"...לפי דעת המטרולוגים עובר כעת גל של קור במזרח כולו והוא הגיע גם לארצנו. אבל יש אומרים שהעולים החדשים מאירופה הביאו לארץ את מזג האוויר מעבר לים. ליצני הדור מספרים, שסופות השלג וגלי הקור נשלחו לנו במתנה מסטאלין... אבל זה לא בטוח. על כל פנים רועדים".
מתוך כתבה בשם  "סיביר בתל אביב", 6 בפברואר 1950, "ידיעות אחרונות" .

בליל החמישי בפברואר 1950,  אחרי כמה גלי קור מקדימים שטפה במהלך הלילה סופת גשם, רוח ושלג את הארץ. ירושלים שזכתה למנת שלג גדולה במיוחד שותקה למשך רוב שעות הבוקר. גם בשאר חלקי הארץ נרשמו נזקים רבים ולא מעט מתושבי המעברות ושכונות העוני הפכו לחסרי גג בין לילה.

בבוקר שלמחרת קמו תושבי המדינה הצעירה אל שחר של יום חדש ולבן במיוחד, כאשר סופת שלג שלא ידעה הארץ כמותה שטפה את הארץ כולה מנחל הדן בצפון ועד באר שבע הדרומית. נפילת פתיתי השלג (שלוותה בטמפרטורות נמוכות במיוחד) נמשכה שעות על גבי שעות והביאה את אנשי התחנה המטאורולוגית בתל אביב לשחרר הצהרה בדבר הופעתם של: "השלג הכבד ביותר והקור העז ביותר בתולדות הארץ".  

מדיווחים אשר התקבלו מתחנות מטאורולוגיות ברחבי הארץ (אותן ספורות שלא נותקו מן העולם במהלך הסופה): במנרה נרשמת טמפרטורה של מינוס 10 צלזיוס, בהר כנען מינוס 9. עומק השלג בצפת הגיע ל-60 ס"מ, בירושלים ל-70 ס"מ, בחיפה ל-17 ס"מ, ושיא השיאים 12 ס"מ של שלג צחור בנקודת המדידה בתחנת הכוח רידינג, תל אביב. 
שכבת שלג הצטברה במקומות בלתי צפויים נוספים ביניהם: רמת גן, ראשון לציון, ורחובות. ד"ר רוזנאו, מנהל התחנה המטאורולוגית, מסר לכתבים הצמאים להסבר, כי על פי הנתונים שבידיו מאז 1860 (בה החל רישום מטאורולוגי מסודר בארץ) לא נרשם אירוע אקלימי דומה במימדיו. תגובה נרגשת לא פחות תועדה בראש העין, שם קיבלו העולים מתימן את השלג בקריאות נרגשות: "מן יורד מן השמים".

אולי היה זה ההרגל בחורפים מתונים ואולי הנטייה הישראלית הידועה שלא לתכנן מראש, כך או כך, החריגה האקלימית שלא נצפתה מראש, שיבשה לחלוטין את סדר החיים התקין בארץ: שכבת השלג המצטבר הביאה לניתוקם של אזורים שלמים ולתחילתו של מחסור במוצרי מזון. תחבורה חלקית התקיימה רק בדרום ובמישור החוף עד לנתניה.

גם התנועה לעיר חיפה הופסקה מחשש לתאונות, ובתוך העיר מצאו כמה תושבים (עולים חדשים מארצות אירופה) שימוש למחליקי הסקי שהביאו עימם לארץ והחליקו את דרכם אל המכולת.

במקומות רבים נותק זרם החשמל והופסקה זרימת המים ולמעלה ממחצית קווי הטלפון בארץ נותקו. למרבה הצער גם אנשי מגן דוד אדום רשמו נתון חדש ביומנם - הגשת עזרה ראשונה לקפואים מקור: נערה צעירה, עולה חדשה מיפו, שיצאה אל קרוביה בתל אביב ובדרך איבדה את הכרתה מרוב קור.

חששות על נזקים בלתי הפיכים עלו גם מכיוון ציבור החקלאים: עצי ההדרים עליה עמדה גאוות כלכלת הארץ המתפתחת קרסו באלפים, ובצר להם פנו הפרדסנים לפתרונות דחק בדמות עמודי תמיכה מתחת לענפי העצים והצבת תנורי חימום בין שורות העצים.

אולם האסון הגדול ביותר שגרם השלג הפתאומי נרשם במחנה העולים בעין שמר, בו קרסה תקרת חדר האוכל מכובדם של כ-18 טון שלג והביאה למותם של ארבעה עולים. ועדת חקירה שמונתה במהרה קבעה כי: "מותם של הארבעה הוא משמים ואין להאשים איש בהתרשלות ובגרימת מוות". בניסיון למנוע אסון דומה פונו במהרה עולים ותושבים מן המעברות ומבניינים רעועים למקומות בטוחים יותר.

העיתון ידיעות אחרונות דיווח על השלג בתל אביב באלה מילים: "שלג בתל אביב! קשישים וצעירים יצאו כולם אל הרחוב כדי להתעלס על הגבישים ופתותי השלג... מייד כבר נוצרו גלמי שלג ועשרות חיילים עברו ברחובות כשהם זורקים איש ברעהו את כדורי השלג".
6 בפברואר 1950 "ידיעות אחרונות"

אם בירושלים ובצפון עוד הורגלו התושבים מעת לעת בנוכחותו של שלג, הרי שבעיר תל אביב היכו הפתיתים הלבנים כרעם לבן ביום בהיר. כל תושבי העיר וילדיהם במיוחד, יצאו לרחובות על מנת לחזות בפלא החד פעמי ולחגוג את הופעתו ביצירת בובות שלג וניהול קרבות חסרי רחמים בידוי שלג למרחקים קצרים. כמה מצלמי העיר זכו בעקבות האירוע להכנסה חד פעמית כאשר הקימו בובות שלג במרכז העיר והציעו לעוברים להנציח את הרגע תמורת תשלום סמלי. במקום אחר בעיר הציבו שני עולים מבולגריה ויזמים ברוחם דוכן מאולתר בו הם מוכרים סחורה שהפכה לפתע חיונית - פרוות. מנגד מגזרת נהגי חברת "דן" נשמעו טרוניות כי לא מעט מכדורי השלג המתעופפים ברחובות מנפצים את זגוגיות האוטובוסים. גם עצי תל אביב לא נותרו חסינים בפני המציאות החדשה ובדפי העיתונים דווח על קריסה רבתי ברחובות אלנבי ובן יהודה.

