מעבר ל"חבילה הגיעה", "עשרים מי יודע עם שמואל רוזן" ומשחק הלוח "ריכוז" המוזכרים בפירוט בפרק זה, היו משחקי קופסא ולוח רבים נוספים, כגון: "מחפשים את המטמון"  שהתבסס על תכנית הרדיו הפופולארית של זאב ענר ומשה טימור בעלת אותו השם , משחקים בעקבות סדרות טלוויזיה החל מתחילת שנות השבעים כמו "החוש השישי עם סימון טמפלר" הלא הוא רוג"ר מור, משחקי לוח שפותחו בעקבות אירועים בחיי המדינה כמו המשחק "סיני" שפותח לאחר מבצע סיני, או המשחק  "ששת הימים" לאחר מלחמת ששת הימים.

היו משחקים רבים שבאו לחנך לידע ולערכים, למשל המשחק "מדן ועד אילת" שנועד  ללמד גיאוגרפיה, ובכל פעם כשהגענו למקום כל שהוא בארץ הזכירו לנו הורינו ש "...הנה, פה זה טבריה מהמשחק מדן ועד אילת.." או המשחק  "סבלנות" שניסינו לשחק אותו בסבלנות רבה, אם כי לא תמיד בהצלחה...

היו משחקי קופסא ולוח שפותחו בעקבות ספרי ילדים פופולאריים, למשל הספרים של סופרת הילדים המצליחה תמר ברנשטיין לזר שכתבה בין השאר את סדרת הספרים "קופיקו" ואחריה "צ"יפופו" ובעקבותיהם פותחו משחקי קופסא בעלי אותו השם,או המשחק "חסמב"ה", שפותח בעקבות הצלחת סדרת הספרים של יגאל מוסינזון בעלת אותו השם.

משחקי קופסא אחרים פותחו בעקבות אירועים בתחום הבידור והתחרויות, למשל המשחק "שער-יעקב חודורוב", שפותח בעקבות הצלחותיו של השוער האגדי, או משחק "חידון התנ"ך" שפותח בעריכתו של עמוס חכם לאחר שהוא נבחר לחתן התנ"ך העולמי.

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.

בקרו בעמוד הפייסבוק של אתר נוסטלגיה אונליין

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.

תגובות:

אופניים שאבא שלנו בנה לנו במוסך הקיבוץ כשהיינו בני שנתיים עד חמש. אח"כ בנה לנו אופניים קצת יותר גדולות. הכל מברזל. א"כ היה גם קורקינט.

עפרה ביכלר שויאר
ofra@maagan.org.il

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.

לצפיה בכל התגובות - לחצו כאן

אקדח הפקקים היה כלי המשחית הפורימי שקדם לאקדח הקפצונים.
ה"פקקים" היו עשויים ממעט חומר נפץ עטוף בגליל שעם צבעוני (מכאן השם "פקקים") שהיינו תוחבים אותם לקנה האקדח העשוי פח. לחיצה על ההדק היתה משחררת נוקר שהיה מכה ב"פקק" ומביא להתפוצצות. הצרה היתה שעם ההתפוצצות היו עפים החוצה חלקיקי שעם וגיצי גפרית שהיו עלולים לסכן את היורה וסביבתו. מכל מקום - הלחץ הציבורי של המבוגרים עשה את שלו ומתישהו באמצע שנות החמישים נעלמו ה"פקקים" מנוף ילדותנו ונותרנו רק עם ה"קפצונים" העלובים...

בשיר "אני וסימון ומואיז הקטן" (י. בנאי / ח. יובל) שר יוסי בנאי:
"...דהרנו על ענן עשוי מכריות / ובאקדח פקקים הטבענו אוניות...".

באקדח היה מדחס קטן. היו דוחפים את קצה הקנה לתוך התפו"א כדי שיתמלא בחומר של התפו"א. היו מוציאים את הקנה בהטיה לצד כדי שהקנה ישאר סתום עם החומר של התפוח. כאשר היו לוחצים על ההדק היה האוויר הדחוס מעיף את החומר שסתם את הקנה למרחק של מטרים ספורים.

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.

