מרגרינת גולד בנד הייתה אהובה עלינו הילדים בעיקר בגלל "גלויות הזהב" אשר אמא היתה מביאה הביתה בכל פעם שקנתה שתי חפיסות של המרגרינה.

בסך הכל הוצאו 80 גלויות על נייר כרום. גלויה מס. 40 הייתה "ישראל".
בגלויות אלו היו דגל, סמל המדינה, תמונת נוף מיצגת, פרטים גיאוגרפיים ותיאורים צבעוניים של המדינה ואתרים ממקומות רחוקים ותמונות נוף שהיו רק בדמיון, כי גם הטלויזיה עדיין לא הייתה בבתים רבים.

לאחר ההצלחה של האלבום הראשון, הוציאה גולד בנד בשנת 1966 אלבום נוסף, הפעם על פרחי ארצנו.

תחביב ואוסף שהתפתח בארץ בעיקר בשנות השישים, של גלויות חתומות על ידי כל מיני סלבריטאים מתחום הזמר והבידור. כל בדרן / זמר/ת שכיבדו את עצמם רצו לבית הדפוס והדפיסו לעצמם גלויה עליה התנוססה חתימתם. אמן ללא גלויה לא היה "נחשב".

להיטון קידם את התופעה והאוסף על ידי צירוף של גלויה כזאת או אחרת מדי פעם לעיתון.

"...יש לך פעמיים את אריק איינשטיין? אתן לך במקומו את הפרברים, שולה חן ודני גרנות"...

גלויות חתומות אלה היו אוסף נפרד מאספנות התמונות החתומות שנחשב לאוסף מכובד יותר.

זהבים היה אוסף של בנות.

היו אלה רדידי נייר כסף צבעוני שעטפו את השוקולדים בבונבוניירות וגם את הקרמבו.

הבנות היו לוקחות את הזהבים המקומטים, משטיחות אותם בזהירות לבל יקרעו, ואז בכפית אותה היו לוחצות את מול פני ה"זהב" היו מיישרות את הזהב עד שנראה היה כרדיד מושלם וצבעוני. נהגו לשמור אותו בתוך מחברת או ספר, על מנת לשמר אותו חלק ולמנוע קמטים.

היו זהבים בכל מיני צבעים ודוכגמאות שונות. הכי נחשבים היו הזהבים שהיו עליהם מן בליטות קטנות, בדוגמאות שונות כמו עלים, קורי עכביש ועוד.

אם היינו מחזיקים את החלק התחתון שלהם - הכסוף, מעל נר בוער, הצבע היה "נמס", משתנה ומתפזר כמו טבעת.

תגובות:

אני מוחה בכל תוקף על הקביעה כי איסוף "זהבים" היה עיסוק של בנות. אני מעיד על עצמי כי אני בן לכל דבר ועניין, ואספתי זהבים כמו בנים אחרים.  

דרור קוסינובסקי
drorkos@bezeqint.net

כשהיינו ילדים אספנו "טלוויזיות" אלו היו תמונות שמעליהן משטח פלסטיק מפוספס. הנעת התמונה הייתה יוצרת אשליה של תמונה זזה. היינו קונים את זה עם מסטיקים.

אלה כפיות שבתקופה שהחלו הנסיעות לחו''ל, ומותר היה כבר ל'בזבז' מטבע זר - והיה צורך לחזור עם מתנות למשפחה ולידידים (שנשארו מאחור וכולם ציפיה למתנה עם ניחוח של חו''ל) - כפיות כאלה פתרו את הבעיה. היה אפשר לרכוש אותן בכל מקום שמכרו מזכרות לתיירים, בכל עיר עם סמל העיר או האתר, עם ציון ארגוני בעלי המלאכה או ארגונים אחרים.

לצפיה בכל התגובות - לחצו כאן

מעבר לערך כפיות בפרק תצוגות של אספנים

לדעתי אחד מהאוספים המוזרים של הזמנים ההם.