בגן החיות התל אביבי עוררה הסערה המושלגת מהומה גדולה כפי שדיווח, זאב אלתגר, כתב "ידיעות אחרונות" (10 בפברואר 1950): "לקוף היה קר, לנו היה קר. יכולים הפילוסופים לומר שהוכחה נוספת היא לתורתו של דרווין. עובדה היא שהקוף סבל יותר יותר משאר החיות בגן החיות התל אביבי, והוא היה מלא רוגז וחרון עד שגירש את "אשתו" מהבית (הכלוב, ליתר דיוק) וזו מצאה מחסה חם דווקא בחדרו של המאלף ג'וני. מכל החיות שלנו רק ארבע ראו שלג בחייהן ואילו היתר ראוהו לראשונה כ"צברים", הולכי רגל על שתיים, ובוודאי התרגשו. אך עד לזריקת כדורי שלג בפרצופים של עוברים ושבים לא הגיעו".

ב-7 בפברואר הקיץ הקץ על מתקפת השלג החורפית בארץ ישראל. השלג שהצטבר החל נמס ואט אט חזרו החיים למסלולם התקין. סיכום הנזקים הראה, כמו במקרים דומים בשנים לאחר מכן, כי את מירב עוגמת הנפש ואובדן החיים והממון ספגו תושביה העניים יותר של הארץ, ברובם תושבי המעברות ומחנות העולים.

עם זאת, אבחנה זו לא הביאה למהלך שלטוני נרחב לתיקון הדרוש לתיקון, אולי מתוך תקווה כי החורף שהיה לא יחזור שוב במהרה. כשנתיים לאחר מכן בדצמבר 1951 שטפה את הארץ סופת גשמים חסרת תקדים למשך מספר ימים. גל השיטפונות שבא בעקבותיה הביא להחרבת מאות בתים, פחונים ואוהלים, משפחות רבות הפכו לחסרות גג ועשרות נפצעו.

מאת: ינון רויכמן
פורסם בתאריך  11.01.07,באתר YNET 

שתי סופות שלג עזות התרחשו בארץ ישראל לפני זאת של 1950, בשנים 1942 ו-1921

תגובות:
הייתי כבת עשר בזמן השלג בתל-אביב, ובבוקר לפני הלימודים יצאנו ושיחקנו בכדורי-שלג. הלכנו לבית הספר, אך הרבה תלמידים לא הגיעו, והמורה המחליף היה המורה לזמרה...וסיימנו מוקדם. רציתי להעיר שיש לציין שסופות השלג לפני 1950 היו בירושלים, ואילו בתל-אביב - עד היום חווינו רק פעם אחת שלג של ממש.

אסתר עילם
esther.eilam@gmail.com

"אני חדש בארץ", ג'טה לוקה בתיאטרון "לי-לה-לו", נ. אלתרמן / מ. וילנסקי.
"...השדרה היא לובן צח / והשלג מתנוצץ בה / אנשים עוברים בסך / ועלי מראים באצבע.../ אני חדש בארץ / זאת רואים מיד / זה מורגש / זה מורגש / במבט אחד / אני חדש בארץ / זאת רואים מיד / אני מביט / אני נרגש / אני עוד פה / אני עוד פה / אני עוד פה חדש...".

 
"...שלג על עירי. זו היתה הרגשתי באותו בוקר מיוחד, בוקר שלא חזר שוב. כשהתעוררתי בבוקר ה-8 בפברואר 1950 נדהמתי לראות עיר בלבן. כל חיפה היתה מכוסה ב-30 ס''מ שלג. מחזה מרהיב, בפרט אצל מי שלא ראה שלג מימיו...גלגלו כדורי שלג וזרקו זה על זה, בנו בובות משלג ...אילתרו מזחלות מפח וניצלו את הפרשי הגובה כדי להתחלק כלפי מטה...''.
מתוך הספר ''סערת רגשות'' מאת עמירם חרלף.

לצפיה בכל התגובות - לחצו כאן 

בקרו בעמוד הפייסבוק של אתר נוסטלגיה אונליין

ב - 4 בפברואר 1966 פרצה שריפה גדולה בבנין המשרדים "בית צים" בתל אביב, בן שש הקומות, ששכן בשדרות רוטשילד פינת רח' נחלת בנימין.
השריפה פרצה בשעה 9.45 בבוקר ותוך זמן קצר היה הבנין כולו אפוף להבות. ההתפשטות המהירה של האש נגרמה, בין השאר, בשל העובדה שהמחיצות הפנימיות בין חדרי המשרדים היו עשויות סיבית ומרופדות בבד יוטה, והן עלו באש תוך שניות.
עשרות בני אדם נלכדו בבנין הבוער ורבים מהם נתלו מבחוץ על המרזבים וחלונות החדרים, או שעלו על הגג. שירותי הכיבוי עמלו קשות לחלץ את הלכודים, באמצעות סולמות הידראוליים ונסיונות לפרוץ אל הבניין הבוער, וכן הוזנקו למקום גם מסוקי חיל האויר שפינו את הלכודים שעלו אל גג הבנין. למרבה הפלא הסתיים הארוע רק עם הרוג אחד, יששכר מנדלבאום ז"ל בן ה-70, שנתלה על אחד החלונות עד שכוחו לא עמד לו עוד והוא נפל אל מותו.
השריפה כובתה סופית בשעה 13.00 בערך. "בית צים" המפואר נשרף עד היסוד ועד היום עומד המגרש בפינת רוטשילד-נחלת בנימין בשממונו ומשמש כחניון רכב.

תגובות:
נהג אוטובוס אלמוני בשם יחזקאל קטן עזר רבות בפינוי הלכודים. טעות נעשתה בהבאת המסוקים מכיוון שהם ליבו את האש.

AMITAI
AMITAIH1@BEZEQINT.NET

ה"זמריה" - בניגוד ל"כנס המקהלות" שהיה מפעל מקומי של מקהלות בתי הספר, היתה כנס בינלאומי של מקהלות בוגרים מקצועיות מכל רחבי העולם שבאו לישראל אחת לשלוש שנים בחדשי הקיץ, התארחו בקיבוצים ובערים וביצעו סדרות קונצרטים שהיו פתוחים לקהל הרחב.

המפעל גם נתן הזדמנות למקהלות הישראליות המקומיות כמו מקהלת "רינת", מקהלת "צדיקוב" לבוגרים ולילדים, מקהלת "איחוד הקבוצות והקיבוצים" ועוד, להפגין את יכולתן בפני הציבור הרחב.
ה"זמריה" התקיימה מאז 1952 משך כל שנות ה - 50 וה - 60, ועד אמצע שנות ה - 70.
בסוף שנות ה - 90 הוקמה עמותת "הזמיר" ששמה לה למטרה לחדש את מפעל ה"זמריות", ובשנת 2001 נערכה ה"זמריה" ה - 19 בהר הצופים בירושלים.

 יום מיוחד בעונת קטיף ההדרים שנחגג בעיר רחובות וכלל מצעד, תערוכות, תחרות חיבורי ילדים - הכל בנושא ההדרים. נחוג במשך כעשרים שנה.

