הצרכנייה הייתה מכולת ששירתה חברי הסתדרות בלבד.
היה אפשר היכנס לצרכניה רק אם יכולת להציג פנקס חבר של ההסתדרות, ושם היה אפשר להשיג מוצרים שיוצרו במפעלי ההסתדרות. 

הם היו סובבים בשכונה עם שק גדול, (וצועקים בקול "נחושת...נחושת") או נמצאים בקובה קטנה משלהם, מטר על מטר שבה ערימות של חוטי נחושת עד התקרה. אהבנו את קונה הנחושת, בדיוק כמו שאהבנו את בק-בוקים. היו אלה בעלי מקצוע שחלק גדול מפרנסתם התבסס על נמלים אוגרות קטנות, אנחנו, ואלו חלק גדלו מהקניות שלנו בקיוסק המקומי - באו מהגרושים שקיבלנו ממוכר הנחושת. היינו מלקטים עבורו חוטי  נחושת  ממגוון מוצרים, בעיקר משיירים של חוטי חשמל. על מנת לחשוף את הבידוד שהיה, (פלסטיק, בד מצופה זפת) היינו עורמים ערימה של חוטים ומציתים אותה עד להמסת הפלסטיק.
היינו מגרדים מטר מפה ושני מטר משם, ולפעמים אורך החוטים לא היה מספק אפילו לא למעות קטנות, ואז היינו עושים כמה חברים "קופה" יחד של חוטים, הולכים יחד ל"נחושת", כפי שקראנו לו, ומשם ישר לקיוסק.

הקיוסק השכונתי, בשונה מהפצוציות של היום, היה המקום אליו נשאבנו בילדותנו כפרפר אל האש. כאשר אומרים היום "קיוסק" חושבים מיד הקיוסקים הנאים הללו שהיו במרכז שדרות רוטשילד. אך הארץ מלאה קיוסקים בזמנו, בכל שכונה היה אחד שכזה, ורובם היו במבנים ארעיים קטנים, חלקם היו לא יותר מאשר קובות זעירות, חדרונים קטנטנים בכניסות לבתים  או צריפונים קטנים.

הקיוסק השכונתי של אז שידר הבטחה, משהו קסום עמד בחללו, אפילו שהוא עצמו היה כאמור קטן אפלולי ועלוב. היינו הולכים לשם עם הגרושים שלנו, מעות שקיבלנו מהורינו כ"דמי כיס" או כסף שהרווחנו ביושר על ידי מכירת בקבוקים ונחושת ודברים שכאלה.
שם, בקיוסק, היה אפשר להפליג לעולמות אחרים בעזרת המדבקות שנלוו ל"ואפל ספורט", להרגיש את טעם העולם שבא עם ה"ארטיק", להרגיש חשוב כשהקיוסקאי הוא בעצמו היה מתאמץ ללחוץ את מסחטת הפרי הידנית כדי להכין לנו כוס מיץ תפוזים, להינות מקול הפסססס שהשמיע מתקן ניקוי הכוסות, להרהר ממושכות באיזה גזוז לבחור הפעם, האם יהיה זה פטל או לימון או אולי גזוז מעורב??? 
ההתנהלות ליד הקיוסק הייתה שונה מילד לילד. יש כאלה שהיו מגיעים לקיוסק עם ידיעה ברורה מה הם רוצים. אחרים התמזמזו סביב הקיוסק בלי סוף, מתחבטים ומתחבטים מה לקנות בגרושים שנפלו עליהם פתאום, ואין לדעת מתי זה יקרה שוב. היו גם נודניקים שהיו עומדים ליד הקיוסק ומבקשים מכל ילד שקנה דבר מה ביס או "כיבודים " ...רק בשביל לטעום ולדעת מה אני רוצה לקנות...", ועוד שכאלה.
אבל ברוב המקרים היינו משאירים את כל הכסף שהגענו איתו בקיוסק.  היו כל כך הרבה פיתויים, ואם היינו צריכים לקבל עודף, היה הקיוסקאי נותן לנו במקום העודף  סוכריות מחליפות צבעים, או מסטיק, בטענה המוזרה ש"...אין לי עודף...".

הקיוסק השכונתי היה לא רק מקום לסיפוק מאוויים שלנו כילדים, הוא היה גם הברומטר השכונתי. לידו היו נפגשים כולם, שם קנו ההורים את העיתון היומי (וביום שישי קיבלו שם את העיתון שהקיוסקאי "שמר"), שם היה אפשר ללקט את הרכילות השכונתית האחרונה, ואם קרה משהו בארץ והשעה הייתה שעה עגולה - תמיד ראית מספר אנשים מתקבצים ליד הקיוסק - מאזינים בצוותא ובדומיה לחדשות שבקעו מהטרנזיסטור של הקיוסקאי.

