מתחם בית החולים שנבנה על גבעה בשיפולי מצודת צפת ונפתח בשנת 1912 כלל שני מבנים: אחד צורתו המלה העברית "ב" והשני צורתו האות העברית "ר". מסביבו ניטעו עצים שהפכו בהמשך לחורשה.

בעת שניהל את בית החולים דוקטור קריגר אושפזה בו רחל המשוררת לשתי תקופות בשנת 1921 ובשנת 1925. רחל המשוררת נפטרה ממחלת השחפת שממנה סבלה בחייה הקצרים בשנת 1931 בבית החולים הדסה בתל אביב, לאחר מותה על פי בקשתה הובלה לקבורה בבית הקברות בכנרת על שפת האגם.

בשנת 1923 ממשיך בית החולים הדסה-רוטשילד להתקיים בצפת בניהולו של דוקטור שפירא, ובעזרת האחות הראשית טויבע (טובה) פסטרסקי עד מותה בשנת 1924.

למרות הידלדלות מספרם של תושבי צפת היהודים בשנות העשרים של המאה ה-19כתוצאה מעזיבת תושבים גדולה, בית החולים בצפת היה גם אבן שואבת ליהודים ממושבות נוספות וערים בגליל אשר הגיעו לטיפולים רפואיים. יחד עם חולים אלו מגיעים בני המשפחה דבר המגביר את כמות התושבים היהודים בעיר.
באותה התקופה נסגר בית החולים בטבריה ולמעשה בכול הגליל בית החולים בצפת נותר בודד בעבור האוכלוסייה היהודית בגליל, כמו במושבות ראש פינה, יסוד המעלה, מחניים, משמר הירדן ומטולה. הוחלט על פתיחת אגף לחולי שחפת בזכות האוויר הצלול של צפת שהקל על מחלתם ומנע מספרי תמותה שמעל 2% מהחולים, במחלקת השחפת טופלו כארבעים חולים מדי חודש. עוד נפתחה בבית החולים מחלקה בעבור ילדים.

תקציב בית החולים השנתי מומן מתרומתו של הברון רוטשילד לא הספיק, ולכן נדרש לאסוף כספי שנורר ותרומות, בנוסף למס מבריאים ששילמו חברי ההסתדרות לטובת בית החולים.

בתחילת מלחמת העולם הראשונה נתפס בית החולים והולאם לטובת הצבא העותומאני, כמו בית החולים הסקוטי בטבריה. לאחר המלחמה בשנת 1921 נפתח שוב כבית חולים לשחפת ולילודה.

בתקופת המרד הערבי והמאורעות בשנת 1936 שימש מבנה בית החולים כמקום שהערבים ירו עליו מדי פעם. בתקופת מלחמת השחרור תחת ניהולו של דוקטור צימרמן, הועברו חוליו בעיקר חולי השחפת לסנטוריום בזכרון יעקב. לאחר עזיבת החולים האזרחיים, הפך בית החולים לבית חולים צבאי של הצבא שבדרך, אולם הוא סבל ממחסור בתרופות ובחומרי הרדמה, עד שהדסה הזרימה תרופות וציוד לחדר ניתוח ואף הקימה בנק דם קטן.

לאחר מלחמת השחרור הפך בית החולים לבית חולים ממשלתי, ואושפזו בו בעיקר יולדות וחולים מיוצאי המחנות שנדרשו לטפול פסיכיאטרי.

בשנת 1951 החכירה משפחת רוטשילד באמצעות חברת פיק"א, את מתחם בית החולים לעיריית צפת, שהסבה את שמו לבית החולים על שם רוטשילד. באותו מעמד תרמה חברת פיק"א סכום כסף לרכישת ציוד חדש לבית החולים. בשנת 1957 מסרה הדסה סופית את זכויותיה בבית החולים והעבירה אותם לרשות משרד הבריאות.

אך הסיבה העיקרית לזירוז ההקמה, הייתה כפי הנראה אסון הילולת ל"ג בעומר ליד קברו של הרשב"י בשנת 1911, בבית הקברות של העיר צפת. אסון זה שימש כזרז להקמת בית החולים היהודי והוא נפתח בשנת 1912 בעזרת תרומתו של הברון רוטשילד. שימת הלב בהקמה הייתה הפיכתו לבית חולים מודרני בעזרת הכוח המקצועי הרב של ארגון הדסה וארגון נשות הדסה שנתנו חסותם על בית החולים.

