אנחנו זוכרים שבין המשחקים הרבים ששיחקנו היו משחקים תמימים ושקטים (קלאס, חמש אבנים ועוד) אך היו גם אלימים (קרב תרנגולים, סוס ארוך ועוד) ואפילו גובלים באכזריות (פעמוני לילה, קשירת דלתותועוד). בכולם היתה הזדמנות להפגין כושר שכלי, תחכום וכושר גופני, ותמיד המטרה היתה להתבלט, לנצח ולקצור קריאות אהדה והערצה. המשחק שמבטא יותר מהאחרים שרירים מאומנים וכושר עמידה הוא ''ללכת בלהוריד'' או ''הורדות''. שני מתחרים יושבים איש מול רעהו על יד שולחן. כל אחד מצמיד את מרפק ידו לשולחן, כשהזרוע מורמת, המתחרים משלבים את כפות הידים וקרב האיתנים מתחיל. המטרה היא להתגבר על התנגדותו של היריב ולהוריד את ידו לכיוון השולחן. המטרה לא מושגת מיד, הידים החבוקות נוטות פעם לצד זה ופעם לצד השני, בהתאם לכח ההתנגדות שמגלים המתחרים, עד שאחד מהם מאבד את כוחו והשני מצליח להנחית את הידיים על השולחן, והוא מוכרז כמנצח. כאשר שני גברתנים מתחרים זה בזה הכוחות שקולים והמשחק מתמשך, אך לעתים מול בעל שרירים יושב שחקן שנראה רזה וחלוש אך לפתע מתגלה מתחת לשרוולו שריר בולט ומטופח, וכשהנצחון נופל בחלקו אין לתאר את הבושה והאכזבה של המתחרה השני.
''...נו,...יש לך עוד כוח ללכת ב'להוריד'?....מנקים את הפירורים והניירות מן השולחן, תוקעים כל אחד מרפקו בלוח-העץ, תופסים כף יד-ימין בכף יד-ימין שבאה מולה עד שנוצר אגרוף גדול משתי הידיים כאחת. מישהו סופר 'אחת, שתיים, שלוש - ' ומתחיל המאבק: מי יוריד את ידו של השני עד שיגע גבה בשולחן?...''.
''...בתחילה מושוות היו הידים בקו אחד כמה רגעים...הכל חיכו למאמץ אחרון...התרוממה ידו, חזרה לאמצע וכעבור שנייה כבר התכופפה מטה לכיוון השולחן...''. אהוד בן עזר, "המחצבה" (הספר השלם), 'אסטרולוג' הוצאה לאור, עמודים 20 ,21, 23.
האיור מתוך הספר אמת או חובה - משחקי ילדות שאהבנו. דייויד סלע / הוצאת כתר מאייר: איתן קדמי.
שם משחק זה הוא סירוס המילים האנגליות האנדס - אפ, ידיים למעלה. המשחקים מתפזרים בשכונה, מתחבאיםבמקומות שונים ולאחר מכן מתחילים לחפש חרש אחד את השני, כאשר היד מונפת קדימה והאצבע המורה מושטת קדימה בצורת אקדח. אם איתרת מישהו היית צועק לעברו תוך הושטת היד עם אצבע הקדח אליו - האנדזאפ, שפירושו ש"ירית" בילד השני והוא "שרוף". "...האנדזאפ, שרפתי אותך...".
האיור מתוך הספר אמת או חובה - משחקי ילדות שאהבנו. דייויד סלע / הוצאת כתר מאייר: איתן קדמי.
משחק שהיינו משחקים עם קופסת גפרורים מלאה. היינו שמים את הקופסה על קצה השולחן, רק חלק קטן ממנה בולט אל מעבר לקצה. ואז היינו מטיסים את הקופסה לגובה בעזרת "פליק" שהיינו נותנים לקצה הקופסה עם האגודל. היה ניקוד לכל נפילה של קופסה, אם נפלה על גבה ניקוד נמוך, אם נפלה על השולחן בצורה שבה נשארה לעמוד - ניקוד גבוהה.