בתכנית "שלושה בסירה אחת" שרה רביעיית מועדון התיאטרון את שירו של דן אלמגור: "אז מה אם אנחנו מרחובות":
"...לנו אין את "כסית" או "רוול" / אבל יש את קפולסקי וחבקין / ובמקום חתיכות כאן רואים / פרדסן, או חמור, או איכר. / וכשפעם פוגשים חתיכה / היא מעקרון, או מלר, או ארקין. / לנו אין מועדון תיאטרון, אבל יש כאן את "חג ההדר"..

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע למושג זה.

 

חגיגות העשור נערכו בארץ בתקופה של שקט בגבולות, ללא מעשי טרור של מסתננים ופדאינים, שחדלו לאחר הניצחון במלחמת סיני. המצב הכלכלי במדינה התייצב בתקופה זו. אוכלוסיית המדינה גדלה מ-650,000 איש בשנת 1948 לכ-1.8 מיליון בשנת 1958. המדינה יצאה לאיטה ממשטר הצנע. שכבות נרחבות זכו לרווחה כלכלית בזכות השילומים מגרמניה. שוכני המעברות החלו לעבור לשיכוני קבע והחלו להיווצר סממנים של חברת שפע ושל שכבה של אנשי עשירונים עליונים שקיבלה את הכינוי "החוג הנוצץ".
המצב הפוליטי במדינה היה יציב, שלטונו של ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון, שנמשך זה כבר לכל אורך תקופת העשור היה לא עוררין ונשיא המדינה יצחק בן צבי, שזה לו כבר 6 שנים בתפקיד, היה פופולארי ומקובל כנשיא עממי וצנוע. הייתה בעם הרגשה שמדינת ישראל הגיעה למנוחה ולנחלה. איש לא שיער את המבחנים שעוד צפויים למדינה בעשורים הבאים. בתחושה זו של אופוריה נערכו חגיגות העשור באווירה חגיגית במיוחד. 

 האירוע המרכזי
אירוע המרכזי של חגיגות העשור היה טקס הפתיחה של תערוכת העשור ב-5 ביוני 1958 בבנייני האומה בירושלים. התערוכה השתרעה על שטח של 120,000 מ"ר והוצגו בה הישגי המדינה מאז כינונה. התערוכה נפתחה כשנשיא המדינה, יצחק בן צבי, משך במנוף תאורה ושטח התערוכה הוצף בשלל אורות. הנשיא וראש הממשלה דוד בן-גוריון נאמו ומקהלה ותזמורת השמיעו את האורטוריה "בריאת העולם" של היידן. לתערוכה הייתה נהירה המונית של צופים מכל רחבי הארץ ועד לנעילתה ב-22 באוגוסט 1958 ביקרו בה 600,000 איש. דואר ישראל הוציא בול מיוחד לרגל תערוכת העשור.

האולפן החי של קול ישראל במסגרת תערוכת העשור
במסגרת תערוכת העשור הועבר אולפן רדיו שלם מאולפני קול ישראל ברחוב הלני המלכה בירושלים לבמה של האולם הקטן בבנייני האומה. יום יום בשעה 11 לפני הצהרים התמלא האולם בקהל מכל רחבי הארץ שבא לבקר בתערוכה. קבוצות מאורגנות של מבקרים שהגיעו באוטובוסים היו מכוונות את הגעתן לירושלים לשעת השידור של האולפן ורק לאחר צפייה והאזנה היו פותחות בביקור בתערוכה. על הבמה ערכו יצחק שמעוני, חגי פינסקר, מרדכי פרימן וצעיר בשם שבח וייס חידונים בשידור ישיר בהשתתפות הקהל. במסגרת השידור הופיעו בין היתר הדודאים, להקת הנח"ל ואריק איינשטיין. שידורי האולפן זכו להאזנת שיא ברחבי המדינה. 

שחזור טקס הכרזת העצמאות אשר נערך ב-25 באפריל 1958
ביום שישי, ה' באייר תשי"ח, 25 באפריל 1958, נערך בבית דיזנגוף שבשדרות רוטשילד בתל אביב, המקום שבו הכריז דוד בן-גוריון ביום שישי ה' באייר תש"ח על הקמת המדינה, שחזור של טקס ההכרזה.

באולם שוחזרו הריהוט, הקישוטים ותמונות האמנות, כפי שהיו בטקס ההכרזה המקורי. משתתפי טקס ההכרזה מתש"ח ישבו בערך במושבים המקוריים בסדר בו ישבו בתש"ח, למעט אחדים שנפטרו כאליעזר קפלן ודוד רמז, שבמקומם ישבו אלמנותיהם. אחרים שלא השתתפו בטקס עצמו, אך חתמו על מגילת העצמאות, השתתפו גם הם - למשל הרב יצחק מאיר לוין, מנהיג אגודת ישראל, שלא נכח בהכרזה המקורית והשתתף בשחזור.

דוד בן-גוריון נאם מעל השולחן המקורי שלאורכו ישבו חברי מנהלת העם בטקס המקורי, כשלצדדיו חברי מנהלת העם היושבים בסדר המקורי. חנה רובינא קראה את מגילת העצמאות ואהרון מסקין קרא תפילת יזכור. בתום הטקס הסיר נשיא המדינה יצחק בן צבי את הלוט מעל לוח זיכרון להכרזה המקורית שנקבע בפתח הבניין.

ברחוב מחוץ לבניין נקהל המון רב, כפי שהיה בתש"ח. כשיצא דוד בן-גוריון מן הבניין בסיום הטקס הוא נתקבל בתרועות "יחי דוד בן-גוריון" ו"תחי מדינת ישראל", בסגנון שלא יהיה מקובל יותר בעשורים הבאים.  

מצעד העשור
ביום העצמאות תשי"ח, 24 באפריל 1958, נערך מצעד צה"ל השנתי בירושלים, וכונה "מצעד העשור". במצעד נכללו טנקים מסוג "שרמן", ו-AMX 13. זה היה בניגוד להסכמי שביתת הנשק, ולפני המצעד גברה המתיחות בקו הגבול בירושלים בין ישראל לממלכת ירדן, בגלל מחאות ירדן על עריכת המצעד. ירדן הכריזה על מצב חירום במזרח ירושלים ואף פרסה כוח טנקים באזור. מחשש להתלקחות צבאית בין ישראל לירדן שקלה ארצות הברית לפנות את אזרחיה מישראל, אך בסופו של דבר עבר המצעד ללא אירועים מיוחדים.

מפגן צה"ל ברמת גן
מדי שנה במוצאי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל נערכת עצרת יום העצמאות, המסמלת את המעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות. בעצרת מועבר דגל צה"ל מאחד החילות או הפיקודים לחיל או לפיקוד אחר. בשנות המדינה הראשונות הייתה העצרת כולה צבאית ורק ברבות השנים הפכה העצרת לאירוע משולב צבאי-אזרחי.