בשנת 1954 הפך בית החולים לרכוש משרד הבריאות, וכול חולי השחפת בבית החולים אביחיל (כיכר ספרא בירושלים) הועברו בחזרה למחלקת השחפת בבית החולים רוטשילד לשעבר בצפת יחד עם חולים מרחבי הארץ. עוד החלטה להעביר את המבנה לידי קופת חולים שתעשה בו שינויים כדי להפכו למחלקת היולדות העיקרי בצפון, החלטה שלא הוגשמה לבסוף בבית חולים זה.

בסופו של דבר החליטה המדינה על פתיחת בית חולים מודרני שיהווה מרכז רפואי בצפון המדינה. העבודה החלה בשנת 1962  והסתיימה בשנת 1972.
עד הקמת המבנה הראשי של בית החולים על שם רבקה זיו, התפצל לכמה מבנים בעיר. בית חולים המבנים שנשארו בשיממונם עברו שיפוץ ועברו לתפקידם החדש כמכללת צפת בשנת 1970.

בית חולים פרטי ליולדות "ישע" הוקם ברחוב בנימין 34 ברחובות בסוף שנת 1935 ע"י ד"ר ישראל זילברג וד"ר וולף צוקרמן.

ד"ר זילברג, יליד גרמניה, היה רופא גינקולוג, בהגיעו ארצה התיישב בתל אביב ואחרי שנה ב-1935 עבר לרחובות. ד"ר צוקרמן היה שותפו, ולא ידוע האם התגורר בארץ והאם כן היכן. במכתב ששלח ד"ר זילברג למועצה המקומית, בנובמבר 1935, ביקש: "...להמשיך לסלול את הכביש אשר עובר על יד בית החולים שלנו ברחוב בנימין. להווי ידוע לכם כי בית החולים יספק עזרה רפואית לחולים מהמושבה רחובות והסביבה הקרובה, הכביש הסלול יעזור להם להתקשר איתנו בשעת הצורך".

לאחר שהחל בית החולים לפעול, נכתב בעיתון דבר, בנובמבר 1936: "הנהלת בית החולים "ישע" ערכה הסכם עם קופ"ח של ההסתדרות לפיו נשים החברות בקופ"ח יכולות להתקבל ללידה בבית החולים". היוזמה של שני הרופאים לפתוח בית חולים ליולדות ברחובות, באה על רקע צפיפות גדולה ותנאים לא נוחים ששררו בבית החולים העירוני "הדסה" בתל אביב, ואיום כי ייסגר בפני יולדות בנות מושבות הדרום. ייתכן שד"ר זילברג שעבד בתל אביב כגינקולוג, הכיר את המצב וידע על הצורך בהקמתו של בית חולים ליולדות עבור בנות מושבות הדרום ורחובות במיוחד. קשיי הדרך, המרחק וזמן ההגעה מרחובות לתל אביב, בצד הסכנות שארבו בדרך, בימי מאורעות תרצ"ו, שכנעו נשים רבות לפנות לבית החולים ליולדות, ברחובות.

