חיפוש:   בכל האתר  בשמות הערכים  בקרדיטים     חפש  |  חיפוש תמונות בנושא:   חפש
   מפת האתר  |   כרגע באתר: 165 מבקרים   |  כניסה לדף האישי    
עורך: דייויד סלע
דבר העורך כתבו לעורך
| עמוד הבית | מי אנחנו | מרכז מידע לגולש | על נוסטלגיה ורטרו | קרדיטים | צרו קשר | גולשים כותבים
 

+   ?????? ????? ?÷?
+   אביזרים וחפצים
+   אוספים ותחביבים
+   אז - וכעת
+   אירועים ושנים
+   ארכיון האישים
+   ארכיון הוידאו
+   ארכיון הכרזות
+   ארכיון המצגות
+   ארכיון הקול
+   אתרי נוסטלגיה
+   בידור ופנאי
+   בקיבוץ
+   בריאות, טיפוח וניקיון
+   בשכונה
+   בתים ומבנים מספרים
+   גלויות בולים וסמלים
+   דירה ובניין
+   היום בהיסטוריה
+   המקום בו גרנו
+   העפלה ועליות לא?י
+   חג ומועד
+   טלוויזיה ורדיו
+   ילדות נשכחת
+   לבוש אופנה והנעלה
+   מוזיקה שיר וזמר
+   מזון ומשקה
+   משחקים וצעצועים
+   נוסטלגיה בצה?ל
+   ספורט
+   ספרות נוסטלגית
+   ספריית יהודה דקל
+   עבודה ומלאכה
+   פוליטיקה ובחירות
+   רדיו נוסטלגיה
+   רכב ותחבורה
+   רשת חברתית
+   שונות
+   שירותי גולש
+   שפה עברית
+   תיאטרון עברי
+   תעשייה עברית
+   תקשורת מדיה ופרסום

האתר מוקדש לזכרו של
 יוסי פשרמן (פשי) ז"ל
2003 – 1954

מעל ל - 1100
סרטוני וידאו נוסטלגיים
בארכיון הוידאו שבאתר

יום העצמאות ה-7
 

הצוללת דקר
 

תל אביב הקטנה
 
 




דירה ובנין

בור ספיגההרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

פעם, לפני שהביוב היה הולך דרך הצנרת לאגני החמצון (במקרה הטוב) או לים (במקרה הפחות טוב...) הוא היה הולך מהאסלה דרך צינור קצר, לבור שהיה ליד הבית.
לבור זה קראו בשמו הערבי - ג'ורה. בירושלים, עוד שנים אחרי שהאנגלים עזבו, היו שקראו לבור זה בשמו האנגלי - מנהול. (manhole).


בור הספיגה היה בור עמוק בחצר הבית, שהיה מקבל לקרבו מכל טוב המעיים של בני הבית. חלק מה"תוצרת" הייתה נספגת באדמה וחלק היה נשאר בבור במצב צבירה של בוצה, עד שהיה מגיע שואב הצואה (זה המינוח המנומס, יש גם מינוח יותר אותנטי לתיאור מקצוע זה...) תפקידו של הלה היה לרוקן את הבור מתכולתו.

בשנות ה - 50 היה מגיע בעל המקצוע ה"אקזוטי" הזה רכוב על עגלה וסוס. על משטח העגלה היה מיכל אטום גדול, ובמשך שעות רבות היה השואב מוריד דלי לבור, ממלא אותו מכל טוב ומרוקנו לתוך המיכל שעל העגלה, וחוזר חלילה. בשנים לאחר מכן היו שואבים את הבוצה בעזרת צינור שהיה מתחבר למשאבה, שהייתה יונקת את התשפוכת ומעבירה אותה למיכל.

בור ספיגה שכזה היה יכול להיות קטלני אם מועד השאיבה היה מתמהמה ותכולת הבור הייתה עולה  על גדותיו. מראה לא נעים כלל וכלל, שלא לדבר על הריח... אירוע זה הוא המקור לביטוי הוולגרי "תסתום את הג'ורה שלך", שפירושו - תפסיק לדבר כי מה שיוצא מהפה שלך זה רק  ח... 