בערב יום העצמאות תשי"ח, לרגל שנת העשור, הייתה העצרת גדולה במיוחד, כולה צבאית ונקראה בשם מפגן צה"ל. המפגן נערך באצטדיון רמת גן. במפגן השתתפו אלפי חיילים וחיילות. דברי רקע והסבר בעברית ובאנגלית ניתנו לצופים מפי השחקן יוסף ידין. כאלפיים חיילים עמדו במסדר ליד שער האצטדיון. עמודי זרקור האירו את האצטדיון ומעל בימת הכבוד האירו את השמיים זרקורי ענק נגד מטוסים. מול הבימה, שעליה עמד הרמטכ"ל, חיים לסקוב, הועבר דגל צה"ל מידי דגלני גייסות השריון לידי דגלני פיקוד המרכז ולאחריהם חלפו במצעד חוליות דגלנים של כל חילות ופיקודי צה"ל. אחריהם עלו על המגרש חמש מאות חיילות ח"ן במפגן התעמלות ריקודית. לאחריהן עלו שמונה מאות חיילים שהפגינו תרגילי רובה. אחריהם הופיעו חיילי התותחנים שהפגינו תרגילי פירוק והרכבה של תותחים. לאחריהם נערכו על המגרש מרוץ מכשולים, תרגילי התעמלות ולבסוף תצוגת קרב של הצנחנים בלווית מסוק. חתמו את המפגן חיילות הח"ן שהפגינו התעמלות עם לפידים. בתום המפגן נורו זיקוקי דינור.

חידון התנ"ך
בשנת העשור נערך לראשונה חידון התנ"ך, בשלב ראשון כחידון ארצי ולאחריו חידון התנ"ך העולמי. 

חידון התנ"ך הארצי הראשון עורר עניין עצום בציבור הישראלי. בחידון שנערך בבנייני האומה בירושלים ב-4 באוגוסט 1958, ושודר בקול ישראל בשידור ישיר, כיכב עמוס חכם, אדם ערירי בן 37 שבהיותו תינוק נפל, נפגע בידו ובראשו ולקה בדיבורו, שעבד כפקיד בבית חינוך עיוורים בירושלים, ואחרי שעות העבודה היה חוזר לחדרו, שבו היו ספריו הרבים כל רכושו. בחידון נחשף עמוס חכם לראשונה לציבור ולתקשורת, נתגלה כעילוי וזכה במקום הראשון. הרוח החיה בחידון היה ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, שנודע כחובב מקרא מושבע, והוא העניק בהתרגשות ניכרת את התואר "חתן התנ"ך הארצי" לעמוס חכם, כשהוא מלווה את הטקס בדברי שבח לאיש. 

חידון התנ"ך העולמי, שבו לקחו חלק משתתפים מרחבי העולם, ובהם גם לא יהודים, נערך בבנייני האומה ב-19 באוגוסט, כשהמשתתפים מתקבלים בכבוד רב והופכים להיות גיבורי תקשורת בינלאומיים. באותו חידון בלטה נציגת צרפת סימון דימון, וכן אירנה סנטוש מברזיל. עמוס חכם גבר עליהן כמעט ללא קושי, והפך להיות "חתן התנ"ך הבינלאומי הראשון". שמו הפך לסמל של ידענות.

באותה עת טרם היו שידורי טלוויזיה בישראל ואף "קול ישראל" שידר בערוץ אחד בלבד. חידון התנ"ך העולמי, ששודר בו, זכה להאזנה המונית והפך לנושא שיחה מרכזי במדינה.

האירועים בחיפה
כפתיחה לחגיגות העשור, התקיימה בחיפה החל בחודש יוני 1957 תערוכת הנשק והשלל שנועדה לציין את מלחמת סיני ובה הוצגה גם האניה איברהים אל-אוול.

ביום העצמאות תשי"ח התקיים בחיפה מצעד מחולות שחלף ברחוב הרצל, רחובה הראשי של שכונת הדר הכרמל. במצעד הופיעו להקות ריקוד מקצועיות וכמאה להקות ריקוד של בתי ספר. כן הופיעה להקת ריקוד דרוזית בריקודי דבקה.

ביום העצמאות נפתחה בחיפה תערוכת הפרח בינלאומית שנערכה על הכרמל. התערוכה כללה תצוגה של סחלבים, סייפנים ופרחי ציפור גן עדן. שש מדינות חוץ השתתפו בתערוכה.

המקהלה הקאמרית של חיפה, יחד עם מקהלת קול ישראל בליווי תזמורת חיפה - ביצעה את היצירה "אורטוריה אליהו" מאת פליקס מנדלסון - באירוע מוזיקלי חגיגי ביותר, עבורו הכשירה עיריית חיפה אצטדיון רחב ידיים למרגלות "מערת אליהו". את המקהלות הכין המנצח איתן לוסטיג. הפסנתרן והמוזיקאי הנודע מיכאל טאובה הוזמן במיוחד מוינה אוסטריה, כדי לנצח על המופע החגיגי.
אפיזודה מעניינת זכורה: בהכנות לקראת המופע, התקשו המעורבים בהפקה להשיג את דפי תווי הנגינה הדרושים לכל התפקידים המעורבים במקהלות ובתזמורת. מוזיקאי חיפאי צעיר בשם יוסף מרטון נטל על עצמו את המלאכה, ישב במשך ימים ולילות וכתב את כל התווים הדרושים עבור כל התפקידים השונים בהתאם לפרטיטורת היצירה שאכן נוגנה לתפארת מדינת ישראל.

במוצאי יום העצמאות נערך באצטדיון יד אליעזר בחיפה מיצג "התקומה". במיצג השתתפו אלפיים איש, רוכבים, קריינים, ורקדנים. במיצג נסקרו בשישים דקות שישים שנות ציונות. 15,000 איש צפו במיצג באצטדיון ואלפי אחרים חזו בו ממורדות הכרמל.

אלבומי העשור
לרגל שנת העשור הופיעו שורה של אלבומים וספרי סיכום. בהוצאת מערכות ראה אור "אלבום העשור לצה"ל" בעריכת גרשון ריבלין; בהוצאת ידיעות אחרונות יצא "אלמנך העשור: (מאורעות תשע השנים הראשונות למדינה כפי שנשתקפו בכותרות העתונות)" בעריכת בר-כוכבא שור; ובהוצאת "מסדה" הופיע האלבום "בעשור לישראל" בעריכת אברהם הרמן, יגאל ידין וא' גלבוע, ובו צילומים מנופי המדינה, אנשיה ומוסדותיה (שליש מן התצלומים היו בצבע, עם גלופות בצבע שהוכנו בשווייץ, והאלבום נדפס על נייר כרומו, דבר שלא היה שכיח באותה תקופה) – שלושתם בלוויית מבוא מאת ראש הממשלה דוד בן-גוריון.

העיתון היידי הישראלי "לעצטע נייעס" הוציא לאור את הספר "צען יא?ר מדינת ישראל" ('עשר שנים למדינת ישראל'). ספר דומה יצא לאור על ידי ועד החינוך המרכזי של הקהילה היהודית בארגנטינה.