היום הכל שונה. יש עוד קיוסקים בשכונות, פה ושם, אבל יש בעיקר "פיצוציות" בכל פינה, מוצפות כל טוב ומקרינות החוצה אור לבן חזק. היום אף אחד לא יתן לך במקום עודף "סוכריה מחליפה צבעים", ולא צריך יותר "לשמור" בשבילך עיתון ליום שישי. היום יש הכל,  אבל עדיין חסר משהו, משהו שאולי היה בחיים של אז....

''...ובכפר-סבא יש כבר ... בית משקה גזוז (סימן של כרך!) ובית גלידה, ואנשים יושבים מסובים אל שולחנות קטנים, אוכלים ושותים ... מסתכלים מבעד החלונות הירוקים אל הפרדסים הירוקים העוטרים את הכפר ונהנים מזיו העולם...''.
מתוך ''לשוט בקליפת אבטיח'', אהוד בן עזר (על-פי ק.י. סילמן), חדשות בן עזר 116.

"איזה יום יפה", שלישיית גשר הירקון ,ח. חפר / עממי-אמריקני:
"...על העיר חולף מטוס / יה בה יה, יה בה יה / בוא לקיוסק ושתה גזוז / יה בה יה, יה בה יה...".

הקיוסק המיתולגי של ראשון לציון

רטרו:
הקיוסק חוזר...

בתקופות שהעיתון היה ממקורות המידע הבודדים, היה מקובל להניח עיתון פרוש כלפי הרחוב, עבור אלה שלא היה להם את הפרוטות לרכישת העיתון היומי.

את המחווה הזאת כלפי הקוראים עשו בעיקר המשרדים העירוניים של העיתונים השונים, כאלה שמוקמו בחנות הפונה לרחוב והיה לה חלון ראווה רחב.

ליד חלונות ראווה כאלה היו מצטופפים תמיד המונים, עומדים בשקט אחד ליד השני וקוראים בדומיה את החדשות הטריות. דוכני העיתונים התחשבו גם הם באלה שלא יכלו להרשות לעצמם לרכוש עיתון, והם היו פורשים את העמוד הראשון כך שהעוברים והשבים יכלו לקרוא בו.

היו גם קיוסקים רבים שכדי למשוך את הלקוחות היו תולים את העיתונים על קיר
הקיוסק או על עץ בקרבתו, אך שם אפשר היה לקרוא רק את הכותרות וקצת מהעמוד הראשון  ולא את כל העיתון.

השיכונים הוקמו בישראל לאור גלי העלייה ההמוניים שמדינת ישראל הצעירה נאלצה לקלוט בפרקי זמן קצרים מאוד, בעיקר בשנות ה - 50. שיכונים קיימים בכל הערים בישראל, למעט החדשות שבהן. בעיירות הפיתוח שהוקמו בחופזה מאופיינות כמעט בשלומן במבני שיכונים, כחלק ממיזמי שיכון ארציים.

תחילתם של השיכונים בישראל הוא במספר שכונות בירושלים שיצאו מחוץ לחומות החל במחצית המאה ה-19. הראשונה שנבנתה מבין שכונות אלה היא משכנות שאננים אשר הציע ליהודים תנאי מגורים נוחים מחוץ לחיים בתוך חומות העיר בתנאי צפיפות נוראית. המשכנות הוקמו ביוזמתו האישית של משה מונטיפיורי, ולא ביוזמת השלטונות המקומיים דאז אולם מעשה זה דומה ברעיונו גם לשיכונים המאוחרים שנבנו אך בצורת בינוי שונה לגמרי. בהמשך השנים הוקמו עוד מספר שכונות יהודיות ממערב לעיר העתיקה אשר את הקמתם יזמו אישים יהודים אחרים.

בשנות ה - 30 ניכרו כבר השפעותיה של התנועה המודרניסטית באירופה בארץ ישראל. עם תחילת גלי העליות של יהודי מרכז אירופה הוקמו בתל אביב, העיר הצעירה והמתפתחת בקצב מהיר, מעונות העובדים. מעונות העובדים שהוקמו כתת-שכונות קטנות בתוך המרקם העירוני של תל אביב שאבו הוקמו בהשפעה ישירה של שיכון וייסנהוף ושל מיזמי שיכון נוספים בגרמניה ובאוסטריה.