עדות לכך, בכתבה שהתפרסמה בעיתון "דבר" בינואר 1937: "...שנים רבות שאפה רחובות לבית חולים משלה... והנה באה הישועה ממקום שלא פללנו לו כלל, אחד הבתים, שבעליו לא יכלו לגמרו, נרכש על ידי שני רופאים, הורחב בהתאם לצרכי בית חולים. ורחובות זכתה לבית חולים משלה. לעת עתה למחלות נשים ויולדות. בית חולים זה הוא לתועלת רבה למושבה והסביבה, ובעיקר היה ברכה בימי המאורעות, בשעה שכל נסיעה הייתה בחזקת סכנה. בית החולים "ישע" נמצא בפינה שקטה, במקום גבוה. הוכנסו בו סידורים חדישים ביותר. במשך כמה חדשי קיומו שהו בו מאות נשים לשביעת רצונן. קיים גם הסכם בין הנהלת בית החולים ובין קופ"ח על הנחות לחברות הקופה". לא עבר זמן רב, ובית החולים החל לצבור גירעונות כספיים; הוצאות גבוהות להחזקת ביה"ח בצד הכנסות נמוכות, שמקורן היה בעיקר מהיולדות שילדו בביה"ח, בהיותו בי"ח פרטי לא קיבלו בעליו את תמיכתה הכספית של הממשלה, של מוסדות קופ"ח ושל המועצה המקומית. מצב זה הביא את בית החולים אל סף פשיטת רגל. כנראה שכבר ב-1938 העמידו הרופאים את בית החולים ליולדות למכירה, באמצעות חברת א.ז. אוסטרובסקי (סוכנות אוניות ולניהול נכסי דלא ניידי), וכמעט שהצליחו להוציא כוונתם לפועל.

סיפור המעשה כך היה: לד"ר סיגלביץ ואשתו, גם היא רופאה, הייתה במצרים קליניקה פרטית ליולדות והון של 3,000 לא"י. שניהם כבר היו בגיל העמידה, ללא ילדים כאשר הביעו רצונם להוריש את הונם למוסד ציבורי בארץ ישראל. מאחר ששמעו שברחובות עומדת למכירה קליניקה ליולדות, באו ליו"ר המועצה בהצעה שיעזור להם לרכוש את בי"ח ליולדות "ישע" שהיה בהנהלתו של ד"ר זילברג, והיו מוכנים לרשום מיד את הבית על שם המועצה המקומית. כל בקשתם הייתה שהמועצה תחכיר להם את המוסד עד סוף ימי חייהם. הם לא דרשו שהמועצה תשקיע כסף, אבל כיוון שחסר להם סכום של 1,000 לא"י הם רצו להשיגו באמצעות הלוואה אפותקאית (הלוואה כנגד משכון). את ההלוואה אמרו, ישלמו בשיעורין, מתוך ההכנסות שתהיינה להם מבית החולים. יו"ר המועצה, יהודה גורודיסקי פנה ביוני 1938, לבנק האפותקאי הכללי לא"י, בתל אביב, וביקש מהם לאפשר לד"ר סיגלביץ לקבל הלוואה אפותקאית, גורודיסקי ציין במכתבו כי ביה"ח נמצא על מגרש רחב, גודלו מעל 3 דונם, הבית הוא בן שתי קומות, ובחצר נמצאים בתי השימוש והכביסה. המוסד נבנה לפי תכנית של בי"ח ליולדות וגם מאושר על ידי משרד הבריאות הממשלתי. המוסד מרוהט ומצויד לפי דרישות ההיגיינה המודרנית. היו"ר הדגיש במכתבו כי אם יהיה צורך בכך, מלבד המשכנתא על המגרש והבניינים, יהיו מוכנים לתת לבנק ערבות של המועצה. כעבור מספר ימים, נתקבלה תשובת הבנק, כי לצערם הבנק אינו נותן הלוואות לפעילותם של בתי חולים. יו"ר המועצה יצר קשר עם בנק דרום אפריקה, וביקש הלוואה עבור ד"ר סיגלביץ. מנהל הבנק מר בראודה היה מוכן לאשרה רק אם המושל ייתן את אישורו לכך. היה ברור כי ד"ר סיגלביץ ואשתו לא ימתינו עד אשר המושל יתפנה ויתרצה לתת את אישורו לכך. כך, חמקה מידיה של המועצה הזדמנות לקבל נכס כה חשוב ויקר - בדמותו של בי"ח ליולדות ולמחלות נשים.

עברו כמה שנים טובות עד אשר הוקם בית החולים ליולדות החדש.

בית החולים הוקם על ידי הגיניקולוג ד"ר ליאו אברבך בשם "בית יולדות אברבך". איתו פעלה בהקמת בית החולים, מרים יצחקי, מילדת ותיקה שפעלה כמילדת במשך 40 שנה בראשון לציון ובירושלים.