מטבע העשור, מזכרות ואלבומי העשור
לרגל שנת העשור הנפיקה החברה הממשלתית למדליות ולמטבעות את "מטבע העשור". המטבע מכסף נשאה על פניה את השם ישראל בעברית וערבית את השנה - תשי"ח ואת הערך - 5 לירות ישראליות. על גבה בתוך שקע בצורת טרפז בעל פינות מעוגלות טבועה מנורת שבעת הקנים מסוגננת. בנוסף הנפיקה החברה את מדליית עשור לחרות ישראל בזהב. 

ילדי העשור
לילדים שנולדו ב-ה' באייר תש"ח מלאו ביום העצמאות תשי"ח עשר שנים. הנשיא יצחק בן צבי ורעיתו רחל ינאית בן צבי אירחו בבית הנשיא ביום העצמאות קבוצה של ילדים מכל רחבי הארץ שיום העצמאות העשירי היה יום הולדתם העשירי.

תגובות:
בגיל 10 לקחו אותי ואת בני גילי מבית הספר לבקר בבסיס חיל האוויר הסמוך לביתי. עלינו בהתרגשות על מטוסים התארחנו בבסיס כמו גדולים והתפנקנו לנו בחברתם של טייסים וקצינים בכירים. לא הבנו במה זכינו, רק אי שם בקצה האולם התנוסס השלט שהסביר הכל... מדינת ישראל חגגה בדיוק כמונו עשור להיוולדה מחדש מאז אותו "עשור" ימי ההולדת של המדינה ושלי פסעו יד ביד ושנותיי ליוו את שנות המדינה והזכירו לי את הזכות הגדולה שנפלה בחלקי.
כיום ממרומי 62 שנות גילנו המשותף עטורי ילדים, נכדים ודורות המשך, אני מוצא לנכון לפרסם כאן גם אמירה משלי לאמירה זו קראתי "רוצה לשיר" אם תבחינו בכאב תדעו שזה זה בא מלב אוהב... והנה היא לפניכם: רוצה לשיר על אהבה כמו פעם רוצה שוב לזמר את שמך אך אפשר כשבחוץ יש רעם ובפנים...תראי כבר בעצמך רוצה לשיר על "חקלאי פיקח" שמעמל יומו אכלו כולם אך את ארצנו "הר טרשים קרח" חורשים בלהט ...עובדי כל העולם רוצה לשיר על אהבת מולדת ועל "פרחים בקנה של סוף" ועל "ענת" ו"מים לדוד המלך" ועל צבר תמיר וגם חצוף נכון תאמרו השיר הוא פסימיסטי ואין בו גם קורטוב של אור "לא נור נתגבר" כך שרו הארטיסטים כשפעם לא מזמן היינו עם גיבור עוד נחזור לשיר במלוא גרון וכוח עוד נחזור לחיות כמו כל עם כי גם לעם סגולה מגיע קצת לנוח גם לעם נבחר מגיע ש ק ט כמו כולם אמן.

יעקב ג'קי חלימי
yoyori5@walla.co.il

נעמי שמר כתבה, הדודאים ביצעו:
"...כל הבוקר הכנרת / לא חדלה לסעור, / וכעת היא מזמרת / שיר לחג עשור. / שירו שירו שירו שירו / שיר לחג עשור, / שירו שירו שירו שירו / - חג עשור! / אז שילבנו כאן ידיים / ובליבנו אור / ונצא במחול מחניים / שיר לחג עשור. / שירו שירו שירו שירו / שיר לחג עשור, / שירו שירו שירו שירו / - חג עשור!...".
 

שלום רוזנפלד ב"שלושה בסירה אחת".
"...מעולם לא הקימו מעטים כל כך, רעש גדול כל כך, בשביל עשור קטן כל כך...".

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.

"מה הוא קופייץ???..." ב-1 באוגוסט 1958 עם סיום חגיגות העשור נערך באמפיתיאטרון של האוניברסיטה העברית בגבעת רם בירושלים חידון התנ"ך העולמי הראשון, שעורר אז התענינות עצומה.

מנחה החידון היה ה"קריין הלאומי" משה חובב, ונכחו בו כל ראשי המדינה, לרבות הנשיא יצחק בן-צבי, ראש הממשלה דוד בן-גוריון, שהיה ידוע כחובב תנ"ך מושבע, ויו"ר הכנסת יוסף שפרינצק.

החידון שודר ב"קול ישראל" וכל העם היה צמוד לרדיו. במקום הראשון זכה עמוס חכם מישראל, יהודי קשה-יום וכבד-פה מירושלים שהפך בן-לילה לגיבור לאומי ו"סלבריטאי" שהכל כרכרו סביבו. כך הפך השם "עמוס חכם" לביטוי המנצח האולטימטיבי במערכון "פוקר יהודי" מאת אפרים קישון, שהוצג ע"י אורי זוהר וחיים טופול בתיאטרון "בצל ירוק", ואף יצא לשוק משחק ילדים בשם "חידון התנ"ך".

חידון התנ"ך העולמי הבא נערך ב-1961 ואז זכה בו הרב התימני יחיא אלשיך, שבניגוד לקודמו המגמגם, לשונו דהרה על פסוקי התנ"ך במהירות מסחררת, והוא שנתן את ההשראה לדמותו של "יחיא סחוג", בגילומו של אריק איינשטיין במערכון הידוע מ"לול".


חידוני התנ"ך הבאים התקיימו ב - 1964 וב - 1969 וגם בהם חזרה התוצאה על עצמה - במקום הראשון נציג ישראל, המקדים את מתחריו בהפרש עצום ומכה אותם שוק על ירך.
עקב זאת, ירדה ההתענינות בחידונים בארץ ובחו"ל והמפעל שבק חיים.

לשמיעת האירוע 

ב-1981 נעשה נסיון חד-פעמי לחדש את החידון, וגם הפעם זכה נציג ישראל יעקב חומרי בקלי-קלות, על רקע התענינות מינימלית מצד הציבור.

רטרו:

חידון התנ"ך הארצי למבוגרים חוזר

לאחר שנים ארוכות בהן לא ניתן היה למצוא אף לו שערה לבנה אחת בקרב מתמודדי חידון התנ"ך, היום הכל עתיד להשתנות. בירושלים החליטו לחזור למסורת, ולחדש את חידון התנ"ך למבוגרים. מאות בני אדם התחרו על מקום בגמר היוקרתי, שייערך הערב בבנייני האומה במעמד רה"מ ושר החינוך

14 מועמדים נרגשים שהספיקו כבר לשכוח את "גיל הטיפש-עשרה" ינסו להוכיח הערב (7.12.2010, יום ג', 18:00, שידור ישיר בערוץ הראשון) בבנייני האומה כמה הם חכמים, כשיתחרו על תואר חתן או כלת חידון התנ"ך הארצי למבוגרים.

בין המתמודדים: לוי סודרי בן ה-42 מבית שמש, אב לשבעה המצהיר: "תנ"ך זה החיים שלי", דניאל בן ה-33 מעכו העובד בתעשיית הבטחון. אחת המתמודדות צחקה, באומרה "עברתי את השלב המחוזי, אז כבר לא הייתה לי ברירה אלא להתמודד בארצי - ואני מוצאת את עצמי לצד ילדות בנות 29".