ערמות על גבי ערימות של כרטיסי אוטובוס משומשים נשמרו מכל משמר בחפציהם של האספנים של האוסף המוזר הזה.
הם היו אוספים אותם בתחנות אוטובוסים, מבקשים מחברים או מהדודים שישמרו להם כרטיסים, ולאלה שהיו אספנים רציניים היה תמיד איזה קשר ב"אגד" , איזה בן דוד רחוק או מחזר של האחות הגדולה, שהיה מספק להם אספקה קבועה של כרטיסים משומשים.

הם היו קושרים אותם בחבילות בעזרת גומיה ושומרים את החבילות בתוך קופסת נעליים. היו להם כל מיני קודים לא ברורים, והם עקבו בעירנות אחרי מספרי הסדרות שהיו על כרטיסי האוטובוס, כאספן יין הבודק את שנת הייצור של יין ישן במרתף היינות הפרטי שלו. הם היו בונים סדרות להם הם קראו "סריות",  שזה היה כרטיסים עם מספרי סדרות עוקבים, ומבצעים החלפות בינהם, ואף פעם לא הצלחתי להבין מה נחשב ולמה כרטיס אוטובוס "יקר" ומה הוא כרטיס אוטובוס סתם "פושט". למרבית הפליאה יש אספנים של כרטיסי אוטובוס גם היום...... יש כנראה דברים שנשגבים מבינתי...... 

בקרו בעמוד הפייסבוק של אתר נוסטלגיה אונליין

יצרני שונים מתחום השלגונים התרשמו מגל האוספים של הילדים בזמנים ההם, וחלקם שילבו כרטיסים  ובולים שונים בתוך עטיפת השלגון.

זכרונות:
"...הבול הזה של "גל קור" הוענק למי שקנו ארטיקים בבית חרושת הקטן ששכן בשכונת רוממה בירושלים, בין רחוב המ"ג לרחוב אהליאב. הארטיק עלה 7 פרוטות. אם היו לך 10 פרוטות יכולת לקבל ארטיק "דה-לוקס"! בתוכו היו מעט פירות מסוכרים וציפוי שוקולד זה היה הכי דה לוקס שבעולם ומי שאינו נוסטלגי שיתחיל לבכות.

המבנה של "גל קור" קיים עד היום.

האם הבול הזה שווה משהו? אינני יודע מה ערכו הכספי. אבל הלשון שלי זוכרת את הארטיק ההוא ב 7 פרוטות. לא תמיד היה כסף ל- "דה לוקס".

מעבר לתצוגת אוסף מאפרות

אוסף פופולרי של שנות החמישים והשישים. אם כי בשל עלות הפריטים - עסקו בו פחות מאשר באוספים "לאומיים" אחרים כמו אוסף בולים למשל.  את המדליות ייצרה והפיצה  "החברה הממשלתית למדליות" שהנפיקה מדליות  שהנציחו אירועים הסטוריים ולאומיים, מפעלי מדע, אירועי תרבות ואמנות והישגים של מדינת ישראל, אישים ומנהיגים בעלי שעור קומה, ועוד.

אוסף היסטרי של אמצע שנות השישים.

כולם אספו מחזיקי מפתחות, וכל בית עסק שחשב את עצמו למשהו - הפיק לעצמו מחזיק מפתחות. הארץ מלאה מחזיקי מפתחות, מכל הסוגים והמינים והגדלים: עגולים, מרובעים, מאורכים ומשולשים, "פשוטים" ו"יקרים", תוצרת הארץ ומי שהיה לו מזל וקשרים, גם מחזיקים מחו"ל, שהכי הכי נחשבו.

היו מחזיקים פשוטים ממש שזה היה בעצם חתיכת פלסטיק ועליה מדבקה של העסק. היו מחזיקי מפתחות קצת יותר "נחשבים" שזה היה שתי יחידות פלסטיק שקוף שחוברו יחדיו ובתוכן הייתה הפרסומת של העסק.