בזמנים ההם חדר הילדים לא היה נראה כסניף המקומי של חנות טויס-אר-אס כפי שזה בדרך כלל היום.

היו מעט צעצועים, והצעצוע הפופולארי בקרב הילדות הקטנות הייתה הבובה.
היו מספר סוגי בובות, חלקן היו בובות סמרטוטים, אבל חלומה של כל ילדה קטנה היה להיות הבעלים החוקי של בובה אמיתית, כזאת עם "עיניים".

היו אלה בובות עם ראש קשיח, והעיניים היו כמו עיניים תותבות, ממש דומות לעיניים אמיתיות. כשהילדה הייתה משכיבה את הבובה היא הייתה פועה כמו גדי קטן, זאת בעזרת מנגנון קסום שהיה בביטנה.

הבובות האלה היו הצעצוע שהיה הכי קרוב לדבר האמיתי, ורוב הילדות (או האחים שלהן, כמו במקרה שלי) רצו מאוד לבדוק את כושר הסבל של הבובה. זאת עשו על ידי דחיפת אצבע קטנה לתוך העין של הבובה. העין שהייתה יושבת על קפיץ מגומי הייתה נדחפת פנימה - וחוזרת למקומה.

היה פריט אחר בבית עם עין בתוכו שאהבנו מאוד כילדים לנסות לדחוף אותה קדימה - זאת הייתה העין של רדיו המנורות. אך בעוד שברדיו אם נתפסנו במעשינו זה יכל להיגמר בסטירה - בבובה יכולנו להתעלל כמה שרצינו. כל מה שהיה צריך לעשות היה לסגור את דלת חדר הילדים מאחורינו, ולדחוף לה את אצבע לתוך העין בכוח עד המוח, והיא אפילו אף פעם לא התלוננה....

הבובות האלה הן האחראיות כנראה להתפחות הסדיזים הארץ -ישראלי, אבל כשניסיונותינו לענות את הבובה עברו את הגבול - היה פתאום נקרע קפיץ הגומי והעין הייתה נופלת לתוך הגולגולת. או אז הייתה האימא לוקחת את הבובה ל"רופא בובות" שהיה מתקן את הנזק, לא לפני שהייתה מעטירה גערות למכביר על החבלנים הקטנים: "שלא תעשו את זה עוד פעם...שמעתם ???...מה אתם הייתם מרגישים אם אני הייתי דוחפת לכם את האצבע לעין???....האאאאא???....גם לה זה כואב, היא רק לא אומרת..." 

לצפיה בכל התגובות - לחצו כאן

בשיר "אבא שלי" (ת. אליגון-רוז / נ. טנא) שרה יפה ירקוני:
"...ואבא הביא מתנה / קטר על פסים של רכבת / ואבא הביא לי בובה / יודעת לשיר ולשבת...".

דמויות של בובות שהיו מצוירות על גיליון קרטון. היינו גוזרים את הדמויות ואז "מלבישים" אותן ב"בגדים" שהיו מגיעים על גליונות קרטון נוספים. לבגדים, נעליים ואביזרים אלו היו פסי קרטון שהיו נגזרים כחלק מה"בגד", וכשהיינו מניחים את הבגד על הבובה, היינו מקפלים את הפסים הללו מאחורי הבובה, כך שהבגד לא היה נופל מהבובה.

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.

זה היה משחק לשני שחקנים עם כדור אליפטי (כמו פוטבול) ששני חוטים ארוכים עוברים דרכו ושהשחקנים אוחזים בשתי הקצוות של החוטים ופותחים וסוגרים את הידיים וע"י כך הכדור עובר ממשתמש אחד לשני.

דגלי שמחת תורה

ד"ר חיים גרוסמן
חוקר תרבות ישראלית

היום השמיני והאחרון של חג הסוכות הוא "יום שמיני עצרת" ו"יום חג שמחת תורה" הנחגגים בארץ כיום אחד. יום חג זה, בסופו של חג הסוכות, הוא חגם של הילדים (וגם של הילדות...).

