ר"צ - התנועה לזכויות האזרח.

תנועה פוליטית שקמה ערב הבחירות לכנסת השמינית (1973), בעיקר על רקע אישי של אי הכללתה של שולמית אלוני ברשימת "המערך" לכנסת.
למעשה, נשענה התנועה, עוד לפני מלחמת יום הכיפורים, על אי הרצון הגובר בקרב שכבות רחבות של האינטליגנציה הישראלית כלפי הממסד הישראלי בראשות "מפלגת העבודה".
מגמה זו גברה לאחר המלחמה וסחפה עמה מצביעים רבים מתוך תנועת המחאה שקמה באותם ימים, גם מקרב אלה שרצו להעניש את המערך על "המחדל" של יום הכיפורים, מבלי לתמוך במגמה מדינית או חברתית רחוקה ממנה.
בבחירות אלה זכתה הרשימה במפתיע לשלושה נציגים בכנסת.
בשנת 1992 התאחדה ר''צ עם מפ''ם, והקימה את רשימת מר''צ (ראשי-תיבות מפ''ם+ר''צ) שזכתה ב-12 ח''כ בבחירות לכנסת ה-13.

רפ"י = רשימת פועלי ישראל ובלתי מפלגתיים.

רשימת פועלי ישראל הוקמה ע''י בן - גוריון ב - 29 ביוני 1965 בביתו שבתל אביב בשדרות קק''ל - כיום שדרות בן גוריון  17.
באסיפה בביתו היו כ - 50 פעילים ומקורבים, ובראשם משה דיין ושמעון פרס. בן גוריון הכריז ''...אני מקים רשימה עצמאית שתדגול בבחירות אזוריות ובהפרדת רשויות ; מי שרוצה להצטרף אלי - מוזמן בזאת...''.

כל הנוכחים הופתעו, כי חשבו שהוזמנו לדון אם כדאי בכלל להתפלג ממפא''י ולא ציפו להודעה דרמטית של בן גוריון על החלטתו. שמעון פרס הצטרף לאחר ויכוח קצר עם בן גוריון. משה דיין היסס, ורק בספטמבר 1965 הצטרף למפלגה. מכאן נולד הביטוי שמשה דיין ''יושב על הגדר''.

בבחירות לכנסת השישית ב - 3 בנובמבר 1965 קיבלה רפ''י 10 חברי כנסת, והיתה באופוזיציה לממשלת לוי אשכול. במשבר הפוליטי שקדם למלחמת ששת הימים ב - 1967 גברה הדרישה ברחבי הציבור להקים ממשלת אחדות לאומית, וגם אשכול נאלץ לוותר על תיק הבטחון שהיה בידיו ולהעבירו למשה דיין.

אחרי המלחמה הוקמה מפלגת העבודה בינואר 1968 ע''י איחוד מפא''י, רפ''י ואחדות העבודה. בכך נסתיים קיומה הקצר של רפ''י.
בן - גוריון לא האמין לשותפות עם חברי - מפא''י, ונשאר מחוץ לאיחוד המפלגות.

לקראת הבחירות של 1969 לכנסת השביעית, היו חברי רפ''י חלק מרשימת מפלגת - העבודה לכנסת, ואילו המיעוט שהתנגד לאיחוד עם מפא''י ואחדות - העבודה הקים את ע''מ - ''הרשימה הממלכתית'' - שזכתה ב-4 חברי כנסת, ובראשם בן גוריון, שהסכים ''לקשט'' את רשימתם אך התפטר מהכנסת כעבור זמן קצר, עזב את הזירה הפוליטית, התפייס עם יריביו לשעבר כמו גולדה מאיר, זלמן ארן, י.ש.שפירא - ועסק בכתיבת ההיסטוריה של המדינה והציונות ופעילותו כמדינאי עד למותו בדצמבר 1973.

סיעת ע''מ שבה היה חבר זמן קצר, קראה לעצמה גם בשם ''ממשיכי רפ''י'' או '' רפ''י - אומץ '' או ''רפ''י הרשימה הממלכתית'' וכדומה, אולם רוב חברי רפ''י הצטרפו למפלגת - העבודה. בן גוריון עצמו, בסוף חייו, נהפך לדמות לאומית מקובלת ונערצת. 

 נושאים קרובים - מפא''י  ; אחדות העבודה - פועלי ציון ;  ע''מ  ;   רפ''י - אומץ .