 

מטבעות לשון:

תסתום את הג'ורה
מטבע לשון בוטה שכוונה כלפי מי שדבריו הנאמרים לא היו לרוחו של השומע.
"...שמע...שמעתי מספיק את השטויות שלך, תעשה לי טובה - תסתום כבר את הג'ורה שלך...".

האיור מתוך הספר אבא שלך לא זגג -סלנג בניחוח נוסטלגי, דייויד סלע / הוצאת מודן.
מאייר: אמי רובינגר

 

תגובות:
אצלנו לבור הספיגה שהיה בחצר הבית קראו ספטינג. אחת לתקופה אבא היה מכריז שהשבת מרוקנים את הספטינג וכל המשפחה הייתה מתעסקת בזה כל השבת. מוזר שאינני זוכרת זאת כעונש...

מיכל בת טובים
wielinski@gmail.com

 

==========================================================================


הספטינג ממוקם לפני בור הספיגה ותפקידו לבודד את החלקים הסמיכים של הביוב ועל ידי תהליך ביולוגי להמיסם. כדי להגיע לתוצאות מרביות, לספטינג היו מידות קבועות.

דידי ורדי
didi@vardi.co.il




בור תורכיהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

מתקן השירותים של פעם, לפני שהגיעו האסלות שאפשרו לנו להניח עליהן בנוחיות את אחוריינו. הבור הטורקי היה כשמו - בור, שנחפר בחלקה המרוחק של חצר הבית, על פיו הניחו לוח עץ (שהוחלף לאחר שנים במשהו יציב יותר ובמרכזו חור. המשתמש היה כורע ומשתדל לצלוף את בני מעיו בכיוון החור, פעולה לא נוחה בעליל. התנוחה הקשה, הריח, הזבובים - כל אלה מזכירים לנו שלא הכול בנוסטלגיה הזאת הוא געגוע.....

השירותים המהוללים שנקראו "בור תורכי" היו נפוצים בשעתו במחנות צה"ל, במוצבים ובשטחי האימונים, שם זכו לשם ה"קולע" (תרתי משמע) "שירותי בול-פגיעה".


זכרונות:

"...כולם כבר התכנסו לחתונה, ואילו הרבי כבד הגוף נעלם ואיננו. האורחים העידו שהוא נצפה קודם ליד שולחן הכיבוד, וכעת - הוא איננו. נוצרה אי נעימות. הזמן עבר והחופה לא הוקמה, חלק מהקרואים כבר רצו לעזוב והחתונה דמתה פתאום ללוויה. איפה הרב??? רק לאחר כשעה, עת ניגש אחד האורחים לשירותים בקצה החצר נפתרה התעלומה: הרב ניגש לעשות את צרכיו ובעת ששיחרר את בני מעיו נשבר הקרש עליו כרע והוא נפל לתוך הבור, וכעת היה שקוע בו עד צווארו...".

מזכרונותיו של רודולף שטיינר




בלקוןהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

ה"בלקון" (או טרסה/גזוזטרה/וורנדה) היה שמה השני של המרפסת, חלק חשוב ומהותי בחיים של אז.

רוב בנייני המגורים שנבנו בארץ משנות השלושים ואילך, נבנו עם בלקון לכל דירה. מיזוג אוויר לא היה עדיין אך בריזה הייתה בחינם ובשפע, ומה יכול להיות היה טוב יותר מאשר לשבת על הבלקון בשעת בין ערביים ולהנות מהבריזה??? עם רדת החשיכה ובעיקר בתקופת הקיץ היה אפשר לעבור בזמנים ההם ברחובות העיר ולראות בכל בניין ובכל בלקון את אותה התמונה: משפחת ישראלי יושבת בבלקון, סביב שולחן עץ מרובע מואר באור ניאון חיוור, עוסקת באכילה.


הבלקון היה מרכיב כל כך חשוב בחיי המשפחה בזמנו, שהמהדרין היו נותנים בו סימנים ומושגים: ראשית הייתה הגזוזטרה. הגזוזטרה הייתה מרפסת צרה, שבשל גודלה, או יותר נכון - קוטנה, היא לא אפשרה להכיל עליה משפחה שלמה. היא הייתה מיועדת יותר בכדי לאפשר לבעלת הבית לצאת מדי פעם לתצפית זריזה על המתרחש בשכונה, ממנה הייתה שבה לפנים הדירה כדי לדווח בפרוטרוט לשאר בני המשפחה, שישבו בסלון, מה קורה בשכונה. ("...נו...אני רואה שמר רוזנטל מתקדם יפה בחברת חשמל, הוא כבר מגיע הביתה עם פרייבט....")

