזוכים להילה גדולה כמו האתרוג עצמו, שסביבו נקשרו כל כך הרבה עלילות סיפורים ואגדות. השקעת הזמן המוקצית מדי שנה על ידי המאמין החרדי לרכישת האתרוג הינה רבה, וכרוכה בבדיקות אין ספור עם זכוכית מגדלת ובלי, התייעצויות, ליקוט מידע, איסוף קטעי רכילות, קבלת חוות דעת ממומחים, בילוי של שעות בשווקי 4 המינים ודיונים רבים.

המאמין הדתי רוכש הנאה רבה בהליך חיפושיו אחר האתרוג האידיאלי, כזה המהווה עבורו תמורה הולמת לתשלום ולמאמצי החיפוש. אין מאושר מאיש מאמין המציג בגאווה בפני חברו את האתרוג הנפלא שהצליח לשים עליו את ידו....

כל ה"רחש בחש" המסורתי הזה יצר גם פולקלור שלם סביב הליך רכישת האתרוג. לרוב המשפחות החרדיות יש את ה"מומחה" שלה שחוקר ודורש מדי שנה עבור המשפחה, ורוכש לבסוף את האתרוגים לכל בני המשפחה על פיהתקציב המוקצה לעניין.
לרוכשי אתרוגים רבים יש את "המוכר הקבוע" שלהם, זה שישמור להם מתחת למדף מדי שנה "אתרוג מובחר ומהודר במיוחד בשבילך במחיר טוב", ממש כמו נוהל שמירת החצי לחם וחבילת החמאה בחנויות המכולת של שנות הצנע...

אין ספק שפרי עץ ההדר הזה, האתרוג, עשה דרך ארוכה מהימים בהם סוחרי ירושלים רכבו באמצע המאה ה-19 על חמורים מהלך ימים בואך אום אל-פאחם, לצורך לניהול משא ומתן לרכישת האתרוגים....
במהלך 150 השנים האחרונות השפיע האתרוג באופן מהותי וברור על המפעל הציוני בארץ ישראל, וסייע במישרין להעמקת הקשר בין העם וארצו ועל כך יש לברך מדי שנה, בנוסף לברכה המסורתית המושמעת מדי חג הסוכות בשבחו של אתרוג.


דייויד סלע
יו"ר המועצה לקידום המורשת הישראלית (ע"ר)

ועורך אתר נוסטלגיה אונליין




סוכות בלשון העבריתהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

סוכות בלשון העברית
מילים תחת סכך אחד – מה בין סוכות וגרז'' ?.....

מאת: רונית גדיש ותמר כץ

 

הסוכות נקרא על שם הסוכה שבה יושבים במהלך החג. מהי סוכה? זהו מבנה המסוכך על אדם או על בעלי חיים מפני השמש. במקרא אנו מוצאים למשל את סוכת שומר הכרם: "וְנוֹתְרָה בַת צִיּוֹן כְּסֻכָּה בְכָרֶם כִּמְלוּנָה בְמִקְשָׁה" (ישעיהו א, ח), את סוכתו של הנביא יונה: "וַיֵּשֶׁב מִקֶּדֶם לָעִיר וַיַּעַשׂ לוֹ שָׁם סֻכָּה וַיֵּשֶׁב תַּחְתֶּיהָ בַּצֵּל" (יונה ד, ה), וכן: "וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם סֻכּוֹת" (בראשית לג, יז).

המילה סֻכָּה גזורה מן השורש סכ"ך, כמו המילים סְכָךְ וסְכָכָה. במילים אלו השורש בא במלואו, ואילו במילה סֻכָּה שתי הכ"פים התלכדו לאות אחת שיש בה דגש. שורש זה מציין ביסודו כיסוי והסתרה. בתנ"ך אנו מוצאים פועל בבניין קל: סָכַךְ. יש שהשורש בא בו במלואו, ויש שבאה כ"ף אחת בדגש. בתיאור ארון הקודש בספר שמות נאמר: "וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת" (כה, כ); ואילו במלכים א נאמר: "וַיָּסֹכּוּ הַכְּרֻבִים עַל הָאָרוֹן…" (ח, ז). בעברית שלנו יש שימוש דומה בפועל בבניין קל: 'הוא סָכַךְ בידיו על ראשו', או בבניין פיעל: 'היא סוֹכְכָה בכנפיה על גוזליה הרכים'.

מָסָךְ הוא וילון שתפקידו להסתיר ולחצוץ, ובימינו בעיקר הווילון הכבד המסתיר את הבמה בתיאטרון. המילה משמשת גם בביטויים ציוריים: 'מסך הברזל', 'מסך עשן'. מכיוון שתפקיד המסך להסתיר ולחצוץ – לא ראוי להשתמש במילה זו לבַּד שעליו מקרינים סרט או לחלק המקביל בטלוויזיה אלא במילה מרקע, ובמחשב נשתמש במילה צָג.

מילה מוכרת פחות היא סַךְ, והיא משמשת בצירופים: סַךְ שֶׁמֶשׁ (לוח המותקן במכונית מעל שמשת הנהג ומגן מפני סנווּר השמש); סַכֵּי עֵינַיִם (פיסות עור משני צדי עיניו של הסוס המונעות ממנו להביט לצדדים). סַךְ בפתח שונה מ'סָךְ' בקמץ, , המוכר מן הצירוף 'סך הכול' וקשור למילה 'סכום'.

בצורת הרבים של השמות הללו בא דגש המלמד על הכ"ף הכפולה של השורש: מָסַכִּים, מוּסַכִּים, סַכִּים.

פורסם ב- 19.9.2010 באתר האקדמיה ללשון העברית









 
הצטרפו אלינו גם בפייסבוק
עדכונים - בלוגים - אירועים - אלבומי תמונות - סרטונים נדירים


שלח דף זה לחבר תגובות, הערות, והוספת מידע, מושגים ונושאים למנוי חינם על מגזין הנוסטלגיה"כובע טמבל" הוסף למועדפים



כל הזכויות שמורות © לאתר נוסטלגיה אונליין ו/או לבעלי התכנים, הדימויים והתצלומים.