לבית החולים הגיעו יולדות מכל אזור מרכז הארץ, לרבות הרצליה, כפר סבא, כפר ויתקין וחדרה.

בתקופת שלטון הבריטים אושפזו במקום אנשי לח"י רבים שנפצעו בפעולות קרב נגד השלטון הזר. רבים מהפצועים חייבים את חייהם לצוותי הרופאים ועובדי ביה"ח שטיפלו בהם במסירות, בחשאי ובתנאי לחץ.

בית החולים היה בבעלותו ובניהולו של אברבך עד שנת 1947, אז הוא מכר אותו לקבוצת רופאים שהפכה את המבנה לבית חולים כללי, שנקרא "רמת מרפא" והרחיבה אותו באופן משמעותי‏.

בקרו בעמוד הפייסבוק של אתר נוסטלגיה אונליין

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.

גלעד היה בית חולים ליולדות שהתקיים משנות ה-20 ועד ראשית שנות ה-60 של המאה ה-20 ברחוב ליליינבלום 27 בתל אביב, בניהולו של ד"ר יהודה לייב פוחובסקי (ועל כן נקרא גם "בית חולים (או בית יולדות) פוחובסקי"). עד שנת 1933 נוהל בית החולים בשותפות עם ד"ר אריה סדובסקי, באותה שנה עזב סדובסקי לירושלים בה הקים את בית היולדות סדובסקי.

רבים מילדי תל אביב הקטנה וילידי מרכז וצפון תל אביב של ימי טרום וראשית המדינה נולדו בבית חולים זה. בין מלחמת העולם השנייה ומלחמת העצמאות טיפל בית החולים בחשאי בלוחמי אצ"ל ולח"י שנפצעו בתל אביב.

המבנה המקורי נהרס ובמקומו ניצב בניין מודרני.

בקרו בעמוד הפייסבוק של אתר נוסטלגיה אונליין

בית החולים דנציגר היה בית חולים קטן שפעל בתל אביב בין השנים 1929 – 1976. נקרא על שם מייסדו ומנהלו ד"ר פליקס דנציגר.

ד"ר דנציגר, רופא כירורג יליד גרמניה, עלה בשנת 1923 לארץ ישראל ופתח בית חולים פרטי בשם "קליניקת דנציגר", מול שער הפרחים בירושלים. בסוף שנת 1929, בעקבות מאורעות תרפ"ט, עבר עם משפחתו לתל אביב. עם בואו ייסד את בית חולים דנציגר, בתוך דירה בת שבעה חדרים וגן, בקרן הרחובות גרוזנברג-יעבץ-מוהליבר, בסמוך לגימנסיה הרצליה. בית החולים שימש בעיקר כקליניקה כירורגית. המרתף, שכניסתו הייתה בחצר בית החולים, שימש כחדר מתים. המשפחה עצמה התגוררה בבית מול בית החולים. החצר האחורית של בית החולים שימשה כמגרש משחקים של ילדי השכונה.

ב-16 ביוני 1933, מיד לאחר ההתנקשות בחיים ארלוזורוב, הוזעק ד"ר דנציגר מבית החולים שלו לבית החולים הדסה כדי לבצע את הניתוח להוצאת הקליע מגופו, אך לא הצליח להצילו.

בחצר בית החולים הקים בנו של ד"ר דנציגר, הפסל יצחק דנציגר, סטודיו לפיסול שבו יצר בסוף שנות ה-30 את יצירותיו הידועות הראשונות ובהן הפסל "נמרוד". בסטודיו למדו אמנים צעירים, ובהם בנימין תמוז ויחיאל שמי. בנימין תמוז קרא לספרו (המתאר את יצירת "נמרוד") "בין עדן לאופיר", על שם מיקומו של חצר בית החולים דנציגר, בין קולנוע עדן לקולנוע אופיר. הסטודיו הפך למקום מפגש תרבותי לאמנים וסופרים צעירים ובהם אהרון אמיר, ובמהלך המפגשים הופצו הרעיונות הכנעניים.

בית החולים פעל עד להריסת המבנה, בשנת 1976. עם הריסת המבנה נהרס גם עץ שקמה גדול שניצב בחצר בית החולים ליד הכניסה למרתף.