ההכרזה על שובו של החידון, שנערך לראשונה בחגיגות העשור למדינה, הובילה לביקוש מפתיע של למעלה מ-2,000 מתמודדים. לאחר שהתקיימו שלבי הבחינה המחוזיים, הפומביים, בכתב ובעל-פה, עם הנר השביעי של חנוכה, מגיע הגמר הגדול. האירוע יתקיים במעמד ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ובמעמד מי שמשרדו מפקד על האירוע - שר החינוך, גדעון סער.

"האירוע מבטא את המגמה להחזיר את המרכזיות של התנ"ך בחיים התרבותיים-לאומיים במימד הציבורי", מסביר סער, "לקח לנו זמן היערכות והתאקלמות לערוך את החידון על שלביו השונים, ואני מאמין שהיום אנחנו נכנסים למסורת חדשה".

גל"צ, טלילה נשר 07/12/2010

בימי המצור על ירושלים במלחמת העצמאות ב-1948 נעשה שימוש אחרון בבורות המים הוותיקים, וזאת מפני שהערבים שלטו בלטרון, דרכה עבר צינור המים מראש העין לירושלים, חיבלו בקו המים הבריטי, וייבשו את העיר.
כל הבורות, ואפילו הקטנים והמוזנחים ביותר, נבדקו, נמדדו ומולאו במים.

התברר כי בבתי היהודים בירושלים היו קצת יותר מאלף בורות, שהכילו יחד כמיליון מטרים מעוקבים. אף שכמות המים הייתה גדולה למדי, יכלו המים להספיק לתושבי העיר למשך חודש ימים בלבד. "גדוד מחלקי המים" של ארגון משמר העם פעל לחלוקה מסודרת של המים. הם עברו מדי יום משכונה לשכונה בירושלים, רכובים על עגלות גדולות עמוסות בחביות, ובמרכז כל שכונה עצרו וחילקו מים לכל משפחה לפי צרכיה.

במקביל חולק לתושבי העיר תרשים המסביר כיצד לחסוך ולנצל את המים ביעילות, על ידי שימושים חוזרים, שכן לכל משפחה הוקצתה כעשירית מכמות המים בימים רגילים.

הוראות לשימוש יעיל במנות מים

המים יחולקו לבתים ? יש להכין את הכלים הדרושים כדי שהחלוקה תתבצע במהירות ובצורה היעילה ביותר.

יש למלא את ההוראות בדקדקנות

מי שתייה

הפרש מהמנה 2 ליטר לנפש לתוך כלי לצרכי שתייה והחזק אותו במקום קריר

מי שימוש
בישול:

נקה את הפרי והירק לפני הבישול ניקוי יבש בעזרת מברשת.

השתמש בשיטת אידוי הירקות כדי להפחית את כמות המים הדרושים לבישול.  את מי הבישול אין לשפוך, יש לשומרם  לשימוש נוסף

שטיפת כלים
צמצם את כמות הכלים הנמצאים בשימוש. הכן שתי קערות ? באחת תמיסה מרוכזת של מי סבון וסודה, בשנייה מים נקיים לשטיפה סופית.
שטוף את הכלים אחת ליום לאחר הארוחה העיקרית
סנן את מי השטיפה והשתמש בהם למחרת  להכנת תמיסה חדשה של סבון וסודה.

כביסה
הכן שני כלי קיבול. השתמש פעמים אחדות באותם המים לכביסה.  השתמש במי השטיפה המלוכלכים לשטיפת הרצפות והדחת בית הכיסא

הדחת בית הכיסא
נצל כל המים המלוכלכים שאין לסננם עוד -  להדחת בית הכיסא.
במקרה שכמות המים אינה מספיקה לצרכי הדחת בית הכסא ?השתמש לפעלה זאת בתמיסת בורית הנתרן. הוראות לשימוש בחומר חיטוי זה יש לקבל בכל בית מרקחת

תלה את ההוראות האלה במטבח או בכל מקום מתאים

תחנת "הרדיו העברי" של ירושלים שידרה מדי יום הוראות והמלצות לתושבים כיצד להשתמש במים שימוש חכם וחסכוני. לדוגמה:
יש להשתמש באותם המים לבישול, כביסה, שטיפת רצפה והדחת בית הכסא.
יש להתרחץ לתוך קערה באמצעות זרם מים איטי. את המים המשומשים יש לשמור.
יש לסנן מים מלוכלכים ומשומשים, כדי שאפשר יהיה להשתמש בהם שוב לצרכים אחרים.
במים מלוכלכים במיוחד - יש לעשות שימוש חוזר לשטיפת בית הכסא.

ביטוי למצוקת המים בזמן המצור נתן המשורר דן אלמגור בשירו:

כוס אחת של מים

ביצוע ולחן: דני גרנות
מילים:       דן אלמגור

אירוע חד פעמי, הזכור לכולנו מתקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים.

תחנות הרדיו הערביות הבטיחו ש"...נתקוף אותכם בכל החזיות ונזרוק אותכם לים..." ובינתיים אנחנו חפרנו שוחות ליד הבתים, כיוון שלא בכל הבתים היה מקלט.

.

נקרא בשנות החמישים  בשם ''יום תל-חי'', וצוין בבתי הספר ובתנועות הנוער לזכר נפילתו של טרומפלדור.

היו בתי ספר שקיימו מסדרים מיוחדים ובהם נשאו דברים מנהלי ביה"ס, ולפעמים גם הוצגה מסכת בה תלמידים הציגו מדברי טרומפלדור וחבריו, ושרו את השיר המפורסם שנכתב על ידי אבא חושי: "...בגליל, בתל-חי טרומפלדור נפל. בגליל בתל חי  איש גיבור נפל...".

שתי תנועות נוער במיוחד ציינו את י''א באדר: הנוער העובד ותנועת חניכי בית''ר שנהגו לברך זה את זה בהיפגשם בסיסמה ''תל חי''. בבית''ר הדגישו את הרובה ( ''רק כך כובשים מולדת'') - ואילו הנוער העובד הדגיש את ''הרובה והמחרשה'' שבהם השתמש טרומפלדור, ואת הסיסמה ''לעבודה, להגנה ולשלום - נוער עובד''.

על טרומפלדור, י"א באדר ותל חי

מאת:

דייויד סלע

עורך

נוסטלגיה אונליין - שימור התרבות הישראלית

מה אנחנו יודעים על טרומפלדור ומורשתו?  בעיקר שהיה גיבור, בלי יד, שמת בתל חי ושקיים לגביו ויכוח רב שנים -  האם אמר לפני מותו "טוב למות בעד ארצנו" - או שהפטיר קללה עסיסית ברוסית....