והיו גם מחזיקי מפתחות "נחשבים ממש", שזה היה ממש יציקה של פרספקס שקוף, באמצעיתה תמונה או מדבקה או, מה שנחשב יותר - לוגו קטן של העסק ממתכת או מפלסטיק. היו גם מחזיקי מפתחות ממתכת יצוקה, היו מחזיקים של דגמים קטנים כמו מגף גומי למחזיק של "המגפר" או שפופרת משחת שיניים ליצרן משחות שיניים כאלה, או גלגל של יצרן צמיגים, ועוד.

 היו מחזיקים "פושטים", שהיו לכל אחד. אלה היו בעיקר מחזיקי מפתחות של יצרני מזון, שצירפו מחזיקי מפתחות לכל מי שקנה את המוצר, למשל מחזיקים של יצרן השלגונים "ארטיק", או מחזיקים של יצרן המשקאות "קריסטל", בירה נשר ועוד. אלה היו מחזיקי מפתחות ש"טוב שיהיו באוסף", אבל הם לא היו שווים הרבה ואי אפשר היה לסחור בהם. היו מחזיקים נדירים יותר, והיו מחזיקים נדירים מחו"ל, כאלה שכולם חשקו בהם, אבל רק למעט היה. 

 

מי שהיה אספן רציני היה מעסיק את עצמו שעות באוסף הזה. אספן מחזיקי מפתחות רציני היה צריך להיות גם עם אוזן כרויה תמיד, כדי לדעת איזה עסק בעיר הפיק לעצמו מחזיק מפתחות חדש. אז היינו אצים רצים לבית העסק, אפילו אם זה היה במרחק עצום, רק כדי להיכנס מתנשמים מתנשפים ואדומי פנים ולבקש מבעל העסק בתחינה: "אפשר לקבל מחזיק בבקשה???"

אם זה היה ממש בימים הראשונים בהם קיבל בעל העסק את מלאי המחזיקים מהספק שלו - היה אפשר עם קצת מזל, לגרום לו ברגע של טוב לב, לגשת לקרטון בשולי בית העסק, משם היה שולף עבורנו מחזיק מפתחות אחד ומעניק אותו לנו במבע פנים כאילו העניק לנו את כתר המלכה. מוישה גרויס. אבל השמועות מתרוצצות כל כך מהר, בעיקר אצל ילדים שאוספים מחזיקי מפתחות, ומיד כולם היו יודעים ש"בית הספר לנהיגה ברחוב נורדוי מחלק מחזיקי מפתחות" וילדים מכל האזור היו פושטים על המקום כנחילי ארבה. בעל העסק היה ממאן לתת יותר, כי : "זה בשביל הקליינטים.,." למרות זאת הילדים היו מתקבצים בפתח העסק כמו מקבצי נדבות הודיים, ומדי פעם מגורשים מהמקום על ידי בעל העסק אך חוזרים כזבובים לעוגת הדבש, עד שהיה הלה מתרצה או עד שהיה מגיע סוף היום והוא היה סוגר את עסקו והולך לו לדרכו, משאיר אחריו עדת ילדים מאוכזבים.

את מחזיקי המפתחות הינו מסדרים על מתקני תצוגה שבנינו. מתקנים אלה היו למעשה רק לוח מעץ, אותו היינו מצמידים עם בורג או שניים אל הקיר ועליו היינו דופקים מסמרים קטנים ותולים את מחזיקי המפתחות על המסמרים, עד שהלוח היה נקרע מהקיר מכובד המשקל ומתרסק על הרצפה עם מאות מחזיקי המפתחות שעליו...

