בתקופה בה המדינה צמחה פתאום פי כמה בכמות האוכלוסין, לא היו מספיק בתי ספר לאכלס את כל התלמידים. אי לכך הומצא פטנט בשם "משמרת שניה".

חלק מהתלמידים למדו בבוקר כרגיל, וחלק אחר התחיל את יום הלימודים בצהריים עד הערב.  "...איזה משמרת אתה? שניה? כיף לך , אתה יכול לישון עד הצהריים..."

בנייר מילימטרי השתמשו לציור גרפים לוחות לוגריתמים שהיו בידי התלמידים בשנות ה - 70 , לחישוב הלוגריתמים, ושיעורי טריגונומטריה(כשהמחשב לא היה בידיהם), והיה בשימוש רק החל מהשלב בו החלו לעסוק בשרטוטים מדוייקים במסגרת לימודי ה"הנדסה" (שהפכה בכיתות גבוהות יותר ל"גיאומטריה"), וכן בתיכון, כשהחלו לעסוק ב"פונקציות" ובפתרון בעיות מתמטיות בדרך גראפית.

היו קונים נייר כזה שהיה דק וכמעט שקוף, כדי להעתיק מפות מהאטלס.

אלה שלא הייתה ידם משגת לרכוש את נייר הפרגמנט, השתמשו ב"פטנט סבתא" ישן וטוב: היו לוקחים נייר רגיל, מורחים עליו נפט, דבר שגרם לנייר להיות שקוף. או אז, היו ממהרים להעתיק את המפה מהאטלס ואחרי שהנייר התיבש  - היו צובעים.
נייר הנפט הזה היה קצת מסריח, אבל התוצאות היו כמעט כמו התוצאות של העתקת המפה עם נייר פרגמט.

חברת "תלמה" הוציאה בשנות השישים מרגרינה חדשה שנקראה "גולד בנד", שהייתה פופולארית מאוד. בעיקר אהבו אותה עקרות הבית. ולא דווקא בשל טעמה, גם לא בשל "גלויות הזהב" שניתנו לכל מי שקנה שתי חפיסות ובהן תיאורים של מקומות רחוקים ותמונות נוף. הסיבה שעקרות הבית אהבו את ה"גולד בנד" הייתה בשל עטיפת נייר פרגמנט שלה.

נייר הפרגמנט היה מצרך חשוב במשק הבית של עקרת הבית של שנות השישים. היא הייתה עוטפת  בו את סנדוויצ'ים של הילדים, כיוון שנייר העטיפה הזה ספג היטב את השומנים.
עקרת הבית הייתה ממתינה בקוצר רוח עד שחפיסת המרגרינה תסתיים. או אז הייתה רוחצת בזהירות את נייר הפרגמנט, תולה אותו ליבוש ואחר כך מקפלת ושומרת במגרה, יחד עם ניירות פרגמנט אחרים.
משרד החינוך לא אהב את העובדה שהילדים מגיעים לבית הספר כאשר הסנדוויצ'ים שלהם עטופים בנייר פרגמנט, כיוון שהנייר הזה מוחזר אין ספור פעמים והמחנכים חשבו שהוא לא היגייני. אי לכך, בתקופה מסוימת פתח משרד החינוך במלחמת חורמה נגד עטיפת סנדוויצ'ים בנייר פרגמנט, והמורות היו עוברות בהפסקת עשר לבדוק מי הם האימהות הממרות את פי השלטון....

פרט לנייר הפרגמנט של גולד בנד השתמשו באותו אופן בשימוש חוזר גם בנייר הפרגמנט שעטף את הגבינה הלבנה כנען של תנובה, שהיתה "גבינה כחושה לחתוך", כפי שכתוב על הנייר.
היום משווקת גבינה זו עטופה בנייר פרגמנט עבה וארוזה בתוך ניילון שעליו מוטבעים הפרטים וכבר אין צורך להשתמש בו בשימוש חוזר...

 

''...כשהייתי בכיתה ד' או ה' העתקתי בזהירות, בעיפרון, את מפת העולם מן האטלס של אבא אל נייר דק, חצי שקוף, ועל ההעתקה סימנתי את המדינה העברית שאבא הבטיח...''.
עמוס עוז, ''פנתר במרתף'', הוצאת כתר, עמוד 25.