רפ''י - אומץ 
זו היתה  המפלגה של ''ממשיכי רפ''י'' שלא הצטרפו למפלגת העבודה ונקראו תחילה ע''מ - הרשימה הממלכתית והתקיימו מ - 1969 ועד 1984, שאז הצטרפו לליכוד.

רק"ח = רשימה קומוניסטית חדשה.

נוסדה בשנת 1965 כש"המפלגה הקומוניסטית הישראלית - מק"י" - התפלגה לשני פלגים: פלג אחד שהיה יהודי רובו ככולו, והמשיך להחזיק בשם המקורי עד 1975, כאשר התאחד עם תנועת "תכלת - אדום" למפלגת "מוקד", והפלג השני שהיה ערבי ברובו הקים מפלגה משלו בשם "רשימה קומוניסטית חדשה - רק"ח".

הפילוג אירע על רקע הידרדרות היחסים בין ישראל ומדינות ערב, כשברית המועצות התייצבה בגלוי לצד המחנה הערבי, במשלוח נשק ובתמיכה במדיניות. במצב זה התחדדו חילוקי הדעות במק"י כשרוב החברים היהודים משתמשים בזכות שניתנה אז בקומוניזם הבין לאומי לחלוק על עמדות של ברית המועצות. לקראת הבחירות לכנסת התשיעית ולוועידת ההסתדרות ה - 13 שינתה רק"ח את שמה ל"חד"ש - חזית דמוקרטית לשלום ולשיווין", שכללה גם חלק מ"הפנתרים השחורים" שהצטרפו אליה.

הפילוג בין מק''י לרק''ח כינס בצד אחד את המנהיגים דר' משה סנה, שמואל מיקוניס, אסתר וילנסקה ורוב החברים היהודיים של המפלגה - ומן הצד השני (ברק''ח) את מאיר וילנר , תופיק טובי, ורוב החברים הערביים. היה ברור בזמן הפילוג, שרוב החברים ורוב התומכים נוהים אחרי וילנר ותופיק טובי (כי רוב החברים והמצביעים של המפלגה הקומוניסטית בישראל היו ערבים) - אולם בסיעה בכנסת היה רוב לסנה ומיקוניס - ולכן נשמר להם השם מק''י.

סנה היה גם עורך עתון -המפלגה קול העם - והעתון נשאר בטאונה של מק''י.  רק''ח הסתפקה בעתון המפלגה בשפה הערבית ''אל - איתיאחד''.
עם היעלמותה של מק''י מהנוף הפוליטי - זמן מה לאחר פטירתו של דר' משה סנה - החלה רק''ח לכנות את עצמה בשם ''רק''ח - המפלגה הקומוניסטית הישראלית''.

 
מאיר וילנר

רשימת מיעוטים שהיתה קשורה למפא''י ונבחרה לכנסת השניה (1951 – 1955) ולכנסת השלישית (1955 – 1959).

מפא''י תמכה ברשימה זו כספית וארגונית, וחבריה בכנסת הצביעו לפי הנחיית סיעת מפא''י.
שלושת חברי הסיעה בכנסת (השנייה והשלישית) היו: סיף א-דין א-זועבי, ג'בר מועדי ומסעד קסיס.

רשימה שנבחרה לכנסת ה-7 בראשותו של חבר הכנסת דוד בן-גוריון. לאחר זמן קצר התפטר בן גוריון מהכנסת, ובמקומו נכנס לכנסת זלמן שובל. ח''כ מאיר אביזוהר הצטרף למפלגת העבודה, ויגאל הורוביץ וזלמן שובל - לליכוד. (והיו לחטיבה בתוך הליכוד). בשלהי כהונת הכנסת ה-9 וה-10 פרשו חברי הכנסת יגאל הורוביץ, יצחק פרץ וזלמן שובל מהליכוד והקימו סיעה בשם רפ''י - הרשימה הממלכתית.
במהלך כהונת הכנסת ה-9, פרשו חברי הכנסת יגאל הורוביץ, יצחק פרץ וזלמן שובל, מהליכוד והקימו סיעה בשם רפ”י - הרשימה הממלכתית. בשלהי הכנסת ה-9 פרש יצחק פרץ מהסיעה והקים סיעת היחיד בשם הרשימה הממלכתית, אך כעבור 12 ימים חזר לליכוד. הורוביץ ושובל ביחד עם משה דיין הקימו את התנועה להתחדשות לאומית (תל”ם). במהלך הכנסת ה-10 התפצלה תל”ם, שהיו לה שני מושבים, ויגאל הורוביץ הקים סיעת יחיד בשם רפ”י- הרשימה הממלכתית, לפני שהחליף את שמה לאומץ.