בשנות ה - 50, עם התחדשות גלי העלייה שלאחר קום המדינה, ובעיקר בשל העלייה ההמונית שהגיעה ממדינות ערב, נוצר צורך מיידי ודחוף בבניית מגורים. העולים שוכנו תחילה במעברות זמניות ובמקביל הוכנו תוכניות רחבות ליישובם הקבוע.
ביוזמת דוד בן-גוריון הוזמן האדריכל אריה שרון להכין את תוכנית המתאר הארצית הראשונה של ישראל אשר זכתה לכינוי "תוכנית שרון". במסגרת תוכנית זו הוקמו, בעיקר ברחבי הנגב והגליל עיירות הפיתוח בהם נבנו במהירה השיכונים הראשונים.

את השיכונים עצמם תכננו מיטב האדריכלים של התקופה - אריה שרון, רם כרמי, יצחק פרלשטיין, שמעון פובזנר, אברהם יסקי ואחרים אשר מטרתם הייתה בנייתם של מבני מגורים בעלות ובזמן בנייה מינימאליים. הערים החדשות בהן דימונה, אופקים, חצור הגלילית, קריית שמונה ואחרות הוקמו כערי שיכונים שלמות. כמו כן הוקמו בכל עיר בישראל שכונות חדשות של שיכונים, בהיקפים גדולים וקטנים.

בערבות השנים, מה שהתחיל כאידיאל חלוצי של יישוב הארץ תחת המוטו הפואטי "נלבישך שלמת בטון ומלט" הפך למשכנות עוני. תושבי השיכונים, יוצאי עדות המזרח ברובם, הלינו על קיפוחם ועל האפשרויות המצומצמות שעמדו בפניהם להתפתח.
בתחילת שנות ה - 70 אף צמחה מתוך שיכונים אלו תנועת "הפנתרים השחורים" של בני הדור אשר נולדו במקומות אלה (התנועה עצמה נוסדה בשיכונים ירושלמים).
מסוף שנות ה-70 החלו בישראל מיזמים שונים של שיקום שכונות ולאחר מכן גם של פינוי בינוי שמטרתם הייתה לשפר את איכות החיים בשיכונים או להחליפם בדיור חדש ואיכותי יותר, אולם, הטיפול בשיכונים בישראל ובאוכלוסיות המתגוררות בהן נשאר נושא שנוי במחלוקת עד היום.

לפני השלטים המוארים בפינות הרחובות ועל גבי הבתים, היו בפינות של הבתים היו שלטים ממתכת עם שם הרחוב אליו הגעת.

מעבר לערך שלטי רחוב בפרק תצוגות של אספנים

בשנים ההן הטלפון היה מכשיר יקר מציאות וגם טלפונים ציבוריים לא היו כל כך בנמצא.

הטלפון הציבורי היה ממוקם במבנה אדום מעץ עם חלונות קטנים, ועבד על אסימונים. בהתחלה היו אלה אסימונים גדולים וחומים עם חור באמצע, לאחר מכן הם הומרו לאסימונים קטנים יותר, כסופים עם חור באמצע.
את האסימון היו מכניסים לחריץ בראש מכשיר הטלפון, הוא היה מתגלגל ונופל משם לתוך קופת האסימונים שהייתה בחלקו התחתון. מכאן בא הביטוי "...נפל לו האסימון...".

אבל חוסר אסימונים לא מנע מאתנו להתקשר. הראש היהודי המציא פטנטים גם בעניין הטלפון הציבורי.
היו שתי שיטות עיקריות לדבר בטלפון הציבורי ללא אסימונים, "שיטת החוט" ו"שיטת המפתח המעוקל". שיטת החוט הייתה השיטה היעילה והקלה יותר: לקצהו של חוט דק נקשר אסימון. את האסימון היו משלשלים לתוך החריץ במכשיר הטלפון עד לנקודה מסוימת, ואז אוחזים בקצה החוט. השיחה הייתה מתקיימת כיוון שאכן היה אסימון בטלפון, אך הוא לא היה משתלשל לתיבת האסימונים שבו. המהדרין היו מגיעים לתא הטלפון עם סרט הדבקה, משלשלים את החוט עם האסימון פנימה ואז תופסים את קצה החוט לגוף הטלפון עם סרט ההדבקה, וכך מדברים שעות. לקח לדואר כמה שנים טובות עד שעלו על השיטה, ואז פותחו הטלפונים הציבוריים אם איזה מנגנון שהיה חותך את החוט וגורם לאסימון ליפול לתוך תיבת האסימונים. לא לקח הרבה זמן, ופותחה שיטה חדשה: היו לוקחים מפתח או חפץ מתכתי אחר, מעקלים אותו כמעה ודוחפים אותו בתוך המגרעת הקטנה שהייתה בתחתיתו של הטלפון. המפתח היה לוחץ על איזה חלק בטלפון שמנע מהטלפון להתנתק, וכך שוב דיברנו עם כל מי שהיה אפשר ללא תשלום.