כאשר חושבים על הדרך שעברנו מנעלי ההתעמלות של אז לנעלי ה"ריבוק" וה"ניו באלאנס" ו"הנייק" של היום - אפשר להבין מה רב המרחק ומה הייתה ארוכה הדרך...

נעלי ההתעמלות היו "מוקצה" בזמנו.
ראשית, הם היו עשויות מחומרים נחותים. "תעלות אוורור" ושאר השיפצורים שיש בנעליים של היום לא הומצאו עוד, ולכן נעלי ההתעמלות של אז הסריחו נוראות. (לזה יש להוסיף את העובדה שחומרים נגד הזעת כף הרגל לא היו קיימים עדיין, את הגרביים לא היו מחליפים כל יום כמו היום ולא היה נהוג להתרחץ  כל יום. כל זה כדי להבין את גודל הצרה בנושא הריח שנעליים אלה יצרו...).

היה להם לנעלי ההתעמלות של אז צבע לבן או כחול, והן היו מיוצרות ב"מגפר". הן היו חצאיות או שלמות עם איזה סמל עגול לבן מגומי בצידי הנעל, ובעיקר רכות מאוד. רכות הנעל  הייתה הבעיה (מעבר לריח) שהטרידה מאוד הן את ההורים והן את המערכת החינוך. אלה  חששו שהנעל בעלת הסוליה הרכה תגרום ל"פלטפוס" שזה כף רגל שטוחה, והייתה שמועה ש"מי שיש לו פלטפוס לא מתקבל לצבא", ובזמנו לא ללכת לצבא היה בושה וכתם משפחתי שאי אפשר היה להסירו, גם לא עם אמה וליפה...
אי לכך היה איסור חמור ללכת עם נעלי התעמלות, חוץ מאשר בשיעורי ההתעמלות.

ביום שהיה שיעור התעמלות היינו מוציאים את הנעליים ממקומן והולכים איתן לבית הספר כשהן ארוזות במן שקית בד עם ידית שרוכים. היינו נועלים את הנעל רק לפני שיעור ההתעמלות ומורידים אותה מיד אחריו, שההשפעה הרעה לא תספיק לפגוע בכף הרגל הציונית הצעירה.

הדתיים היו הולכים עם נעלי התעמלות בט' באב, והיינו צוחקים עליהם שהם " רצים  לשיעור התעמלות"...

תלמיד שנכשל במרבית הציונים ולפי החלטת המועצה הפדגוגית היה נשאר בכיתה שלמד בה ויעשה אותה שנה שוב.
אכן זו היתה מכה שלא כתובה ותלמידים שחוו את המקרה סוחבים איתם את הטראומה כל החיים. לפעמים צעד זה היה מביא לשיפור בלימודים והופך תלמידים עצלים למצטינים כנראה בגלל ההלם והבושה...

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.

מתנה נפלאה לבר המצוה. הנותן חשב שהוא תורם במתנתו לקידומו וגידולו של מהנדס צעיר נוסף, לתפארת מדינת ישראל. המקבל חשב ברוב המקרים, איך לשלוף את ה"שפיצים" הללו מהמחוגות בלי שההורים ירגישו, כדי להרכיב אותם על חצים ושאר כלי משחית אחרים, לטובת ציד יונים או הצקה לחתולים ומעשים טובים אחרים שכאלה...

הסימנייה, חפץ קטן ושימושי, באה להחליף את הקיפול של זווית הדף (''אזני חמור'') כדי לציין את מקום הפסקת הקריאה בספר. הרי אנו "עם הספר", ורבים מאתנו מכבדים את הספר שבידינו, ונמנעים וחוששים לפגוע בצורתו.

הסימניות מלוות אותנו כבר שנים רבות, עשויות מחמרים שונים, ויכולות להוות עדות להתפתחות החומרים מחד, וסגנונות העיצוב מאידך.

מבחינת הזיכרון הנוסטלגי שלנו, זכור לנו שבראשית ימי המדינה, היו שני סוגים של סימניות: סימניה צמודה לספר, וסימניה שהיא נפרדת מהספר. הסוג הראשון הוא שרוך שהשתלשל מהכריכה, ואפשר היה להעבירו מדף לדף. פגשנו את השרוכים האלה בעיקר בספרי עיון ובספרי ''כל כתבי'', שנחשבו לספרים רציניים וכבדי משקל, תרתי משמע.