מביני עניין טוענים שגם המושג בלקון בא לתאר מרפסת קטנה בלבד. מקור שמו של הבלקון בה מהמילה "בלקוני" שפירושה - צא וצפה, והיא משמשת גם כתיאור מקום צפייה בתיאטרון. ואילו המרפסת עצמה הייתה למעשה חדר נוסף בדירה, ללא הקיר חיצוני הפונה לכיוון הרחוב, בו התרכז חלק גדול מהפעילות של המשפחה הישראלית בזמנו. אבל אנחנו קראנו הן למרפסת והן לגזוזטרה בשם אחד - בלקון.

לאחר שנים סגרו את הבלקון עם תריסול והוא איבד מזוהרו, שנים לאחר מכן התחילו לבנות ללא מרפסות כי "זה בזבוז מקום" והנה בשנים האחרונות, שוב, חוזרים חלק מהקבלנים לבנות עם מרפסות, כנראה "על פי דרישת הקהל".

לבלקון היו שימושים רבים. לשם הייתה אימא שולחת אותנו לשחק, כשאי אפשר היה לרדת למטה וכשהיא לא רצתה שנסתובב לה בין הרגליים. הבלקון היה כאמור עמדת תצפית מצוינת על כל המתרחש ברחוב למטה, וממנו היה אפשר לנהל שיחות עם השכנים בבלקון שבבית ממול, לעיתים מעבר לכביש. בבלקון היינו יושבים בשעות הערב, בעיקר בימי הקיץ, נהנים מבריזה נעימה, אוכלים ארוחת ערב ומקנחים באבטיח קר. לאחר מכן הילדים היו הולכים לישון וההורים היו מדליקים את המנורה החיוורת וקוראים לאורה, או שמשחקים על השולחן בבלקון עם חברים רמי קוביות, לבושים מכנסיים קצרים וגופיות עבודה כחולות.

לבלקון נודע ערך מוסף כאשר הוא צפה אל הרחוב בתקופת המצעדים למיניהם (1 במאי, עדלאידע, ובעיקר יום העצמאות). בעלי הדירה המסכנים גילו פתאום איזו משפחה ענפה וברוכת קרובים יש להם, כאשר אל הבלקון הצנוע שלהם נדחסו עשרות דודים, בני-דודים, קרובים-קרובים, קרובים-רחוקים, חברים, ידידים, מכרים וסתם המוני אדם, מחייכים מאוזן לאוזן ומברכים את מזלם הטוב שזימן להם עמדת תצפית נוחה ובנויה לתלפיות. במקרה היותר-גרוע סופר למחרת היום בעיתון על מרפסת עמוסה לעייפה שהתמוטטה על ראשי ההמון מתחת.
                        

מה עשו השכנים על הבלקון לאחר ששמעו את אחותו של בן גוריון צועקת בטירוף???
קראו בספר בשבוע הבא - אמריקה!!!    מאת דייויד סלע


שלישיית "הגשש החיוור" בפזמון "מה הוא עושה לה" - על פי "מרוסלה" של אנצו בונגורה / רנאטו קרוסונה, עברית: יוסי גמזו:
"...ומדי ערב, כשהם הולכים אל הירקון, אנו בלי הרף, כאן מציצים מן הבלקון, ובחרוק שיניים, מתבוננים בשניים, אך כמו תמיד איזה קיר, או איזה עץ מסתיר. מה הוא עושה לה, מה הוא עושה?...".


ע. הלל וסשה ארגוב הקדישו שיר שלם להווי הבלקונים והמרפסות בשירם "מרפסת מול מרפסת" שבוצע ע"י שלישיית "יוסיחזקיונה" - יוסי בנאי, אבנר חזקיהו ויונה עטרי:

"...מרפסת מול מרפסת, שטיחי פרס פורשת, חובטת כר וכסת, זו עיר של מרפסות...".


מטבעות לשון:

יושב על הבלקון
לא עושה כלום רק יושב ומביט. לא מתערב.
"....שמע נא בחורצ'יק....אולי תשים פה יד ותעזור....תפסיק לשבת על הבלקון...".

