ראשית דבר בעניין הדוור, יש להבין את המשמעות האדירה של מקצוע זה לחיינו, בזמנים ההם. אז לא היו לא פקס ולא אינטרנט, לרוב האוכלוסייה לא היה טלפון וגם לאלה שהיה - השימוש בו היה במשורה. אי לכך הדוור היה בשבילינו הקשר עם העולם החיצון. קשר זה בא לידי ביטוי אפילו במכתב מהדודה מהעיר השכנה, שלא לדבר על מכתבים שהיו מגיעים מחו"ל. לכל אחד היו קרובים בחו"ל, רובם פליטי השואה שנפוצו לכל עבר ורק הדוור היה חוט החיים המקשר בין המשפחות.

הדוור היה גם הדמות שבעזרתה חלמנו שהפנטזיות שלנו יתממשו: לכל אחד היה דוד או בן דוד או בן דוד רחוק, שברח אחרי השואה והשתקע באמריקה. כולנו הלכנו מדי פעם לתיבת הדואר השכונתית ושלחנו משם אליהם מכתבים,  וכולנו ציפינו שיום אחד יגיע הדוור עם המכתב הגואל שיזמין אותנו לשם, להשתקע או לטייל, או לפחות הודעה כל שהיא מעורך דין אמריקאי בדבר צוואה גדולה שנחתה ברשותנו...

ולנו הילדים היה הדוור הצוהר לעולמות רחוקים. אם אתרה מזלך והדוור של שכונתך היה חביב כמו הדוור שלנו, הוא היה עוצר ממאוצו לאורך הרחוב בדילוגו בין תיבות הדואר, מוריד מעל כתפו את שק הדואר הענקי שלו שהיה עשוי מעור ומפשפש בו מעשה סנטה קלאוס. ואז הוא היה מוציא ממנו גלויות דואר שהיו מיועדות לנמענים אחרים ברחוב, תמיד לנמענים אחרים ולא לנו, גלויות צבעוניות שנשלחו מחו"ל ובחזיתן תמונות נוף נפלאות של מקומות רחוקים רחוקים, עליהם יכולנו רק לחלום בזמנו: כיכר פיקדילי. הקולוסאום. מגדל אייפל. תעלות אמסטרדם. כל אלה נחשפו לעניינו להרף עין והשליכו אותנו אל עולם צבעוני ונפלא, לפני שנבלעו שוב במעמקי שק הדואר.

הדוור של אז הכיר באופן אישי כל משפחה ומשפחה. הוא ידע את כל ההיסטוריה המשפחתית מהמכתבים, הוא ידע על הכאבים שהמכתבים נשאו עימם, הוא ידע על הציפיות, הוא היה נושא הבשורה, התקווה, הקשר המחבר, הכל. היה לו זיכרון מדהים, הוא ידע מי ממתין למה, וכאשר היה מגיע מכתב שהדוור ידע שהנמען ממתין לו בקוצר רוח - הוא היה מטריח את עצמו ועולה עד פתח דלת הנמען ומגיש לו את המכתב בעצמו, או צועק בקול בהגיעו לכיוון חדר המדרגות: "...משפחת שטיינר, יש לכם מכתב מהונגריה..."

הדוור של אז, בשונה מהדוור של היום, היה לבוש בתלבושת האחידה של הדואר שכללה מכנסיים וחולצה בצבע חאקי בהיר וכובע מצחייה ענקי, עם סמל גדול ממתכת עליו היה מוטבע צבי. סמל הצבי היווה מקור לבדיחות רבות, ונהוג היה לומר שלדואר אכן סמל של צבי זריז אך המכתבים מגיעים בקצב של צב איטי.

מעבר למכתבים שהיינו מצפים לקבל מחו"ל היו גם מכתבים רגילים, או מכתבים רשמיים ממשלתיים בעטיפות אפורות, או מכתבי אהבה (כן,כן, היו פעם דברים כאלה) או מכתבים עם חותמת משולשת של ד.צ (דואר צבאי) בתקופה שלפני שלכל חייל היה פלאפון והדואר היה המקשר בין החזית והעורף. היינו פותחים את המכתבים עם החותמת הצבאית בזהירות, כי חלקם נראו כמו עבודת חיתוך אורגמי, מרוב החיתוכים שנעשו בהם על ידי הצנזורה הצבאית. והיו גם ה"שנות טובות", אותן ברכות לראש השנה שכל משפחה שלחה וקיבלה למכביר, דבר שגרם לדוור לשנוא את תקופת לפני החגים בשל כובד משקלו של שק הדואר, בימים לפני שבא האינטרנט והרס את הכל.

כאשר גויסו הדוורים הקבועים למילואים במלחמות ישראל, נקראו לדגל תלמידי תיכון שמלאו את מקומם בשמחה. ועל כך הושר במחזמר "איי לייק מייק": "הטובים הולכים לטייס - בבטחון / הגברים הולכים לגייס - זה השריון / האמיצים הולכים לצנחנים / והעזים הם ספנים / אבל לאן הולך מיטב הנוער? / מיטב הנוער - מחלק פה את הדואר!"
(חיים חפר / דובי זלצר)

"...נשר הדוור עמד דומם מול הדיירת, מנפנף במרץ את המעטפה מול פניה הלוך ושוב. היא ידעה שאם ברצונה לקבל מידו את המכתב המיוחל - עליה לוותר על הבולים שהיו מודבקים על חזית המעטפה, חמישה בולים צבעוניים, שניים מהם בולים משולשים..."
מתוך הספר בשבוע הבא - אמריקה!!! מאת דייויד סלע

"...היה זה בימי ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים. איני זוכרת איך נודע לי שבבית-הדואר הגדול , על יד העירייה, מחפשים מתנדבים לחלוקת הדואר במקום הדוורים הקבועים שגויסו. תוך דקות ספורות הייתי שם...קיבלתי הדרכה מהירה, ועוד באותו היום יצאתי מבניין הדואר מצוידת בכובע דוורים נוקשה, בתרמיל ירוק, ובאושר עולה על גדותיו...".
''גרעינים לבנים''מאת יוכי ברנדס, הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, עמודים 44-45.

האיור מתוך הספר אבא שלך לא זגג -סלנג בניחוח נוסטלגי, דייויד סלע / הוצאת מודן.
מאייר: אמי רובינגר