בשנת 1985 נבנה על שטח בית החולים בניין משרדים על ידי חברת אל-רוב, המשמש לבית ההשקעות "פסגות".

בית החולים "הדסה תל אביב" או בשמו הרשמי האחרון "בית החולים העירוני-ממשלתי ע"ש ישראל רוקח" היה מוסד רפואי שפעל בתל אביב משנת 1918 ועד 1992. מיקומו הגאוגרפי השתנה מספר פעמים במשך השנים, אך במרבית 74 שנות קיומו עמד ברחוב בלפור 8.

היסטוריה
ראשיתו של בית החולים בשלהי מלחמת העולם הראשונה, עם כיבוש הארץ בידי הבריטים, כאשר ההסתדרות הציונית בארצות הברית החליטה לשלוח צוותים רפואיים שיעזרו לחלוצי הארץ במלחמתם במגפות. הם פנו לארגון הנשים "הדסה", וביוזמת הנרייטה סאלד הוקמו ארבעה בתי חולים בארץ, שהחשוב והגדול בהם היה בית החולים הדסה (יפו) - בית חולים זמני בשכונת יפה נוף שברובע מנשייה שביפו, אשר הוקם באוקטובר 1918, בסמוך לרחוב חסן בק, במשכנו של בית החולים שער ציון מאז 1898 עת נרכש מהקונסול האוסטרו-הונגרי, יעקב פסקל.
כעבור שנתיים, בשנת 1920, עבר בית חולים "הדסה" לבנין ברחוב גרוזנברג ומספר המיטות גדל תחילה ל-28 ואחר כך ל-48. לאחר פרעות תרפ"א הועבר שוב, הפעם לבניין מלון ספקטור ברחוב נחלת בנימין 18 ושם גדל לכדי 75 מיטות. ב-30 ביוני 1925 הונחה אבן הפינה למושב הקבע של בית החולים ברחוב בלפור 8.

קיימת סברה לפיה אבן הפינה הונחה למעשה עוד בשנת 1914 אך עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ועקב התנגדות השלטון העות'מאני פסקה הבנייה וחומרי הבנייה הופנו לבניית מסגד חסן-ב??ק. הבניין שהוקם לבסוף תוכנן על ידי האדריכל דב הרשקוביץ ונבנה בסיוע העירייה, ממשלת א"י המנדטורית, הסתדרות הדסה, ועד הרופאים היהודיים באמריקה והברון רוטשילד. הבניין נחנך בינואר 1929 ונפתח לקהל הרחב. בבית החולים היו מחלקות לאפידמיולוגיה, כירורגיה, רפואת ילדים, רפואת עיניים, נשים ויולדות, אף אוזן גרון, עצבים, אורולוגיה וכן מעבדות, אשר שכנו בבניין נפרד צמוד לבית החולים ברחוב מזא"ה.

כבר עם פתיחת בית החולים היה ברור כי המקום צר מלהכיל מוסד רפואי "מודרני" ולכן עוד בשנת 1925 קנתה העירייה מאיברהים שוקי אפנדי, תושב הכפר הערבי סומייל, פרדס בן 50 דונם (פרדס פורטליס) בשטח הנמצא בימינו בסוף שדרות בן-גוריון וכולל את גן העיר, בניין העירייה וכיכר רבין. תוכנית בניית בית החולים לא יצאה לפועל בעיקר בהיות השטח ספר מסוכן ממנו ירו פורעים ערביים על בתי העיר הסמוכים. מאוחר יותר הפך הפרדס יחד עם בריכת שחייה בשטחו ל"גן הדסה" ושמו של הרחוב בצפונו של המתחם, רחוב הדסה, הוא זיכרון יחיד לתוכנית לבנות את בית החולים במקום.