בכנסת ה-7 כיהנו בה: מאיר אביזוהר, דוד בן-גוריון (גרין), יגאל הורביץ, איסר הראל (הלפרין) וזלמן שובל (פינקלשטיין).

בקרו בעמוד הפייסבוק של אתר נוסטלגיה אונליין

מפלגה ערבית-יהודית רדיקלית שהוקמה לקראת הבחירות לכנסת ה-11 ע”י מיזוג בין ”אלטרנטיבה” היהודית, התנועה המתקדמת מנצרת ועוד כמה חוגים ויחידים.

המפלגה דגלה בזכות ההגדרה העצמית של שני העמים. הרשימה נבחרה לכנסות ה-11 וה-12, אך בבחירות לכנסת ה-13 לא עברה את אחוז החסימה.

בכנסת ה-11 כיהנו בה: מוחמד מיעארי ומתתיהו פלד (איפלנד).
בכנסת ה-12כיהן בה: מוחמד מיעארי.

רשימה לכנסת השמינית (1973) והתשיעית (1977), בראשותו של חמאד אבו רביעה (1929 – 1981), השייך של שבט אבו רביעה.

במהלך נכנסת השמינית הצטרף אבו רביעה למערך,  אחר כך פרש ממנו והקים – יחד עם רשימת קידמה ופיתוח (סיעת לוויין של מפא''י) הקים את הרשימה הערבית המאוחדת, מטעמה כיהן בכנסת התשיעית.

ברשימות הערביות הללו של מפא''י היתה נהוגה רוטציה, על מנת לאפשר למספר נציגים לכהן בכנסת. נהוג היה שחבר הכנסת המכהן מתפטר מתפקידו, וכך נכנס במקומו הבא אחריו ברשימה. כך בא אבו רביעה במקומו של סיף אל דין זועבי, שהתפטר. ברם, מאחר שאבו רביעה לא התפטר מתפקידו עפ''י סידור זה, ולא איפשר לבא אחריו – שייך ג'אבר מועדי – להיכנס לכנסת, נרצח אבו רביעה ע''י בניו של מועדי ב-12 בינואר 1981.

סיעה שקמה במהלך הכנסת ה-8, כאשר רשימות המיעוטים קידמה ופיתוח ורשימה הערבית לבדואים וכפריים התאחדו. הרשימה התמודדה בבחירות לכנסת ה-9 וזכתה במושב אחד.

בכנסת ה-8 וה-9 כיהנו בה: סיף א-דין א-זועבי, חמאד אבו-רביעה וג`בר מועדי.

הוקמה ע''י אנשי לח''י לשעבר. השתתפו רק פעם אחת בבחירות (לכנסת הראשונה - 25.1.1949 ) וקיבלו 5,363 קולות. מטעמם נבחר חבר כנסת אחד - נתן פרידמן-ילין-מור, מי שהיה המפקד הראשי של לח''י אחרי שנרצח ''יאיר'' - אברהם שטרן.

ראשיתה של התנועה בקבוצת סטודנטים במחוז ירושלים של מפא''י.
מייסדם וראשם היה סטודנט צעיר למשפטים בשם אליקים העצני. בתחילת פעולתם הםהתנדבו לקליטת עליה בין היתר על ידי הוראת השפה העברית לעולים חדשים מיוגוסלביה במושב בית זית שליד ירושלים.

הם הפכו לתנועה פוליטית לאחר שהבחינו בשחיתות במנגנון הממשלתי. בין היתר האשימו את עמוס בן גוריון, בנו של ראש הממשלה, שהיה קצין בכיר במשטרת ישראל בהאשמות שונות. התפתח מזה משפט דיבה וזה עורר הדים רחבים בציבור. הצטרפו אליהם פרופ' ישעיהו ליבוביץ', עו''ד שמואל תמיר והעתונאי והפוליטיקאי אליעזר ליבנה. כל אלה היו חלוקים זה על זה אידיאולוגית אולם היה להם ''אויב'' משותף: דוד בן גוריון והמפלגות הקואליציוניות.