משחק שהומצא ללא ספק על ידי ההורים, בניסיון להשתיק את הילדים.....
תגובות:
לדעתי המשחק הומצא על ידי אחיות גדולות, שכל שאיפתן בחיים הייתה להשתיק אותנו, ועדיף לתמיד. כאשר הצקנו לאחיותנו שישחקו איתנו במשחק כלשהו, אחרי מספיק הצקות הייתה כאילו מתיאשת ואומרת "טוב, נשחק את משחק השקט" לשאלתנו "איך משחקים?" הייתה עונה "מי שמדבר ראשון מפסיד"
בין משחקי הילדות שלנו היה גם ה"זוג או פרט" כאמצעי להכרעה בין שניים (בדומה ל"אבן נייר ומספרים"). ה"טקס" התנהל כדלהלן: - מה אתה, זוג או פרט? - זוג! - אן דה אה טרוווואה! ואז פושטים השניים את כף היד עם כמה אצבעות מקופלות. אם מספר האצבעות הפתוחות של השניים זוגי - זכה ה"זוג", ואם בלתי זוגי - זכה ה"פרט". השימוש בקריאה " אן דה אה טרואה" ("אחת שתיים ושלוש" בצרפתית) מלמד שמקור המשחק כנראה בבתיה"ס של רשת "אליאנס" ("כל ישראל חברים") שהיו אמונים על לימוד השפה הצרפתית. לפעמים, לשם הבידור, היה ה"שחקן הפותח" פונה לחברו בשאלה: - מה אתה, סוס או פרד? ואם השני היה נופל בפח ועונה: פרד! היתה השמחה שלמה.
האיור מתוך הספר אמת או חובה - משחקי ילדות שאהבנו. דייויד סלע / הוצאת כתר מאייר: איתן קדמי.
משחק השכונה הקלאסי ששוחק על ידי הבנות אם כי גם בנים הצטרפו לעיתים, ואפילו אימהות היו יורדות לעיתים לרחוב ומקפצות על החבל.
כל מה שנדרש למשחק הזה היה חבל עבה. היו שני משחקי חבל עיקריים: המשחק הראשון היה משחק בזוגות, כאשר אחת הבנות קופצת על החבל ומדקלמת איזה חרוז וחברתה אמורה הייתה להיות קשובה ולהיכנס למעגל הקפיצה על פי ההוראה. למשל, המקפצת חורזת: "אני מזמינה את רותי ליום הולדתי, אחת שתיים שלוש.." ואז רותי היה צריכה לקפץ פנימה. אם נכנסה בזמן וקפצה בהתאם - היא הייתה הופכת להיות קופצת החבל, אם נכשלה - המשחק היה מתחיל מחדש. משחק זה אפשר לבנות הרעות למצות את הרוע שלהן עד תומו, על ידי חריזת אין ספור חרוזים ארוכים, כאשר החברה מתייבשת בהמתנה ארוכה להזמנתה של הקופצת....
משחק החבל השני היה משחק קבוצתי: החבל היה נאחז בשני קצותיו על ידי שני תורנים. אלה היו מתקרבים קצת אחד לכיוון השני עד שהחבל בניהם היה נוגע ברצפה, ואז היו מתחילים לסובבו בקצב. קבוצת הילדים המשחקים הייתה צריכה לרוץ אל תוך מרכז החבל ולקפץ על פי חוקים קבועים מראש, קפיצה אחת או שתיים וכדומה, כאשר מי שלא הצליח להשלים את המשימה בשלום והחבל נתפס ברגלו -היה נפסל והופך להיות התורן שמסובב את החבל.