על מנת להתגבר על מצוקת האשפוז, כבר בשנת 1931 נוספה קומה שלישית לבניין. ההרחבה החמירה את הבעיות התקציביות שהיו ממילא למוסד ואילצו את ארגון הדסה להעביר את בית החולים לידי העירייה עוד באותה השנה ועירית תל אביב החלה גובה מס מיוחד מתושבי תל אביב היהודיים למימון פעילות בית החולים. בשנים 1935-1936 נוסף בניין למחלות פנימיות בחצר בית החולים ובשנים 1938-39 נוסף בניין שלישי אשר נחנך בפברואר 1939‏ ויועד למחלקות הילדים. בכניסה לבנין נתלה שלט שהפך לחלק מן הפולקלור של בית החולים ושל העיר תל אביב כולה ובו צוין שבבניין ג' מחלקת ילדים א' נמצאת בקומה ב' ולהפך.

חלק מפעילות בית החולים התקיים בבניינים סמוכים, והעיקרי שבהם בית הבריאות על שם לינה ונתן שטראוס אשר ברחוב בלפור 14. בנין מרשים זה העומד עד היום על תילו מתפרס על פני שישה דונמים. תוכנן על ידי האדריכל היהודי הבריטי בנימין חייקין (שתכנן גם את בית הבריאות על שם שטראוס בירושלים). אבן הפינה הונחה ב-31 בינואר 1928 בטקס בהשתתפות ראשי היישוב היהודי ובכירים בשלטון המנדטורי, לרבות סר אלפרד מונד (הלורד מלצ'ט) וחיים נחמן ביאליק אשר נשא מילים בשבחו של שטראוס. הבניין הכיל מעון תינוקות לאימהות עובדות ומחוסרות אמצעים, קליניקה לרפואת שיניים לילדי בתי הספר, ספרייה רפואית, בית ספר לחרשים אילמים, תחנה לטיפול ביונקים ובנשים הרות, מעבדה למצרכי מזון, מחלקה אורתופדית לילדים ואולם להרצאות. הבית שימש גם כמרכז ל"צופי הבריאות". בקיץ 1945 עבר לבניין בית הספר לאחיות, שהוקם בשנת 1943 בסמטת בית השואבה הסמוכה. מחזורו הראשון של בית הספר סיים לימודיו בשנת 1946 והוא הבסיס לבית הספר האקדמי לסיעוד ע"ש שינברון שבמרכז רפואי תל אביב.

ב-29 במרץ 1973 שונה שמו של בית החולים ל"רוקח" על שם ישראל רוקח, מי ששימש בשנים 1936-1929 כסגנו של ראש עיריית תל אביב, מאיר דיזנגוף ולאחר פטירתו של דיזנגוף בשנת 1936 ועד שנת 1952 כראש העיר תל אביב-יפו.

בתהליך שהחל בשנות ה-80 של המאה העשרים, החלו מחלקות בית החולים לעבור לקמפוס המרכז הרפואי ברחוב ויצמן, מקום מושבו העכשווי של המרכז הרפואי. התהליך הסתיים בשנת 1992 עם סגירת המחלקה האחרונה.

הבניין נהרס וכיום (2015) עומד במקומו מתחם רובע לב העיר.

בית החולים בפולקלור המקומי
בית החולים ברחוב בלפור היה חלק בלתי נפרד מן הפולקלור התל אביבי וסביבו התפתחה תרבות וחברה של רופאים ופציינטים. חלק גדול מן הרופאים של תל אביב הקטנה גרו בקרבתו כמו ד"ר ישראל מרגלית, רופא הפרסונל של בית החולים ואביו של דן מרגלית וד"ר בוינובר, אביו של פרופ' יורם בוינובר – אשר כמו אביו גם הוא עבד בבית החולים וכיום הוא מנהל את מכון גסטרו לילדים ואחת ממחלקות הילדים בבית החולים אדמונד ולילי ספרא לילדים שבמרכז הרפואי ע"ש חיים שיבא, תל השומר.

הסיפורים והאמרות הקשורים בבית החולים נעלמו מן הסלנג התל אביבי עם סגירת בית החולים אבל לפחות קללה אחת, שהונצחה על ידי דן בן אמוץ ב תוכנית הרדיו הסטירית "שלושה בסירה אחת", עדיין שגורה בפי ותיקי העיר: "שתיכנס מבלפור ותצא ממזא"ה". האמרה נובעת מן העובדה שבית החולים תפס את כל השטח שבין רחוב בלפור לרחוב מזא"ה המקביל מדרום ובעוד שחדר המיון המקורי של בית החולים והשער הרשמי שכנו בכניסה מרחוב בלפור – חדר המתים העירוני שכן במרתף שברחוב מזא"ה.