טרומפלדור היה בן פחות מ - 40 במותו, הוא היה נערץ על ידי רבים בני העולם היהודי בישראל ובתפוצות, אך הוא גם דמות נערצת ביפן, עד עצם היום הזה, נגיע לזה עוד מעט.

הוא נולד ב - 1880, לא התקבל לתיכון בשל הנומרוס קלאוזוס (הגבלת מספר היהודים המקבלים), למד מאחיו הגדול ממנו שעסק ברפואת שיניים את המקצוע, ובגיל 22 קיבל דיפלומה ממשלתית רוסית של מרפא שיניים. מייד לאחר מכן הצטרף לצבא הצאר, והשתתף במלחמת רוסיה יפן שפרצה בשנת 1904.
כבר חדשים ספורים לאחר תחילת המלחמה יצא שמו של טרומפלדור כלוחם נועז במיוחד שהצטיין בקור רוח וזכה באותו הצטיינות.

באוגוסט 1904 והוא בן 24, פגז מרסק את ידו השמאלית, והרופאים קוטעים אותה מעל המרפק. עוד לפני שהחלים הוא דורש לחזור לחזית, משתתף בקרבות קשים ומוכיח שוב את עוז רוחו, מועלה לדרגת רב סמל ומקבל אות הצטיינות נוסף.

ב - 1905 נופל טרומפלדור בשבי. הרוסים ניגפים, וטרומפלדור יחד עם עוד 70,000 חיילים רוסים מועברים למחנה שבויים ביפן.פה מתחיל סיפור פנטסטי שהופך את טרומפלדור לדמות נערצת ביפן עד עצם היום הזה: טרומפלדור הופך מייד לאחד מהמנהיגים של כל השבויים הרוסיים ביפן, נפגש באופן קבוע עם השובים היפניים, יוזם מארגן אין ספור פעילויות לטובת השבויים כמו בנק פנימי, בתי מלאכה, בית ספר, תיאטרון, הוא משכנע את  היפנים לסייע באפיית מצות לפסח והשגת ספרי תורה וטליתות לכ - 1800 שבויים יהודים.

הוא מצליח לשכנע את שוביו היפניים לקשר אותו עם הקהילה היהודית הזעירה ביפן בשנים ההם, יחד איתם הוא מקים ביפן אגודה ציונית פעילה עם 120 חברים, מייסד ומדפיס ביפן על בסיס קבוע עיתון ציוני בשם "החיים היהודיים"  שעל דפיו הוא מעלה מחשבות ותוכניות רבות בנוגע להתפתחות הישוב היהודי בארץ ישראל.
 

בספטמבר 1905 נחתם הסכם פורטסמות המסיים המלחמה בין רוסיה ליפן, וטרומפלדור הוא בין המשתחררים הראשונים ממחנה השבויים. ביום שהוא השתחרר באו להיפרד ממנו בשער המחנה אלפים רבים, שבויים רוסים מצידו הפנימי של המחנה ואזרחים יפניים רבים מצידו החיצוני, טרומפלדור לא עבר ברגליו את שער המחנה בדרך לחופש - אלא נישא על כתפי ההמונים, שלא פסקו מלהריע.

אגב, בנובמבר 2006 נערכה בעיר טאקשיקי ביפן (בה שכן מחנה השבויים שטרומפלדור הוחזק בו כשבוי 100 שנים קודם), תערוכה לזכרו של יוסף טרומפלדור. דמותו הכריזמטית של הלוחם בעל הזרוע האחת, מעוררים הערכה והערצה ביפן עד היום.

טרומפלדור היה ליהודי הראשון בצבא הרוסי שזכה לדרגת קצונה בלי להמיר את דתו, עד כי כך העריכה אותו מערכת הפיקוד של הצבא הרוסי. הוא קיבל את דרגתו ביחד עם אותות הצטיינות רבים מידי הצאר הרוסי עצמו, הצארינה ענדה לו את המדליות ונתנה לו מתנה - יד תותבת.   

במהלך 6 השנים לאחר מכן עוסק טרומפלדור בפעילות ציונית במקביל ללימודי משפטים. ב-1911 הוא מארגן את הועידה שבה נוסדה תנועת "החלוץ", שבעקבותיה יצאה לאור החוברת האידיאולוגית הראשונה בדבר הקמת "המושבות השיתופיות בארץ" שבכתיבתה היה לו חלק רב, ומייד לאחר הוועידה, ב - 1912 הוא עולה לארץ בראש חבורת צעירים כדי להגשים את העקרונות שפורטו בחוברת.
הרעיון של טרומפלדור היה להקים "מושבה קומוניסטית", יישוב שיתופי ללא כל תמיכה או עזרה ממוסדות חיצוניים אלא על בסיס כלכלי בלבד. הגרעין מנה כ ? 15 חברים וחברות ונאחז בחוות מגדל. הם נקראו "הקומונה המגדלאית". אגב, אחד מהסרטים הראשונים הקיימים מארץ ישראל הוא של טרומפלדור במגדל, חורש עם יד אחת.

הקומונה התפרקה די מהר. התנאים היו קשים וחלק מהחברים לא עמדו בסטנדרטים הגבוהים של טרומפלדור. הוא עובר לדגניה וב - 1914 עם פרוץ המלחמה העולמית הראשונה, הוא, כנתין וקצין רוסי, היה צריך להסתלק ועובר למצרים. שם הוא פוגש את זאב ז'בוטינסקי ומציע להקים גדוד של מתנדבים שיעמידו עצמם לרשות ממשלת אנגליה ויצטרף למאמץ המלחמתי הבריטי ול"שחרור" ארץ ישראל. מוקם "גדוד נהגי הפרדות". מפקד הגדוד בריטי, וטרומפלדור מונה כסגנו. הגדוד הועבר לגליפולי, שם השתתף בקרב גליפולי הידוע וגם שם מבצע טרומפלדור מעשי גבורה רבים. לאחר הקרב הגדוד מפורק, אולם שנה לאחר מכן טרומפלדור מארגן בלונדון 120 איש משרידי גדוד נהגי הפרדות ומשכנעם להתגייס לצבא הבריטי, כגדוד העברי ברוסיה מתעוררת באותו הזמן התנועה הציונית. מספר החברים "שוקלי השקל" היה למעלה ממאה וארבעים אלף, ועשרות אלפי בני נוער שאפו לעלות לארץ ישראל. ברית "החלוץ" העולמית ריכזה את הצעירים המעוניינים, וטרומפלדור מגיע לרוסיה בתחילת 1918 ושם עוסק באינטנסיביות בניסוח תוכניות מעשיות להקמת קומונות, למעשה קיבוצים, בארץ ישראל, להקמת ארגון צבאי חלוצי, הסתדרות עובדים, ועליה לארץ.

כשהוא חוזר לארץ הוא פעיל בוועד הצירים של הישוב, מפתח תוכניות התיישבות רבות, שותף לתכנון הקמתו של צי עברי בארץ ישראל ולרכישתה של אוניית משא עברית ראשונה ועוד. הוא קורא מישראל ליהודי העולם להציל את נפשם ולעלות לישראל, ומוציא להם קול קורא האומר: "כל רגע יקר. כל הנכנס לארץ, ניצל ממוות בטוח. כל רגע של איחור - לחטא יחשב לנו".