מחזיקי המפתחות היו גם הסיבה להתפתחותה של עבודת יד חדשנית שנקראה "מחזיקי מפתחות קלועים". היו קושרים יחד חוטי ניילון עבים בצבעים שונים ויוצרים מהם מקלעת צבעונית בצורת צמה, שבסופה היה סוגר לתפיסת המפתחות.

"...מחזיק המפתחות היה עשוי ממתכת ונראה היה כמטבע גדול. בצד אחד של המטבע היה כתוב באותיות מתכת יצוקה 'המיתון שווה'. פשוט כך. 'המיתון שווה'.
אצ'י קבע את נקודת המכירה בצומת רחובות עמוסה. שם הוא היה עומד, מרים את ידו שאחזה במחזיק המפתחות וקורא בקול גדול 'המיתון שווה... המיתון שווה...'. כשהיה עובר אורח תמים מתקרב אליו כדי להבין מה 'שווה' כל כך המיתון הזה, היה אצ'י מקרב את מחזיק המפתחות לעיניו, צועק שוב '...המיתון שווה...' ואז היה הופך את מחזיק המפתחות וחושף את צידו השני, שם היה מוטבע ישבן ענק ושמן ואצ'י היה צועק אז '...המיתון שווה, המיתון שווה- לתחת!!!"
מתוך הספר בשבוע הבא - אמריקה!!! מאת דייויד סלע

לצפיה בכל התגובות - לחצו כאן

מעבר לערך מחזיקי מפתחות בפרק תצוגות של אספנים

בד בבד עם אוספי הזהבים וה מפיות וכו', אהבו הבנות לאסוף מחקים. המחקים היו בכל הגדלים, הצורות והצבעים. אבל המחקים הכי נחשבים היו אלה עם הריח. מחק בצורת תות עם ריח תות (כשלתות עדיין היה ריח, לא כמו היום) אננס ועוד.

בשנים ההם בהם חו"ל הייתה כל כך רחוקה, לאסוף מטבעות היה אוסף אקזוטי במיוחד. הנה מטבע מיפן עם כיתובים מוזרים, הנה מטבע מברזיל, הנה מטבע מאנגליה (אבל מהאנגלים היה לנו מספיק...), ועוד מטבע מהולנד (ההולנדים אנשים טובים, עזרו לנו בשואה...) והנה מטבע ממצרים, ועוד מטבע מגרמניה (של נאצים?.....) והיו גם מטבעות עם חורים באמצע כמו שתמיד סיפרו שפעם היה בגרוש, ועוד ועוד.

אספני המטבעות נחלקו לשני סוגים עיקריים:  ראשונים היו אלה שלא כל כך התיחסו לאוסף שלהם, כל המטבעות היו מאוכסנות בצנצנת וכאשר רצית לראות את האוסף שלהם - הם היו פשוט פותחים את מכסה הצנצנת, ושופכים את תכולתה על המיטה. לעומתם היו כאלה שהתיחסו לאוסף המטבעות שלהם בחרדת קודש. הם היו מלחימים לכל מטבע מן לולאה קטנה בראשה, ותולים את המטבעות על לוחות עץ צבועים, מסודרות בשורות לתפארת.

ואלה שהיו ממש חרדתיים לאוסף המטבעות שלהם, סידרו אותם באלבומים מיוחדים, והתייחסו אליהם בחרדת קודש.

מטבעות לשון:

כשבגרוש היה חור
הגדרה של זמן מהעבר הרחוק, מימים עברו. זכר לימים שהיו ואינם, כמו המטבע מתקופת המנדט שהייתה עם חור באמצע.
"...איזה מזל יש לממזר הזה, הסבא שלו קנה את הבניין הזה בכמה לירות בזמנים שבגרוש היה חור...עכשיו זה שווה הון..."

האיור מתוך הספר אבא שלך לא זגג -סלנג בניחוח נוסטלגי, דייויד סלע / הוצאת מודן.
מאייר: אמי רובינגר

בקרו בעמוד הפייסבוק של אתר נוסטלגיה אונליין