בצדו הדרומי גבל חדר המתים בבניין תל אביבי מפורסם, בית ברלין-פסובסקי או בשמו העממי "בניין התאומים", שתוכנן ונבנה בשנות ה-20 על ידי האדריכל יוסף ברלין ושותפו המהנדס ריכרד פסובסקי בסגנון הנאו-קלאסי עבור האחים ברלין שביקשו להקים שני אגפים זהים (מכאן השם של הבניין). הקרבה לבית החולים לא כל כך התאימה למגורים, ומסוף שנות ה-20 הבניין שימש בעיקר את אגודת המהנדסים והארכיטקטים. כיום (2015) שוכנת בו גלריית שלוש.

בקרו בעמוד הפייסבוק של אתר נוסטלגיה אונליין

בית החולים הירקון היה בית חולים ממשלתי קטן, שפעל בצפון תל אביב. הוא הוקם כבית חולים לשעת חירום בסוף 1940, והפך לבית חולים כללי בתחילת 1944. ביוני 1953 אוחד עם בית החולים תל-השומר.

בנייני בית החולים הוקמו ב-1937 על מגרש בשטח שבעה וחצי דונם, כיום במרובע הרחובות שטריקר, לואי מרשל, ברנדייס ויהודה המכבי,‏ מכספי עזבונו של אריך סלומון מדרום אפריקה, כבית עולים חדש שנועד להחליף את בית העולים הקיים ברחוב העלייה.‏

כבית חולים רזרבי
בעקבות הפצצת חיל האוויר האיטלקי על תל אביב, בספטמבר 1940, נדרשה הקמת בית חולים רזרבי לשעת חירום.‏ המתקן אורגן תחילה בבית הספר "הכרמל" שהלימודים בו הושבתו,‏ ובדצמבר הועבר לבית העולים החדש.‏ בתחילת 1941 כלל בית החולים 135 מיטות, מהן 30 מיטות פעילות. מנהל בית החולים הרזרבי היה ד"ר מטולסקי.‏

כבית חולים קבוע
על רקע מצוקת אשפוז קשה, דרשה עיריית תל אביב מממשלת המנדט לפתוח במקום בית חולים קבוע. אישור ממשרד המושבות בלונדון התקבל רק באוגוסט 1943.‏ בינואר 1944 נפתח בית החולים הירקון כבית חולים ממשלתי קבוע, ויועד לחולי המושבות.‏תחילה כלל 80 מיטות בשתי מחלקות, פנימית וכירורגית, ובהמשך נוספה מחלקת ילדים ובה 10 מיטות.‏ מנהלו היה ד"ר שמעון בטיש, לימים מנכ"ל משרד הבריאות, והמנהל האדמיניסטרטיבי היה אליהו לרמן.‏

במהלך מלחמת העצמאות עבר בית החולים מידי מחלקת הבריאות של ממשלת המנדט לרשות מחלקת הבריאות של הוועד הלאומי, והוגדל כדי לאפשר קליטת פצועים.‏

ליד בית החולים פעל בית ספר לאחיות. בית הספר המשיך את פעילותו בתקופת מלחמת העצמאות, וב-1951 העניק תעודות לבוגרות של תשעה בתי ספר ממשלתיים לאחיות, שנסגרו בתקופת המעבר.‏

סגירת בית החולים
ב-1953 הועבר בית החולים הצבאי בתל-השומר לרשות משרד הבריאות, והוחלט למזג לתוכו את בית החולים הירקון ואת בית החולים הממשלתי בפרדס כ"ץ (לשעבר, בית החולים למחלות מדבקות).‏

בנייני בית החולים הועברו לוועד למען החייל, שקיים בהם אכסניה לחיילים. חלקו הצפוני של השטח הופרד, והוקם בו בית הספר תיכון עירוני י"א. ב-1981 החל לפעול במקום הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה תל אביב. הבניין ששימש את הקונסרבטוריון נהרס ב-2008, ובמקומו נבנה בניין חדש.