שנתיים קודם לכן, ב - 1916, נחתם הסכם בין בריטניה לצרפת בדבר חלוקת שטחי האימפריה העות'מאנית לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה. לפי הסכם זה, הידוע בשם הסכם סייקס פיקו, נכלל צפון הגליל (כולל אצבע הגליל) בתחום השפעתה של צרפת, אולם צרפת לא ביססה את שלטונה באזור ולא שלחה אליו כוחות צבא מספיקים. את המצב ניצלו ערביי המקום, כנופיות שהטרידו את הישובים היהודיים כגון מטולה, תל חי וכפר גלעדי.

דוד בן-גוריון ביקש מטרומפלדור לארגן את הגנת היישובים ולדווח על המצב, וטרומפלדור מגיע לתל חי בסוף דצמבר 1919. תקיפות הבדואים נמשכו. תסכולם של הלוחמים גבר בשל העזרה המועטת שקיבלו ממוסדות הישן, ב-8 בינואר הוציאו מגיני הגליל כרוז שבו היה כתוב בין היתר: :...כרוז לצעירים בארץ: אנו עומדים על משמרתנו זמן ידוע והחלטנו להמשיך את ההגנה בגליל העליון עד הרגע האחרון... נתנגד לאויב המקיף אותנו ולא נזוז מפה עד נשימתנו האחרונה... אנו פונים אליכם, צעירי הארץ, שרגש של אחריות ועלבון מפעם בכם, לבוא לעזרתנו...".

בארץ מתנהל במהלך פברואר 1920 ויכוח האם יש טעם לעזור למתיישבים באצבע הגליל או להיכנע ולפנות אותם דרומה. ב-1 במרץ 1920, היום הראשון של חג פורים, הגיעו ערבים לתל חי ובקשו להיכנס כדי לבדוק אם אין ביישוב חיילים צרפתים. הותר להם להיכנס, אולם אז החליטו הערבים להחרים את נשקם של אנשי תל חי. טרומפלדור פקד לפתוח באש על התוקפים, מיד לאחר מכן פרצו חילופי יריות וטרומפלדור נפגע קשה בבטנו. התפתח קרב שנמשך שעות, ולנוכח האבדות הכבדות וחוסר בתחמושת, התקבלה החלטה לנטוש את תל-חי ולסגת. טרומפלדור פונה לכפר גלעדי. בשעה שהלוחמים הגיעו לכפר גלעדי, טרומפלדור כבר לא היה בחיים. הלוחמים נקברו בקבר אחים זמני בכפר גלעדי ולאחר זמן הוצאו ונקברו יחד תחת פסל האריה השואג. על-שם שמונת הלוחמים הללו נקראה לימים קריית שמונה.

מותו של טרומפלדור בהגנה על תל חי הפך מיד לאבל לאומי מחד -  לסמל של עמידת היהודים על נפשם מאידך. הספדים מרגשים נשאו עליו טרומפלדור ז'בוטינסקי, יוסף חיים ברנר ורבים אחרים, וכולם העלו על נס את לחימתו הגאה, לעומת היהודים שנהרגו בפוגרומים ללא התנגדות. חניכיו של טרומפלדור הקימו על שמו תנועה חלוצית בשם "גדוד העבודה וההגנה" על שם יוסף טרומפלדור או בקיצור "גדוד העבודה".

מספר חודשים לאחר מותו  הוגשם חלומו הגדול של טרומפלדור להקמת ארגון גג למפלגות הפועלים והעובדים והוקמה הסתדרות העובדים. זאב ז'בוטינסקי, הקים תנועת נוער על שמו - בית"ר: ברית יוסף תרומפלדור, (ולכן יש המאייתים את שמו באות ת').

טרומפלדור הפך למיתוס - ובצדק. סיפור גבורתו ומותו של טרומפלדור הפך לאגדה, ועל האגדה הזאת חונכו דורות רבים. העניין המיוחד בטרומפלדור הוא שדימויו לא היה רחוק אף פעם ממציאות חייו, של גיבור ללא חת הנכון תמיד להקריב עצמו למען המולדת, כיהודי וציוני גאה.

ולסיום - מה עם המשפט המפורסם?
מיתוס המשפט לפני המוות: על-פי עדות אחת אמר  "אין דבר - כדאי למות בשביל ארץ ישראל",  ואחרים טענו שאמר "טוב למות בעד ארצנו" אולם היו אחרים שטענו בתוקף שהוא הפטיר קללה עסיסית ברוסית, בגנותה של הארץ.

אז האם בירך או קילל?

לפי עדות מזכירו של טרומפלדור בעת הקרב, שמואל גורביץ' בעת פינויו מתל-חי לא אמר טרומפלדור דבר, אלא רק נאנק מכאבים. 

לדעתי יש רק שתי אפשרויות : או שלא אמר מאומה בשל הכאבים- או שבירך את הארץ. מה שאנחנו יודעים על טרומפלדור בדרך כלל הוא  שהוא היה גיבור, גידם ומת בתל חי. אבל אם נזכור את יריעת חייו העצומה כפי שפרשנו כאן רק חלק קטן ממנה, את הספק העשייה הציונית, את הלהט והאהבה העצומה לרעיון הציוני ,לעם היהודי וארץ ישראל - אין כל ספק שאם אמר משהו זה לא היה יכול להיות קללה, אלא ברכה לארץ אותה אהב כל נימי נפשו, וממנה נפרד במשפט המפורסם - "טוב למות בעד ארצנו."

שלישית שריד ועוד שרה את "בגליל בתל חי" - א. חושי / עממי:
"...בגליל, בתל חי טרומפלדור נפל. בגליל בתל חי  איש גיבור נפל...".

יום ביקור היה יום בו הייתה מגיעה לביקור בעיר אישיות בין לאומית חשובה.
אנחנו הילדים מאוד שמחנו ביום ביקור שכזה. לא כיוון שהייתה לנו מודעות מדינית כל שהיא בגיל הרך, או שתמכנו במאמצי הדיפלומטיה הישראלית להתיר עצמה מסבך הבדידות. פשוט - ביום ביקור שכזה - גייסו אותנו הילדים להצלחת הביקור, וכך נמנענו מלימודים.

ומי היה מגיע??? בדרך כלל ראשי מדינות אפריקאיות, גדולים שמנים וחייכניים שהיו לבושים בבגדים מוזרים. הם היו עוברים ביעף ברכב ברחובה של העיר, שם היינו אנחנו הזאטוטים עומדים שעות עוד קודם, מחזיקים בידינו בדגלי ישראל קטנים ומנפנפים בהם במרץ רב.

לרגל ביקור האפפיור פאולוס השישי ב - 05.01.1964 הוצאה חותמת דואר.