האיור מתוך הספר אבא שלך לא זגג -סלנג בניחוח נוסטלגי, דייויד סלע / הוצאת מודן.
מאייר: אמי רובינגר




גדר חיההרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.




גפרוריתהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

המתקן הזה שבתמונה היה מוטבע במקום אריח חרסינה בקיר חרסינות בבית השימוש לצידו מתקן חרסינה לנייר טואלט, ושימש כמקום הנחת קופסת גפרורים.

מאחר ובזמנים ההם לא היו עדיין מטהרי אוויר הדליקו גפרור שריחו הבוער סילק במעט את הריח הרע, את הגפרור השרוף היו מניחים בשקערורית שבתחתית המתקן הזה.




דוד למים חמיםהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


לפני שבא לעולם דוד המים החשמלי (ה"בוליר") היינו מתקלחים בעזרת דוד למים חמים, ועושים אמבטיה פעם בשבוע, בדרך כלל ביום שישי.
היה זה דוד מים צר וארוך שעמד במצב אנכי בחדר האמבטיה והיה מחובר לצינור המים.  בחלקו התחתון הייתה מן דלת קטנה מברזל.

היינו קונים שקי נסורת טבולה בשמן או שוברים קרשים לחתיכות קטנות, פותחים את הדלת הקטנה ומכניסים הקרשים לתנור הקטן שהיה בתחתית הדוד. אחר כך היו מציתים את הקרשים שהיו מחממים את המים, המים היו נדחפים מהחום למעלה ויורדים על המתקלח דרך צינור.
כל הפעולה הזו הייתה צריכה להתבצע בזריזות ודרשה מיומנות וסדר, כי הקרשים בתנור מתאכלים מהר ועוד מעט לא יהיו מים חמים, לכן כל פעולת הרחיצה הייתה מלווה בקריאות זירוז של האימא:  "
...קדימה, קדימה...עוד מעט נגמרים המים...".

סוג אחר של דוד למים חמים היה נקרא בשם גיזר.
הגיזר פעל על נפט במקום על עצים ונסורת. לצידו של מיכל המים היה  מיכל קטן של נפט, שממנו יצאה צינורית שטפטפה טיפות טיפות לתוך תחתית הגיזר, שם התרחשה הבערה.

 

היה גם  כפתור שוויסת את כמות הנפט שזרמה לתוך הגיזר, וכך אפשר היה לווסת את כמות החום. לגיזר, היה לו רעש אופייני, שגדל בהתאם לזרימת הנפט לקרקעיתו. ההורים אסרו על הילדים לסגור את הדלת של האמבטיה כיוון שחששו שהילדים יגדילו בעצמם את עוצמת הנפט ואז "הגיזר יתפוצץ", כך אמרו...
להדלקת הגיזר היה מוט ברזל קצר שבראשו היתה מלופפת דרך קבע חתיכת בד קטנה, שהשחירה עם הזמן, ואותה היו מספיגים בנפט. תחילה היו פותחים את הברז של המיכל הקטן, ממתינים זמן קצר לתחילת טפטוף הנפט לתוך תחתית מיכל הגיזר, אחר כך  כורעים ברך, מדליקים בעזרת גפרור את ראש המוט ומכניסים את המוט עם המטלית הדולקת לקרקעית הגיזר וממתינים לתחילת הבערה.

אולי בגלל כל הבוג'אראס הזה התרחצו בזמנו רק פעם אחת בשבוע...


 

"...המארח ניגש לשק הקרשים ששכן בחדר האמבטיה, שבר כמה קרשים קטנים והצית אש בתחתית דוד המים. האורח המכובד שזה עתה הגיע מהנמל נכנס לחדר הרחצה, אך במקום להתרחץ במהירות כמקובל ולפנות את המקום לבאים בתור, סתם בחוצפתו את האמבטיה בפקק, מילא אותה עד גדותיה במים החמים, נשכב לו שם בנוחות והרבה להשמיע קולות הנאה רמים, למורת רוחם של הממתינים מעבר לדלת...".
מתוך הספר  בשבוע הבא - אמריקה !!! מאת דייויד סלע

 
 
מטבעות לשון:
 
את תגמור לי את המים
בימי שישי שזה היה יום המקלחת השבועי, יכולת לשמוע כמעט מכל בית את הצעקה:
"...אל תגמור לי את המים ...".
 