"בית חולים הקריה" היה שמו העממי של בית החולים לנשים (בית יולדות ומחלקות גינקולוגיות) אשר שכן בין השנים 1951 ל-1997 בקריה בתל אביב, בצידו המזרחי של המתחם לצד דרך בגין, במקום בו ניצב כיום (2015) מגדל המטכ"ל של משרד הביטחון.
שמו הרשמי היה "בית היולדות ע"ש יוסף סרלין" והוא שימש במשך 46 שנים מקום משכנן של מחלקות הנשים והיולדות של העיר תל אביב.

תחילתו של בית היולדות בשנת 1951 כאשר הוחלט שעד שתושלם בניית בית החולים העירוני החדש ברחוב ויצמן (לימים המרכז הרפואי ת"א ע"ש סוראסקי) וכפתרון ביניים למצוקת המיטות, יעברו מחלקות הנשים אשר שכנו בבית החולים הדסה ברחוב בלפור, לבניין בית הספר של המושבה הגרמנית.

בניין בית הספר היסודי של המושבה הגרמנית שרונה שימש באותה תקופה מחסן ממשלתי לאחר שהמושבה החקלאית של תנועת הטמפלרים, אשר הוקמה בשנת 1871, התרוקנה מתושביה בעקבות גירושם של הטמפלרים מארץ ישראל בידי הבריטים בשנת 1939 עם פרוץ מלחמת העולם השנייה.

מנהל בית החולים ומחלקות המיילדות והגינקולוגיה היה בתחילה פרופ' יוסף (גוסטב) אשרמן (1889–1968), יליד צ'כיה, רופא בעל שם עולמי אשר על שמו קרויה תסמונת אשרמן. לאחר מותו נקראה המחלקה הגינקולוגית בבית החולים על שמו.

עם פרישתו של אשרמן חולק בית היולדות לשתי מחלקות, בראשן עמדו פרופ' ראובן טואף ופרופ' נדב סופרמן ומאוחר יותר פרופ' ראובן פייזר ופרופ' מנחם דוד. עם פרישתו של פייזר התמנה פרופ' יוסי לסינג למנהל מחלקת יולדות א', ויחד עם פרופ' דוד היה מיוזמי וממבצעי העברתו בשנת 1997 לבית החולים ליס לנשים וליולדות. בית החולים ליס נמצא במתחם המרכזי של המרכז הרפואי ת"א, ברחוב ויצמן.

בקרו בעמוד הפייסבוק של אתר נוסטלגיה אונליין

זהו מבנה שלא שימש למעשה כבית חולים אלא כבית מלון, אך היה הראשון שערך עשרות טיפולים כירורגים תוך מספר ימים ולכן ראוי לאזכור

באחד במאי 1921 יצאו פועלים יהודים לתהלוכה ביפו, ועוררו את זעמם של הערבים, שתקפו אותם בחמת זעם. הפצועים הרבים פונו לבניין ברחוב נחלת בנימין 18, בו אמור היה להיפתח בית מלון בשם "ספקטור", ובמקום בוצעו בימים הראשונים של מאי 1921 43 ניתוחים גדולים, ובסך הכול טופלו בו 150 פצועי המהומות.

בקרו בעמוד הפייסבוק של אתר נוסטלגיה אונליין

בית החולים עין גדי היה בית חולים ששכן ברחוב מזא"ה 10 בתל אביב.

הבניין שתוכנן על ידי האדריכל יהודה מגידוביץ בסגנון האקלקטי, נבנה בשנת 1922 כבית מגורים למשפחת ברסקי.
הבניין נמכר והוסב לשימוש כבית חולים בניהולו של ד"ר חיים (אמיל) שטיין.

הבניין עבר שינויים רבים ושימש בית חולים במשך עשרות שנים (בתחילה "בית חולים עין גדי" ולאחר מכן בית החולים הגריאטרי "הדר לזקן". לבסוף הפך המבנה עם תוספות הבניה למבנה מגורים מעורב, במסגרת פרויקט שימור מבנים (בניצוח האדריכלית ניצה מצגר סמוק) שהסתיים בשנת 2012.