לפעמים חבורת המשחקים היתה מלווה את הקופץ בדקלומים שנאמרו בקצב הקפיצה. באחד מהם היה על הקופץ להראות את כוחו בתנועות גוף תוך כדי קפיצה, בהתאם לדקלום: ''שירלי טמפל קופצתככה... שירלי טמפל רוקדת ככה...''. הילדות בעלותתסרוקת בקבוקים, חיקוי לשירלי טמפל, לא זכו בזכויות יתר וגם הן נפסלו כאשר רגלן נתפסה בחבל. הבא בתור היה צריך לחזור על אותן התנועות.
דקלום אחר היה הרה גורל: ''...אמא אמא אני חולה / קראי רופא למחלה / רופא רופא אמות או לא / כן לא כן לא...''. השורה האחרונה נאמרה שוב ושוב עד שהקופץ (או בעיקר הקופצת) נכשל והמלה שנאמרה האחרונה היא זו שקבעה אם יקפוץ שוב (יחיה) או שהתור יעבור לאחר (ימות). בירושלים נהגו לשיר גם: "...על המדרגות יושבת רמה ומצפה לטלגרמה". ועוד שיר: "...קפצי קפצי ברומבה רום בשתי רגלייך הקטנות".
''...היא קשובה לזמרור ומונה את הקצב ופתאום כונסת כתפיה ברגע הכניסה אל תוך סחרורי החבל כופפת ראשה משהו, וכבר בפנים ומזקיפה קומתה..., ומנתרת לה רוקדת לפי הזמר ששתי רעותיה המסבבות בחבל מזמררות לשמירת הקצב ושתי ידיה שלוחות לכאן ולכאן לשיווי המשקל...''. ס.יזהר, ''מלקומיה יפהפיה'', הוצאת זמורה-ביתן, עמוד 50
"...לבד משתי הדרכים המתוארות, הייתה גם דרך משוכללת יותר ומהנה מאוד, שנקראה אם איני טועה "שני חבלים", מפני שכל אחת ממגלגלות החבל הייתה אוחזת בכל אחת מידיה בקצה של חבל (וביחד, כמובן, בשני חבלים). ה"גלגול" דרש קואורדינציה בין שתי הידיים ותיאום בין שתי המגלגלות, שבדרך כלל התחילו לגלגל את החבל האחד כלפי פנים ואחריו את השני כלפי פנים. הקופצות עמדו בשורה והתכוננו להיכנס אל בין החבלים מבלי להסתבך בשניהם, לעיתים תוך קפיצה על רגל אחת ועל השנייה ברצף. בשלב הבא והמתקדם יותר, הייתה בת נוספת מהשורה מצטרפת לקופצת הראשונה, בתקווה שלא תסתבך והראשונה - לפי החלטות המקפצות מראש - הייתה צריכה לצאת מהקפיצה ולאפשר לבאות בתור להיכנס...".
"...כשהיינו קופצות בחבל, ושרנו לפי קצב גלגול החבל, הקופצת היתה שרה: "ע-גב-ניה צו-מחת ב-גי-נה באה דנה וקט-פה או-תה" (הקופצת מזמינה את דנה לקפוץ אחריה בתור ואז בתורה דנה היתה מזמינה את הבאה בתור). שיר נוסף בחבל: "גברת מגונדרת שמה אודם, גברת מגונדרת שמה לק, גברת מגונדרת יוצאת מהמשחק" (ואחריה נכנסת הבאה בתור ושרה את השיר תוך כדי קפיצות)....".
משחק כדורסל ששיחקנו בשכונה שנקרא "חיובים". מטרת המשחק הייתה לזרוק את הכדור לסל מנקודה מסוימת ול"חייב" את הבא בתור לקלוע לסל מאותה נקודה. אם קלע אז המשחק היה נמשך, אם החטיא אזי צבר נקודה "רעה".