הסימניה מהסוג השני, שיש לשים אותה בתוך הספר, זכורה לנו משעורי תפירה, כאשר ניסינו לשוות לה צורה אסתטית על ידי רקימת צלבים על יריעת בד צרה, וכן הסימניות המיוחדות שניקנו כמתנה ליום הולדת או בר מצווה, והמעשה הציוני היה מוטבע בהן. היו אלה סימניות עשויות מפיסת ל?ב?ד שחוברה לתיבת מתכת קטנטנה.
על התיבה היתה רקועה תמונת מגדל דוד או סמל ארץ-ישראלי אחר, ובתוכה שכן אוגדן מתקפל של תמונות המשקפות את התפתחות ההתישבות והמפעלים בארץ.

סימניה דומה הופצה על ידי הקרן הקיימת, ובציור שעל המיכל נראו ילדים שותלים. פרחי ארצנו הונצחו בסימניות עשויות חומר שקוף ובתוכו פרחים מיובשים. מאוחר יותר הופיעו בשוק סימניות שעליהן הודפסו מוטיבים אומנותיים.

הסימניות הלאומיות כבר מזמן אינן בנמצא. היום משתמשים בסימניות בעיקר גופים מסחריים, לצרכי פירסומת. כ'כ ניתן למצוא סימניות יוקרתיות עשויות כסף ומיגוון סימניות עשויות מחמרים שונים ובעיצוב שונה, כיד דמיונו של היצרן. השינויים בדמות הסימניות משקפים, כנראה, שינויים בדמות החברה והתרבות.

 

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.

לכולם היה ספר זכרונות וכולם היו כותבים לכולם בספר שלהם "זכרונות".
היה זה ספר בעל כריכה עבה, לעיתים היה בו חור עגול ובו תמונה, כאשר היית הופך את דף הכריכה הייתה רואה את כל התמונה שרק חלק ממנה ניבט אליך מחור הכריכה.
הספר היה בעל דפים לבנים ריקים כשקיבלת אותו, וצפייתך הייתה שהוא ימלא בכמה שיותר ברכות וזכרונות, ואם אפשר לקבל זכרון מהמלכה של הכיתה - מה טוב.

היו כל מיני סגנונות לכתיבת זכרון. היו שני משפטים סטנדרטיים שחזרו עליהם כל כך הרבה בספרי הזכרונות, שהם זכורים היטב עד עצם היום הזה.

הראשון : "...על החלון ישבתי, לך זכרון כתבתי, פתאום נשבר העיפרון - וזהו סוף הזכרון...".
והשני היה: - "...מה אכתוב לך לא אדע, שיר סיפור או אגדה, לכן אכתוב רק שתי מילים - יברכך האלוהים...".


את הזכרונות היו מקשטים במדבקות קטנות, בפרסים או בציורים צבעוניים, והיו כאלה שלא הסתפקו בכל שטח הדף והיו מקפלים את קצהו ורושמים עלו משהו כמו: "סוד כמוס לפרה ולסוס", או  "כל הפותח - כלב נובח", או - "כל המציץ במשולש / ראשו מלא קש", "סוד כמוס, קיפול מאחור / למה פתחת, איזה חמור"..., וכו'.  

לצפיה בכל התגובות - לחצו כאן

אנא שלחו אלינו חומר בנוגע לערך זה.

פריט שהיה בשימוש של האחים הגדולים, שלמדו הנדסה ועוד כל מיני דברים חשובים, בתקופה שלפני שהומצא המחשבון האישי.

הם היו שולפים אותו, את הסרגל המסובך הזה, מנדנו כאילו שלפו חרב יקרה, מביטים בו בצמצום גבינים המראה שהם מאוד עסוקים ומאוד חשובים, מסיעים ימינה ושמאלה את חלקיו הנעים כאילו היו אלה מנגנוני קומבינציה של כספת, ולבסוף רושמים במחברתם משהו חסר פשר....
לאחר שנים של שימוש בסרגל הזה החלו להופיע מחשבוני הכיס הראשונים, שהיו שונים מהמחשבונים שאנחנו מכירים היום. אם רציתם למשל לחבר שני מספרים, הייתם צריכים להקליד את המספר הראשון, ללחוץ על מקש Enter, להקליד את המספר השני, ואח"כ ללחוץ על מקש + , וכן הלאה.