בקהילות אשכנז היו הילדים באים לבית הכנסת בליל שמחת תורה כשדגלים בידיהם, כמנהג הקיים כנראה כבר במאה השבע עשרה. הדגלים שהודפסו ונמצאים לנו גם היום, עשויים נייר הנקרע בקלות, הם מסוף המאה ה- 19, מספרם קטן ונדירותם רבה לנוכח אי השתמרותם. הדגלים שהודפסו ושמשו במזרח ומרכז אירופה, נשאו תמונות של חג הסוכות ושמחת התורה ועוטרו בפסוקים מקובלים נוסח: "בסכת תשבו שבעת ימים" ו"אגיל ואשמח בשמחת תורה".

הופעת הציונות יצרה מעגל חדש של דימויים חזותיים ובראשם מנהיגי התנועה שהפכו גם לדיוקן מוכר של תוצרי אמנות עממית. בראשיתה של המאה העשרים היה דיוקנו של הרצל מראה מבוקש שהופץ בשלל צורות. "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם", שנדפס ככותרת לדגל של חג בשנות העשרים במרכז אירופה, כלל כבר גם סמלים ציוניים. מאוחר יותר אף "עלה" ארצה וזכה למספר גרסאות מודפסות נוספות בשנות השלושים, החמישים והשישים.

בימי המנדט בארץ ישראל לא יוצגן דגלים רבים אך גם במעט שנדפס בלטו כבר אלמנטים חדשים כמו "נוף א"י" ובמרכזו חורש על טרקטור.

הקמת מדינת ישראל מצאה ביטוי גם בציור דגלי החג, שעיצובם נסמך על מסורת קישוט ארץ ישראלית לה נוספו גם מסמליה של המדינה החדשה. הצייר דוד גלבוע הבליט בראשית שנות החמישים שמחת ריקוד חג המתקיימת מחוץ למרחב בית הכנסת, כיאה ל"ילדי הטבע" הציוניים.

דגלים רבים עוטרו במראה מקובל של ילדים חוגגים בבית הכנסת. יצרני מרבית הדגלים היו "זסלנסקי" בירושלים ? מפיץ וגם יצרן לעת מצוא, ו"מרכז התמונות" בתל אביב. אלה שבו והבליטו מראות מוכרים בצידו המצויר של הדגל ומסורת קבועה של הדפסת פיוטי "הושענות" בצידו השני של הדגל הצבעוני. היבט עיצובי בולט שהיה למנהג רווח היה "ארון הקודש" במרכזו של הדגל - שתי דלתות קרטון שפתיחתן חשפה בדרך כלל ציור תמים של ספרי תורה כרוכים גם הם ע"פ הגרסה האשכנזית - לשמחת סקרנותם של הילדים. גזירת שני חלקי "ארון התורה" כדי לאפשר פתיחת ה"דלתות".

מלחמת סיני 1956 וגאולת מחוזות עבר מקראי, מקמו גם את נוכחותו החזותית של החייל הישראלי, מופת של גאוה ואהבה, כמבשר שמחת החג.

מלחמת ששת הימים 1967 שבה והציגה שמחת תורה בדמות החייל הצה"לי הגואל, שדיוקנו הנוצץ והמנצח עיטר אינספור תוצרי אמנות שימושית והובלט גם במראה הדגלים, ובעיקר על רקע הכותל בירושלים. הכותל המערבי שב להיות מרכיב חזותי מרכזי גם בדגלי החג של שנות השבעים כסמן מאפיין של ישראליות השבה למקורותיה החזותיים היהודיים, וכרקע מוסכם של תפילה לשלום.

בשנות השמונים התזזיות יותר, מסמנות גם את דעיכתה של הגרפיקה והאמנות השימושית הנאיבית המתקשה להתחרות על תשומת לבם של הילדים המבקשים ריגושים קצביים יותר. דגלי שמחת תורה קבלו "חיזוק" קצר ימים של עיצוב בקו קליל יותר של יצרן תל אביבי וזכו שוב לעדנה מחודשת.

כיום מודפסים דגלים עם מוטיבים מסורתיים בסין וגם בארצות הברית ומעטים גם כאן שתמציתם קו לאומי עדתי בנוסח מנהיגיה של תנועת ש"ס בדרך אל בית כנסת וסוכה בשנות אלפיים.