אופציה במשחק היתה: המחייב לא מחוייב במקרה זה אם הבא בתור היה קולע אז, זה שזרק, היה בוחר נקודה חדשה. אולם, אם המחייב מחוייב, אז זה שזרק וקלע והשני הכניס גם אזי, זה שהתחיל חייב גם הוא להמשיך לזרוק בשנית מאותה נקודה. החטיא אותה, הוא זה שצובר את הנקודה ה"רעה". המשחק נגמר במספר הנקודות הרעות שעליהם הוחלט בתחילה.
האיור מתוך הספר אמת או חובה - משחקי ילדות שאהבנו. דייויד סלע / הוצאת כתר מאייר: איתן קדמי.
משחק ששמו היה גם "פצצות" (במלעיל). אחד המשתתפים זורק את הכדור באוויר וצועק "חיי שרה". מי שתופס את הכדור אמור להשליכו על משתתף אחר. אם פגע בו - הופך המשתתף הנפגע ל"שבוי" ויוצא מהמשחק. הוא יכול לחזור למשחק רק אם זה שהפך אותו לשבוי - הופך להיות שבוי בעצמו. המנצח הוא זה שנשאר אחרון.
משחק כדור בו כל אחד בתורו מנסה להפציץ את חברו על ידי זריקת בכדור לעברו בכוח, במטרה להכאיב לו. ראה פיצוצים.
זכרונות: "...בחיפה קראו למשחק הזה חממוני. בהפסקות שהיו בבית הספר נצח ישראל ברחוב יל"ג, אני זוכר היטב בחצר המרכזית היו הבוגרים זורקים כדור טניס בכל הכוח לכיוון הקטנים ואחד היה חוטף בראש או בפנים. מיסכן מי שחטף. אף אחד בדרך כלל לא התלונן כי פחדו מהבוגרים...".
האיור מתוך הספר אמת או חובה - משחקי ילדות שאהבנו. דייויד סלע / הוצאת כתר מאייר: איתן קדמי.
חישוק של אופניים אותו מריצים לאורך המדרכה בעזרת מקל.
''חבר ראשון היה לי למשחקי-ילדות. יחד הלכנו לכיתה אל''ף. בוקר אחד, הוא עם קורקינט עשוי עץ, ואני עם גלגל מחובר למקל, שרץ לפני, שהתקין לי סבא מצד אבא, יצאנו לדרך. תיירים נהיה בעולם הגדול...ירדנו מן החצר במורד הרחוב...הלכנו והלכנו (ולא ידענו שאנחנו הולכים לאיבוד)...''. אהוד בן עזר. ''ספר הגעגועים'' בהוצאת כנרת, זמורה דותן, עמודים 87 –88.
האיור מתוך הספר אמת או חובה - משחקי ילדות שאהבנו. דייויד סלע / הוצאת כתר מאייר: איתן קדמי.
משחק של הזמנים ההם שהיה מתאים בעיקר לימים הגשומים בהם אי אפשר היה לרדת למטה . משחק של שני שחקנים, אחד מחביא חפץ והשני מחפש אותו, כשהמחביא נותן למחפש רמזים בצורת חם, פושר, מתקרר, קור כלבים, קוטב, שורף וכדומה.
יתים, ואפילו אימהות היו יורדות לעיתים לרחוב ומקפצות על החבל. 
ל ולקפץ על פי חוקים קבועים מראש, קפיצה אחת או שתיים וכדומה, כאשר מי שלא הצליח להשלים את המשימה בשלום והחבל נתפס ברגלו .jpg)
דקלום אחר היה הרה גורל: ''...אמא אמא אני חולה / קראי רופא למחלה / רופא רופא אמות או לא / כן לא כן לא...''. השורה האחרונה נאמרה שוב ושוב עד שהקופץ (או בעיקר הקופצת) נכשל והמלה שנאמרה האחרונה היא זו שקבעה אם יקפוץ שוב (יחיה) או שהתור יעבור לאחר (ימות). 
.jpg)