דייר משנההרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 
 
דייר משנה הייתה תופעה שנוצרה בעקבות מצוקת הדיור של שנות החמישים מחד - ומצוקת המזומנים מאידך.

משפחות שהיו בעלות בית, היו מוותרות על חדר אחד (לעיתים חדר מתוך שניים) ומשכירות אותו לדייר משנה שהיה לפעמים גם זוג או משפחה שלמה, שהיו משלמים לבעלי הבית שכר דירה וחיים את חייהם בחדר.
בדר"כ הכוונה הייתה להשכרת החדר בלבד ללא שימוש במטבח. אז עשו להם דיירי המשנה פינת בישול בפרוזדור בדרך כלל בכניסה לחדר. רק השימוש בשרותים היה משותף לכולם. מי ששכירת החדר שלו היתה לחדר בלבד, נאלץ ללכת להתרחץ בבית המרחץ.

בנוסף היו כל מיני הגבלות ואיסורים על דייר המשנה, ועל דלת בתים רבים בהם היה דייר משנה הייתה פתקה שניהלה את מערך הצלצולים בפעמון הדלת
. למשל: אם בעלי הדירה היו משפחת שטיינר ודייר המשנה היה משה כספי, היה כתוב: "למשפחת שטיינר לצלצל פעם אחת, למשה כספי צריך לצלצל פעמיים." מכאן נולד השיר הנפלא שהלחין משה וילנסקי,
"...צריך לצלצל פעמיים, צריך להמתין רגע קט, ואז נפתחות הדלתיים...".

מה הקשר בין עסקי הלופט-געשפט של אצ'י והפיכתו לדייר משנה בבית המשפחה???
קראו בספר בשבוע הבא - אמריקה!!! מאת דייויד סלע
 

''...אחר-כך, לפנות-בוקר, יש שדייר המשנה מיטיה היה מיבב פתאום מתוך חלומותיו מעבר לקיר: ''אין רחמים! אל תגעו בו!...''....
...''...אין כלום! אין!'' ומשתתק...''.
עמוס עוז, "הר העצה הרעה", עמודים 28,38.




דירת פרטרהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

דירות שניבנו על הקרקע ומעליהן 3-5 דירות נוספות נקראו דירות פרטר.
כלומר דירות קרקע או אפילו ירדו אליהן במספר מדרגות. הן היו נחשבות כדירות בעלות ערך נמוך.




דלת הזזההרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.




דלת מבדלתהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

פיתוח נוסף שבא לפתור את מצוקות הדיור.

המבדלת (שנקראה גם "הרמוניקה) הייתה דלת מתקפלת, עשויה מעץ או מיריעות פלסטיק דמוי עור שנקראו סקיי.
היה אפשר למתוח את המבדלת ולחצות בכך חדר לשניים, או לפתוח אותה עד הסוף ואז חוזר שוב החדר להיות יחידה אחת.

     

רטרו:




דלת עם פשפשהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.




דלת רשתהרשמו חינם ל"כובע טמבל – שבועון לנוסטלגיה והיסטוריה ישראלית"
שתף 

הייתה בעיקר בבתים בישובים לא עירוניים, בתקופה בה הפליט היה מפחיד את היתושים , אך לא מחסל אותם. לפני דלת הכניסה הייתה דלת נוספת, בעצם רק מסגרת עץ עם רשת מתוחה לכל אורכה. בימים חמים היה אפשר לפתוח את דלת הכניסה וליהנות מרוח קלילה, כאשר דלת הרשת חוסמת את אפשרות כניסתם של היתושים. זה בדרך כלל לא עזר, הם תמיד מצאו את דרכם פנימה...

 









 
?????? ????? ?? ????????
??????? - ?????? - ??????? - ?????? ?????? - ??????? ??????


??? ?? ?? ???? ??????, ?????, ?????? ????, ?????? ??????? ????? ???? ?? ????? ?????????"???? ????" ???? ????????



כל הזכויות שמורות © לאתר נוסטלגיה אונליין ו/או לבעלי התכנים, הדימויים והתצלומים.