היו רבים בזמנו שהצליחו לא רק לדבר בלי לשלם אלא גם לשנורר אסימונים מקופת האסימונים של הטלפון הציבורי, וכמעט תמיד, כאשר חלפת ברחוב על יד תא טלפון הבחנת במישהו שמפליא מכותיו על המכשיר כדי לגרום לאסימונים ליפול, כמו מטבעות ממכונת מזל... 

 

רטרו:
לאחרונה (2009), נשטף מישהו בעיריית פתח תקווה בפרץ געגועים נוסטלגיים לימי המנדט הבריטי, אי לכך הוצבו באם המושבות תאי טלפון ציבורי בדוגמת התאים האדומים הישנים, כולל הכתובת באנגלית וסמל הכתר הבריטי...

מטבעות לשון:

גר בתא טלפון
כאשר רצו ללגלג על גודל דירתו הקטנה של מישהו.
"...איך הוא מתכוון להזמין את כל החבר'ה אליו ... הוא גר בדירה תא טלפון..."

האיור מתוך הספר אבא שלך לא זגג -סלנג בניחוח נוסטלגי, דייויד סלע / הוצאת מודן.
מאייר: אמי רובינגר

תיבת הדואר אליה היינו זורקים בזמנו את המכתבים למשלוח, היתה גדולה ועגולה והוצבה בפינת רחוב בשכונה, או שהייתה בצורת  תיבה מלבנית ככספת ששוקעה בתוך קיר בטון. תיבות הדואר היו  עשויות יציקת מתכת עבה וצבועות באדום. הן היו שריד לתקופת השלטון הבריטי בארץ, ועל חלקן היה אפשר לראות הטבעה של סמל הכתר הבריטי.
כשעבר האוטו האדום של הדואר ברחוב, חמימות הייתה מתפשטת בליבנו. ידענו שעוד מעט, לכשתתרוקן תיבת הדואר, יצא מכתבנו לדרכו. או אז היינו מתחילים להמתין ליום שבו הדוור השכונתי יגיע אלינו, עם מכתב תשובה.

"... בשעת לילה מאוחרת היא סיימה לכתוב את המכתב על הניירות הדקים של בלוק המכתבים לחו"ל, חתמה אותו בהתרגשות, יצאה חרש מהבית וצעדה לאור ירח להשליך את המכתב בתיבת הדואר של בית הדואר השכונתי..."
מתוך הספר בשבוע הבא - אמריקה!!! מאת דייויד סלע

"...הזדמנות טובה לבלוע שוב ושוב את אנציקלופדיה נעורים, ואת עשרות כרכי דבר לילדים, מכריכה עד כריכה....או לכתוב כמה שורות על דף כמעט שקוף של בלוק דואר אוויר, המוצמד אל שורון בריסטול מתחתיו, למכתב השבועי אל אמא,....ולא נדחף אותו סתם לחריץ מפוקפק של תיבת הדואר, שלך תדע ותסמוך, אלא נמסור היישר לידיו של הפקיד הוותיק בסניף הדואר הראשי...''.
דני כספי, ''עצירת פתע'', הוצאת זמורה ביתן, עמודים 175-174.

הבריטים הביאו לארץ ישראל את השוטר מקוף, ולצורך פעילותו הותקנו תיבות אלה בשכונות הגדולות שבערים הראשיות.

התיבה הייתה עשויה פלדה והיא שכנה בתוך מגרעת בקיר בית או על עמוד בפינת רחוב או צומת.

לשוטר המקוף היה מפתח מיוחד בעזרתו פתח את התיבה ובהרמת השפופרת יכול היה לשוחח עם המרכזן שישב בתחנת המשטרה העירונית.

מספרי הזיכרונות של שוטרי המקוף מסתבר שהשימוש בטלפון זה לא היה דווקא כדי להזעיק תגבורות או להעביר דיווחים על אירועים דחופים, אלא דווקא כפריט בעזרתו שברו הן השוטר ואת המרכזן את השגרה בלילות שמירה ארוכים ומשעממים.

בקרו בעמוד הפייסבוק של אתר נוסטלגיה אונליין

בזמנים ההם היה מקובל בערים הגדולות להכריז על כניסת השבת בדרך של תקיעה בחצוצרה.

מונית שהייתה מאוכלסת בתלמידי ישיבה שהיו מחצצרצים בקולי קולות הייתה עוברת במהירות ברחובות השכונה דקות ספורות לפני כניסת השבת.

לימים החליפה הסירנה את תקיעת החצוצרה.

 בקרו בעמוד הפייסבוק של אתר נוסטלגיה אונליין