הם הקימו גוף פוליטי בשם ''המשטר החדש'' וקיבלו תמיכה תעמולתית מהשבועון הסנסציוני הנפוץ ''העולם הזה'' ועורכו אורי אבנרי. מטרתם המוצהרת היתה: טיהור החברה הישראלית משחיתויות. במשך הזמן הוסיפו מטרה בטחונית מדינית : נגד יצירת נשק אטומי על ידי ישראל. אליקים העצני היה סטז'ר במשרד העורך הדין שמואל תמיר. אחרי מלחמת ששת הימים המציא תמיר את הסיסמה  ''שטח משוחרר לא יוחזר''. 

הוא והעצני התקרבו לגוש אמונים ולתנועה לשלמות הארץ. ליבוביץ ואורי אבנרי התנגדו לגוש אמונים ופרשו מהתנועה. שמואל תמיר הספיק לעבור כמה גלגולים פוליטיים מאז: תחילה אופוזיציה לבגין בתנועת החרות שנקראה בשם ''הגוש החופשי''. תנועה זו גורשה מתנועת החרות והקימה את מפלגת ''המרכז החופשי'', ומפלגה זו הצטרפה לד''ש (מפלגתו של יגאל ידין) ושמואל תמיר נתמנה לשר המשפטים בממשלת בגין כנציג ד''ש.

אלייקים העצני התנחל בקרית ארבע והוא אחד מראשי "מועצת ישע'', בנו נדב העצני מזדהה עם דעותיו של אבא שלו והוא מכהן כעתונאי ב"מעריב". אלה גלגוליה של ''שורת המתנדבים''.

שמאל ישראלי חדש.
תנועה פוליטית של אינטליגנציה עירונית בצירוף חברים מהקיבוץ הארצי ופורשים ממפ"ם, שהחלה להתארגן בסוף שנות השישים על רקע התסיסה הגוברת בתוך שורותיה של מפ"ם בנושא היחס לברית המועצות ולעולם הקומוניסטי. בשנת 1973 התפוררה התנועה. חלק ממנה הצטרף ל"מוקד" חלק אחר הקים עם אק"י את "חזית השמאל".

שינוי – קבוצה פוליטית בראשותו של פרופ' אמנון רובינשטיין, שהצטרפה ב - 1977 ליגאל ידין ואישים נוספים והקימה אתם את מפלגת ''ד''ש'' (''התנועה הדמוקרטית לשינוי'') – אולם באוגוסט 1978 פרשו אנשי ''שינוי'' מד''ש (שהיתה שותפה קואליציונית ל''ליכוד'') והקימו סיעה אופוזיציונית בת 7 ח''כ.

בכנסת ה-15 היו ל''שינוי – התנועה החילונית'' בראשות יוסף (טומי) לפיד – 6 ח''כ.    בכנסת ה-16 – היו לה 15 ח''כ. לאחר מכן לא עברה את אחוז החסימה. 

סיעה שהוקמה בשלהי הכנסת ה-9 וכללה שישה מבין שמונת חברי כנסת שהקימו את התנועה לשינוי ויזמה.

שינוי התמודדה בהצלחה בבחירות לכנסות ה-10, ה-11 וה-12. לתקופת מסוימת שינתה הסיעה את שמה ל”שינוי -תנועת המרכז”, אך החזירה את השם הקודם במהלך הכנסת ה-12. לקראת סוף כהונת הכנסת ה-12 הצטרפה שינוי לסיעת מרצ עם ר”ץ ומפ”ם. במהלך כהונת הכנסת ה-14, הקים חבר הכנסת אברהם פורז מחדש את סיעת שינוי - מפלגת מרכז כסיעת יחיד, לאחר שפרש ממרצ.

בכנסת ה-9 כיהנו בה: מרדכי וירשובסקי, זאב (סטף) ורטהיימר, שמואל טולידנו, סטלה לוי, זיידאן עטשי, אמנון רובינשטיין ויוסף תמיר (קבנצל).
בכנסת ה-10כיהנו בה: מרדכי וירשובסקי ואמנון רובינשטיין.
בכנסת ה-11 כיהנו בה: יצחק ארצי (הרציג), מרדכי וירשובסקי, זיידאן עטשי ואמנון רובינשטיין.
בכנסת ה-12 כיהנו בה: אברהם פורז ואמנון רובינשטיין.
בכנסת ה-14כיהנו בה: אליעזר זנדברג ואברהם פורז.

בקרו בעמוד הפייסבוק של אתר נוסטלגיה אונליין

רשימת מיעוטים, שהיתה קשורה למפא''י ואחר-כך למפלגת-העבודה.

זכתה בארבע מערכות-בחירות לכנסת בשני ח''כ בכל פעם, וכיהנה בכנסת הרביעית (1961-1959), החמישית (1965-1961), השישית (1969-1965) והשביעית (1974-1969). בבחירות לכנסת השמינית לא עברה את אחוז החסימה, וחדלה להתקיים. סימנה בבחירות היה יא.

שלומציון היתה, למעשה, רשימתו האישית של אריאל שרון, לאחר שפרש מהליכוד והקים רשימה לכנסת בשם "שלומציון תנועה להגשמת הציונות".

אחרי נצחונו של ''הליכוד'' בבחירות ''המהפך'' של 1977 הצטרפה ''שלומציון'' (2 ח''כ)ל''ליכוד'' (43 ח''כ) ולממשלה בראשותו של מנחם בגין.

בשנת 1981 נתמנה שרון לתפקיד שר הבטחון בממשלתו של בגין.

מפלגה זו, שפירשה את שמה של''י כראשי תיבות של ''שלום לישראל, שוויון לישראל'' - נוסדה ע''י כמה קבוצות ציוניות-שמאליות קטנות, ובראשה עמד חבר-הכנסת לובה אליאב.

הופיעה לראשונה בשם ''מחנה של''י'' בבחירות לכנסת התשיעית (17.5.1977)  וסומנה באות ש'. היא זכתה ב-27,281 קולות, שזיכו אותה ב-2 חברי-כנסת - לובה אליאב ומאיר פעיל. הם הוחלפו ע"י אורי אבנרי וסעדיה מרציאנו על פי הסכם רוטאציה שנחתם בין הגופים השונים שהרכיבו את הרשימה לפני הבחירות.
סעדיה מרציאנו פרש מן הרשימה והפך לסיעת יחיד, ואילו אורי אבנרי הוחלף ע"י ואליד צאדק סמוך לסיום מושב הכנסת התשיעית.

רשימת של"י התמודדה גם בבחירות לכנסת העשירית ב - 1981, אך לא עברה את אחוז החסימה. זמן קצר לאחר מלחמת לבנון חל פילוג בתנועה: אבנרי ואלוף במיל' מתי פלד חברו לאישי ציבור ערביים ויסדו את "הרשימה המתקדמת לשלום". אנשי התנועה האחרים, ובהם רן כהן, מאיר פעיל, יוסי אמיתי, יאיר צבן ואחרים הצטרפו למפלגות שמאל ציוניות כדוגמת המערך, מפ"ם, מר"ץ וכדומה.

תנועת "שמאל חדש" שקמה בשנת 1973, בעיקרה אינטליגנציה עירונית וחברי קיבוצים של "השומר הצעיר", שהתנגדו בשנת 1968 להצטרפותה של מפ"ם ל"מערך" עם "מפלגת העבודה" והקימו את שי"ח.

לתנועה זו הצטרפו חוגים נוספים, בהשראתו של מאיר פעיל אשר השתחרר אז מהצבא וגיבש את כל הקבוצות הללו, שהתנגדו לעמדותיה של "מפלגת העבודה", הקשוחות - לדעתם - בענייני חוץ ובטחון וההכרה בפלשתינאים וכן בענייני פנים, הקשרים לצמצום פערים חברתיים, טיפול בשכבות העוני ומניעת התעשרות.

יחד עם "יוניותה" בענייני חוץ וקיצוניותה בענייני פנים, שמרה התנועה על זהות ציונית מלאה. לקראת הבחירות לכנסת השמינית ולוועידת ההסתדרות ה - 12, הקימה התנועה גוש טכני עם "מק"י - המפלגה הקומוניסטית הישראלית", אשר גם בה חלו תמורות מפליגות והיא חזרה וכללה את ההכרה בציונות כחלק ממצעה הפוליטי.
שם הגוש "מוקד". בבחירות לכנסת השמינית קיבל הגוש מנדט אחד לכנסת.